וידאו הייפ לפני שנתחיל:

ההתחלה:

פול אנתוני פירס נולד באוקלנד שבקליפורניה ולמד בתיכון באינגלווד (פרבר של לוס אנג'לס – ולא האחד הכי טוב שלה). הוא היה השחקן הבולט בנבחרת הכדורסל של בית הספר, השתתף במשחק הAll Americans המסורתי של מקדונלד'ס ב-1995, והספיק גם להפסיד בגמר תחרות ההטבעות לוינס קרטר (בהחלטה מוצדקת מאוד, בלי להעליב את מר פירס):

אחרי 3 שנים מוצלחות אך נטולות הישגים בקנזס, פירס נרשם לדראפט 1998 – 20 שנה וחודש מהיום – כשהוא מצפה ומצופה על ידי פרשנים להיבחר באחד משלושת המקומות הראשונים. אך לגורל היו תכניות אחרות, ולאחר שראה את חברו לקנזס ריף לפרנץ נבחר ע"י הנאגטס במקום השלישי, פירס היה צריך לחכות עד לבחירה העשירית כדי לשמוע את שמו נקרא ע"י הקומיש, וכמו שהוא סיפר לביל סימונס לפני כמה שנים – הוא לא אהב את זה:

בוסטון – השנים הראשונות:

כבר מהשנייה הראשונה היה ברור שלא מעט קבוצות בלוטרי עשו טעות גדולה כשוויתרו על פירס, והוא סיים את העונה המקוצרת של 98-99 עם שורה סטטיסטית מרשימה של 16.5–6.4–2.4–1.7–1.0 (נקודות, ריב', אסט', חטי' וחסי' בהתאמה), ועם מקום שלישי בהצבעות לרוקי השנה (שהלך לוינס קרטר). כרוקי, הוא סיים שלישי ברשימת הקלעים של הקבוצה לעונה אחרי אנטואן ווקר ורון מרסר, אבל ראשון במדד ה- WS שמודד את התרומה של שחקן לניצחונות לקבוצה שלו – הישג אותו ישחזר עבור הסלטיקס בכל אחת משמונה העונות הבאות. בעונתו השנייה החל לקבל יותר זריקות והמספרים השתפרו בהתאם, כשהוא מבסס עצמו ככוכב משני לאנטואן ווקר.

ב- 24 בספטמבר בשנת 2000, פירס הגיע עם שני חברים למועדון הBuzz בבוסטון, ותוך דקות הותקף ע"י קבוצה מבאי המועדון. פירס – שעל פי דיווחים מעדים במקום ניסה להפריד קטטה – נדקר 11 פעמים באמצעות בקבוק שבור, כשהדקירה העמוקה ביותר מגיעה לעומק של שבעה אינצ' (כמעט 18 סנטימטרים). פירס הובהל על ידי טוני באטי חברו לקבוצה לבית החולים ונכנס לניתוח חירום של כמה שעות, שבסופו יצא מסכנת חיים, ויצא מבית החולים עוד באותו השבוע. בשנת 2003 פירס תרם 2.5 מיליון דולרים לבית החולים שהציל את חייו, באומרו שזו "הייתה הזדמנות לתרום חזרה למקום שהיה שם בשבילי כשנזקקתי לו".

דווקא אחרי האירוע הזה, פירס שיחק שתי עונות מלאות של 82 משחקים, והעמיד בהן שורה סטטיסטית מרשימה של 25.7–6.6–3.1–1.8–0.9, עם 2.2 שלשות למשחק ב- 39.5%, ו- 8.4 זריקות עונשין למשחק. בעונתו הרביעית הוא גם הוביל את הליגה בנקודות, זכה להיבחר למשחק האולסטאר, והכי חשוב – הגיע לפלייאוף לראשונה בחייו. מהמקום השלישי במזרח (49 ניצחונות), הסלטיקס הפתיעו את כולם ולראשונה מאז 1988 (לארי בירד בשיאו), העפילו לגמר המזרח שם הפסידו לנטס בשישה משחקים.

פירס ביסס עצמו ככוכב הקבוצה לצד ווקר, וחתם על הארכת חוזה מקסימלית של 79 מיליון דולר לשש שנים (פעם זה היה נשמע הרבה..). אחרי שלוש עונות בהן חווה יחד עם הסלטיקס בעיקר הפסדים, נראה היה שהוא הגיע אל הארץ המובטחת, ותחת ג'ים אובראיין (שסוף סוף החליף את פטינו המאכזב בעמדת המאמן), הוא עומד להיות הכוכב שיוביל את הסלטיקס לעוד תקופה מפוארת בהיסטוריה של המועדון.

בוסטון – השנים במדבר:

רק שלא כך היה. פירס המשיך לספק את הסחורה למשך ארבע העונות הבאות – בהן שיחק לפחות 79 משחקים בכל עונה ונבחר לאולסטאר בארבעתן – אבל הסלטיקס הצליחו לעבור סדרה אחד בלבד בפלייאוף בכל ארבע השנים הללו. לצד ווקר הדועך שהועבר לבסוף בטרייד, ה- GM המתלמד של בוסטון (שעוד נחזור אליו בסוף הסיפור), לא הצליח להביא לפירס את העזרה לה היה זקוק ועשה כמה טעויות קריטיות בדראפט ובשוק השחקנים החופשיים, שהשאירו את הסלטיקס בדיוק איפה שאתה לא רוצה להיות ב- NBA: קצת מתחת לממוצע.

בעונת 2006-07 סבל פירס לראשונה בקריירה מפציעה רצינית (שלא מערבת 11 דקירות מבקבוק בירה), ובילה 35 משחקים מחוץ לסגל. בלעדיו, הסלטיקס סיימו עם המאזן השני הגרוע בליגה, אך לפחות יכלו להתנחם באפשרות לבחור בגרג אודן או בקווין דוראנט – שני הפרוספקטים המובילים של אותו הדראפט. גם בבחירות 3-4 עמדו פרוספקטים יפים בדמות אל הורפורד ומייק קונלי, אך במימוש הסתברות של 12.3% – הסלטיקס קיבלו את הבחירה החמישית בדראפט של ארבעה שחקנים.

*קטע בונוס – הלוטרי מאז. שימו לב להבעת הפנים של סילבר – אז סגנו של דיוויד סטרן – כשהוא רואה את ההגרלה של הסלטיקס.

פירס סיפר לאחרונה בראיון לסקלבריני שאחרי ש"הפסידו" בלוטרי, הוא היה משוכנע שהוא עומד לעבור בטרייד, וניסה לשכנע את הסלטיקס להעביר אותו לדאלאס.

אבל לגורל (ול- GM המושמץ ממקודם) היו תכניות אחרות.

בוסטון – הקאמבק:

והנה אנחנו מגיעים סוף סוף לחלק הכיפי 🙂

הסלטיקס מגיעים לדראפט 2007 עם רוסטר שקצת מזכיר את הקינגס של היום: מלא צעירים עם פוטנציאל, אבל אף נכס גדול מלבד פירס שיכול להנחית לבדו שחקן בקליבר משמעותי. זה הרגע המושלם ללכת בו על כל הקופה – אם נקרית בדרכך ההזדמנות – ולנצל קבוצות בסיטואציות דומות עם טריידים של כמה צ'יפים אדומים על צ'יפ שחור אחד.

ב- 28 ביוני (יום הדראפט), הסלטיקס מעבירים את וולי שרביאק ודלונטה ווסט יחד עם הבחירה החמישית (שהפכה לג'ף גרין) ובחירת סיבוב שני לסוניקס, בתמורה לריי אלן (וגלן דיוויס). ב- 31 ביולי, הסלטיקס מעבירים את – תחזיקו חזק – אל ג'פרסון ריאן גומס ג'ראלד גרין, תאו ראטליף, סבסטיאן טלפייר ושתי בחירות סיבוב ראשון, עבור קווין גארנט. אלן וגארנט – 7 ו- 10 הופעות אולסטאר בהתאמה – מצטרפים לפירס ויוצרים את השלישייה החזקה בליגה, אבל גם כזו שבה פירס הוא הצעיר ביותר בגיל 30.

וזה מוביל אותנו לחלק השני בקריירה של פירס – חלק מהBIG3:

פירס רואה את השורה הסטטיסטית שלו מאבדת מנפחה ובעיקר בכמות הנקודות: מ- 25 ל- 19.6 – אבל מסתמן שזה לא מפריע לו. הבחור שתמיד רצה רק לנצח, מגשים את השאיפה הכי גדולה שלו ומצליח לעשות את זה בבוסטון ולא בקבוצה אחרת. הכימיה בינו לבין גארנט ואלן עובדת נהדר על המגרש ומחוצה לו, ואחרי עונה של 66 ניצחונות (שיפור של 42 מהעונה הקודמת – שיא ליגה של כל הזמנים), הסלטיקס פוגשים בגמר המזרח את את לברון שכבר החל לבסס עצמו כשחקן הטוב בליגה, ונמצא בדיוק לפני תקופה של 4 MVPים ב- 5 השנים הבאות.

פירס מצליח לשמור על המאצ'אפ מול המלך שקול בעזרת מאמץ אדיר (בעיקר בהגנה), ומספק לנו דו-קרב אגדי בין השניים במשחק 7 של אותה הסדרה, בדרך לגמר NBA ראשון מאז 1987:

משם הסלטיקס הולכים כל הדרך לאליפות עם ניצחון בשישה משחקים בגמר על היריבה הגדולה מ- LA, כולל חזרה מ- 24 הפרש לניצחון במשחק ארבע שהפך את הסדרה. היום אולי זוכרים מפול פירס של הגמר ההוא בעיקר את הרגע הזה:

אבל הוא היה אדיר לאורך כל הסדרה עם שורה סטטיסטית של 21.8-4.5-6.3-1.2-0.3, וגם זכה בתואר ה- MVP של סדרת הגמר.

בעוד שהרגע הטלוויזיוני הזכור מאחרי משחק האליפות הוא זה של גארנט מזכיר לכולנו שהכל אפשרי, הגיבור המרגש יותר של האליפות הוא פירס, שאחרי עשור לא קל שלא כלל הרבה הצלחות ורגעי נחת, הצליח להחזיר את בוסטון למפת הכדורסל לראשונה מאז תקופת לארי בירד – הבצורת הגדולה בהיסטוריה של המועדון.

חמש השנים הבאות היו טובות לפירס ולסלטיקס, וכללו חמש הופעות פלייאוף נוספות – כולל הופעה נוספת בגמר מול LA, והפסד בשבעה משחקים בגמר המזרח ללברון ומיאמי. פירס היה מעולה לאורך כל התקופה ולא הראה שום סימנים של האטה – אפילו כשאלן עזב להיט והעביר אליו עוד מעול ייצור הנקודות. באופן נדיר, סטטיסטיקות הפלייאוף של פירס היו טובות מסטטיסטיקות העונה הרגילה שלו כמעט בכל שנה בקריירה שלו, והוא נחשב לאחד משחקני הקלאץ' הגדולים של דורנו.

בגיל 35, אחרי שפירס הוביל את הסלטיקס יחד עם גארנט בן ה- 36 לעונה של 50% ניצחונות והפסד בסיבוב הראשון לניקס, איינג' החליט שהגיע הזמן לשינוי. לאחר שהעביר את דוק ריברס בטרייד לקליפרס (כן – מאמן עבר קבוצה בטרייד בתמורה לבחירת דראפט), הוא הינדס את הטרייד המפורסם ששלח את פירס וגארנט (יחד עם ג'ייסון טרי) לנטס בתמורה לכמה חוזים רעים ובערך כל השלד הצעיר שאתם רואים בסגל של הסלטיקס היום. זה כמעט פואטי שגם בעצם לכתו, פירס שלח את הסלטיקס לדרך חדשה של מצוינות – שאולי תוביל אותם להישג השיא שהוא הצליח להשיג לפני עשור.

הסוף:

בגיל 36, ואחרי מעבר קבוצה ראשון בקריירה, פירס סוף סוף החל להראות האטה משמעותית. בשתי העונות הבאות בברוקלין ובוויזארדס המספרים כבר ירדו ל- 13.5 ו- 11.9 נקודות למשחק בהתאמה, ולמרות שבשתי הקבוצות הוא היה חלק חשוב מעונות של 44 ו- 46 ניצחונות, לצד כמה רגעי קלאץ חשובים בפלייאוף (בעיקר מול הראפטורס. כפרה עליהם):

הוא לא הצליח להעפיל חזרה לגמר המזרח. את שתי עונותיו האחרונות בליגה בילה כשחקן ספסל עמוק בקליפרס עם ריברס מאמנו הישן, ובסוף עונת 2016-17 פרש בגיל 39.

הישגי קריירה מרכזיים:

אליפות ותואר מצטיין הגמר

10 הופעות אולסטאר

ארבע בחירות ALL-NBA

משחקים – 1343 משחקי עונה רגילה – מקום 17 בהיסטוריה

נקודות – 26397 – מקום 18 בהיסטוריה

שלשות – 2143 – מקום שישי בהיסטוריה

קליעות עונשין – 6918 – מקום שמיני בהיסטוריה

חטיפות – 1752 – מקום 22 בהיסטוריה

שאלות חשובות:

1. מיצה את הפוטנציאל? – "כן" גדול ודי משמח. תמיד צפה לי שאלה שתמיד עולה כשמדברים על כוכבי NBA "מאכזבים": כמה מה- Legacy שלהם מושפע מהיכולות שלהם וכמה מהסיטואציה? רוצה לומר: איך היינו זוכרים את פירס אילולא הטרייד שהביא לידו שני HOFים בשיאם? מדובר בשחקן ענק שהיה נכנס לפרויקט הזה ככה או ככה, אבל לפני הטרייד פירס הוביל את הקבוצה לתקופה שלא תיזכר לדורות – עם 45% ניצחונות לאורך השנים האלה, ואף עונה עם מעל ל- 50 ניצחונות. אם מסתכלים על סטטיסטיקות של תשע השנים הראשונות בקריירה שלו, כמעט ולא ניתן להבדיל בינו לבין שחקנים כמו וינס קרטר, טרייסי מקגריידי וכרמלו אנתוני – שנחשבים לקריירות מעט מפוספסות.
2. האם המשחק שלו עומד במבחן הזמן? – כן אפילו יותר גדול. לפירס היו גם יכולות מדהימות מהמיד ריינג' ורוב סלי הניצחון שלו באו משם, אבל חלוקת הזריקות שלו לאורך כל השנים כאילו נלקחה מהעידן החדש של הכדורסל. סטטיסטיקות בונוס – הוא השחקן היחיד ב-ה-י-ס-ט-ו-ר-י-ה של הליגה שמדורג בטופ 10 גם בשלשות וגם בקליעות עונשין, וזה בדיוק מה שקבוצות מחפשות היום. בעוד שלאורך כל הקריירה שלו בבוסטון ראינו אותו בעמדות 3 ו- 2, בארבע השנים האחרונות מחוץ לבוסטון ראינו אותו משחק בהצלחה בעמדה 4, ונותר רק לחשוב כמה שחקן ורסטילי כזה (שבשיאו היה יכול גם לשמור 2-4), היה מצליח בליגה שמוכוונת לכך.
3. מחוץ למגרש? – בסדר גמור. הקטטה שבה נדקר לא הייתה באשמתו, אין שום סיפורים מכוערים או ילדים מחוץ לנישואים. תמיד היה מודל טוב לחיקוי (ולקראת הסוף אפילו השראה). מאוד אהוב ברחבי הליגה וניסה כמה פעמים לגשר את המחלקות בין הסלטיקס לריי-ריי אחרי שהאחרון עזב למיאמי. נכון להיום הוא מפרשן ב- ESPN בהצלחה לא רבה (בעיני), אבל עם הזמן אולי ישתפר גם בזה.