מטר ושמונים ושלושה סנטימטרים. עשרה סנטימטרים פחות ממני. לא מסתיר לאף אחד בהופעות, מסתדר היטב בחנויות בגדים, עם מעיל עבה וכובע – כנראה יכול גם ללכת לסופרמרקט מבלי למשוך תשומת לב. אי אפשר להעריך מספיק את העובדה שכריס פול נמצא כבר יותר מעשור בטופ של הכדורסל העולמי. בליגה של חדי קרן, כריס פול מסתכל על כולם מלמטה. זה לא מונע ממנו לבלוט.

פול גדל בלואיס-ויל, עיירה קטנה בקרוליינה הצפונית. הוריו הכירו בכנסייה, וחינכו את שני בניהם לתפארת דרום ארה"ב: "יס סר", "יס מא'אם," וכל המשתמע. אביו, שהיה שחקן פוטבול בקולג', בנה לכריס ולאחיו הגדול, סי.ג'יי, מגרש מאולתר בגינה. סי.ג'יי, לימים – מנהלו האישי של כריס, מתאר את כריס כאח קטן טיפוסי, שהיה נדחף ומתעקש להשתתף במשחקים של אחיו הגדול וחבריו. כשהתחיל לשחק עם בני גילו, מסביר כריס, אף אחד לא היווה בשבילו תחרות.

פול התמקד בפוטבול ובכדורסל באופן שווה. בתחילת התיכון, הרגיש שהגיע הזמן להחליט בין השניים. מאמן הפוטבול דרש ממנו להתחיל להתאמן בחדר כושר, בעוד מאמן הכדורסל אסר עליו לעשות זאת, כדי לא לפגוע ביכולת הקליעה, שהייתה התכונה הבולטת במשחק שלו. פול בחר בכדורסל, והשאר היסטוריה.

כמו ברוב התיכונים המובילים בארה"ב, גם בתיכון בו למדו כריס פול ואחיו, תכנית הכדורסל היא ארבע-שנתית (ט' עד י"ב), ויש לתיכון שתי קבוצות: ה-Varsity, הקבוצה המובילה והייצוגית, וה-Junior Varsity (JV), בה מתפתחים השחקנים הצעירים. פול היה מספיק טוב בשביל לשחק ב-varsity, כרכז מחליף, כבר בכיתה ט'. אולם הוא ואביו בחרו, במכוון, שישחק בכיתות ט' ו-י' ב-JV.

בעיניי, מדובר בנקודה למחשבה עבור שחקנים צעירים שקוראים את המאמר, והורים של שחקנים צעירים. כל שחקן מתמודד כמעט מידי שנה עם שאלת "ראש לשועלים או זנב לאריות". אני סיימתי השנה 12 שנים במחלקת הנוער, ובסיטואציות כאלה בחרתי בדרך כלל ב"זנב לאריות". אני לא מתחרט על רוב הבחירות שלי, אבל הפרספקטיבה של פול מעניינת. לדבריו, אלמלא היה מתעקש להיות שחקן מוביל בכל גיל, לא היה הופך לכזה ברמות הגבוהות.

כשהגיע תורו להוביל את קבוצות ה-Varsity, לא היה מוכן מפול למשימה. הוא הצטיין בעקביות, סיים את כיתה י"ב עם ממוצעים של 30-6-10 ו-6 חטיפות למשחק, זכה בתואר "מר כדורסל" של צפון קרוליינה והרוויח מקום במשחק המקדונלד'ס אול אמריקן הנחשב.

כבר בכיתה י"ב, פול הצעיר הדהים את אמריקה ביכולותיו, הן ככדורסלן והן כאדם. יחסיו של פול עם סבו, נת'נאל ג'ונס, היו מיוחדים והדוקים. ב-14 בנובמבר 2002, פול התחייב רשמית למכללת "ווייק פורסט". סבו, שנכח באירוע, התרגש יותר מכולם, ואמר שיזכור את היום הזה לשארית חייו.

אלא שיום למחרת, ב-15 בנובמבר, נת'נאל טייל בפארק, כשחמישה נערים, בגיל דומה לשל נכדו הסתערו עליו, ובניסיון לגנוב את ארנקו הרגו אותו באגרופים. "כולם מתים מתישהו," אמר פול. "אך עם סבא שלי תמיד הרגשתי שהוא יחיה לנצח".

פול הכאוב תהה כיצד להמשיך הלאה מבלי חברו הקרוב ואוהדו המסור ביותר. דווקא הצעה של דודתו נתנה לפול מוטיבציה לקום מהאבל. ארבעה ימים בלבד לאחר הרצח – פול עלה לשחק כשבלבו מטרה אחת – לקלוע 61 נקודות, נקודה בשביל כל שנה מחייו של סבו.

פול טרף את המגרש במשחק הזה. ברבע השני לבדו קלע 24 נקודות, ברבע הרביעי, כשלזכותו 59 נקודות, פול השאיר מאחוריו את המגן והמריא לליי-אפ, עם העבירה. הוא הגיע לקו העונשין, החטיא בכוונה והתמוטט בזרועות אביו על הספסל – עם לא פחות מ-61 נקודות.

ווייק פורסט: יסודות הם שם המשחק

"ווייק פורסט", בה למד ושיחק פול שנתיים בטרם נרשם לדראפט ה-NBA, מציעה תכנית כדורסל טובה ומוכחת – אך אין ספק שלא מדובר באחת מאריות ליגת המכללות. דווקא עובדה זו מאפשרת להסתכל באופן מעניין על קווי הדמיון בין שני הבוגרים המפורסמים ביותר של המכללה: כריס פול וטים דאנקן.

טים דאנקן, על אף שרבים מתארים אותו כ- "4" הטוב בהיסטוריה, היה "5" קלאסי. בלי התחכמויות – למעט הזריקה האייקונית עם הקרש – ובלי להמציא את הגלגל מחדש. דאנקן הראה כיצד ביצוע מושלם של היסודות המוכרים לכולם, יכול להספיק על מנת להיחשב לאחד מגדולי השחקנים. פול אמנם משחק כיום ביוסטון חלק ניכר מהזמן כ"2" לצד ג'יימס הארדן, אך אין ספק שהוא מהווה דוגמה ל- "1" קלאסי.

מעטים הכוכבים בהיסטוריה, שבאופן מובהק העדיפו "מסירה" על פני "זריקה". מבין השחקנים הבולטים בליגה כיום, אין ספק שפול הוא היחיד שעונה להגדרה הזו. בדומה לדאנקן, שנכנס לדפי ההיסטוריה מבלי להמציא משהו חדש, גם פול מהווה שריד לסגנון שמאיים להיעלם מן העולם. דווקא בעידן בו רכז חייב להיות גם סקורר, הסגנון ה"עתיק" של פול הופך אותו לשחקן חדשני.

פול הוא דוגמן של כדורסל. לא "דוגמן" כמו איש יפה ששרוע על שלט חוצות, אלא "דוגמן" כמו דייל שמדגים לפני ההמראה איך לחגור את חגורת ההצלה. כל הפעולות הקטנות מתבצעות אצלו באופן מושלם. פול קולע לאורך הקריירה ב- 37% מהשלוש. קארי, לדוגמה, ב-44% , אבל אם הייתי צריך ללמד ילד כיצד לזרוק, כנראה הייתי נותן את פול כדוגמה, כי קארי מצטיין באמצעות זריקה שבנה והתאים לעצמו. פול זורק כמו בספר, ומראה שניתן להצליח גם ככה.

ניו אורלינס: כוכב עליון

פול נבחר בבחירה הרביעית בדראפט 2005, אחרי אנדרו בוגוט, מארווין וויליאמס ודרון וויליאמס, בידי ניו אורלינס, אז עדיין "הורנטס". הוא לא חיכה הרבה לפני שהבהיר מי השחקן הטוב בדראפט. הוא נבחר לרוקי העונה, ואלמלא קול אחד שהלך לדרון וויליאמס, היה זוכה בתואר בהחלטת פה-אחד.

בשש עונותיו בניו אורלינס, פול היה הטייפ קאסט של כוכב הנושא על כתפיו עיר שלמה. דייוויד ווסט, ששיחק לצד פול בניו אורלינס, תאר את פול ככוכב הגדול הראשון שהגיע למועדון מאז המעבר משארלוט לניו אורלינס. "הוא מילא את הארגון באנרגיה," אמר ווסט. "כולם סמכו עליו שיוביל אותנו בכיוון הנכון". האנרגיה של פול הייתה כל כך נחוצה, בהתחשב במצב הקשה של העיר שהתאוששה מהוריקן קתרינה ההרסני.

פול מעיד על חיבור חזק לקהילה. "כולנו ראינו את המנהיגות שלו על המגרש," סיפר הבעלים לשעבר, ג'ורג' שין. "אבל אני תמיד התרשמתי לא פחות מהמחויבות שלו לקהילה מחוץ למגרש". הוא הקים קרן לשיקום אחרי ההוריקן, חנך תכנית פעילויות לנוער בשעות שאחרי בית הספר וקנה בית-דירות באזור המפואר של דאון-טאון ניו אורלינס בו שיכן נזקקים. "אני באמת לא יכול להגיד דבר רע אחד על העיר," אמר פול. "אלמלא העיר ניו אורלינס, לא הייתי מי שאני היום."

ההורנטס לא באמת התחרו על אליפויות, על אף שבילו מספר עונות בצמרת המערב, אבל בכנות – אף אחד לא בא בטענות. הקבוצה ניצחה יותר משהפסידה, והצליחה להגיע לכמה "כמעטים" מרשימים: כמעט הדיחה את האלופה מסן אנטוניו בסיבוב השני ב- 2008, וב- 2011 כמעט עשתה זאת לאלופה מלוס אנג'לס.

זה נראה מעט, בהתחשב במעמדו של פול באותן שנים כרכז הטוב בעולם – אבל בכנות: איזו דוגמה יש, למעט קווין ג'ונסון ואלן אייברסון, לרכז נמוך שהצליח להוביל את קבוצתו להצלחה בפלייאוף ככוכב בודד?

בהתחשב בביצועיו הטובים ובאהבתו לעיר, ניתן היה לחשוב שפול יישאר "הורנט" במשך שנים ארוכות. ואולם, פול חש שהמועדון לא נותן לו את הכלים להצליח. הרצון של שין למכור את הקבוצה הציב את המערכת בטלטול תמידי. פיטורים של המאמן, ביירון סקוט, ועזיבה של שני חבריו של פול, טייסון צ'נדלר (טרייד) ודיוויד ווסט (פרי אייג'נט), עזרו לפול לגבש את החלטתו לעזוב. בקיץ 2011, על מנת להימנע מעזיבה ללא תמורה, התחילו לחפש עבורו טרייד.

באותה עת, הקבוצה נותרה ללא בעלים, והליגה לקחה על עצמה את הקבוצה באופן זמני. כשנסגרה העסקה במסגרתה יחבור פול לקובי ברייאנט בלייקרס, ניצלה הליגה את מעמדה כבעלים זמני וביטלה את הטרייד, בנימוק שהוא לא טוב לניו אורלינס. אלמלא התערבה הליגה, הקריירה של פול הייתה נראית אחרת לגמרי. מאוחר יותר באותו קיץ, פול מצא את עצמו לצד הכוכב העולה בלייק גריפין במדי היריבה העירונית, הלוס אנג'לס קליפרס.

לוב סיטי: מהלכים יפים, אווירה רעה

בשונה מניו אורלינס בה כל הצלחה הייתה בגדר בונוס, בלוס אנג'לס הסיטואציה הייתה שונה. עם החוכמה של פול והאתלטיות של גריפין ודיאנדרה ג'ורדן, הקליפרס הפכו לאחת הקבוצות המלהיבות בליגה. כבר בעונתו הראשונה, פול הפך ל"קליפר" הראשון להיבחר לחמישיית הליגה הראשונה מאז שהמועדון עבר ללוס אנג'לס. בעונה שלאחר מכן, עונת 2012-13, הקליפרס שברו את שיא הניצחונות של המועדון עם 56 ניצחונות, ופול הוסיף לרזומה תואר MVP במשחק האולסטאר.

קיץ 2013 היה אמור להיות הנקודה בה הקליפרס מכוונים מטרות מחדש. לא עוד הליכה סחור-סחור, אלא מטרה ברורה ומוגדרת: אליפות. פול חתם מחדש על חוזה של 107 מיליון $ לחמש שנים, והמאמן ויני דל נגרו לא הוחתם מחדש, כדי לפנות את המקום למאמן זוכה האליפות מבוסטון, דוק ריברס.

ואולם, הקליפרס סבלו מתופעה שקורית לפעמים בקבוצות ומאוד קשה לצפות אותה: הסגל נשאר דומה, אך במקום להרוויח מכך כימיה טובה יותר, ההמשכיות דווקא חידדה את המתחים. פול, גריפין וריברס הם שלושה פוליטיקאים מצוינים. לא תמצאו אמירות שלהם שחורגות מהקו המשותף. אף אחד לא "שונא". ואולם, מתחת לפני המים, ברור שהיה משהו. אפשר לכבד חבר קבוצה, ובו בעת להתעצבן ממנו. מבחוץ, נראה שזה היה המצב.

בכל פלייאוף, כריס פול סיפק הופעות אגדיות, אך גם טעה טעויות שהובילו להפסדים כואבים ומוקדמים מדי. ב- 2014 הקליפרס הפסידו בסיבוב השני נגד אוקלהומה סיטי, כשפול, לאחר טעויות מכריעות במשחק החמישי, לקח על עצמו את האחריות על ההפסד. ב-2015  הקליפרס כבר הובילו 3-1 על יוסטון בסיבוב השני, אך הצליחו להפסיד שלושה משחקים ברציפות. ב- 2016, פציעה של פול הובילה להפסד לפורטלנד בסיבוב הראשון, וב- 2017 גם סדרה טובה של פול לא הספיקה בשבעה משחקים נגד גורדון היוורד והג'אז.

פלייאוף 2015  מהווה דוגמה לטרגדיה של הקליפרס. באותה עונה, בסיבוב הראשון, הקליפרס התעלו על עצמם וניצחו את האלופה הגאה מסן אנטוניו. פול עלה למשחק 7 עם פציעה בשריר הירך האחורי, שלא מנעה ממנו לקלוע את סל הניצחון, שנייה אחת בדיוק לפני סיום המשחק.

הכל היה נפלא כשעלו ליתרון 3-1 בסדרת הסיבוב השני נגד יוסטון, והעניינים נותרו בשליטה גם כשהרוקטס צמצמו ל-3-2, אלא שאז, ביתרון של 19 הפרש במחצית השנייה, עם הארדן על הספסל וכשהם בדרכם לגמר האזורי, קאמבק בראשות ג'וש סמית וקורי ברואר הפך לניצחון במשחק 6, ולמומנטום שניצח גם את משחק 7.

כל כוכב עושה טעויות וכל קבוצה מפשלת. הכוח של כוכב הוא לא לתת לטעות בודדת להוציא אותו מריכוז, והכוח של קבוצה הוא לא לתת לפאשלה לגרור אותה למטה. כשהכול הלך היטב, הקליפרס הסתכלו בלבן של העיניים לכל קבוצה בליגה, וכריס פול היה הכוכב שמפחיד אפילו את דוראנט וקארי, הבעיה הייתה, שכל טעות הציפה מחדש את המשקעים, והקליפרס הפסידו לקבוצות שהיו חזקות יותר מנטלית.

לזכותו של פול ייאמר שהוא לא מכר לעצמו אשליות. כשהחוזה שלו בלוס אנג'לס התקרב לסיומו, הודיע למפרע: היה נחמד, עדיף לכולנו להיפרד כעת. היעד הבא של פול, נבחר באותה גישה תכליתית: אני בן 32, ללא אליפות. איפה אוכל להשיג כזאת?

יוסטון: מה כבר יכול להשתבש?

פול היה יכול להתחשב בהרבה שיקולים כשהחליט לאן ירצה לעבור. אין ספק שרבים מהם לא היו מובילים אותו לקבוצה הטקסנית. למשל, הקבוצה מציגה את אחד הרכזים היחידים בליגה שעדיפים על פול בעבודתם, ג'יימס הארדן. או לדוגמה: הקבוצה הפכה את הזריקה מחצי-מרחק לטאבו, בעוד פול מתמחה דווקא בזריקה מטווח זה. אך השנה הייתה 2017, ופול עדכן גרסה והבין: רק דבר אחד משחק פה תפקיד – והוא נקרא כישרון.

בעונתו האחת, עד כה, של כריס פול במדים אדומים, הרוקטס הוכיחו מעבר לכל ספק את טענתו של דריל מורי, לפיה שחקנים מוכשרים יימצאו את הדרך להצליח ביחד. יוסטון הסתערה על המקום הראשון בליגה עם כדורסל חדשני ומהפנט, ופול הוכיח שהוא מסוגל להיות כוכב עצום גם ככינור שני מובהק.

באופן מצער, ולא בפעם הראשונה בקריירה, הייתה זו פציעה של פול במשחק החמישי של סדרת גמר המערב מול גולדן סטייט, שסייעה לגולדן סטייט להפוך פיגור 3-2 לניצחון, ומנעה מאתנו תשובה מוחלטת לשאלה: האם ניתן לעצור את המפלצת מהמפרץ?

אז מה צופן העתיד לפול? נתחיל מהקל. היכל תהילה – ללא ספק; מספרים היסטוריים: פול כבר לא יעבור את ג'ון סטוקטון, שכנראה יחזיק לנצח בשיאי האסיסטים והחטיפות, אך הוא מוביל את השחקנים הפעילים, ויסיים במקום גבוה בהיסטוריה (כרגע 8 באסיסטים ו- 13 בחטיפות); ואולי הכי חשוב: השפעה נרחבת מחוץ למגרש. פול הוא יושב ראש ארגון השחקנים, ונאבק בהצלחה יתרה על מנת שהשחקנים יקבלו יותר ויותר מההכנסה שהם מייצרים. מחוץ לליגה, פול מהווה קול ליברלי חזקי וברור, בתקופה בה קול מסוג זה הוא אופוזיציה לוחמת. ממקרי עבר אנחנו יודעים שההיסטוריה זוכרת לטובה שחקנים שלא פחדו להתבטא בעניין סוגיות שבדם לבם.

השאר? תלוי בהרבה גורמים. זה כבר שלב של נבואות, שאני פחות אוהב, ולכן אחזור לאזור הבטוח: כריס פול סיפק, ובתקווה ימשיך לספק, דוגמה מדהימה לשחקן שמאוהב בפרטים הקטנים, ומראה כיצד עם מספיק נחישות, גם איש לא גדול יכול להיות כוכב ענק.