דייל אליס – "הקלעי הגדול בהיסטוריה"

בואו איתי אל מאחורי הקלעים של פרויקט "שחקנים שאסור לשכוח". הרשו לי לקחת אתכם אל המקום בו נולדות, מחדש, האגדות שמעולם לא היו אגדות. אל עליית הגג הטחובה, שם האבק מנוער מעל שמות שנזנחו על גבי המדפים העליונים והרחוקים של ההיסטוריה. אלה שלא נכנסו בין ג'ורדן, בירד ומג'יק, ולו כדי לתמוך בהם מהצד, שלא יפלו הצידה כמו ספר דק מדי.

ראשיתה של הלידה מחדש בשם שמופיע כמו פקק קטן באמצע שלולית. כלומר רואים שהוא שם, צף בין הגלים, ואפילו ברור מי האיש, אבל הוא עדיין לא יותר מגוש קטן בהיר על פני המים. מתקרבים ומוציאים אותו משם, עדיף עם רשת. בהתבוננות ראשונה, כשהוא נח מתנשם על תחתית הסירה, מחפש אויר אחרי שנים מתחת למים ולרדאר, עולים פרטים ראשונים, כמעט אסוציאטיביים. נגיד, דאקוורת שמן, ויני ג'ונסון שחקן שישי, סטארקס נשמה, פאט ליבר יעיל. בערך ככה עובד זיכרון של מטפל. שמורים בו פרטי מידע ספציפיים ומוגדרים היטב על אנשים שפגש. כשהם נקרים שוב בדרכו, ולו אחרי שנים, הקובץ שלהם עולה ואתו אותם פרטים. זה שוס רציני ביחסים בינאישיים.

כל הכתבות בפרוייקט "שחקנים שאסור לשכוח"

בכל מקרה, צף לו דייל אליס, לדוגמא. דייל אליס הוא "הצלף האדיר מסיאטל של סוף שנות ה80", על פי הקובץ. זה, כמובן, לא מספיק לטור. לא באתר הNBA המוביל בארץ, כלומר "הופס". לרוב, אגב, מתרחשת הציפה הראשונה במהלך יום שישי, קצת אחרי שפורסם הטור השבועי השני.

מאותו רגע מתנחל השם באחורי הראש ומלווה את הח"מ לכל מקום. הוא צץ ברגעים נוחים יותר ופחות במהלך היום, מטריד, מציק ולעיתים נמאס. ככה קרה למייק ג'מינסקי, שכמעט ונכנס היום, ולבסוף חזר לסוף התור עקב הצקות מתמשכות. אם השם, עכשיו אדם, עבר את השלב הזה, מגיעים לליל ראשון, במקרה הזה שני. אחרי זוגיות של יומיים שלושה, הכותב כבר מחויב לכוכב, ועובר לשלב איתור, ליקוט ועריכת המידע לכדי פוסט קריא בן כ 1000 מילה.

את הציטוט מעורר המחלוקת שבכותרת סיפק לא אחר מאשר דייל אליס עצמו. הוא כמובן אינו נכון. לפחות לא באופן מוחלט, אולי אפילו לא חלקית. אם תרצו אתגר של הטור הזה, נסו להעלות בשליפה עשרה קלעים טובים ממנו, ואני משוכנע שתצליחו.

אפילו אליס עצמו לא חשב שהוא נכון. למעשה, זוהי הכותרת שנלקחה מדבריו והוצאה מהקשרה. מה שאליס התכוון, ואמר ל"בוסטון גלוב" אך לפני כמה שבועות, הוא זה:

"I'm the best shooter of all time," he said. "I know that from the jump. I set the standard. I gave them something to shoot for. I was the first player in the history of the game to get 1,000 3-pointers. To be able to play on that level, you have to have that attitude about yourself. You can say it's arrogant or cocky or whatever, but that's OK. There's no way you can compete without it. There's no way you can excel without that confidence level."

עם דבר אחד אי אפשר להתווכח, ואי אפשר גם לקחת ממנו, דייל אליס היה הראשון שהגיע ל1000 שלשות בקריירה. זה לקח לו 11 עונות, וקרה לבסוף בעונת 93/94, במדי סן אנטוניו, קבוצתו הרביעית, אבל לזה עוד נגיע. זה גם קרה כשקו השלוש היה קרוב יותר, אבל בואו ניצמד לאגדה.

מה שחשוב לזכור מהדברים שאמר הוא שדייל אליס היה קלעי. וקלעי, לפי אליס, חייב להחזיק מעצמו הטוב ביותר בתחום כדי להצליח להמשיך להיות קלעי. בלי ביטחון ברמה הזאת, הוא אומר, אין מצב להצליח במקצוע. מסכים אתו במאה אחוז. תסתכלו פעם על ג'יי אר סמית עולה לשחק. מרגע שקם מהספסל יש לו מבט בעיניים שאומר "אני הולך לקלוע את השלשה הבאה, גם אם ישמרו עלי האמפייר סטייט, מגדל אייפל, הפירמידה של חופו ופסל דויד המפורסם מפירנצה, זה עם הביצים בחוץ". ואם אני מאמן, ככה אני רוצה את הצלפים שלי. שיזרקו את השלשה הבאה, גם אם החטיאו קודם חמש. תשאלו את אריק ספולסטרה איך הרגיש כשריי אלן עלה לזריקה ההיא במשחק שש. ביטחון מוחלט (יחד עם פחד היסטרי, כמובן, אבל בואו נישאר בפנטזיה רק כדי להמחיש את הקטע של הביטחון).

בקיצור, נגר מקבל כסף כדי לעשות כסאות, מורה כדי לצעוק על ילדים, פאוור פורוורד כדי להרביץ, וקלעי כדי לקלוע. קוראים לזה שוק חופשי, ולפעמים קפיטליזם. אם תפחד לזרוק, ייקחו אחר במקומך ואתה תלך לנקות שמשות בצמתים, או לשבת על הספסל של הניקס.

לא תמיד היה דייל אליס קלעי, בטח לא מוצלח. למעשה, בשלושת העונות הראשונות  שלו בNBA, במדי דאלאס, היו לו 8 נקודות עלובות למשחק. ב86 הוא עבר לסיאטל, ומשם, לפחות לארבע שנים, הכל תקתק כמו שעון. רגע, 86, ארבע שנים, כוכב בקבוצה סוג ב…. נכון, כמו פאט ליבר. גם דייל אליס קמל, נשכח ונזנח בצילם של הגדולים. תעיד על כך הופעה בודדת באולסטאר ותואר משני, של השחקן המשתפר, בשנה שעבר לסיאטל.

באותן שנים, בצל הגדולים, קלע אליס ככה: 24.9, 25.8, 27.5, 23.5. ה27.5 היו בעקבות 2253 נקודות שקלע באותה עונה, ואלה חיכו 21 שנה עד שהגיע קווין דוראנט והתעלה עליהן במדי אוקלהומה. זה אומר ששיא הנקודות לעונה של שחקן במדי סיאטל סופרסוניקס לעונה עדיין שייך לדייל אליס. כבוד.

עד כמה הוא היה קלעי? עד כדי כך שאחרי 4 שנות שירות נאמן, ב90/91, כשהחלידה הידית והממוצעים ירדו ל15 נקודות בלבד, עשו הסופרסוניקס מה שעושים לכל מכשיר מקולקל – הם זרקו אותו לפח.

דייל אליס מצא את עצמו באמצע העונה במילווקי, אותה השלים ל19 נקודות. זה החזיק מעמד לעוד עונה, ומשם המשיך לטייל בין סן אנטוניו, דנבר, חזרה לסיאטל, ואז סיום בשרלוט ושיקגו, עם 4 נקודות אומללות במשחק. לא בדיוק עונת פרישה עם מתנות למזכרת בכל אולם, סטייל ג'באר ודוקטור ג'יי.

דייל אליס פשט מדים בשנת 2000, בגיל 39, אחרי 17 עונות, לא לפני שעבר את 19,000 אלף נקודות בקריירה. הוא ממוקם תשיעי בין קלעי השלשות בהיסטוריה, עם 1719 בלמעלה מ40%. לפני שפרש הספיק לחנוך במשך 14 משחקים במדי מילווקי צלף צעיר, אחד ריי אלן. וזה, כמו שאומרים, לפיד שעבר היטב.

אולי הדמדומים העצובים שחווה בסוף הקריירה הביאו את  אליס לתפקידו כיום – עבודה בNBRPA, שמסייעת לשחקנים שפרשו למצוא מחדש את מקומם בחיים, אחרי שהפסיקו לעשות את הדבר היחיד שידעו, לשחק כדורסל מקצועני.

הוא אבא גאה לארבעה ילדים, אחד מהם בן שנתיים, שזה הישג נאה ליליד 1960, ובן מסור ותומך לאם חולת סוכרת. אזרח למופת לכל הדעות.

בNBA שיחק בגופיה מס' 3, ואותה לא תמצאו במרומי שום אולם, בטח לא זה של הסופרסוניקס המנוחים. את מספר 14 של טנסי, מספרו של אליס באותו קולג', יוציאו לגמלאות בשנה הבאה. גם זה משהו כשכל כך מעט זוכרים מה הוא היה, אחד מגדולי הקלעים בתולדות המשחק.