השבוע בפינתנו, ניזכר בשחקן מחונן שעבר בהצלחה לפוליטיקה, נגלה ממה מפחד דמיאן לילארד, ונסיים עם סיפור משפחתי.
תהנו

1.ביל בראדלי חשב על החיים שאחרי הכדורסל עוד לפני שהגיע ל-NBA.

כשחקן תיכונים מצטיין הוא היה מחוזר על ידי מרבית המכללות במדינה אך הוא בחר ללכת לפרינסטון הנחשבת אקדמית וללמוד היסטוריה וממשל.
לאחר שהצטיין גם במכללות נלקח על ידי הניקס כבחירה טריטוריאלית (עליה הסברנו בשבוע שעבר), אבל בניו יורק נאלצו להמתין לשירותיו.

הסיבה? בראדלי דחה את כניסתו לליגה לאחר שזכה במלגת "רודס" היוקרתית, שבגללה/בזכותה (תלוי את מי שואלים), עבר לשנתיים לאוקספורד שבאנגליה.

ההמתנה לבראדלי השתלמה, והא שיחק את כל 10 עונותיו בליגה במדי הניקס.

בראדלי היה שחקן חשוב בקבוצה שהביאה לעיר את שתי האליפויות היחידות שלה (1970,1973), ומאוחר יותר הפך לשחקן הראשון בהיסטוריה (מאנו ג'ינובילי הוא השני) שזכה גם באליפות ה-נ.ב.א, באליפות אירופה לקבוצות ובמדליית זהב אולימפית.

לאחר פרישתו מכדורסל, בראדלי לא התמהמה והחליט לנסות את כוחו בפוליטיקה.
הוא רץ לסנאט מטעם מדינת ניו גרזי כנציג המפלגה הדמוקרטית, כיהן בבית הנבחרים 20 שנה ואפילו ניסה להתמודד על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות ב-2000, אך נכשל (עידו גילרי).

*

2. אם נבדוק את ספרי ההיסטוריה של הליגה, נוכל לגלות שבתואר השחקן המצטיין של העונה זכה בדרך כלל השחקן הבולט של קבוצת צמרת, או לפחות שחקן בקבוצה עם מאזן חיובי.

עם זאת, יש לכך שני חריגים.

החריג הראשון התרחש בעונת 1955/6.
זו הייתה העונה הראשונה בה חולק פרס השחקן המצטיין, כאשר מי שזכה בו הוא בוב פטיט, שרק בעונה הקודמת זכה בתואר רוקי העונה, ומן הסתם הפך לראשון שמשלים את ה"דאבל" היוקרתי.
פטיט קלע באותה עונה 25.7 נק' בצירוף 16.2 ריב' למשחק, וזכה בתואר למרות שקבוצתו, הסיינט לואיס הוקס, סיימה במאזן שלילי של 39-33.

ואולם, אם את הזכייה של פטיט עוד אפשר לתרץ (היו אז רק 8 קבוצות בליגה, מתוכן רק 3 סיימו עם מאזן חיובי), מה תגידו על המקרה הבא?

עונת 1975/6 הייתה עונתו הראשונה של קארים עבדול ג'אבר במדי הלייקרס.

ג'באר עצמו היה מעולה עם 27.7 נק', 16.9 ריב', 5 אס' ו-4.1 חס' למשחק, אך זה לא עזר יותר מדי באותה עונה ללייקרס, שסיימה במקום השביעי מסך תשעה מקומות סך הכל במערב, ולא העפילה לפלייאוף עם מאזן שלילי של 42-40.
לשמחתו של ג'באר, הבוחרים (באותם ימים שחקני הליגה בחרו ב-MVP) החליטו שלא לזקוף עובדה זו לחובתו, ובחרו בו לתואר המצטיין.

*

3. אם יש דבר אחד שאפשר להגיד על דמיאן לילארד, הוא שרכזה הנפלא של פורטלנד לא מפחד לקחת אחריות ברגעי האמת ולזרוק זריקות מכריעות.

בנוסף, הרכז אף התבטא בעבר על רצונו להמשיך ולשחק עבור הטרייל-בלייזרס, שעוד בהחלט עשויה להפריש את גופיית המשחק שלו.
ואולם, זו כנראה תהיה המחווה היחידה שהקבוצה תוכל לערוך ל-לילארד כשיפרוש, שכן הצבת פסל שלו מחוץ לאולם (דוגמת הפסל של ג'ורדן, שאקיל ואחרים), לא באה בחשבון.

הסיבה היא שלילארד עצמו מפחד מפסלים…

מי שחשף זאת לראשונה היה לילארד עצמו, שבשנת 2012 צייץ בחשבון הטוויטר שלו כי ישמח לחזור ולבקר בוושינגטון למרות שהוא מפחד מהפסלים שם…

"תמיד פחדתי מפסלים של דמויות היסטוריות. אם אני רואה פסל של ישו, אברהם לינקולן, מרטין לותר קינג – כל הדברים האלה גורמים לי לתחושות מוזרות" – סיפר הרכז הנהדר.

מאוחר יותר הסביר לילארד כי הוא בסך הכל מפחד מפסלים היסטוריים עקב חוויה לא נעימה.
אוקיי דמיאן. אנחנו מאמינים לך…

*

האב דל אמנם לא היה כוכב בליגה, אבל היה קלעי מצטיין שעלה בעיקר מהספסל לאורך 15 שנה. 

היכולת שלו אפשרה לו לזכות בפרס האיש השישי של הליגה בעונת 1993/94 במדי שרלוט הורנטס. 

כך, 21 שנה מאוחר יותר כשבנו סטף הטריף את הליגה במדי הווריורס וזכה בתואר השחקן המצטיין, הפכו השניים לצמד אב ובן היחיד שכל אחד מהם זכה באחד מפרסי סוף העונה האישיים (עידו גילרי).

הגעתם עד לכאן?מצוין.

על רקע תחילת עונת ה-NBA 2017/18, הגיע זמנה של פינת העובדות והסיפורים שלנו לצאת לפגרה ארוכה.(אל דאגה, היא תחזור עם תום העונה).

אני רוצה להודות לכל הקוראים על התמיכה והפידבקים השונים (כאן או בפייסבוק), ולכל מי שסייע בכתיבה ובאסיפת חומרים מקוריים (ובראש ולראשונה ל-עידו גילרי, שסיפק אינספור סיפורים מדהימים, כולל כמה שממתינים לפרסום ב"בנק").
תודה על הקריאה, וכולכם מוזמנים לשלוח עובדות וסיפורים משלכם למייל rontahan85@gmail.com