מי היה מאמין שאורלנדו מג'יק תהיה הקבוצה עם המאזן הכי טוב במזרח אחרי 5 משחקים מהם ניצחה 4. הם פגשו בדרך את קליבלנד, סן אנטוניו, מיאמי וברוקלין (פעמיים), מולה בא ההפסד היחיד שלהם. מדגם קטן אמנם אבל הקבוצה הזאת מרשימה וקולעת 118 נקודות למשחק, כולל שיפור עצום מבחינת כל מה שקשור לקליעה מרחוק. מה השינוי מהשנה שעברה?

הדבר הראשון שבולט הוא הקליעה מרחוק. המג'יק קולעים 12.4 שלשות למשחק, מקום רביעי בליגה, ב-45.9% מטורפים שכמובן מוליכים את הליגה בפער משמעותי מהשאר (להוציא פורטלנד שקולעת באחוזים גבוהים מאוד). הרבה יותר יעילים מיוסטון וקליבלנד בתחום הזה עד עכשיו העונה, אחרי ששנה שעברה ההתקפה שלהם נראתה כבדה מדי. השנה, עד עכשיו, ארון גורדון קולע 2.7 שלשות למשחק ב-72.7% וניקולה ווצ'ביץ' קולע 2 ב-45.5%.

האחוזים של שניהם ירדו כשהעונה תמשיך, אבל מדובר ביותר מסתם רצף. שניהם, לצד פורנייה, קולעים במעל 65% אפקטיבי בזריקות שבאות מיד לאחר מסירה וזה מראה על שינוי מגמה, לצד העובדה שהם זורקים הרבה פחות זריקות מיד ריינג' משנה שעברה: ב-2016/17 הם זרקו יותר זריקות מ-20 עד 24 פיט מאשר מ-25 עד 29 פיט מהסל (14.7 לעומת 14.4), השנה הם זורקים 19 זריקות מטווח הרחוק יותר לעומת 10.8, הבדל גדול מאוד. כשמוסיפים לכך מהספסל את מו ספייטס שתפור על התפקיד יש פה נשק משמעותי. אורלנדו מנצלת את התנועה שלהם בלי כדור – יש לא מעט מהלכי פיק-נ'-פופ של המועדון, אחד הטובים בליגה בנקודות אחרי חסימה. אוון פורנייה מנצל את זה בשביל לייצר כמות מרשימה של נקודות משלו.

זה לא הכל – הגבוהים של אורלנדו אוהבים לקבל את הכדור באזור ה-Elbow וניקולה ווצ'ביץ' אחד השחקנים הטובים בליגה בכל הקשור לנושא של יצירת נקודות משם. הנתון מבשר שהוא עושה יותר מלקלוע שלשות ומקשה עוד יותר את ההגנה עליו. הוא גם יכול להוציא משם מסירות לאחד משחקני החוץ האחרים ולסבך עוד יותר את ההגנה השנייה, במיוחד כשגורדון ופורנייה, קלעי שלשות משובחים, ביחד לידו על המגרש. כשמוסיפים לכך את האתלטיות האדירה של גורדון ששווה בעצמה לא מעט נקודות יש פה התקפה כיפית לצפייה ופרנק ווגל, מאמן הקבוצה, אמר זאת בעצמו.

שני הגורמים האלה מובילים לכך שהתנועה בהתקפה שלהם הרבה יותר טובה. כששניהם יכולים לגרור שחקן הגנה החוצה זה מאפשר לשחקנים כמו טרנס רוס, ג'ונתן סימונס ודי ג'יי אוגוסטין להכנס בקלות לצבע. לא סמול בול כי שניהם שחקנים גדולים פיזית, אבל הקליעה מרחוק פותחת המון אפשרויות ופופולרית בעידן ה-Pace and Space. השילוב בין הקליעה של הפרונט-קורט לשחקנים הזריזים היא אתגר מיס-מאץ' לכל קבוצה, כי לרוב הגדולות אין שחקנים מספיק ורסטיליים בשביל לסגור את הצבע ולצאת לשלוש בעת ובעונה אחת.

התנועה הזאת באה לידי ביטוי ב-44.9% בקאץ'-אנד-שוט מהשלוש עד עכשיו ב-2017/18, מקום שני בליגה אחרי פורטלנד. בנוסף, הם לא מוסרים יותר מדי – 8.9% מהמסירות שלהם הם אסיסטים, מקום שלישי (יחד עם אוקלהומה סיטי) אחרי וושינגטון וגולדן סטייט. מקום שלישי בליגה באסיסטים ואחרון בהוקי אסיסטס – מסירה שהובילה למסירה שהובילה לסל מדגיש את הנקודה הזאת ואת היעילות שלהם. רק יוטה האיטית, פניקס החלשה, אוקלהומה אוהבת-הבידודים, וושינגטון ויוסטון מוסרות פחות פעמים מהם למשחק.

בדומה לפורטלנד ולוושינגטון, 2 קבוצות מאוד יעילות התקפית, וגם לדאלאס שזורקת הרבה מהשלוש, השחקנים של אורלנדו מכדררים יחסית הרבה. פה שוב מגיע היתרון של ריווח המגרש שנותן להם לכדרר לצד השימוש בשחקנים כמו אוגוסטין, סימונס ופייטון שיכולים להכנס פנימה ולקלוע בעת הצורך. אורלנדו לא בולטת במיוחד בתחום של החדירות או של הפול-אפ שוטינג, כלומר זריקה אחרי הרבה כדרורים. הם מעדיפים לכדרר כמה שיותר כדי לשבש את ההגנה ואז להוציא כדור לזריקה מהירה – שיטה שעובדת ועושה חיים קשים לכל יריבה. לכן הם מצליחים להגיע לכמות מרשימה של שלשות פנויות.

מעניין לראות איך קבוצות הליגה השונות יתמודדו עם זה. הקבוצות המבוגרות יכולות להתקשות (למשל קליבלנד וסן אנטוניו) ואפילו ממפיס הפיזית יכולה להסתבך מול אורלנדו במשחק בין 2 קבוצות מפתיעות. החמישייה של הווריורס עם ליבינגסטון, תומפסון, איגודלה, דוראנט וגרין יכולה להיות טובה כחמישייה שיכולה להחליף על כל שחקן ואין יותר מדי קבוצות שמסוגלות לעשות כן. שני גבוהים כל כך ניידים לצד שחקני חוץ עם יכולת חדירה טובה עובדים בליגה של היום ואיש לא ציפה שגורדון ו-ווצ'ביץ' יראו שיפור כל כך גבוה מהשנה שעברה.