קיץ 2005. תקופת מבחנים. סוף שנה ב' באוניברסיטת בר אילן.

אני יושב ומנסה ללמוד למבחן בדיני מיסים (אוי זה מעניין !!!) במהלך התואר לכלכלה וחשבונאות. אני לומד דווקא בספריה של הפקולטה למשפטים. בספריה של כלכלה יש רעש בלתי נסבל, בוודאי למאותגר קשב וריכוז כמוני.

הפלאפון מצלצל.

דוד שלי מברוקלין על הקו:

"כתבנו ספר תורה אצל סופר סת"ם בבית שמש. לא נראה לי שיסתדר לנו לבוא לקחת את הספר בעצמנו. אולי אתה תיקח את ספר התורה לניו יורק? נשלם לך כמובן על הטיסה וכמו תמיד תישאר אצלנו ונפנק אותך. זה מאוד יעזור לנו! "

נו טוב…אם אתה כל כך רוצה אני לא אגיד לא…חוץ מזה – בשביל מה המציאו מועדי ב' ?

שבועיים לאחר מכן אני מוצא את עצמי מטייל לבדי ברחובות מנהטן, כולי מבסוט. ספר התורה הגיע ליעדו בשלום.

בחלק מהימים אני פוגש חברים מהעבר הלא רחוק.

אחד מהם גר במנהטן לא רחוק מהסנטרל פארק. הוא מציע שנלך לשם לשחק כדורסל.

וואללה נשמע לגמרי מגניב לשחק כדורסל בניו יורק.

אנחנו מגיעים למגרש, שם מחכים לנו 8 חבר'ה אפרו אמריקאים עם מבטא מקומי כבד, ביגוד תואם ואביזרים נלווים. מרגיש כאילו אני בתוך סרט קולנוע או בקליפ של מוזיקת היפ הופ.

ממה שהבנתי, לאחד קוראים T, לשני קוראים G, לשלישי D, לרביעי K (לא 700). היה אחד שפרגן קצת יותר אותיות לשמו הפרטי. קראו לו DJ.

מתחילים לשחק. התקפה ראשונה של הקבוצה שלי. מוסרים לי כדור. אני מקבל כדור בפינה. השומר שלי נותן לי מטר ואני קובר עליו שלשה. התחלה מבטיחה…

החבר'ה מהקבוצה היריבה וגם מהקבוצה שלי נועצים בי מבטים. אולי הם מתרשמים מהאירופאי החיוור (והיהודי) שזה עתה הגיע העירה? אז זהו שלא…

אני רואה את החבר'ה מתלחששים. הקבוצה היריבה בהתקפה. אחד משחקני הקבוצה היריבה מסמן עם הראש לשחקן שאני שומר עליו וכאילו פוקד: "עכשיו אתה לוקח אותו לסל". הגובה שלי מטר שמונים ביום טוב. הוא בגובה שלי פלוס מינוס.

הוא בטח חושב לעצמו: "החצוף הזה מעז להפר את חוקי השכונה שלי וליידות שלשות על ההתחלה בלי קשר לכלום?…אין בעיה. הוא סיים להיום! " .

נראה שאפילו החבר'ה מהקבוצה שלי מסכימים איתו. אחרי הכל מה זה לנצח במשחק לעומת שמירה על חוקי השכונה?

חברים של " T " עושים לו OPEN עלי. הבן אדם מכדרר, לוקח אותי לסל ודופק לי דאנק על הפרצוף…בזה הרגע הפכתי לפוסטר היומי של הסנטרל פארק. מיותר לציין שמאותו רגע ובמהלך השעתיים הבאות קלעתי עוד סל אחד מסכן וגם הוא במתפרצת 1 על 0.

בהמשך הייתי עד למסירות פסיכיות שחותכות הגנה שלמה עד לצבע, מותירות אחריהן שחקן פנוי לדאנק או סל קליל. חזיתי בשחקנים עם גמישות אדירה ושליטה בגוף שלא ראיתי באף מקום אחר. שחקנים שעולים לשלשה בג'אמפ מהמקום כאילו הם מחזיקים כדור ספוג ולא כדורסל אמיתי.

זה נחמד לראות היי לייטס של ה- NBA אבל זה הרבה יותר מרשים כשאתה רואה את זה מול העיניים וחווה את זה על בשרך.

הפער בין היכולות האתלטיות של שחקנים ממוצא אפרו-אמריקאי לאלו של שאר השחקנים, שקיומו כבר הוכח במסגרת מחקרים שונים בעולם (תשאלו את דוק), קיבל אצלי גושפנקא רשמית בשניה אחת של דאנק מהדהד.

מה שיותר מדהים זה שרוב הסיכויים נגדם. סביר להניח שאף אחד מהחבר'ה ששיחקו איתי לא יגיע ל- NBA. אולי למכללה קטנה באיזה חור במרכז ארצות הברית. ועכשיו דמיינו לעצמכם כמה טוב צריך להיות ולו רק בשביל לשמש כנער מגבות על הספסל של קבוצת NBA (כבוד לעמרי כספי שהגיע להרבה יותר מזה ! ).

מבחינה פיזיולוגית לשחקנים האלה יש יתרון גדול בליגת ה-NBA, שהולכת ומתבססת יותר ויותר על אתלטיות.

הסיכוי היחידי של שחקן חיוור לככב ב- NBA הוא יכולת קליעה אבסולוטית מכל הטווחים, נתונים פיזיים מעולים וחכמת משחק.

זו הסיבה שקרוב ל-80% משחקני ה-NBA משתייכים לאוכלוסיה האפרו-אמריקאית. אני לא רואה את זה משתנה בטווח הנראה לעין.

אבל מה רע? אנחנו נמשיך להנות מהביצועים של החבר'ה המדהימים האלה ב- NBA.

מי שרוצה לראות חיוורים לבנים שילך לראות יורוליג…

או שיתרפק קצת על נוסטלגיה לימי החורף החמים ביד אליהו (מת על המנגינה הזאת! ) :