(בניסטר שובר 4 דק' לריצת מייל)

1.כמה מילים נוספות בקשר לנצחון הלייקרס על יוסטון

*********************************

**************************

אני רוצה להוסיף כמה מילים לנצחון הלייקרס על יוסטון שלשום, כי הנצחון היה חשוב יותר משרבים מכם מתארים לעצמכם. קלטתי זאת מכמה מהתגובות שלא הסכימו איתי כשכתבתי שהנצחון הזה הוא לא סתם נצחון, אלא במקרה המיוחד הזה הוא חשוב הרבה יותר מעוד "W" אחד ו,"L" פחות אחד.

למה? היה זה הנצחון החשוב ביותר של הלייקרס העונה, נצחון שנתן לשחקניה הצעירים  את ההרגשה שהם מסוגלים לנצח כל קבוצה בליגה.

אחד הגורמים המשפיעים ביותר על הצלחה אישית או קבוצתית בספורט הוא המוכנות המנטלית. המוכנות המנטלית יכולה להיות קשורה למכנות הגופנית או ניפרדת ממנה, ויכולה להוות גורם חיובי וממריץ או גורם שלישי ומכשיל.

בשפה הרגילה אנחנו מכנים בעייה מנטלית שלילית בספורט כמעצור מנטלי. MENTAL BLOCK. ישנם על כך מאמרים ומחקרים לאין סוף, וכל המעוניין יכול למצוא אותם בקלות. אני  ניכנסתי מעט לנושא בסידרת מאמרי על השפעת היפנוזה בספורט כשהמסקנה הראשית היתה שהיפנוזה יכולה לעזור בספורט במקרים מסויימים כשפחדים, מתח, ומחסומים מנטליים הם מה שמונע מהספורטאי להגיע לטופ של הישגיו.

לפעמים המחסום המנטלי הוא אפילו לא אישי. הוא מין 'מחסום מקובל' כמו שפעם היתה ריצת מייל ב-4 דקות, או כיבוש האוורסט. כשרוג'ר בניסטר שבר את ב -4 דקות בריצת המייל, המחסום המנטלי נישבר, ורצי העולם הבינו שקצב מהיר יותר בריצה הוא אפשרי והשיא נישבר בצרורות.

****

קרה לי מקרה אישי כמאמן שיכול לשמש דוגמא למה שניסיתי להסביר שלשום על נצחון הלייקרס.

זה קרה לי אישית כמאמן. כשרובי יאנג, אמנון ארונסקין (שני שחקני נבחרת שנתיים בלבד לפני ששיחקו עבור אדלפי יוניברסיטי שהסכמתי לאמן בחוסר ברירה כי מאמן התפטר באמצע העונה. הסכמתי לאמן עונה אחת שהפכה לעשר עונות, בהן ניצחנו אליפות NCAA אחת ושני חצאי גמר ב-NCAA) ושוקה פלגי – שחקן הפועל חיפה הוכרזו כ-'מקצוענים' ע"י ה-NCAA בגלל תלונה ע"י מאמן NYU שהכיר את רובי ממעורבותו בכדורגל בינלאומי. היתה זו החלטה שרירותית ובלתי מוצדקת כי היו עשרות קבוצות בהן שיחקו שחקנים בינלאומים בעיקר מג'מאייקה ואיים קריביים אחרים, וממרכז אמריקה. בשנות ה-60 המאוחרות לא היתה מקצוענות בכדורגל הישראלי, ומה ששחקנים קיבלו או לא תחת השולחן היה מעשה לא רשמי שאיש לא דיבר הוא ידע פרטים עליו מלבד המעורבים.

(רובי יאנג, קפטן נבחרת ישראל לשעבר, היה הכוכב הראשון שהבאתי לאדלפי, ולמרות שהושעינו, זה היה הצעד הראשון לקראת ההגעה להיות מבצר כדורבל במכללות ארה"ב בשנות ה-70. כולם פחדו לשחק נגדנו, נגד אדלפי הקטנה יחסית)

רובי, שוקה, ואמנון מעולם לא היו שחקנים מקצוענים והשעייטתם – וענישת אדלפי – שאולי עלתה לנו באליפות מכללות ושנת השעייה ממשחקי NCAA. ב-1970 היתה זו אשכרה החלטה אנטישמית ואנטי ישראלית, אולי בעיקר אנטי ישראלית כי בוועדת המשמעת של ה-NCAA כיהן כיו"ר מוסלמי מצרי (שהיה מאמנה הראשי של קלמסון שאיתה זכה גם באליפות NCAA באותן שנים). רבות דובר על ההחלטה שקרתה ב1969 שבוע אחרי שניצחנו את NYU (מס' 6 במכללות) בתוצאה 0-1 בחצי גמר אזור המזרח, ו-2-3 את מונטקרייר סטייט יוניברסיטי בגמר המזרח. את NYU ניצחנו 6-1 במגרשה באוקטובר במשחק עונה רגיל, וזאת היתה תחילת החתירה של מאמנה נגדנו, אבל מאמנה חיכה עד דצמבר להגיש את תלונתו שאושרה תוך 3 ימים. כולם היו נגדנו. אף אחד לא אהב 'אדלפי' – שמעולם לא השמיעה קול בכדורגל, פתאום באה ומנצחת את כל הגדולות.

(לא תמיד הייתי כזה עניו, חמודצ'יק, מתון, סבא'לה צנוע, ותם. היו לי שנים בהן הייתי דיקטטור בנזונה שרצה רק לנצח בכל מחיר, ולקח לי שנים להתנצל ולבקש סליחה מכל כך הרבה שחקנים שבוודאי פגעתי בהם בריצתי אחרי נצחונות ולהיות "THE BEST". הפרצוף שלי מגלה קמעה איזה מנחם הייתי פעם!)

שנים אחרי ההחלטה – והאיסור על רובי, אמנון, ושוקה לשחק – (אבל את הסטפנדיות השארתי להם עד תום לימודיהם. היום רובי הוא גימלאי אחרי שקיבל את תואר ה-M.A באדלפי, ושיחק 3 שנים ב'קוסמוס' עם פלה ובקנבאור, ואז תקופה קצרה בישראל כשחקן הפועל חיפה ואז מאמנה. הוא חזר לארה"ב להיות מורה בבית הספר הפרטי 'בארקלי המצויין, ואימן את נשות קווינס ק'ולג' כמה שנים. שוקה קיבל את תואר הדוקטורט בפיזיולוגיה של המאמץ, והיום הוא אסוסייט פרופסור ב'ריידר קולג' בניו ג'רסי. אמנון קיבל את ה-BA והלך לעסקים פרטיים. הוא מתגורר היום בניו ג'רסי. אנחנו בקשר הדוק עד היום). ההחלטה החריגה והמוזרה נגד 'אדלפי' שונתה עם מכתב התנצלות, ואז, רק אז, ואולי בזכותנו, ה-NCAA החליטה לכתוב חוקים ברורים בקשר לשחקני חוץ ששיחקו בנבחרות או קבוצות אבל לא היו מקצוענים בתשלום.

עבורי ועבור האוניברסיטה זה חלב שנישפך כי היינו אז אחת הקבוצות הטובות ביותר בארה"ב, אבל לא יכולתי לחזור לאליפות-NCAA עד 1971.

הייתי חייב להתחיל הכל מחדש ללא שחקנים זרים. ב-1971 שיחקתי עם קבוצה צעירה, כולם אמריקאים שמצאתי בבתי ספר תיכוניים בלונג איילנגד כי א) לא היה לי תקציב לנסיעות RECRUITING ו-ב) לאדלפי יצא שם של "אונ' יהודית עם מאמן ישראלי" ותתפלאו כמה זה פגע בנו בשנים הראשונות.. סיימנו עם רקורד טוב מאד (משהו בסביבות 4-16). משחק העונה האחרון היה נגד לונג איילנד יוניברסיטי ששלטה בכדורגל האמריקאי משך עשרות שנים כשהיא תמיד בין עשרת הראשונות. לונג איינלנד יוניברסיטי שכנה בברוקלין, עם מאמנים שלא היו צריכים אפילו לטוס לאיים הקריביים, מכסיקו, או מרכז אמריקה. שמה הגיע רחוק כ'אוניברסיטת כדורגל' המחפשת זרים מהאיים וממרכז אמריקה. והשחקנים הגיעו אליה. היא היתה קבוצה מלאה שחקנים מנבחרות ג'מאייקה וטרינידד. אצלי שחקנים בני 19 ו-20 שאימנתי אותם הטוב ביותר שיכולתי, אבל דבר אחד שלא הצלחתי להוציא מהם היה את רגש הנחיתות שלהם מול לונג איילנד יוניברסיטי נגדה 'אדלפי' הפסידה משך 30 שנים רצופות, ואותו דבר נגד 'הגדולות' כאן בכדורגל – לונג איילנד יוניברסיטי, פן-סטייט, יוקן, UCLA, סיינט לואיס, קלמסון, ודוק שהחלה להרים ראש.

שחקני באדלפי היו צעירים בני 18, 19, ו-20 שכל הנסיון שלהם בכדורגל היה ליגות נערים ונוער, וכדורגל בתיכון.

יובל ה-40 שנה לאליפות:

*

(בוידיאו כל הישראלים שהבאתי לאדלפי)

לפני המשחק נגד לונג איילנד היינו מדורגים מס' 22 בגלל הרקורד המעולה שלנו וארבעה נצחונות על  קבוצות מ'יוניברסיטי דיבישיון' (פורדהאם, ניו יורק יוניברסיטי, אוניברסיטת הרטפורד, וסאן-פרנציס). אז המכללות היו מחולקות ל-'יוניברסיטי דיביזיון' ו'קולג' דיביז'יון' אבל הדרוג היה משותף לכולם. הזמנתי את כל שחקני הקבוצה לביתי ואמרתי להם ששחקני לונג איילנד הם טובים מאיתנו במוניטין, בשליטה בכדור, ובנסיון. אבל אנחנו צעירים יותר, בכושר טוב יותר, ואירגנתי משחק הגנתי שלא היה בונקר, אבל עם דגש הגנתי ברור, עם פריצות של שני מגינים מהירים ביותר שהיו לי, אחד מימין והשני משמאל. ,כך התאמנו שבוע שלם. אמרתי לשחקני שאם הם מגינים כפי שבקשתי מהם, ואם כל אחד נותן 100% מאמץ, אנחמו מנצחים פעם ראשונה ב-30 שנה, ושמים את אדלפי על המפה באופן רציני ביותר. באותם ימים סיטי קולג' ה יתה מדורגת מס' 2 בארה"ב ולונג איילמד מדורגת ראשונה.

הכנסתי לראשיהם ששחקני לונג איילנד הם צעירים כמונו – אולי מבוגרים שנתיים שלוש, אבל גם להם יש כאבים, בעיות ופחדים בדיוק כמו לנו. הם גם לא לוקחים את המשחק ברצינות כי אדלפי היתה תמיד טרף קל עבורם. הם מסתכלים קדימה נגד המשחק נגד סיטי קולג' בשבת הבאה. שאלתי כל שחקן שיקום מכסאו ויגיד את דעתו האמיתית אם אנחנו מנצחים או מפסידים, ומה הוא מתכןונן לתרום לנצחון אם הוא באמת מאמין בו.

אף פעם לא שמעתי רצינות כזאת משחקנים צעירים כאלה. מתוך סגל של 22 לא היה אחגד שאמר "הם טובים מדי עבורינו". האמנתי להם. אני עצמי התחלתי להאמין שישנו סכוי.

עמדנו במעגל וראש הקבוצה אמר: "חייבים לעלות ללא כל מורא ופחד ולא לזרוק לעברם אפילו מבט אח לפני שהמשחק מתחיל".

המשחק החל. הם שלטו אבל אנחנו הגנו מצויין וללא כל התנצלויות. כבר בחצי הראשון היו לנו שלוש פריצות מצויינות. המחצית השנייה היתה דומה: לחץ של לונג איילנד, אבל מעט בעיטות מסוכנות לעבר שערנו. הקבוצה הגנה בדיוק כפי שבקשתי ממנה אם שחקן אחד מחפה על אחר, וכשגונבים כדור לא להתרגש ולנסול להעלות אותו קדימה בזהירות.

. 5 דק' לסיום השוער שלנו דאג דילן מוסר כדור ארוך לברנרד אייזנר שמוסר מסירה ארוכה קדימה. סאלי הרננדז – אחד משחקני הטובים בייותר ששיחק בנוער של קבוצה בליגה הספרדית של ברוקלין פורץ, עובד את הסטופר, וכשהשוער בא מולו הוא עובר את השוער ומגלגל כדור לשער.

1-0 אדלפי!

ככה ניגמר.

יום למחרת ניו יורק טיימס בעמוד הספורט הראשי: "הפתעה מרעישה: אדלפי מקולג' סוקר ( מס'22) 1-0 על לונג איינלד (מס' 1 ביוניברסיטי סוקר).

משם משונה – ADELPHI – פתאום הפכנו לקבוצת כדורגל מדוברת שביתה בלונג איילנד.

היתה זו הפתעה שהרעישה את כל עולם הכדורגל של המכללות. יום אחרי המשחק קבלתי צלצולי טלפון מגדולות וטובות מהמכללות בא5ה"ב, ובהסכמת האתלטיק דירקטור הרכבתי תכנית משחקים שהיתה בוודאי אחת הקשות במכללות.

ביום שני כבר עלינו למס' 5 ברנקינג המשותף לקולג'ים ואוניברסיטאות. השמועות רצו שבאדלפי נבנית קבוצת-על (ואני הרגשתי שאנחנו הופכים לקבוצה של ממש) אבל היינו חייבים נצחון מכריע כדי לשכנע אנשים שאנחנו ממש קבוצה.

מאותו יום ועד משחקי האחרון כמאמן אדלפי ב-1979 לא ירדנו מה-20 הראשונים בדרוגי ה-NCAA שנה-שנה. ידעתי שעלי להתחזק והבאתי את נימי דרייפוס וצבי שארף (שחקן ליגה א' או ב' מאילת) והתחלנו לקרוע כל קבוצה נגדה שיחקנו. דאגתי שבלוח המשחקים שלנו תהיינה הקבוצות החזקות ביותר במכללות, ובעונה הגרועה ביותר שלי הפסדנו 4 משחקים מ-20.

שנים אח"כ הבאתי את ישראל גולדשטיין (הפועל ת"א), רוני שניידר (הפועל כ"ס), שי פרוהליק (מכבי ר"ג נבחרת הנוער) ויזהר נוז'יק (הכח ת"א ובני יהודה).

אני לא יודע כמה טוב הייתי כמאמן. אני חושב שהייתי מאמן טוב (סיימתי עם רקורד כולל של משהו בסביבות -28-120), וכך חשבו הקוליגות שלי שבחרו בי פעמיים ל'מאמן השנה במכללות". במה שאני יודע שהייתי טוב מאד היה בלדבר אל שחקני. בלשכנעם שהם, נציגי אדלפי הקטנה, טובים לפחות כמו פן סטייט הענקית (שניצחנו שלוש פעמים רצופות), יוקון (שהיתה אז מעוז כדורגל) נצחון ותיקו בפנדל בשנייה האחרונה נגדנו שהראה 16 שחקני יוקון ברחבה במהומה שנוצרה).

ניצחנו את האואורד (לא הרווארד) שהיתה אלופת המכללות בשנה שאנחנו היינו אלופי הקולג' סוקר שניצחנו בביתם בוושינגטון די סי כשקבוצתם מרכבת מ-9 שחקני נבחרות קריביות 3-2 במשחק "אליפות האלופים" כשצופים ביתיים מראים לנו סכינים שחוזים באמצע המשחק. כולן היו אוניברסיטאות ענקיות מלבד האווארד), ואני הצלחתי לשכנע את שחקני שאנחנו, 16 שחקנים – יותר טובים ויותר חכמים מכל אחד אחר והכי חשוב, הוצאתי מלבי שחקני כל מורא ופחד. משחק אחד זכור במוחי, משחק שלא אשכח: קבענו משחק נגד פן סטייט. אוניברסיטה בת 70,000 סטודנטים. הכל שם FIRST CLASS.

איך הגענו לשם? בד"כ האוניברסיטה מטיסה אותך או שולחת אותך באוטובוס תיירים יקר ומהודר. אנחנו הגענו בשלוש 'לימוזינות' שלפני 20 שנה שימשו להביא נוסעים מ'אדלהייד איירפורט' (לפני שהפך לשדה התעופה קנדי). שאדלפי קנתה במציאה להסעת סטודנטים אתלטים (היום, אגב, אדלפי הפכה לעשירה וביג טיים אבל זה היה המצב בשנות ה-70).

הנה אנחנו מופיעים כמו חבורת הומלסים (אני לא דרשתי משחקני ללבוש ג'קטים ולענוד עניבות, לא כשהאוניברסיטה מסיעה אותנו עם 3 לימוזינות דפוקות ומקולפות מצבע, שאחת אני נהגתי, השנייה היתה עם הנהג אייב ריס, עוזר המאמן שלי, והשלישית נינהגה ע"י הטריינר שלי).

כשהגענו לפן סטייט לא ידעו בדיוק כיצד לקבל אותנו. למזלי אני קבלתי שם את ה-PH.D רק 4-5 שנים לפני זה ובאתלטיק דיפרטמנט הכירו אותי. אני השתמשתי בלימוזינות שלנו כמקור מוטיבציה: האביונים נגד המולטי-מיליונרים.

אבל מדים מצוחצחים היו לנו, ונעלי 'פומה' מהטובות ביותר. על המגרש לעולם לא נהיה אביונים.

שיחקנו כגדולים. כאילו אנחנו איזה פאקן מנצ'בסטר יונייטד. וניצחנו 3-1 את המדורגת מס' 4 במכללות. הגעתי עם הקבוצה למצב שהיא פסקה להרגיש נחותה, ולא משנה נגד מי שיחקנו. כששאלתי את שחקני אם הם מוכנים למשחק אימון נגד נבחרת ה-"WORLD ALL STAR" של העולם, נימי מיד קפץ, "קוץ', אנחנו ננצח אותם!"

לא ניצחנו. הפסדנו 2-1 לנבחרת שכללה כוכבי-על מאירופה ודרום אמריקה שהתכוננה למשחק פרדה מפלה נגד הקוסמוס והמליצו עלינו בתור קבוצת אימון טובה..  הגעתי עם הקבוצה למין אמונה שאנחנו יכולים לשחק נגד כל אחד, ולתחושה זאת אני נותן הרבה מאד מהקרדיט לאליפות המכללות שלקחנו שנה אחרי, ושתי שנים בהן הגענו למקום שלישי. היו ימים שחששתי שיותר מדי הטרפתי אותם אם הם מוכנים לשחק נגד 'נבחרת העולם' ויודעים שיפסידו, אבל לא יביישו את עצמם.

אחרי אליפות המכללות באותה שנה (שאז הפכו כבר לשיטת שלוש דיביזיות, I, II, ו-III) ב-1974-5, ומקום שני ב-1975-6 (הפסדנו בגמר לאונ' סיאטל, מרכבת רובה ככולה משחקני הנבחרת האולימפית הקנדית כי מאמן סיאטל  היה גם מאמן קנדה). ב-1976-7 שיכנעתי את נשיא האוניברסיטה לעבור ל-DIV I כי 75% ממשחקינו היו ממילא נגד קבוצות DIV I (שהסכימו לשחק נגדנו כי כולן פחדו להפסיד לקבוצה מ-DIV  II). עברנו ל-DIV I ומתוך עשרות אוניברסיטאות DIV I במדינת ניו יורק ניבחרו שתיים: סן פרנציס ואנחנו לשחק על אליפות המזרח. 5 דקות מהסיום 0-0 ופתאום שריקת פנדל עבורינו. רוני אטאנזיו (מאדלפי עבר ישר ל'קוסמוס') לא החמיץ אף פנדל השנה. 11 מ-11. את הפנדל הזה הוא החמיץ כטירון. שוער סנט פרנציס בועט בעיטה ארוכה שמגיעה ל-16 שלנו ואפילו לא ראיתי את הכדור שניכנס.

כמה חודשים אח"כ החלטתי לפרוש אחרי 10 שנות אימון כי העסק הוציא ממני יותר מדי מיץ ופגע בתפקידי כפרופסור וחוקר.

******************

למה אני מספר את כל הסיפור הזה?

מה שנכון ברמה של אדלפי נכון בכל רמה.

אני הצלחתי לקחת קבוצה קטנה ושכוחת-אל ששיחקה עבור אוניברסיטה פרטית טובה, בינונית בגודלה בלונג איילנד אבל קטנטונת נגד הענקיות נגדן שיחקנו, ובשנים שאימנתי הצלחתי ליצור גאווה, ואפילו רגש עליונות מטובל בקצת יהירות נגד כל קבוצה ששיחקנו נגדה. הפכנו ל-POWER HOUSE בכדורגל של שנות ה-70 במכללות ארה"ב.

מה שקרה שלשום במשחק של הלייקרס הוא שהוא נתן לשחקנים הרגשה של "אנחנו יכולים לשחק ולנצח נגד כל קבוצה בליגה". זה לא היה סתם נצחון. זה היה נצחון נגד קבוצה עם הרקורד מס' 1 בליגה שניסתה בשיניה לשמור על רצף 14 נצחונות. המאמן לוק וולטון עצמו נוכח שישנה לו קבוצה שהוא לא צריך להתנצל על רצונו להגיע לפלייאוף, ואז אלובהים גדול.

אני לא מסכים שהם חייבים להביא שחקן או שניים מנוסים. כוחם הוא העזתם… כוחם הוא צעירותם…. כוחם הוא מה שהם…. אני לא הייתי מכניס אף אחד – ואחרון מכולם לברון ג'יימס – כי אז כל הכימייה הנפלאה שאתה רואה נבנית לפני עיניך עלולה להתפרק.

היום הלייקרס הפכה לקבוצה שאני הכי נהנה לראות. אין לי היום קבוצה שאני מחבב. כל אחת יכולה להפוך לקבוצה שלי. הלייקרס עשתה המון בנידון ביום חמישי בערב.

אל תחשבו שהפכתי לאוהד. הדרך עדיין ארוכה. אבל אני מה זה נהנה לראות את הצעירים הללו רצים ומנתרים על כל הליגה.