אני אוהב את הניקס, מילדות. התחלתי בגיל עשר, בשבת, על השטיח החום בסלון בנהריה. הוא היה משובץ בריבועים גדולים, כאלה שילד קצת קטן לגילו יכול לשבת בהם די בנוחות. בשולי הריבוע היו קישוטים ובכל פינה סמל, כמו עיטור. כזה שמשתנה מכהה לבהיר כשמזיזים מצד לצד את השערות של השטיח. הכלל היה לא להתקרב מעבר לשני ריבועים מהטלוויזיה, והסכנה הייתה הרס לצמיתות של שתי העיניים. הכלל נשמר תמיד.

בשנות השמונים לא הייתה באמת טלוויזיה. היה את המכשיר, כן, עם צד זכוכית קמור בפינות וחטוטרת גדולה מאחור, כזו עם חריצים לאיוורור השפופרת והחוטים וכל הבלאגן שהתחולל שם בפנים. המכשיר עמד תמיד בתוך שידה, והיה לו שלט. בשלט היה כפתור שמדליק, תשעה מספרים ועוד שניים לווליום. בהדלקה היא עשתה פוף קטן, ורק ערוצים אחד עד שלוש היו רלוונטיים. ישראל, לבנון, ירדן וזיכרון של קטיושות. כי נהריה באמצע שנות השמונים עוד זכרה מה היה לפני של”ג, לימים מלחמת לבנון, ואחר כך הראשונה, ואז קראנו לה מבצע שלום הגליל, כמו שמה של ערב חדש עם רפי רשף כשרק נולדה. ביום חמישי בארבע היה זהו זה, וכמה שעות אחר כך עוצר מוחלט כי מכבי באירופה, וברקוביץ’, וארואסטי ולו סילבר, ואחר קווין מגי וקני ברלו ולמי לעזאזל יש סנטר עד שלקחנו להפועל את מרסר.

לימים נולד הטלטקסט, ואחריו ערוץ שתיים, ופרסומות וכבלים, אבל אז היו ישראל, לבנון וירדן, ולתקופות קצרות כבלים פירטיים, שעברו בין הבתים המשותפים בכבלים מאולתרים ושידרו תכנים שלא היו ראויים תמיד למאכל אדם, לא כל שכן לצפיית ילדים. לבנון היה המזרח התיכון. במידל איסט טלוויז’ן היה הפליינג האוס ותכניות של מטיפים נוצרים, ובדצמבר תמונות של עץ אשוח, ופעם או פעמיים בשבוע NBA. לך תזכור מה וכמה. אבל בטוח היו שם סלטיקס בירוק, ולייקרס בצהוב, ואולי גם פילדלפיה, ודומיניק ווילקינס, ובשבילי היו שם הניקס.

הניקס זה אומר פטריק יואינג. גם מארק ג’קסון וביניהם גיבורים מתחלפים. היה שם ווילקינס, ג’ראלד, וג’וני ניומן וקארטרייט, ואחריו אוקלי ואחד בשם קיקי. אפילו לילד בן עשר יש קושי לעודד לבן גבוה שרחוק רק אות אחד מצואה. אז יואינג היה הגיבור, עם הברכיים העצומות בלבן והסנטר הענק בשחור.

ידעתי שלא ננצח. חכם גדול לא הייתי, ואת הקבוצה שלי ראיתי רק פעם בשבוע לכמה דקות, בקטעים ערוכים במחציות של משחקים של הסלטיקס. המידל איסט טלוויז’ן שידר מעט מאוד. בכנות, אני אפילו לא זוכר מתי וכמה. רק קטעים מטושטשים בסאונד גרוע. עיקר המידע הגיע מקטעי עיתונות. אנחנו קראנו מעריב. לא ידיעות. בידיעות היה מנחם לס, אבל אז עוד לא ידעתי. במעריב היו ריבועים קטנים שקשה היה לאתר, בתוך הריבוע היו שמות של קבוצות, ומספרים ובסוגריים קולע אחד מכל קבוצה, אם זאת הייתה אחת הגדולות. האחרות קיבלו רק שם ומספר. המספר של הניקס, הניו יורק ניקס, היה בדרך כלל קטן יותר.

וזאת הייתה הבעיה, אתם מבינים? הפסדנו. שוב, ושוב, ושוב. ושוב. הניקס הסריחו. אבל זה היה מאוחר מדי. זה כבר היה הסרחנו.

כי ילדים מתאהבים. זה יכול להיות בילדה שנראית להם יפה בכיתה, או ברחוב, או שכנה. זאת יכולה להיות אחת בטלוויזיה, ודווקא מבוגרת, וזאת יכולה להיות קבוצה. אני התאהבתי בקבוצה. לא כי היא הייתה יפה או בלונדינית או שווה במיוחד מהסרטים. בטח לא מנצחת. אני חושב שזה היה הפרקט. הפרקט באולם של הניקס בהיר עם סמל כתום ותכלת במרכז, שכאילו מזנק מתוך הרצפה. ככה אני זוכר אותו. כשהניקס עולים עליו והם בצבע לבן לא באמת משנה כמה הם קולעים ומי משחק. לי הם נראים כמו הגיבור שלי ואני רוצה שהם ינצחו, ועצוב כשהם לא.

וכשאני רואה “ניו יורק ניקס” אלה עוגיות מדלן שלי. וגם אני, כמו פרוסט, מפסיק להיות אדם בן חלוף שחי ברגע, אלא לתמיד אני ילד בן עשר חסר דאגות, שיושב בתוך ריבוע חום שקצותיו מקושטים ובפינותיו עיטורים, בנהריה, בסלון, מול מסך קמור בתוך שידה גדולה מעץ, ואין לי לא מחשבה ולא דאגה, אלא רק אהבה ורצון שתנצח, ועצב כשאנחנו מפסידים.