גוף קלאסי. פוזה קלאסית. הכל נראה קלאסי, אבל עדיין מעט מאד היו אוהדיו. לא יודע בדיוק מה זה היה. גם אני לא הצלחתי אף פעם להרגיש חיבה אליו! היה בו משהו סנובי שקשה להסבירו.

היום היה היום האחרון של "CARL LEWIS SHOW" כשהוא היה הרץ האחרון בנבחרת האמריקאית של 4X100 וכשהוא חתך את הסרט היה לו עוד שיא עולמי, ומדלייה רביעית במשחקים האולימפיים האלה בלוס אנג'לס. הקבוצה האמריקאת היתה מורכבת מסם גריידי, רן בראור, קלווין סמית', ולואיס, והם ניצחו בהפרש של 7 מטרים ושיא עולמי של 37.83 שנ'.

בשבת לפני הוא זכה בריצת 100 המטרים, ביום שני הוא ניצח את ה-200 מ', וביום רביעי את הקפיצה לרוחק. בזאת הוא הישווה את ארבעת מדליות הזהב שג'סי אווונס זכה בהן באולימפיאדת ברלין 1936.

אחרי הניצחון בשליחים קרל לואיס אמר: "אני עדיין מרגיש כמו לפני הניצחון. אני עדיין מרגיש כמו קרל לואיס, בן תמותה. ג'סי אווונס הוא אגדה".

לא משנה. לא משנה מה יאמר קרל לואיס, חבריו לא"ק (והקהל הרחב) אף פעם לא אהבו אותו. תמיד הרגישו שהוא מין אתלט עם אף גבוה המרגיש עליון על אחרים.

"אני מצטער שזאת היא ההרגשה. איני יכול לעשות דבר בנידון. אני לא יכול לגרום שיאהבו אותי".

שאלו אותו מה תכניותיו עתה והוא ענה, "מנוחה":

After the four gold medals comes rest. "I have no plans after today," said Lewis. "I'm very, very exhausted. I have to go to Europe next week, but as of right now I have no other plans." Well, he said, he had one plan. "Tonight," he said, "I plan to go jump in my pool fully dressed."

מה יש לומר כאן? היה בו משהו מעצבן. גם אני לא הצלחתי אף פעם להרגיש חיבה כלפיו.

ריצת ה-4X100 – שיא עולמי: