למה אנחנו שונאים כל כך את הווריורס?

היו דיינסטיס רבים בספורט. אין טעם ללכת לשנות ה-60 וה-60 לפני שנולדתם לספר לכם על הסלטיקס. אותם לא שנאו. פשוט קיבלו זאת כדבר מובן מאליו – החלטה שמיימית למאמינים – שלבוסטון תהיה קבוצת הכדורסל המהוללת שאיש לא יוכל לגעת בה. היא היתה מעל שנאה. היא היתה UNTOUCHABLE.

אחרי הבוסטון הזאת לא הייתה דיינסטי אחרת אמיתית עד שנות ה-80. אבל אז התפתחו – יחד – שני דיינסטים, מנוגדים אחד לשני כמו ים ומדבר. הסלטיקס של לארי בירד, קווין מקהייל, ורוברט פריש (וכמובן כל האחרים) היו מין 'קבוצה לבנה', צווארונים כחולים, מזרחיים העובדים קשה על כל כדרור וכל סל, ומנגד השואו-טיים של הלייקרס עם מג'יק, קרים עבדול-ג'אבר, וג'יימס וורת'י שניצחו במין קלות כזאת, ומשחק קסום, שלא היתה לך ברירה אלא להפוך לאוהד של זה או זו. לא היתה כאן כל שאלה: כמו היום בין הדמוקרטים והרפובליקאים: אתה במחנה הזה או הזה. תלוי ב-PSYCHIC שלך; תלוי בהסטוריה של משפחתך,  תלוי במקום מגוריך, תלוי אם אתה אדם עובד או מקצוען, ותלוי אם אתה עובד בבית חרושת או בשולחן ניתוחים.

המאבק היה על עליונות של מעמדות, כששנאה באה רק כתוצאה מקנאה או תחרותיות. שנאת תוך כדי שהערצת.

הדיינסטי הבא היה שיקגו בולס של מייקל ג'ורדן ששלטה בצורה כזו מחלטת שלא הייתה ברירה אלא לקבל אותם כדיינסטי, עם הודאה שמייקל הוא אלוהים ולכן אין מה לעשות בנידון. היה עוד דבר : כששיקגו לקחו אליפות אחרי אליפות הם לא נראו כטווסים המרהיבים את הנוצות כאילו 'אין יותר כמונו'. זה היה כמעט דבר ברור ששיקגו מנצחת ולכן לא היתה כל הצגת פאר בניצחונותיהם, אולי היוצא מין הכלל היתה תמונת מייקל המתייפח עם ראשו המונח על הגביע.

הדיינסטי של סן אנטוניו לא היה דיינסטי של המשכיות. היו יותר מדי הפסדים בדרך. זה היה מין דיינסטי שנימשך תריסר שנים אבל עם אליפויות בודדות, ועם שחקנים כדנקן, פרקר, וג'ינובלי שאתה לא יכול לשנוא אפילו אם גנבו לך את אהובתך סרינה (שמה זה השמינה. ראיתם אותה באוסטרליאן אופן? נראית כמו טנק על עמודי בטון). משהו דומה קרה עם הלייקרס של שקיל וקובי שאף הוא לא היה המשכי אלא נחתך לשתי תקופות – התקופה עם שקיל והתקופה ללא שקיל. את שקיל לא ניתן לשנוא ולא משנה מה.

את הלייקרס של קובי, פאו גאסול, אנדרו ביינום, ודרק פישר כן הצלחתי לשנוא, אבל הייתי כנראה במיעוט קטן. לא אהבתי את החיוכים של קובי ופאו גאסול ואני מודה שהיה זה דיינסטי קצר שכן הצלחתי לשנוא. למאר אודום לא עזר בהורדת הגועל מהקבוצה הזאת עם אדם מוריסון.

את הדיינסטי של מיאמי אהבתי. הערצתי. אלף כי גרתי שם והלכתי להמון משחקים, ובית, הייתי סאקר של דוויין ווייד, ריי אלן, כריס אנדרסון, שיין בטייה, מייק מילר, מריו צ'אלמרס, אדוניס האסלם, ואפילו את כריס בוש למדתי לאהוב. את לברון אף פעם לא אהבתי אבל הוא לא הפריע לי במיוחד להעריץ את הדיינסטי הזה (2 אליפויות בארבעה גמרים רצופים זה דיינסטי).

ואז הגיעה הסן פרנציסקו ווריורס.

והיא הפכה לקבוצה הטובה ביותר בליגה עם שחקנים שתמיד נראו לי כמין 'בני טובים'. כן, סטפן קרי, קליי תומפסון, דריימונד גרין, שון ליבינגסטון, קווין דוראנט…כולם מין 'עילית'ים מבתים טובים ועשירים עם חינוך טוב, ובראשם מאמן שמשדר מין 'אאורה' של עליון, שלא מתרגש משום דבר כאילו הוא יודע שבסוף הכל יהיה טוב. זוהי גם קבוצה שזכתה מההפקר עם בואו של קווין דוראנט.

הם ניצחו וניצחו בזריקות ממרחקים אסורים שתמיד נראו לי כאילו הם עניין של 'מזל' ותו לא. הם כאילו ניצחו לא במלחמה – מלחמת כדורסל – אלא בגלל שכל מה שיש להם זה מטלטלי כדורים מ-12 מטרים שהכל ניכנס.

ומה שתמיד עצבן אותי ביותר הם החיוכים של סטפן קרי, קליי תומפסון – כן, העילוי הזה שכולם מהללים יכול לעצבן לאללה – ואז החיוכים העארסיים, מעליבים, מכוערים, חיוכים שאתה חפץ לחסל במכת אגרוף אבל אתה יודע שאתה לא יכול כי הבנזונה גדול וחזק מדי.

ועכשיו מגיע דמרכוס קאזינס.

הוא כבר אמר שהגולדן סטייט היא "הקבוצה השנואה ביותר בתולדות הכדורסל". אני לא יודע. ייתכן שהבד-בויז של דטרויט היו בזמנים הרעים שלהם מעצבנים עוד יותר עם ביל למבייר, דניס רודמן, אייזיה תומאס, ג'ון סאלי, ריק מהורן, וויני ג'ונסון, מרק אגווייר, וגו דומארס, אבל זה ניתן לויכוח.

אין אף קבוצה אחרת בליגה שיוצרת יותר רוגז, עצבון, בחילה, ותיעוב מהווריורס. למה? כי הם לא סתם מנצחים אותך. הם מלגלגים עליך בשעה שהם עושים זאת. יש משהו מעליב בצורה שהם מנצחים. משהו סרקסטי בצורה שהם עושים זאת. משהו מבזה ומשפיל בשפת הגוף שלהם. הרבה בעיקר שהם נראים בני מין מעמד עליון, מעל שאר הליגה באינטליגנציה ותרבות.

לומר לכם את האמת? אני מאמין שסירובם להגיע לבית הלבן היה יותר עניין של יח"צנות מאמונה. קווין דוראנט, דריימונד גרין, וסטפן קרי היו מתים לשבת ליד דונאלד טראמפ ולדבר על בניית הגדר.

הווריורס ניצחה 3 אליפויות ב-4 שנים. נקודת החולשה היחידה היה סנטר, אבל הם כל כך טובים שהם למעשה מנצחים ללא סנטר.

ועכשיו מגיע אליהם הסנטר מס' 1 בעולם, ומהדיווחים שאני מקבל הוא הירזה, הוסיף שרירים, ונראה בכושר שיא.

מה שמפחיד, ומגביר את השנאה אליהם, היא העובדה שהם מנצחים במין 'כדורסל של ילדות'. הם לא צריכים להילחם, לא צריכים להזיע. כל מה שהם צריכים לעשות זה לזרוק לסל ממרחקים אסורים. הם, הבני זונות, שינו את כל הכדורסל כפי שפעם ידענו. הלוואי שהיו היום ביל למבייר או ריק מהורן לתת להם שעור פרטי ב'סמול בסקטבול'. הצרה היא שאין היום אף קבוצה בכדורסל שתלמד את הסנובים לקח.

מה שמעצבן אותי עוד יותר היא העובדה שהם הצליחו לגרום לשנאה להגיע למרומים בזמן כה קצר. למכבי ת"א זה לקח 50 שנה. לניו יורק יאנקיס אולי 70 שנה. הניו אינגלנד? איזה תריסר שנים.

הווריורס עשו זאת תוך 4-5 שנים.

עוד לא נולדה הקבוצה שיצרה כל כך הרבה שנאה בזמן כל כך קצר. ומה שעוד מעצבן? הם לא שילמו את המחיר להיות כאלה שנואים. לסלטיקס וללייקרס לקח דורות ליצור שנאה לכאן או לכאן. הם שילמו את המחיר בשנים על גבי שנים של מצויינות.

וכאן סטפן עושה זאת באיזה 8 שלשות דפוקות במשחק, עם חיוך מסויים, ואולי 5 אגלי זיעה.

ועתה אם קאזינס יהפוך אותם לבלתי מנוצחים ממש, אז כנראה שאפשר יהיה לסגור את החנות ל-4-5 שנים, עד שהוא ייפצע שוב, וסטפן קרי, קווין דוראנט, ודריימונד גרין, יפרשו לגמלאות.

קוס אמעק. אין איזה מאמן או איזה קבוצה שיוכלו לעשות משהו למחוק את החיוך המזויף והמעצבן הזה מפני ילדי הטובים המכוערים האלה?