מאזן ההימורים: בשבוע שעבר עשינו קאמבק סנסציוני בעזרת מאזן 2-6 מכובד, וחזרנו לקו ה-50%, עם 10-10 בסך הכל מתחילת העונה. האם נצליח לעלות למאזן חיובי הלילה?

2:30 ברוקלין נטס (8-5) – בוסטון סלטיקס (2-12)

מה זו התופעה הזו שנקראת "בוסטון סלטיקס". מי שראה את הרצף הזה (12 ניצ' והיום אפשר לחגוג בר-מצווה) קורה אחרי הפציעה של היוורד, ולאחר מכן ממשיך אחרי היעדרויות זמניות של אירווינג – בספק להערב – והורפורד שירים את ידו ואנו נוריד בפניו את כובעינו.

על פניו, כל הסיכויים היו נגד הסלטיקס: פציעות, התחלה מגמגמת, לוח משחקים די רגיל ובוודאי לא קל וכו'.

יש הרבה תיאוריות בנוגע לסיבות ההצלחה של הירוקים; יש כאלו שמאמינים שבראד סטיבנס הוא פשוט מאמן עליון. יש החושבים שקיירי עומד בציפיות הגבוהות שהעמיד בפני עצמו ומצליח להוביל קבוצה כפי שרצה. יש אנשים הטוענים שאל הורפורד הוא הכוכב האמיתי והוא זה שבאמת מוביל את הקבוצה. יש אפילו כאלו האומרים שהכול בנוי על "אפקט הפצוע" מפציעתו של היוורד.

אני מאמין בתיאוריה אחרת, גם היא נפוצה בחוגי ה-NBA בימים אלו. היא מורכבת ממילה אחת, המתחילה ב-D וממשיכה במכשירים רבים לייבוש שיער – פנים ("fens"). אם לא הבנתם את ההתחכמות הלא-חכמה במיוחד שלי, זוהי כמובן ההגנה. הסלטיקס ראשונים בליגה בספיגת סלים – סופגים הכי פחות – 94 נק' למשחק. בכל נתון סטטיסטי הגנתי אחר – או כמעט בכולם – הם ממוקמים גבוה גבוה. מאחוזים מהשלוש נגדם, דרך ריבאונד ההתקפה שלוקחים מולם ועד לכמות זריקות העונשין.

אפשר להצביע על השיפור ההגנתי הבולט של קיירי, על הורפורד הנהדר או אפילו על דניאל ת'יס או ארון ביינס. לי מרגיש שזו פשוט בוסטון – קבוצת הגנה נפלאה.

השאלה היא האם אחרי כל זה יש טעם לדבר על הנטס. זה מרגיש כמו לעבור ממנת דגל של מסעדה לשאריות שנשארו במקרר מהטייק-אווי של יום שבת; כמו לעבור ממשחק כדורגל של ליגת האלופות למ.ס אשדוד מול מכבי פתח-תקווה. כמו… הבנתם.

אז כן, הם במאזן לא כל כך רע ביחס לשנים הקודמות. וכן, ניצחונות כמו זה על פורטלנד לא יכולים להיחשב כלא מרשימים. וכמות הפציעות – במיוחד אלו של ראסל ולין ביחד – והעיתוי שלהן הוא באמת חסר מזל. אבל…

אם הם לא היו כל כך פצועים (ראסל, לין ואפילו זלר ואולי דינווידי נעדרים) אולי הייתי מהמר על הפתעה. אבל בסגל הזה, אפילו לי קשה לקחת הימור כזה (עד שאיזנתי את מאזן ההימורים) ולכן, בוסטון במשחק דל שערים. 

3:00 יוסטון רוקטס (3-11) – טורונטו ראפטורס (5-7)

יוסטון ממוקמים כרגע במקום הראשון במערב, עם אחוז ניצחונות בהחלט מרשים (64 אם ימשיכו כך) וכל זאת ללא גולת הכותרת של הקיץ האחרון, קרי כריס פול. המעבר הזה כל כך לא נקלט אצלי בראש, שכשרציתי להסתכל קצת על הסטטיסטיקות של פול, מצאתי את עצמי לוחץ אוטומטית על הדף של הקליפרס תוהה איך כוכב הקבוצה לא מופיע.

משחק אחד בלבד לקח לפול בכדי להיפצע ולזרוק את כל קורס הקיץ "איך לחזור להיות sg אחרי שהפכת להיות רכז" שלקח הארדן לבזבוז של זמן. הארדן, לעומת זאת, מצא את עצמו עם שורה סטטיסטית מאוד עשירה שכוללת 30 נק', 10 אס', 11 ניסיונות לשלוש וכמעט 5 איבודים בממוצע לערב. בנוסף, מדד ה-usg שלו עומד על כ-35%, מקום שני בליגה (בין השחקנים ששיחקו כמות מכובדת של דקות) אחרי פורזינגיס ומדד הסיכוי שלו ל-MVP (עכשיו כשמר טריפל דאבל לא לבד) גובה ביותר.

אך לדבר על הארדן לבד זה יהי חטא לשיטה היוסטונאית. שיטת השלשות כמובן. יוסטון זורקת יותר מ-44 שלשות בממוצע למשחק, כמעט יותר מ-12 שלשות יותר מהקבוצה במקום השני. כך יוצא, שלמרות שבסך הזריקות בממוצע למשחק היא ממוקמת בבוטום 5, היא מקום שלישי בנק' למשחק בליגה. אז האם זה עובד? כנראה שכן; יש לה את אחד מאחוזי ההצלחה הנמוכים ביותר מקשת השלוש בליגה (מקום 24) ועדיין הנתונים שהצבעתי עליהם קודם מעידים שזה עובד, אז מה אם זה קצת קרקסי.

ובמעבר חד, לראפטורס. הם מגיעים אחרי הפסד כואב לסלטיקס, כשדאמר דרוזן מחטיא שתי זריקות ניצחון בדרגת קושי נמוכה מאוד. דרוזן אומנם היה שבור אחרי המשחק, אך האמת, החיצים לא צריכים להיות מופנים אליו בעונה הזאת של הראפטורס. הגארד/פורוורד תורם כ-25 נק' בממוצע למשחק, ומראה שהוא הוא המנהיג של הקנדים. מי שלא הופיע לעונה, והמשיך את הפלייאוף הדי מחריד שהיה לו בשנה שעברה, הוא חברו של דרוזן לקו האחורי, קייל לאורי.

הרכז מעמיד פחות מ-14 נק' בממוצע למשחק, ונראה אנמי ולא יציב. יכול להיות שזה גם משהו זמני ומידי פעם כן מבליח הכוכב שהיה לפני כשנתיים, אבל אני מטיל ספק בכך. אין ספק שללא לאורי חד וטוב, לא רק שלטורונטו "אין סיי" בפלייאוף,  אין לה גם הרבה מה למכור בעונה הרגילה.

הרכז הטוב יותר ינצח? אני רוצה להגיד שכן, אך יש לי תחושה שדרוזן יבוא בכדי לתקן את ההפסד בבוסטון. טורונטו ב-5. 

3:30 דאלאס מאבריקס (12-2) – סאן אנטוניו ספרס (5-8)

היה לי כיף לפגוש את כולכם במפגש הופס האחרון. בין האנשים שפגשתי שם, בלטו לי שני דברים הרלוונטים למשחק הזה גם: ראשית – מי שלא נמצא: הרבה דמויות ססגוניות כמו האשך, דובי עופר וגיא "הרשע" בלטו בהיעדרם. זה הפך את המפגש לפחות ססגוני ממה שיכול הוא היה להיות. בנוסף, ראיתי שיש גם גולשים שפחות אוהבים את סגנון הכתיבה ה"אמיץ" – כפי שדורון האסטבן (האגדי!) הגדיר זאת – שלי.

זה בסדר, זה אפילו רצוי. ככה זה בעולם של ימנו; לכל אחד יש את דעתו, אמות המוסר שלו ואמונות לפיהן הוא חיי את חייו. כך יוצא שאנשים לא מחבבים זה את זה תמיד ולא תמיד מסכימים על כל הדברים. שמתי לב שדדי למשל לא רוכש חיבה יותר מידי גדולה לאוהדי בוסטון. אסיים את הקטע הזה עם ציטוט המיוחס לוולטר:"אינני מסכים למילה מדברייך אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם."

אז לפני שאתם חושבים "אני באתי לקרוא על דאלאס – ס"א וקיבלתי גיבוב של פילוסופיה והפרעת קשב" אקשר את הדברים שאמרתי למשחק. ראשית, כמות דמויות אדירה חסרה למשחק: בראש ובראשונה, טים דאנקן כמובן. גם דירק נוביצקי נמצא אך זה כבר לא אותו השחקן. טוני פארקר לא שיחק משחק אחד בליגה ומאנו ג'ינובלי כבר נמצא בעשור החמישי בחייו, כשגם לאונרד נעדר כמובן. כל זה – בנוסף לכך שדאלאס הקבוצה הגרועה במערב – מוציא מהדרבי הטקסני הזה הרבה מהססגוניות שלו.

שנית, הם לא אוהבים זה את זה; אני חושב שאם מארק קיובן וגרג פופוביץ' היו באמת רצים לבחירות, אף אחד מהם לא היה מצביע לשני (למרות שהם מסכימים שהשלטון באמריקה כרגע לא משהו – אז מי יודע). גם יריבות המעודונים ארוכת השנים – שנראה כאילו המאבריקס מנסים לבנות גרסה פחות מוצלחת של הספרס – לא בדיוק תורמת לאהבה הכללית בין היריבות העירוניות. אבל היי, זה מותר!

גם כאן אני רוצה להמר על הפתעה, אך המקלדת פשוט מסרבת לכתוב זאת.