מר נקודה (וקצת) למשחק – סיכום קצר של הגמר (3)

במילה אחת: וואו! בשתי מילים: בלתי יאומן! בשלוש מילים: חבל על הזמן.

ברבע וחצי הראשונים, ראיתי את הכדורסל היפה ביותר שראיתי אי פעם בליגה הזו. לא בטוח שהכי יעיל (למרות שהמספרים אומרים שכן), אבל לבטח הכי יפה לעין. מה שמדהים עם קבוצה כמו מיאמי, אגב, זה שתצוגות כאלה לא הורגות אותה. זו קבוצה עם מנטליות עקשנית וחסרת פשרות, ואתה לא יכול להוריד את הרגל מהגז נגדם, וכך הם גם חזרו למשחק.

אז מה ניצח את המשחק? המחצית הראשונה כמובן, יגידו כולם. אז אני לא ממש אוהב קביעות כאלו, כי מיאמי הגיעו למינוס 7 בהמשך המשחק ויכלו גם לחזור, כי היה עוד זמן והם שיחקו נהדר ואגרסיבי. אבל בכל זאת, כזאת מחצית הסטורית – מה באמת קרה שם?

מה שקרה זה שהספרס פשוט תיקנו את הטעויות שלהם מהמשחק הראשון. הראשון? אבל הם ניצחו בו! כן, כן, הראשון: דיברנו שם על חוסר היכולת/רצון שלהם ללכת עד הסוף עם החדירה או הזריקה. דיברנו על זה שהם התאהבו לגמרי באגדה שהם קבוצת מסירה אולטמטיבית. דיברנו על זה שההגנה של ההיט כבר למדה להבין שהם קודם כל מחפשים מסירה וכמעט כל הטעיות הזריקה שלהם הן, פשוטו כמשמעו, הטעיות. אז במחצית הראשונה ראינו סן אנטוניו אחרת. ראינו את גרין ולאונרד חודרים לא על מנת להוציא כדור לשחקן אחר, אלא אשכרה בשביל לקלוע. ראינו שחקנים אגרסיביים שעולים לזריקה גם כשיש שומר מולם, כי כמו שמיאמי חשפו את הבלוף הספרסי של ההטעייה, ככה הספרס חשפו את הבלוף בהגנה – בלוף שיוצא מתוך הנחה שהשחקן מולך לא יזרוק, או לא יסיים את החדירה עד הטבעת. זה נתן לסן אנטוניו לא מעט נקודות קלות, לכאורה מול הגנה מסודרת, אך למעשה מול הגנה שחיפשה את המסירה ולא האמינה לחודר/זורק. מרגע שגרין ולאונרד קלעו כמה סלים בחדירה או בג'אמפ עם שומר (לא "עם שמירה", אלא "עם שומר"), ההגנה של מיאמי כבר לא ידעה מה זו החיה שעומדת מולה, וראינו גם את משחק המסירות המפורסם של סן אנטוניו. אבל כל זה, תזכרו, לא יכול היה להתקיים ללא מימוש האיום מצד הספרס, איום קליעה שעד עתה היה איום סרק.

שלא במפתיע, אגב, החזרה של מיאמי קרתה בדיוק כשההססנות חזרה להתקפה של הספרס. ברבעים השלישי והרביעי ראינו שוב את חוסר הביטחון ואת אינסוף החדירות וההטעיות רק לשם ההטעייה והוצאת כדור. זה איפשר למיאמי לנגוס לא מעט ביתרון, עם רבע הגנתי של 15 נקודות בלבד אחרי ספיגה של 71 במחצית. למזלם של הספרס, מיאמי לא שיחקה מושלם את הקאמבק ולכן גם לא השלימה אותו. אבל בראייה להמשך – פופ יכול לדעת בדיוק מה יוצר לו יתרון ומה מוחק לו אותו.

עוד כמה נקודות קטנות:

• מאוד אהבתי את האגרסיביות והחוצפה של פטי מילס, שלא כל כך אופיינית לספרס מלבד מאנו. אני עוקב אחריו כבר לא מעט ומאוד התאכזבתי כששנה שעברה קורי ג'וזף קיבל את הדקות של הרכז המחליף ולא הוא. מעניין מה היה קורה אם…
• ריי אלן מדהים, אבל גם ממזר לא קטן. כדי להשתחרר לזריקה הוא תופס, דוחף ומעיף לא פעם את המגן. לא רואים את זה ולכן הוא גדול, עד הפאול תוקף שהוא קיבל ברבע השלישי נדמה לי.
• אני עדיין לא קושר כתרים ללאונרד כמו רבים מהפרשנים. לטעמי הוא עדיין "רק" רול פלייר משובח, ולא יוכל לקחת את הקבוצה על גבו כשהטריו יפרוש. מי כן יוכל? לא יודע, אבל לבחור האוסטרלי שהוזכר לפני שתי נקודות יש את האופי המתאים וגם לא מעט כדורסל.
• טוני פארקר עוד לא ממש הגיע לסידרה. אולי זו הפציעה, אולי ההגנה של לברון. בכל מקרה מילס מוכיח שהוא יותר מראוי לעוד דקות בתפקיד הרכז.
• בתור "מעדיף ספרס", מאוד שמחתי על החסימה של בירדמן את ג'ינובילי לקראת סוף המחצית כשמיאמי צמצמו קצת (חסימה שאפילו נבחרה למרבה האירוניה לחסימת המשחק). מאנו הלך שם אחד מול ארבעה והוציא זריקה בלתי אפשרית בסיבוב כשאין אף אחד בריבאונד. אוטומטית ניתן לרשום על זה החטאה ויציאה לחצי התקפת מעבר בצד השני. החסימה של בירדמן העיפה את הכדור החוצה ונתנה לספרס עוד התקפה, אותה פארקר ניצל להגדלת היתרון. לפעמים חסימה, כמה שהיא נראית הרואית ואדירה, דווקא פועלת לרעת הקבוצה שלך, בטח ובטח אם אתה מעיף את הכדור החוצה.

נסיים שוב, בתקוות המסורתיות להמשך סידרה טובה, דיונים מעניינים ונצחונות של הספרס.