פילדלפיה סיקסרס (0 – 1) – ברוקלין נטס (1 – 0)
(03:00 לפנות בוקר)
קבוצות טובות לפעמים מפסידות במשחק הראשון בפלייאוף. לפעמים הן אפילו מצליחות להתאושש ולנצח את הסדרה בה נקלעו לפיגור.
הסיקסרס?
בניגוד לרחש בחש שרץ ברשת אחרי ההפסד במשחק 1, הם קבוצה טובה.
משחק בשורותיהם מי שהוא הסנטר הטוב בליגה, ואחד משחקני ההגנה הדומיננטיים (גם בהשוואה לעמדות אחרות) בנמצא.
יש להם רכז צעיר מפוצץ בכישרון.
יש להם שוטינג גארד נפיץ, שמסוגל להתעלות הן בהתקפה, והן בהגנה.
יש להם סמול פורוורד מהיעילים שיש.
ועדיין, הם הפסידו במשחק הראשון.
למה?
קודם כל, בגלל שבפלייאוף (בדרך כלל) לא פוגשים יריבות גרועות.
בנוסף, חובה לזכור שבכדורסל, כמעט בכל ענף קבוצתי תחרותי, יש את אלמנט "היום הנתון".
ומשחק מספר 1 ענה לקריטריון "היום הנתון".
הנטס לא היו העונה מאריות ההגנה בליגה. רחוק מכך. ועדיין, הסיקסרס סיימו את המשחק עם 3 שלשות מוצלחות מ-25 ניסיונות.
הנטס, להבדיל, הם סיימו את המשחק עם 11 שלשות ב-42.3%.
מספיק שהסיקסרס מסיימים את המשחק עם 25% עלובים מהשלוש, וזה לא משחק הפסד.
כל ההקדמה הנ"ל אולי באה להראות שמוקדם מאוד לקבור את הסיקסרס.
וכאמור –
הם קבוצה טובה.
אבל יש הבדל אחד משמעותי מקבוצות טובות שחזרו מפיגור 1-0 אחרי הפסד בית במשחק הראשון –
הם פחות יציבים. יש תחושה שהם פגיעים הרבה יותר ללחץ.
ולחץ, ממנו יהיה לא מעט הלילה. הפסד, והסיקסרס מוצאים את עצמם בפיגור 0 – 2 אחרי 2 הפסדי בית. להבדיל מפיגור 0 – 1, פיגור שכזה זה פיגור ממנו כבר קשה בהרבה להיחלץ.
צריך גם לזכור, שהיריבה שמנגד, הם לא פריירים.
נתחיל בכך שלנטס יש את הספסל הכי טוב בליגה –
הם מדורגים במקום הראשון ביעילות הספסל (נט רייטינג של 14.3+, וזה אחרי שלאברט לא שיחק במשך תקופה ממושכת).
הפריבילגיה של להעלות מהספסל צמד גארדים נפיץ כמו כריס לאברט + דינווידי, זו פריבילגיה שיש למעט קבוצות. כאשר לוקחים בחשבון שבקבוצה פותח גארד שהוא גם האול סטאר הטרי, ד'אנג'לו ראסל, אז זה נהיה ברור למה הנטס מדורגים גבוה כל כך בשלשות למשחק העונה (12.8 שלשות. מקום 5 בליגה).
כך שעיקרון ה-"יום הנתון", עבור קבוצה כמו ברוקלין, בהחלט יכול להכות שנית –
הפעם מכיוון ההתקפה.

(אוהדת נטס אופטימית)

השורה התחתונה, לדעתי, והשאלה שתכריע את המשחק (ואולי את הסדרה), זו שאלת הכשירות של אמביד.
לי לפחות, זה היה ברור שאמביד רחוק מלהיות כשיר ב-100%.
זה גם היה ברור שככל שהדקות התקדמו, אמביד נהיה עייף יותר, ויעיל פחות.
אם הלילה נראה את אמביד בגרסתו הכשירה (או קרוב לכך), יש בהחלט מצב שזה יגמר מוקדם מהצפוי, ונראה משחק בו הסיקסרס מעלימים את הנטס.

אם זה יהיה צמוד, ונראה את הגרסה העייפה של אמביד?
אז אני חושב שהיתרון עובר לקבוצה מברוקלין.
הניחוש שלי למשחק הלילה:
יש לי תחושה שהלילה נראה את תחילתו של הסוף (של קריירת האימון של בראון את הסיקסרס).
ניצחון מפתיע נוסף לנטס.

גולדן סטייט ווריורס (1 – 0) – לוס אנג'לס קליפרס (0 – 1)
(05:30 לפנות בוקר)
הקליפרס באמת קבוצה נחמדה וסימפתית. בשנה הבאה, יש בהחלט סיכוי שהם יהיו הרבה יותר (תודה לג'רי ווסט).
אבל מול הרכב המחץ של גולדן סטייט, אני מצטער. זה פשוט לא כוחות.
את המשחק הראשון הם ניצחו ב-17 הפרש, וזה כאשר דוראנט הורחק מספר דקות לפני הסיום,
כאשר קאזינס היה בלתי מורגש עד מזיק, כאשר קליי מסיים לילה רע במיוחד עם 5 מ-14 מהשדה, 1 מ-6 מהשלוש.
איך הם עשו את זה?
סטפן קרי. הבחור שכח איך להחטיא, והוא סיים (עוד) לילה מטורף עם 38 נק' ב-37 דקות, כולל 8 מ-12 מהשלוש (ובדרך הוא שובר את שיא השלשות בקריירה בפלייאוף).
הניחוש שלי למשחק הלילה:
כאמור –
לא כוחות.
יש לי תחושה שדוראנט יגיע במטרה להראות לקליפרס מהיכן משתין הדג. יש לי תחושה שקרי ימשיך לקלוע ללא רחמים. יש לי תחושה שהפעם קליי יהיה יותר מאופס.
כל אלו ביחד, משמעותם אחת –
עוד תבוסה שהגולדנים מנחילים ליריבתם (בערך) מלוס אנג'לס.

(בתמונה: דנילו "זה לא בושה" גאלינרי. אחרי עוד שלשה, הפעם של דוראנט)