מה אנחנו יכולים ללמוד מלוח המשחקים של העונה?

הליגה שיחררה אתמול את לוח המשחקים החדש של העונה. הלוח המלא נמצא באפליקצייה הרשמית של הליגה ולא נפרסם את כולו כאן, אבל כן אתייחס למסקנות המרכזיות שעולות ממנו.

הראשונה היא ניסיון לצמצום הפציעות והעייפות של השחקנים. בוטלו רצפי 8 המשחקים ב-12 הימים, מספר משחקי הבק-טו-בק הממוצע ירד ל-13.3, לעומת 14.4 אשתקד ו-19.3 ב-2014/15 ובשנה השנייה ברצף אין את רצפי 4 המשחקים ב-5 ימים הידועים לשמצה. יש פה ניסיון למנוע פציעות. לא ברור כמה הוא משמעותי כשמביאים בחשבון גורמים כמו בחירת דקות של מאמנים וקצב משחק שעולה, אבל ניכר מאמץ.

הדבר המעניין ביותר שאפשר לנסות להסיק מהלוח הוא ההשפעה שלו על המירוץ המערבי לפלייאוף. שנה שעברה הפרידו 3 ניצחונות בין המקום השלישי לתשיעי במערב. כשהפערים כה קטנים, מקדמי העייפות משמעותיים. 5 קבוצות הבית הצפון מערבי (דנבר, מינסוטה, אוקלהומה, פורטלנד ויוטה) היו במאבק על השמינייה הפותחת שנה שעברה, כולן חוץ מדנבר נכנסו לפלייאוף והן צפויות לקחת חלק במאבק גם השנה. מוזמנים להסתכל על הנתונים החשובים לכל קבוצה:

* הנתונים נלקחו מהאתר המצויין positive residual.

מה הנתונים האלה מראים לנו?

קודם כל, ניתן לראות בבירור שלוח המשחקים הקשה ביותר שייך לפורטלנד. הם טסים את כמות המיילים הגדולה ביותר בדיוויזיה (ובליגה) בהפרש משמעותי באופן די צפוי בהתחשב במיקום הגיאוגרפי של הקבוצה ונוסף על כך יש להם יותר משחקים בהם העייפות צפויה לשחק תפקיד משמעותי לרעתם מאשר לרעת היריבה, בניגוד לקבוצות האחרות. יש משחקים נוספים בהם יהיה ליריבה או להם יתרון שקשור למנוחה, אבל הוא פחות בולט ולא בהכרח ישפיע – פורטלנד עייפה צפויה לנצח את הקליפרס ביותר קלות מפורטלנד מותשת.

כשנכנסים יותר עמוק לתוך הלוח התמונה לא מעודדת במיוחד. ב-16 המשחקים הראשונים של פורטלנד הם פוגשים רק 2 קבוצות שסיימו את העונה במאזן שלילי, כשאחת מהן היא הלייקרס של לברון ג'יימס. יש להם לוח לא קל בפתיחת העונה שיכול להשפיע על ההמשך. הם התמודדו טוב עם פתיחת עונה חלשה בשנה שעברה, עת ניצחו 7 מ-15 המשחקים הראשונים ואת 42 מ-67 המשחקים שבאו לאחר מכן. יש להם עוד מסע משחקים ארוך מה-21 לפברואר עד החמישי למרץ, אבל לאחר מכן יש רצף משחקי בית יחסית נוח. אם הם יצליחו להשאר בתמונה עד אז מצבם טוב, אבל העייפות יכולה לשחק תפקיד, במיוחד כשאד דיוויס ושבאז נאפייר עזבו בלי הגעת תחליף משמעותי והספסל נחלש.

נראה שדנבר נמצאת בצד השני של אותה סקלה. רצף משחקי החוץ הארוך ביותר שלהם הוא 5, יש להם יותר משחקים עם יתרון מנוחה משמעותי בהשוואה ליריבה מכל אחת אחרת בדיוויזיה ויש להם לוח יחסית קל בתחילת העונה, מה שלא היה להם בשנים הקודמות. אם הפעם הם יתחילו לשחק טוב באוקטובר ולא באמצע דצמבר הם יכולים לדבר חזק בתמונת הפלייאוף. בניגוד לפורטלנד הלוח שלהם נהיה קשה לקראת סוף העונה, משהו שכולנו נראה במירוץ לפלייאוף השנה. 2 המשחקים בין הקבוצות באפריל יכולין להכריע מי תגיע לארץ המובטחת.

מינסוטה, אוקלהומה ויוטה בערך באותו מצב. לג'אז יש יותר משחקי בק-טו-בק מהאחרות, אבל אין הבדל כה משמעותי מבחינת המשחקים בהם העייפות צפויה לקחת תפקיד מרכזי. אין פה מגמה בולטת מדי בניגוד לאחרות, אבל הכל יכול להשתנות במהלך העונה. מבחינת שלושת היריבות האחרות אין משהו כה משמעותי, מלבד זה שניו אורלינס תטוס הרבה פחות מהספרס.

במקרה של הלייקרס לוח המשחקים יכול להשפיע. למרות המיקום הנוח של רוב יריבותיה לבית (הקליפרס באותה עיר, סקרמנטו באותה מדינה, גולדן סטייט באוקלנד ופניקס באריזונה) הם טסים 53 אלף מיילים ויסבלו מ-11 משחקים בהם ליריבה יש יתרון משמעותי מבחינת המנוחה לעומת 8 שלהם. זה יכול להשפיע על קבוצה שחלק משמעותי משחקניה הבולטים כבר בחצי השני של הקריירה.

לברון סנטר – כן או לא?

כולנו ראינו את הסטורי האחרון של לברון ג'יימס. הוא כתב שם שהוא הולך לשחק הרבה יותר כסנטר העונה. על הנייר זה יכול לעבוד לא רע – יהיו סביבו קלעים וזה יאפשר לו להגיע בנוחות יחסית לאזור המרפק ולנהל את המשחק משם.

חמישייה עם לונזו בול, קטנביוס קלדוול פופ, ג'וש הארט, קייל קוזמה ולברון יכולה להיות מאוד מעניינת. יש פה שחקנים שיכולים להגן על כל עמדה, 3 קלעים טובים מאוד ממסירה שיתאימו ליד לברון ועוד שחקן שיכול להוביל כדור. העומק של הלייקרס יכול לאפשר להם לעלות עם 4 שחקנים אחרים סביב לברון וסגנון משחק יחסית דומה – רונדו, סטיבנסון, אינגרם ומייקל ביזלי או מו וגנר. התקפית זה יכול להיות מסוכן מאוד.

השאלה הגדולה היא מה אנחנו נראה בהגנה. אחת הסיבות שחמישיית המוות של גולדן סטייט, ההשראה להרכב הזה, כל כך מצליחה היא זה שיש שם 4 שחקני הגנה אדירים. דריימונד גרין היה שחקן ההגנה של השנה, קליי תומפסון וקווין דוראנט שומרים אדירים ואנדרה איגודלה הוא אחד השחקנים היחידים בהיסטוריה שהשיגו אמ.וי.פי גמר דרך ההגנה שלהם. בלייקרס יש את זה?

לא ברור. לונזו בול שחקן הגנה טוב, אינגרם בעל פוטנציאל להפוך לאחד ופופ/הארט לא רעים גם הם. קוזמה שחקן הגנה מאוד מוגבל וסביר שנראה יריבות מנסות לבודד מולו, בשיטה דומה לזאת שקליבלנד הסתמכה עליה נגד קרי בגמר 2016. אף אחד מהאחרים לא שומר ברמה של כל אחד משחקני גולדן וזה משאיר אותנו עם השאלה ההגנתית של לברון.

ג'יימס שחקן הגנה טוב. אולי לא המפלצת ההגנתית שהיה בשנים של מיאמי, אבל שחקן הגנה טוב. כשהוא רוצה. לברון של העונה הסדירה הולך לפרקים על המגרש ולא בטוח שיכול, או צריך, להכנס לתפקיד הדריימונד גריני של לגבות קבוצה שלמה בהגנה ואז לנווט את ההתקפה, במיוחד כשהוא האופציה הראשונה ולא הרביעית או החמישית. זה יכול לשחוק אותו יותר מדי ולמנוע ממנו להגיע לשיא בשלבים המכריעים של הפלייאוף.

ההרכב הזה כנראה לא יפתח השנה, אבל יכול לזכות להרבה דקות משמעותיות בהתחשב בהעדר הסנטר של הלייקרס. יריבות חכמות ישלחו את הביג-מן שלהן שוב ושוב לפוסט-אפ בניסיונות להתיש את ג'יימס. זה לא המהלך היעיל ביותר בכדורסל של היום, אבל יכול להיות נשק שימושי מול הלייקרס האלה. קאזינס, דיוויס, אולדריג' ואפילו שחקנים כמו גובר וקפלה ינסו להתיש את המלך וכך לפגוע משמעותית בלייקרס בשני צדדי המגרש. אולי השאלה הגדולה ביותר כאן היא שאלה של מינון – במאני טיים זה יכול להיות יעיל במשחקים מסוימים ונגד יריבות בלי יותר מדי כוח אש בצבע. לאורך עונה שלמה זה יכול לשחוק גם את השחקן הטוב ביותר בליגה.