יומניקס היקר שלום,

הלילה הרגשתי שאני לא יכול יותר. שהקבוצה שאני מלווה כבר 32 שנים המאיסה את עצמה סופית.

זה קרה פתאום. במפתיע. לא באמצע העונה, כשהצפוי הרגיל מתממש ושוב אנחנו משלימים רצף שמונה הפסדים ומאזן 2-13 בינואר.

לא בעיצומה של פגרה, אחרי עוד חוזה עתק מופרך או ציטוט של ממורמר תורן.

לא במהלך ריאיון פתיחת עונה של המוחתם הטרי שמספר איך הוא יהיה זה שיחליף את ה"כוכב" שעזב.

אפילו לא אחרי החלפת מאמן/נשיא/GM שמשום מה מעוררת פרפור ציפייה קטן וחולף.

אלה אירועים שאנחנו חווים מדי פגרה.

פעם, לפני המון שנים, מוריס צ'יקס כבר היה עגלה מזדקנת. הוא הגיע להיות הרכז הראשון שלנו. ציפיתי, נפלתי, התאווששתי.

פעם, לפני המון שנים, סטו ג'קסון קיבל שכר כדי לשאת בתואר מאמן. הוא הגיע למשרת המאמן שלנו. אפילו מזה ציפיתי, ונפלתי, והתאוששתי.

על כרמלו אני אפילו לא מדבר. ולא על אמארה, ולארי בראון ולא ולא ולא.

אין מספיק נמלים בעולם לשאת על גבן את מספר התקוות שתליתי על קולבים רעועים במטבח, ונשרו אחת אחת.

ודווקא השנה באמת התאפקתי מלקוות. ברור היה לכל בר דעת ש, אני מתחיל לפי עמדות, יש לנו רכז אחד בינוני מינוס, שני פצוע כרוני, שלישי ילדון צרפתי, בעמדה שתיים מולטימיליונר שיודע רק לזרוק ולדבר על עצמו, ומאחוריו משהו אפור ומשהו לבן, בשלוש עוד שחצן מתנשא ומאחוריו משהו ליטאי שבאליפות העולם יכול להיראות כמו שחקן (ראיתי מישהו כותב בתגובה שלאנס תומאס לגיטימי לעמדה שלוש. אז הוא לא. הוא ארבע רזה שיודע בעיקר לכתוב יפה וללקק את התחת לכרמלו. זהו), בארבע יש את פורזינגיס. מאזן הפרימדונה-פצוע-מוכשר-עתיד של הניקס-מתי ימאס לו נוטה קשות לכיוון הקצוות. אין שום סיבה בעולם לבנות עליו לעתיד. ואז מתחת לסל ערימה של דברים שהילד של כולם יכול להיות אחלה שחקן. עד שילמדו לערבב זרע ולהשתיל ברחם, נשארנו עם שלושה שחקנים מוגבלים.

אם היה מאמן אשף ומערכת שאפשר לבנות עליה, מילא. אולי היה עושה מהם איזה גשטעלט, או לפחות מתחיל תהליך שממשיך בבנייה מהדראפט. אבל אין, ולי אין חשק לכתוב עוד פריוויו.

בסך הכל רציתי לשתף. להגיד לכם שכל מה שחששתי ממנו אכן התגשם כבר עכשיו. הניקס יהיו העונה, שוב, זבל של קבוצה. פתטיים. מוחטות מיובשות. חבורה טיפשה וממורמרת שתסתובב 82 פעם על פרקטים ברחבי הליגה ותסריח את המשחק היפה הזה.

כי איך שנראינו במשחקי ההכנה עד עכשיו זה בדיוק של תשע ספרות אחרי הנקודה איך שחששתי שניראה.

חרא.

ולי אישית ממש נמאס.