1. שמעתם פעם על מסה כפול תאוצה? ככה יוסטון גברה על גולדן סטייט!

אני לא יודע איזה תרומה היתה יותר חשובה מכל המשתנים האלה, אבל זה לא משנה. כולם היו חשובים ביותר!

1. לתנועה ללא כדור.

2. להעברת כדור מהירה בעיקר ברבע השני והשלישי תוך כדי ויתור על פיק-אנד-רול, ובמקומו מסירות מהירות עד שמוצאים את האדם הפתוח.

3. למסה כפול תאוצה, AKA "כוח".

4. לשיווי משקל נדיר בין תרומת השחקנים ושיתוף השחקנים (טאקר, גורדון, אריזה, פול, והארדן) במקום לבנות על אחד, כפי שהווריורס עשו היום עם דוראנט!

5. הגנה! הגנה! הגנה! אני לא יודע מתי העונה הווריורס ראו הגנה נדבקת כזאת שלא מוותרת ויהי מה!

בא לי לשאול אתכם שאלה, כי אני במן מצב רוח קרבי בגלל ההצגה שנתנה יוסטון: אם יש קרב MMA בכלוב סגור (או בסימטה חשובה, MAKES NO DIFFERENCE TO ME) בין  דריימונד גרין לבין פיג'יי טאקר, על מי הייתם שמים את כספכם?

אני הייתי שם כספי על שחקן הפועל חולון לשעבר ללא הבהוב עין.

אולי זה מסביר את הרגשתי אחרי המשחק, ואולי כל מילה נוספת מיותרת.

אני לא ארחיב יותר מדי. יוסטון לא נולדה מחדש.

היא פשוט באה לשחק ב-STATE OF MIND אחר: הם באו להילחם, ולנצח, ואולי מישהו הסביר להם שהגיע הזמן להניע את הכדור.

הם ניצחו כי – לעומת המשחק הראשון – הם שיחקו בחלקי המשחק בהם הם יצרו את היתרון במהירות, בתנועה של כל השחקנים, בהעברת כדור ומסירות מהירות עד שנמצא האדם הפנוי, ואז זריקה ופריצה.

הם עשו עוד דבר הערב: הם החליטו לשחק בכוח נגד הקבוצה העדינה והיפה שמבינה רק משחק לטפני, עדין, דליקטי, ומעודן. ברגע שאתה בא נגדם בברוטליות ובגסות – כפי שעשו פיג'יי טאקר,  טרבור אריזה, כריס פול, ואריק גורדון –  הם נכנעים כי הם לא רגילים ולא יודעים כיצד לשחק נגד כוח, כיעור, חוסר עדינות, ווולגריות.

כנראה שזה הסוד נגד יפי הנפש מהמפרץ.

בנוסף, היה זה מחזה מפתיע ביותר כשהכדור החל לנוע במקום להיעצר אצל הארדן או כריס פול, שאף הוא נדבק מהארדן במשחק הראשון בבידודים וכניסות. אולי מוריי ישב על היציע כועס וממורמר שמשחק הבידודים שהוא החליט להשתיל ברוקטס הלך קיביני-מאט באיזה 75% מהמשחק, ובמקומו בא משחק שמתאים יותר לווריורס מאשר להם.

אני מקווה שמייק ד'אנטוני קלט מה הלך במגרש כי לי ישנו רושם חזק שהשחקנים עשו זאת על דעת עצמם.

משך המשחק כתבתי איזה שלושים נקודות חשובות לדיון, אבל עתה כשאני מסתכל עליהן, אני אומר לעצמי WHAT THE USE? פשוט אין טעם.

רק כמה נקודות שממש הטרידו אותי:

*למזלו של סטף קרי, להארדן היה יום קליעות גרוע ויום כניסות בינוני אבל את שומרו קרי הוא עבר שוב ושוב בקלות, רק לא סיים טוב. לא הבנתי כיצד סטיב קר לא רואה זאת ולא שם עליו שומר טוב יותר. אגב, בדקות הספורות שניק יאנג שיחק ושמר על הארדן, הארדן התקשה מאד הן בניסיון כניסה, והן בקליעות מרחוק שהוא כמעט חסם.

*מה ד'אנטוני נותן להארדן להיות השומר על דוראנט בחלקי משחק כל כל גדולים?

עבורי שתי ההוכחות הטובות ביותר לשינוי הדרמטי במשחקה של יוסטון הן אלה:

1) במשחקה של יוסטון הלילה היו לה 15 אסיסטים כבר בחצי הראשון (בו היא ניצחה את המשחק). במשחק הראשון כ-ו-ל-ו  היו לה 18 אסיסטים!

2) בחצי הראשון טאקר ואריזה קלעו יחד 29 נקודות. במשחק הראשון שניהם  י-ח-ד  קלעו 9 נקודות.

כפי שהמורה שלי קווינט לימד אותי, כל המוסיף גורע!

2. אהבה ישנה שנולדה מחדש

בגולד ג'ים (GOLD GYM) לא עושים הרבה מדיטציה. בגולד ג'ים לוחצים פלדה וחתיכים וחתיכות לא מפסיקים להסתכל במראות המסובבות את כל הג'ים הענק לוודא שגופם וגופן הם בדיוק – אבל בדיוק – בצורה שלה התכוונו שיהיו בשבועות  של אימונים, רעב, פרוטאינים, וכל מיני עשבי-ים לפיתוח מסה, היקף, או להצר זווית זו או אחרת.

אבל מצאתי כיתת אימון בשם "שרירים ומוח" (MUSCLE AND BRAIN), והחלטתי למה לא. ננסה. אומרים לי שבגילי המוח מאבד כל יום כמה עשרות אלפי תאים, אז אם ישנה כיתה המחזירה למוחי כמה תאים כדי שגם אני אבין שבראד סטיבנס הוא מאמן שלא היה כמוהו מאז רד אורבך, אז למה לא?

בקיצר, אחרי שלחצתי פלדה, ואילצתי חבלים בהיקף של שריר הבייצפס של האשך לנוע בגלים (ניסיתם פעם? משום מה זה ה-IN החדש באימון), מדריך השעור כיבה את האור, הדליק כמה נרות, וביקש שנתחיל במדיטציה שעיקרה הוא דיבור מנטלי אל השרירים שיגדלו במקומות הרצויים, ויתכווצו במקומות הלא רצויים.

בחיי שניסיתי, אבל במקום המחשבות על השרירים, המחשבות הלא רצוניות כבשו את כל התאים שנשארו וחזרתי לחשוב NBA.

חשבתי שוב על הסלטיקס.

חשבתי שישנן כמה דרכים לחשוב עליהם: קבוצה המעוררת השראה…קבוצה המעוררת התפעלות…קבוצה היוצרת התרגשות…קבוצה המראה שהכל ייתכן…קבוצה המאומנת מצויין ומוכנה להקשיב למאמנה ולשחק בדיוק כפי שהוא מבקש…אולי הקבוצה הכי מכללתית מכולן שמזכירה מן דוק או באטלר, אבל עם שחקנים טובים יותר פי אחד וחצי משחקני דוק או באטלר.

קבוצה הממשיכה במסורת. ואז חשבתי על רד ועד קוז, ועל ראסל, ועל הונדו, לושקטוף ולארי, מקהייל ופירס, וכמובן קווין גארנט. כיצד אפשר ללא גארנט?

ואז חשבתי שגראנט היה הראשון שהביא שנאה לסלטיקס. את הסלטיקס של בירד שנאו כי היא היתה כל כך טובה. את הסלטיקס של גארנט שנאו בגלל המרפקים שלו, ופיו המלוכלך.

עם קווין גארנט הסתיימה האהבה הטוטאלית, הבלתי מתפשרת, האהבה בכל מחיר לירוקים כי הוא – לאו דווקא אישית הוא אלא כל מה שהוא ייצג יחד עם פירס, ראז'ון רונדו, פול פירס, וריי אלן – הפך את הקבוצה הטהורה הירוקה לקבוצה עארסית כמו כולן שתעשה הכל כדי לנצח, כולל הליכלוכים שחשבתי שהם שייכים רק ללייקרס ולגולדן סטייט, וכל זיהומי הכדורסל שחשבתי שרק הסגולים זהובים והדאבס הפכו לחלק מ-DNA שלהם.

פתאום מופיעה סלטיקס חדשה ב-2017-18. לפני שאמרת  "תקווה מחודשת" גורדון הייוארד ריסק את רגלו חמש דקות אל תוך העונה. לא חמישה חודשים. לא חמישה שבועות. לא חמישה ימים. חמש דקות! ואז קיירי אירוינג חייב לעבור ניתוח באפריל.

הפלייאוף מתחיל ללא שני הסופר-סטארים של הקבוצה.

רגע, לא נגמר. מרכוס סמארט משחק עם כף יד חצי BUSTED. ג'יילן בראון משחק עם שריר המסטרינג מתוח. כאילו לא מספיק אז שיין לרקין חוטף אותה בכתף ונאלץ לשבת.

בראד סטיבנס קורא לג'ייסון טאטום בן ה-20 – אתם זוכרים איזה תינוקות הייתם בגיל 20? – ואת טרי רוזייר למשרדו (הוא החליט שלא יהיה שם אף אחד אחר, לא אל הורפורד ולא אף אחד אחר!) ואומר להם:

"לא תאמינו. אבל גורל הסלטיקס – שהרבה מאד אנשים מחשיבים לדיינסטי גדול – תלוי בידי שניכם יותר מאשר בידי כל אחד אחר".

הם מסתכלים עליו והוא מסתכל עליהם.

טרי שואל: "THAT IS IT, COACH?" (האם זהו זה, מאמן?).

-"THAT'S ALL"

זה הכל. שאת כל המחשבות יעשו לבדם, כשראשם מונח על הכר. אז אני, עכשיו, במדיטציה על מזרון דק בחדר כושר חשוך פתאום חשתי שאהבה ישנה, שכוחה, מתעוררת מחדש.

הקבוצה הראשונה שהתאהבתי בה לחלוטין, טוטאלית, היתה הסלטיקס. בהרבה דברים היא מזכירה לי את אשתי הראשונה רינה ז"ל שנפטרה בשנת 1973 בגיל 35. הייתי נשוי לה 15 שנים. היינו 'חברים' 3 שנים לפני. היא אימן של בנותי סיגל ואפרת. אבל עם השנים קורים דברים. כמובן שנשאתי מחדש, וגייל אשתי אימצה את בנותי שהיו בנות 6 ו-3, והפכה לאם אוהבת ומסורה עד עצם היום הזה.

אהבתי את רינה אהבת נפש. אבל היום בגולד ג'ים בשעת המדיטציה, לפתע ניסיתי לזכור את המאכלים שרינה נהגה להכין לי כי אהבתי מאד את תבשיליה. לפתע נתקפתי במן קור: שכחתי. פשוט שכחתי מה היינו אוכלים לארוחת בוקר, ואם היא נהגה להכין סלט עם ארוחת הערב. חיי התמלאו עם גייל איתה אני מזדקן, ורינה האהובה הופכת ליותר ויותר זיכרון עמום.

אותו דבר קרה לי עם הסלטיקס. הקבוצה שכה אהבתי פעמיים, בשנות ה-60 ואז שוב בשנות ה-80 החלה להפוך לזיכרון עמום כי נוצרה עבורי קבוצה חדשה ואהבה חדשה, הניקס בשנות ה-70, ושנות ה-90. ואח"כ עוד אהבה: מיאמי של שנות ה-2,000.

ואז, בגולד ג'ים, פתאום הרגשתי מין חום חדש. אהבה ואהדה לסלטיקס החדשה הזאת. פתאום הרגשתי שישנה לי קבוצה חדשה לאהוב. עם הניקס איבדתי  תיקווה כבר מזמן, וגם מיאמי הופכת לא יותר מזכרון.

אז ככה, לפתע, נולדה אהבה חדשה!

הנה מה שכתבתי לעיתון 'חדשות הספורט' בשנת 1961 על הסלטיקס הזאת. אגב, היה זה המאמר הראשון שכתבתי אי פעם בחיי:

***

ראיתי הערב כדורסל מעולם אחר.

היה זה משחק המשרה על הצופה מן הילה, עטרה של דבר הלקוח מכוכב לכת רחוק. משהו שבכלל לא ידעת שקיים עד שעיניך רואות, והמוח סוף סוף מקבל את מראה העיניים כמשהו אמיתי שקרה ולא איזה חלום.

ניו-יורק ניקרבוקרס נגד בוסטון סלטיקס. "ניקרבוקרס"? נשמע לי כמו שם חברת תובלה. "סלטיקס"? הסלטיקס היחידה שאני מכיר משחקת בגלזגו. הערב ראיתי שחקן שחור צנום בשם ג'וני גרין עולה במעלית עד תקרת האולם ומשחיל את הסל הנהדר ביותר שראיתי בחיי. צבטתי את עצמי: האומנם? האומנם יכול בן אנוש לנתר כה גבוה? היה זה משחק כדורסל בליגה המקצוענית הנקראת NBA.

הליגה כאן מחולקת לשני אזורים, דיביזיה מזרחית עם ארבע קבוצות – בוסטון סלטיקס, פילדלפיה ווריורס, סירקיוז נשיונלס וניו-יורק ניקרבוקרס, ודיביזיה מערבית הכוללת את לוס-אנג'לס לייקרס, סינסינטי רויאלס, דטרויט פיסטונס, סנט-לואיס הוקס ושיקגו פקרס. כעת מובילה במזרח סלטיקס עם 23 ניצחונות ושבעה הפסדים (הניקס משתרכת במקום האחרון עם שמונה ניצחונות ו-22 הפסדים), ואילו במערב מובילה הלייקרס עם 20 ניצחונות ו-10 הפסדים.

ביציע שממול יושבים כמה מאות אירים-אמריקאים מקומיים, משוגעי סלטיקס. כי לידיעתכם, בוסטון היא העיר ה"אירית" ביותר בארה"ב. הגארדן, על השדרה השמינית ורחוב 50, נמצא בתוך אזור אלכוהול וסטריפטיז עם בארים כמו "מקאולי", "ג'יין ניבון השמנה" – מעיין השתייה המועדף על דיימון רניון בזמנו –  ו"חור השתייה של טיימן". כאן האירים מרגישים בבית כמו שבני בית-אלפא מרגישים בתוך שדה חיטה.

האולם מלא. היכולים אתם לתאר אולם כדורסל המכיל 16 אלף מקומות ישיבה ולכל אזור מ-36 האזורים בארבע הקומות יש שירותים, מזנונים ומה לא? לי, ש"גן-אברהם" ברמת גן היה שיא שיאי מגרשי הכדורסל שביקרתי בהם, ההלם הוא טוטלי.

לפני שעה קלה ניצחה מכללת סיינט-ג'ונס את ניו-יורק יוניברסיטי 65-87. צופים רבים, המעדיפים כדורסל מכללות אך מוכנים גם "לסבול" כדורסל מקצועני, נשארו לצפות במשחק השני. אלא שנדהמתי לראות גם לא מעט צופים שעזבו: הם היו יכולים להישאר ולחזות בכדורסל הנפלא בעולם חינם אין-כסף, אך כל זה כנראה כבר לא עניין אותם. כי כאן, לידיעתכם, כדורסל המכללות עולה בפופולריות שלו על הכדורסל המקצועני.

אני שומע תופים, אני שומע חצוצרות, ובדיוק בשעה 20:05 השופט זורק כדור ושני ענקים – ביל ראסל מהסלטיקס עם גופייה מספר 6 ודרל אימהוף, הפיבוט (שחקן הציר) הלבן של הניקס, מנתרים לשחקים והמשחק החל.

הכדור לא נח אפילו לשבריר שנייה. השחקנים רצים, עפים, והכל במהירות הברק. כל השחקנים גבוהים ביותר חוץ מבוב קוזי, הרכז הקוסם של הסלטיקס. כולם שומרים אישית, אבל איש אינו מתקיף אותם בתרגיל "שמיניות", תרגיל אותו לימד אותי המאמן שמעון שלח בקורס מאמנים בגן שמואל ב-1953, ומאוחר יותר יהושע רוזין במכון וינגייט. איפה השמיניות? במקום התרגיל הזה כל שחקן לוקח כדור, מתעתע, עולה לזריקת ניתור ולפני שהספקת לומר "ג'ק רובינסון" – הקבוצה השנייה כבר בפאסט-ברייק (התקפה מתפרצת) מהסרטים עם קליעת סל כשהידיים עולות מעל גובה הטבעת והכדור נוחת פנימה בכוח אימים. "דאנק" הם קוראים לזה, והדאנק – כך נדמה – מלהיב את הצופים יותר מכל.

אני מסתכל בהערצת קודש על הסלטיקס. עוד בארץ שמעתי על הענק ראסל. הוא למד באוניברסיטת סן-פרנסיסקו והוביל אותה לשתי אליפויות של ליגת המכללות (NCAA) בשנים 1955 ו-1956 ולשיא נהדר של 58 ניצחונות רצופים. הוא אף הוליך את נבחרת ארה"ב לזכייה במדליית זהב באולימפיאדת מלבורן. כסלטיק, כבר בעונה הראשונה שבה הצטרף לליגה בשנת 1956, הוא זכה בתואר השחקן המצטיין של ה-NBA, וכיום באמתחתו יש כבר ארבע אליפויות.

אתו עולים הרכז המופלא, שרק נסים ונפלאות שמעתי עליו – בוב קוזי הקוסם. כאן רכז המשחק מתואר כמספר 1. המספר הוא אבסטרקטי, כי הוא מגדיר תפקיד ללא כל קשר למספר הגופייה. לידו עולה מה שמכנים כאן "הרכז הקולע" (מספר 2), קייסי ג'ונס הנהדר, שלמד וניצח עם ראסל בסן-פרנסיסקו, ושהיה הרכז של האמריקאים באולימפיאדת מלבורן. לצדם בחמישייה שחקן הפינה (מספר 3) סם ג'ונס השחור, אחד הקלעים הטובים בעולם, ומתחת לסל, בעמדה שנקראית 'פאואר-פורוורד (מספר 4) טום היינסון – טנק לבן וגדול. הפיבוט (מספר 5) הוא כמובן ראסל. הסתכלו בבקשה מי יושב על הספסל: תומאס "סאץ'" סנדרס, פרנק רמזי, ועוד חיה נוספת, תאומה להיינסון, בשם ג'ים לושקטוף. שמו בלבד צריך להפחיד את כל השומרים עליו.

(וכו' וכו')

***

המחשבות לא פוסקת לרוץ במוח שהתרוקן משליש תאיו, אך מה שנשאר מספיק לעורר כל מיני הרהורים:

מה היה אילו היה לסלטיקס גורדון היווארד בריא?

מה היה אילו היה קיירי אירוינג בריא?

היו גולשים המאמינים שטוב שהם אינם. אני טוען בדיוק להיפך: עם הייווארד ואירוינג, וכל הצעירים המככבים היום, בנוסף לאל הורפורד, מרכוס מוריס, ומרכוס סמארט, הסלטיקס היו מהווים כבר העונה יריב מסוכן ביותר למנצחת המערבית, ואני מאמין שהיה להם יותר קל נגד גולדן סטייט מאשר נגד יוסטון. אבל למה להיכנס לוויכוחים היפוטתיים כאלה?

קודם שיעברו את הקאבס.

המשחק הערב הוא כל כך קריטי. הסלטיקס לא יכולים להרשות לעצמם לתת לקאבס לשלוט עליהם. אפילו אם יפסידו חלילה, עליהם לתת לקאבס קרב על הכסף להראות קבל עם ועדה שהם יותר מסתם קבוצה ביתית טובה. הם קבוצה המתחילה לחשוב אליפות.

טרי רוזייר עדיין איננו סטפן קרי וג'ייסון טאטום איננו קווין דוראנט. אבל הסלטיקס – שהתאהבתי בהם ALL OVER AGAIN – הם לא קבוצה של יחידים. הם קבוצה שהסך הכל שלה טוב בהרבה מסכום היחידים בה. הסלטיק'ס היא קבוצה שתגבור על הקאבס לא בגלל שהיא טובה יותר, אלא בגלל שהיא מאומנת טוב יותר, ויש לה יותר RESOLVE!

הבוסטון.קום כתב – והאנגלית כל כך מושלמת ומקסימה שאני אפילו לא מעז לתרגם את הקטע:

At the end of that, the Celtics broke the Cavs not with a brilliant performance, but with sustained effort

At any rate, what the Celtics are accomplishing is inarguably impressive, and also the only conceivable way that they could end up in the NBA Finals with a roster half-populated by guys with jacked up limbs. They are, as ever, going to work—indefatigably, rousingly, lamentably. They’re stoppable, but to defeat them, you have to stop them continually. Perhaps this is a sentiment around which everybody can unite: the 2018 Boston Celtics are an all-time pain in the ass of a squad. Amen!.