בוסטון ניו יורק, ניו יורק ובוסטון. 4 שעות נסיעה (על הנייר בלבד) מבדילות בין שתי הערים האלה, אבל כמה שהן שונות. אחרי כמעט שנה בעיר הצפונית והקפואה, הגעתי הקיץ לתפוח הגדול, וכמה זה היה מתאים שאפתח את עונת המשחקים הזאת במשחק בין הניקס – הקבוצה הביתית החדשה והלא כל כך מושכת שלי – לסלטיקס, האקסית המיתולוגית, מלכת המזרח הנכנסת, על כל הזכרונות המתוקים שהיא מביאה איתה.

לא רק הערים (האחת נקייה נעימה ואליטסטית, השנייה קשוחה מלוכלכת ו-straightforward) שונות בטירוף. גם הקבוצות שמייצגות אותן, במיוחד השנה. הסלטיקס מגיעה העונה ככוכבת הבלתי מעורערת של המזרח, עם ביטחון עצמי שלא יכול להיות גבוה יותר. מתוך התשיעייה הראשונה (החמישייה + בייינס, רוזייר, מוריס וסמארט), כולם הוכיחו את עצמם ברגעים המכריעים ביותר בעבר הרחוק או הקרוב (אולי חוץ ממשחק 7 בגמר המזרח, אהם אהם רוזייר 0-10 משלוש..). חלקם קיבלו חוזים משודרגים וחלקם עתידים לקבל כאלה בעתיד (אם לא בבוסטון אז במקום אחר). הם היו שם וראו מקרוב מה זה פלייאוף בשלבים המתקדמים ביותר, ושרדו כדי לספר.

מהצד השני ניו יורק ניקס היא קבוצה של שחקנים שרוצים להוכיח בשיניים שהם שייכים למעמד. חלקם היו הבטחות בעבר שלא התממשו עדיין (הארדוואי ג'וניור, ברק, חזוניה), חלקם צעירים שלהגדיר אותם כרעבים זה יהיה אנדרסטיימנט (ניליקנה, טרייר, נוקס, דוטסון) ומקצתם כוכבים בפוטנציה או בעיני עצמם (אנס קנטר האהוב). מכל מקום, ברור שבלי פורזינגיס הפצוע, הניקס אמורים פשוט להתגבש כקבוצה ולגלות על הדרך כשרונות צעירים, תחת שרביטו של פיזדייל הכריזמטי.

==========================

אחרי מספר דו ספרתי של משחקים ב-TD גארדן החמים והמוכר, היה מוזר להגיע לראשונה ל-MSG העצום והמנוכר במרכזה של מנהטן, רק שלוש תחנות מהדירה שלי ב-NOHO. האוכל לעיתונאים היה הכי ניו יורקי שיש – סנדוויץ פסטרמה בסגנון כץ (שגובה 24 דולר(!) לסנדוויץ). העמדות בגארדן אמנם נמצאות גבוה, אבל לעומת בוסטון הם משתלבות יותר עם הקהל ונותנות להרגיש יותר טוב את האווירה במגרש, והכי כיף – יש מסך טלויזיה אישי שמאפשר לראות את הריפלייז (או את משחק 7 בגמר הנשיונל ליג). בניגוד לבוסטון, הקהל מאוד מגוון ולא הומוגני, כשגם הרבה חולצות ירוקות בצבצו ביציע. סלבס שונים הופיעו על המסך כשכוכב הג'איינטס ברקלי והשורט סטופ של היאנקיס, דידי גרגוריוס המוכשר, מקבלים את הסטנדינג אוביישן הגדול ביותר.

שתי הקבוצות הגיעו למשחק עם אותו מאזן (1-1), אחרי הפסד בדיוק 24 שעות לפני כן. בוסטון הפסידה בטורונטו במפגש שעתיד להיות גמר המזרח, וניו יורק הפסידה בדרבי מאכזב לברוקלין אחרי ווינר שוט של כריס לאברט (שחקן מעולה). כשבוסטון התחילה את המשחק בהפצצות מעבר לקשת וניו יורק הגיבה במשחק מפוזר ולא מדויק, זה היה נראה כצפוי שהולך להיות ערב במעמד צד אחד. הסלטיקס שלטו לחלוטין ברבע הראשון, ושלשה של הורפורד העלתה ל-16 הפרש. הרבע נגמר ב-13 הפרש, אבל הניקס לא נשברו, ורבע שני מצוין שלהם סגר כמעט את כל ההפרש.

פיזדייל הרגוע והנונשלנטי אמר בסיום שהוא שמח שברגעים האלה החבר'ה הצעירים שלו לא הרימו ידיים וחזרו למשחק. נראה שהמאמן החדש של הניקס נהנה מאוד להיכנס לדמות האב שבא לגדל שחקנים צעירים ולהרביץ בהם את תורתו. אחרי הסכסוך המתוקשר עם גאסול, לפיזדייל יש מקום משלו בו הוא באמת יכול לעבוד כמו שהוא רוצה, עם שחקנים נטולי אגו שרק מחכים להדרכה של מאמן בכיר כמוהו. נראה שהשילוב הזה בינתיים לפחות, יכול להצליח.

כבר ברבע השני קווין נוקס, אחד מאותם צעירים מבטיחים, נקע את הקרסול ויצא החוצה. נראה שלא מדובר בפציעה רצינית מדיי, אבל לניו יורק יש ארסנל צעירים רחב. מהספסל הרשים אותי בעיקר אלונזו טרייר, בחור שלא נבחר בדראפט אבל קיבל את ההזדמנות מהניקס ובינתיים תופס אותה בשתי ידיים. אחרי שהפציץ 15 במשחק הפתיחה ו-8 מול ברוקלין, הבחור הזה ממכללת אריזונה קלע 15 נק' מהספסל ובעיקר הראה חוסר פחד. דיברתי איתו קצת בסוף על העובדה שהוא משחק בליגה וכבר נותן תפוקה.

==========================

המחצית השניה הייתה צמודה, כשבוסטון מובילה רוב הזמן אבל לא מצליחה לברוח. משהו נראה בינתיים לא טוב שם: ההתקפה מהוססת, ההגנה רחוקה מלהזכיר את מה שבוסטון הראתה בפלייאוף. זה נראה שחזרתם של היוורד וקיירי ערערה קצת את המרקם הקבוצתי הברור וההיררכי של סוף השנה שעברה. היוורד לא שיחק היום – כנראה כדי לא להעמיס יותר מדיי על הקרסול שהחלים לא מזמן – אבל הוא נראה במשחקיו האחרונים כצפוי, חלוד מאוד, כמו גם קיירי. בראון לא מוצא את מקומו, וגם רוזייר והורפורד תורמים פחות.

נקודה משמעותית נוספת היא שבוסטון העונה כבר לא האנדרדוג הבועט והמפתיע של שנה שעברה. היא הקבוצה הפייבוריטית, עם סוללת הכוכבים, שכולם ייתנו את הכול מולה וכולם מייחלים לנפילתה. השינוי הזה מחייב הכנה מנטלית אחרת למשחקים, ונראה שבינתיים סטיבנס לא מצליח לגרום להתאמות האלה. מצד שני, זה בראד סטיבנס, אחד המאמנים הטובים בליגה עם סגל מפלצתי ועמוק, וזה כנראה עניין של זמן עד שבוסטון תמצא את המוג'ו שלה מחדש (ונראה לי שגם סטיבנס מעדיף שזה ייקרה בשלב מאוחר יותר העונה).

כל התהיות האלה לא תופסות כמובן לג'ייסון טייטום, שפשוט משחק מצוין מתחילת העונה. גם מול הניקס הוא היה נפלא (כמו מול פילי בערב פתיחת העונה), וסחב על גבו את בוסטון לניצחון אל מול הקאמבק של הניקס. הקאמבק בהובלת קנטר, וונלה ודוטסון הושלם ברבע הרביעי עם שתי שלשות רצופות של טימי הארדווי ג'וניור – המנהיג של ניו יורק העונה, כשבוסטון מצליחה להחזיק יתרון מזערי בזכות התעוררות קצרה של קיירי ודקות טובות של מרכוס מוריס.

כמה שניות לסיום וזה רק נקודה הפרש לבוסטון, והכדור בידיים של טייטום בן ה-20 שעושה את המהלך הקובי ברייאנטי הבא:

לניו יורק עוד הייתה הזדמנות להשוות אחרי פאול לא חכם של טייטום על טריי ברק לשלוש, אבל ברק המאכזב והמאוכזב החטיא את הראשונה, ובכך דיי סיים את הסיפור של הניקס במשחק הזה. פיזדייל הודה בסיום שהתרגיל שתכנן (הכדור כמעט נחטף לפני שהגיע לנסיון השלשה הזה של ברק) היה פשוט גרוע.

"I stunk that play up. I drew up a crap play for him."

בסיום משחק צמוד ומפתיע של פתיחת עונה בוסטון מנצחת בשיניים 101-103, ועולה למאזן חיובי. בוסטון תארח את אורלנדו במשחק הבא וניו יורק תצא למשחק מאוד לא פשוט במילווקי. מה שאולי יותר יעניין את תושבי בוסטון הערב הזה, הוא העובדה שנקבעה לרד סוקס יריבה לסדרת הגמר. הלוס אנג'לס דודג'רס ניצחו במילווקי, במשחק 7, בעזרת התפיסה המשוגעת הזאת של כריס טיילור. עד כאן מניו יורק הסתווית.