פרוייקט אגדות (35): בוב פטיט

כשבוב פטיט סיים את לימודיו בלואיזיאנה סטייט יוניברסיטי (LSU) חשבו כולם שאין לו סיכוי לשחק בנבא. אמנם גובהו היה 2.07 מ´, אבל משקלו היה פחות מ-100 ק"ג וחשבו שהוא לא חזק. מילווקי לקחה צ´אנס עליו. הוא החזיר לה בעונת רוקי של 20.4 נק´ למשחק עם 13.8 ריב´, והוא לא פסק עד שהפך לשחקן הכדורסל הטוב ביותר בתפקידו בזמנו. זכיתי לראות אותו רק בערוב יומו, אבל השפעתו עלי היתה כה גדולה, שמכל שחקני העבר הגדולים בערוב יומם כמוהו, בוב קוזי, או פול אריזין, הוא-הוא שנשאר תקוע עמוק בזכרוני כאחד מגדולי השחקנים אי-פעם – לבן או שחור!

=================================================
בין חמשת השחקנים האהובים עלי ביותר
=================================================

את בוב פטיט יצא לי לראות במשחקי השלישי במדיסון סקוור גארדן "הישן" בתחילת נובמבר 1961. שמעתי עליו רבות. אמרו לי שהוא הפאוור-פורוורד הגדול שאי-פעם שיחק כדורסל. כשחזיתי בו באימון הקליעות הוא נראה קצת משועמם ויותר מדי לבן. כיצד שחקן כזה יוכל להסתדר עם הביל ראסלים של העולם חשבתי.

ואז המשחק נגד הניקס החל. מיד מבטי הופנה אליו כאילו היה מגנט ולא הצלחתי שלא להסתכל עליו. שחקן מושלם כזה לא ראיתי עד אז. אלגנטיות משחק עם יכולת סיום וניתור לריבאונד שממש כישפו אותי. היה משהו בכל הופעתו שכאילו דרש כבוד. היה משהו במשחקו שנתן לך הרגשה שרק הוא יכול לשחק ככה. היו עוד 9 שחקנים, אבל בוב פטיט היה ההצגה כולה. כך הרגשתי כשחזיתי בג´ון הבליצ´ק. ככה הרגשתי כשחזיתי בוולט פרזייר. ככה הרגשתי כשראיתי את לארי בירד לראשונה, וכך הרגשתי עם מייקל ג´ורדן.

אני לא אומר כאן שאלה חמשת השחקנים הטובים בעולם (אם כי לא הייתי רחוק מהאמת לו אמרתי כך!). כל מה שאני אומר הוא שאלה חמשת השחקנים האהובים עלי מכל השחקנים שראיתי מ-1961 ועד היום, ספטמבר 2008.

=================================================
התחלה צנועה
=================================================

בתיכון של בטון רוז´ בלואיזיאנה שיחקו 5 פנתרים שחורים, למרות שהיו אלה שנות הגזענות הגדולות בלואיזיאנה. בוב פטיט העז להצטרף לקבוצה כשהיה פרשמן, ואח"כ סופומור, ובשתי הפעמים "נוקה" מהסגל ע"י מאמניו שהסבירו לו שהוא איטי מדי ויותר מדי CLUMSY. אביו, שהיה השריף של בטון רוז´, לא ויתר: "אתה תתאמן עד שתעשה את הקבוצה!". אדם נוקשה היה אביו. פטיט עבד יומם ולילה על כל האספקטים של הכדורסל, וגם על משקולות.

כשחזר בשנת הג´וניור שלו, מאמנו סם קוהיל לא האמין למראה עיניו: הילד הפך להיות גבר! הוא עשה את חמישיית הקבוצה בשנת הג´וניור שלו, והיה "השחקן המצטיין" כשבית ספרו ניצח את אליפות לואיזיאנה לתיכונים.

הוא קיבל מלגה ללואיזיאנה סטייט ב-1952 והפך ליקיר המדינה כשבכל שנות משחקו שם (שלוש שנים; אז פרשמן לא הורשו לשחק עם הוורסיטי) הוא היה ´אול אמריקן´ והשחקן הטוב בסאות´איסטרן קונפרנס עם ממוצעים של 27.8 נק´ ו-13.1 ריב´ למשחק. בפיינל פור של 1953 כשהוא ג´וניור, הוא קלע 24.9 נק´ ממוצע עם 13.9 ריב´, אך הוא היה השחקן הלגיטימי היחיד בקבוצתו. את שנת הסניור שלו סיים עם 31.4 נק´ ו-17.3 ריב´ וניבחר לחמישיית האול אמריקן של המכללות.

=================================================
הקריירה המקצוענית
אחד משלושת הריבאונדרים הטובים בהיסטוריה
=================================================

הוא נבחר ע"י מילווקי בסיבוב הראשון של דראפט 1954. הוא נתן להם עונת רוקי נהדרת, זכה בתואר "רוקי העונה" עם 20.4 נק´ למשחק ו-13.8 ריב´. שנה אח"כ, ב-1955, ההוקס עברו לסנט לואיס. עד אז הוא שיחק כפיבוט (כך קראו לסנטרים של אז) אך בסנט לואיס הוא הועבר לעמדת 4 שם נישאר עד סוף הקריירה, והיה אחד השחקנים שהגדירו עמדה זאת יותר טוב מכולם. "זה נתן לי מבט אחר לחלוטין על המשחק. עד אז שיחקתי עם הגב לסל. עכשיו אני עומד עם הפנים לסל. גיליתי עולם חדש של כדורסל, עולם שאהבתי!", הוא אמר אז לספורטס אילוסטרייטד.

בעונתו השנייה בנבא הוא זכה בתואר ´מלך הסלים´ כשקלע 25.7 נק´ ממוצע והוביל את הליגה גם בריבאונדים (1164 ל-16.2 ממוצע). הוא זכה גם בתואר "השחקן המצטיין" של אול-סטאר 1956 כשקלע 20 וקטף 24 ריבאונדים. הוא היה ריבאונדר שהזכיר מאד את לארי בירד ודייב דה-בושר שבאו אחריו: שחקן לבן עם ניתור בינוני, אך תפישת מקום מושלמת, ומשחק פיקח שעזר לו לגבור על גבוהים ממנו. הוא זכה ב-MVP של האול-סטאר גם ב-1958, 1959, ו-1962. באותה עונה זכה גם בתואר MVP של הליגה (תואר שרכש שוב ב-1959). להוקס הייתה אז קבוצה מצויינת (זאת הקבוצה שאני ראיתי!) עם פטיט, אד מקאולי, וקליף הייגן. אבל, בלי שידעו, הם ויתרו על זכויות הדראפט לסלטיקס, שעם הדראפט שקיבלה עבור השניים היא בחרה בביל ראסל.

הם עזרו לו ב-1958 לזכות באליפות הנבא בניצחון בגמר על הסלטיקס (עם ביל ראסל). פטיט היה אדיר במשחק ה-6 כשקלע 50 נקודות, וזכה בתואר "השחקן המצטיין" (שתי הקבוצות תיפגשנה גם בגמרי 1957, 1960, ו-1961, כשהסלטיקס זוכה בשלושתם.

את עונת 1958-1959 הוא הוביל עם 29.2 נק´ ממוצע, שיא של אותה תקופה. הוא גם היה לשחקן הראשון בהיסטוריה של הנבא לקלוע 20,000 נקודות. הספורטינג-ניוז בחר בו כ-MVP של הליגה, כי בנוסף ל-29.2 נק´, הוא הוביל את הליגה בריבאונדים עם 20.3 למשחק. בעונה שבאה אחרי הוא קלע את הממוצע הגבוה בקריירה שלו בנבא (31.1 נק´).

הוא פרש ב-6519עם סכום כולל של 20,880 נק, לממוצע של 26.4 ב-11 שנות קריירה בנבא. הוא סיים עם 12,849 ריב´ לממוצע של 16.2 למשחק לכל הקריירה. ממוצע זה הוא עדיין שלישי בתולדות הליגה אחרי ממוצעיהם של צ´מברליין וראסל בריב´. הוא היה ´אול-סטאר´ בכל 11 שנות משחקו בנבא, וניבחר לחמישיית הנבא 10 פעמים, ולחמישייה השנייה פעם אחת. אגב, פטיט עדיין מחזיק בשיא הריבאונדים (וכן שני באותה קטגוריה) עם 26 ריב´ ב-1958 ו-27 ריב´ ב-1962. הוא שני בממוצע במשחקי האול-סטאר שלו (אחרי אוסקאר רוברטסון) עם 20.4 נק´ ממוצע ל-11 משחקי אול-סטאר.

הוא ניבחר להיכל התהילה ב-1971 ואח"כ לאחד מ-50 האגדות.

=================================================
המנכ"ל הגדול מכולם
=================================================

מיד אחרי פרישתו מכדורסל הוא פנה לעסקי בנקאות שם עבר בתפקידי משנה עד שהגיע לטופ בבטון רוז´. משם פנה לעסקי השקעות בנקאיות (מהסוג של ליהמן ברת´רס שפשטה את הרגל אתמול, ומריל לינץ´ שנרכשה ע"י בנק אוף אמריקה, אף זה אתמול) כשהוא מצטרף בתפקיד בכיר ב-"קידר ופיבודי" – אחת מחברות הבנקאיות להשקעות הגדולות מכולן. ב-1993 הוא הפך למנכ"ל חברת העתק "פרודנטיאל" והוול-סטריט בחר בו כ-"מנכ"ל השנה" ב-1995.

הוא ממשיך עד היום כנשיא אינבסטמנט מנג´מנט קונסלטנס אסוסיאשיון (IMCA) הענקית. הוא חזר לגור בלואיזיאנה משם מנהל הוא את עסקיו. שלושת ילדיו אף הם הגיעו לתפקידי מפתח בכלכלה של מדינת לואיזיאנה.

=================================================
שאלת השבוע (אז)
=================================================

מי הם שלושת השחקנים שקלעו לפחות 20 בכל אחת משנות הקריירה שלהם? (אולי היום ישנם כבר יותר משלושה)