**************

מילה ממני: זאת ההזדמנות של גולשים לנסות ידם בכתיבה. אם הפוסט חשוב ומעניין אפרסמו ברצון ובשמחה. שילחו ל- meless1937@gmail.com

*************

בלי כוכבית ובלי כוכבים

מאת דרור פרידמן

בפרספקטיבה של שבועיים מסיום העונה ורגע לפני שתקופת הפרי אייג'נסי תמקד את עיקר תשומת הלב אני רוצה לחזור ברשותכם לשלהי המשחק החמישי בסדרת הגמר. קיירי אירווינג התחיל לצלוע הלוך ושוב מתחת לסל והכוכבית שמרחפת מעל הווריורס איימה בקאמבק פתאומי. למזלנו קיירי התאושש וחזר לשחק. נהדר בשבילו ובשביל כולנו שלא נאלצנו לראות אותו שוב יורד בתסכול מהמגרש כמו בגמר ב2015. פחות נהדר למעריציי הכוכבית.

כל מיני צ'ארלס בארקלים למיניהם התעקשו להדביק כוכביות להישגיי גולדן–סטייט בשלוש השנים האחרונות. ולא לחלוטין בלי הצדקה – האליפות ב2015 הושגה מול קליבלנד מדוללת מקיירי ולאב ושיא הנצחונות בשנה שעברה לא הסתיים באליפות. אבל מעבר לעובדות האלו ההתנערות מהגדולה של הלוחמים הגיעה בשל מה שניתפס כקבוצה שלא משחקת כדורסל של אלופים. בארקלי בעצמו אמר ששלשות לא לוקחות אליפויות. אמר וכנראה שכח איך שלשות של דן "הרעם" מארלי ניצחו עבור בארקלי ופיניקס את משחק הגמר המשובח איי פעם (אגב שלא תטעו – אני מעריץ גדול של סר צ'ארלס. רק לא של כל מה שנפלט לו מהפה.)

כנראה שמה שבארקלי ניסה להגיד זה שקבוצה שבנויה על השלכת שלשות היא יותר רכה מהאלופות הקשוחות הקלאסיות – אלו שהסתמכו על חדירות לצבע, חפירות של סנטרים, ובידודים של הכוכבים. כן אתם יודעים, משחק פיזי של גברים. והלוחמים, כמה אירוני שבכלל קוראים להם ככה בהקשר הזה, נמנעים מהפיזיות הזאת ופשוט זורקים מבחוץ.

תחשבו על דטרוייט פיסטונס של הבד בויז. ב1989 הם פגשו את הלייקרס הפייבוריטים בגמר. מג'יק נפצע במשחק השני ולא חזר לשאר המשחקים. בקטנה ביירון סקוט השוטינג–גארד הפותח גם סיים את העונה עוד במשחק הראשון. הפיסטונס ניצלו את היעדרות כל הקו האחורי של הלייקרס לסוויפ מהדהד. אלמלא הפציעות הסדרה הזאת הייתה מתנהלת בצורה שונה לגמרי, אבל אף אחד לא ניסה אפילו לרמוז שדטרויט לא אלופה ראויה. בטח לא אחריי שבגמר בשנה קודם לכן אייזאה תומאס (המקורי, לא זה שמשחק בבוסטון) תפר 25 נקודות ברבע אחד על קרסול נקוע מול אותם לייקרס. תצוגות מן הסוג הזה ומשחק השפעת המפורסם של ג'ורדן קיבעו לנו בתודעה שאלופות גדולות נמדדות על סמך הקשיחות שלהן ושל האלפא–דוגס שמובילים אותן.

(הבד בויז ברגע משחק טיפוסי)

גולדן סטייט בכלל מזכירה הרבה יותר את גרסת 2004-2006 של דטרויט, זאת שהתהדרה בארבעה שחקנים מהחמישייה הפותחת שלה שנבחרו לאול–סטאר ב2006. זה לא שהם לא היו ראויים, אבל הבחירה שיקפה הרבה יותר שלקבוצה הטובה במזרח לא הייתה ממש היררכיה ברורה בקרב הכוכבים שלה. בן וואלאס היה ציר ההגנה בדומה לדריימונד גרין, אבל הנטל ההתקפי התחלק בין השלושה האחרים בצורה דיי שווה. זה היה חלק מהכוח של הקבוצה הזאת ומה שמנע מהגנות להתמקד רק בשחקן אחד או שניים.

בגולדן סטייט, פרט לזאזה, כל אחד מהחמישייה וגם כמה משחקניי ספסל יכולים לתפוס יד בכל רגע נתון. אי אפשר להגיד שלגולדן סטייט ,עם הצלף הגדול בהיסטוריה ומי שמיתג את עצמו אולי כשחקן הטוב בליגה כיום, אין כוכבים. אבל מדובר, יחי ההבדל הענק, על כוכבים ברמת הכישרון ולא ברמת האגו! רבות דובר על הנכונות של הלוחמים לוותר על סטטיסטיקות אישיות ולעבוד אחד בשביל השני כדי למקסם את ההישגים הקבוצתיים. יש אפילו סרטון של אי.אס.פי.אן שרץ ברשת בשם "דמוקרטיית הזהב" שמממחיש את השיטה שבה כל אחד עושה הכל בשביל האחרים ותמיד מחפשים את השחקן הפנוי. הקריינות, כמה אירוני, של קובי ברייאנט – התגלמות האלפא–דוג והאנטיתזה לשיטה הזאת.

*

*

בעונה לפני מינויו של סטיב קאר הלוחמים העמידו רקורד מכובד של 51 ניצחונות. עונה לפני כן הם היו הקבוצה שהקשתה הכי הרבה על סאן אנטוניו הגדולה בדרך לגמר. במאמר שכתבתי עליהם ב2013 תהיתי אם הם יכולים לעבור שדרוג מעוד קבוצת ראן–אנד–גאן טיפוסית של גולדן–סטייט לאחת הגדולות באמת של המערב. הסימנים לגדולה הפוטנציאלית של הקבוצה הזאת כבר היו על הקיר. אבל המאמן מארק ג'קסון התעקש על שיטת בידודים ומהלכיי אחד–על–אחד של הספלאש–ברודרדס. קצת תמוהה ממי שבתור שחקן היה אחד המוסרים הגדולים בתולדות הליגה. הקרדיט הגדול שמגיע לסטיב קאר זה שהוא מיד זיהה שהכוכבים שלו פשוט לא רוצים להיות אלפא–דוגס ובנה שיטה שתעבוד הרבה יותר טוב עבורם.

גולדן סטייט זה ממש לא מקרה של שחקן אחד או שניים שמדביקים את שאר השחקנים בקבוצתיות סטייל סטיב נאש ופיניקס. כמעט אחד לאחד מדובר בשחקנים שעקב נסיבות או אופי הגיעו לקבוצה בלי אגו ומאפשרים את קיומה של דמוקרטיית הזהב. בואו נעבור באמת על ההרכב המלא של הלוחמים:

• קליי תומפסון – הגיע ככה מהבית ודומה באופיו לאביו המופנם. תמיד נראה כאילו הוא מעדיף ללכת לזרוק מאתיים שלשות באולם חשוך של איזה קול'ג נידח מאשר לעמוד באור הזרקורים.

• דריימונד גרין – שנחשב נמוך מידיי לעמדה שלו ולכן נבחר רק במקום ה37 בדראפט ויודע לדקלם את שמות כל השחקנים שנבחרו לפניו וגם אחד שיכול לשלוט במשחק שלם ולעשות טריפל דאבל כמעט בלי לקלוע.
  

• זאזה – ממש לא צריך להרחיב.
  

• קווין דוראנט – השחקן האולי הכי מוכשר בליגה הוא גם הכי ילד של אמא בליגה.
  

• סטף  קארי – עם הבייבי פייס והיסטורית פציעות בתחילת הקריירה שתקעו אותו על חוזה עם השכר במקום ה82 בליגה עד הקיץ הנוכחי.
  

• שון ליוונגסטון – שעבר את אחת הפציעות החמורות בהיסטוריה של הליגה ומעולם לא היה ברור אם בכלל ישוב לשחק.
  

• איגואדלה – כישרון של אול–סטאר אבל אופי נוח ושנים של משחק לצד הסופר–אגו של אלן אייברסון הפכו אותו למומחה הגנתי שהסכים בכיף לעלות מהספסל למרות שהיה לו את החוזה הגדול ביותר בקבוצה בזמנו.
  

• ג'באל מגי – בעיות קורדינציה הפכו אותו לשק החבטות הפרטי של שאקיל אוניל.
  

• דיוויד ווסט – מי שוויתר על עשרות מיליוני דולרים עבור הסיכוי לזכות באליפות.
  

• פטריק מקאו – איזה ביצים יש לקאר לתת לו לשחק במשחק מכריע בגמר בהתחשב בעובדה שהוא רוקי שנבחר במקום ה38, אחד פחות מדריימונד.
  

• מאט בארנס – עשה קריירה יפה בליגה אבל לא לפני שהיה צריך להוכיח את עצמו בליגת הפיתוח אחריי שניבחר רק במקום ה46.
  

• ג'יימס מייקל מקאדו – למרות היחוס המשפחתי הניכבד (האבא היה שחקן אן.בי.איי בכיר שזכה במלכות הסלים ועשה צרות צרורות למכבי תל אביב כשעבר לשחק באירופה) כלל לא ניבחר בדראפט והצליח להשתחל לליגה בחוזה של עשרה ימים.
  

• איאן קלארק – גם לא ניבחר בכלל בדראפט אבל הרשים בליגת הקיץ וקיבל הצעה מגולדן סטייט.
  

• קווין לוני ודמיאן ג'ונס – שני נעריי הפוסטר נבחרו אמנם בסיבוב הראשון, אבל שנהם במקום ה 30.

בתמונה הגדולה מדובר בשחקנים שבכלל שמחים להיות בליגה או ששמחים להיות בקבוצה שתביא להם טבעת. גם אם יש להם אגו, אז הם ידאגו לשים אותו בצד. העניין הזה לגמרי לא מקרי – בגולדן סטייט, בדומה לסאן אנטוניו, עובדים בשיטת אופי–לפני–כישרון כדי לבנות מרקם קבוצתי שהשלם גדול בו מסך חלקיו. רק שאצל הספארס הדבר בא מאילוצים של מצוינות לאורך השנים ובהתאמה בחירות דראפט נמוכות. אצל הלוחמים לעומת זאת מדובר בהיסטוריה של עליבות לאורך השנים, מה שכן נתן להם סיכויים לבחירות גבוהות. זה מביא אותנו לנקודה המדהימה הבאה…

קחו נשימה ותנסו לעכל את זה –  בהרכב הנוכחי של גולדן סטייט יש בסך הכל שני שחקנים שנבחרו לפחות טופ-5 בדראפט. רוצים לנחש מי השני חוץ מדוראנט?…

שון ליוניגססטון. הוא נבחר רביעי ב2004 ע"י הקליפרס (לחוסר מזלו).

(הבייבי-פייס הזה שנראה כתלמיד חטיבת הביניים ניבחר רק שביעי בדראפט)

גם בקבוצת ה73 ניצחונות של העונה שעברה היו רק שני שחקניי טופ-5 – ליוינגסטון ובוגוט. לקליבלנד לעומת זאת יש חמישה – לברון, קיירי אירווינג, קווין לאב, דרון ווילאמס, וטריסטאן תומפסון. לברון וקיירי כמובן נבחרו במקום הראשון. אני לא צריך לספר לכם שבחירות גבוהות בדראפט מעידות על שחקנים שמגיל צעיר יודעים שמקומם בראש שרשרת המזון. הם מפתחים במהלך השנים הרבה גינונים של סטארים שמנצחים בעיקר בזכות יכולת אישית על חשבון הקבוצתיות. רק תשאלו את דייויד בלאט מה קיירי חשב הרבה פעמים על ההוראות שלו או על העניין הזה שנקרא אסיסטים.

בליגה שמקדשת כישרון, כוכבים, ואגירת בחירות דראפט גבוהות, שיטת הבניה של גולדן סטייט נראית נוגדת את ההיגיון. אבל עם עובדות ותוצאות בשטח אי אפשר להתווכח. העניין הוא שכל הקבוצות האחרות שמנסות להעתיק את סגנון הפייס–אנד–ספייס של הלוחמים מפספסות את המרכיב הכי מהותי שלו – זה לא השלשות אלא האופי של אלו שזורקים אותן! הרוקטס הם הדוגמא הכי טובה לכך – קבוצה שזורקת עוד יותר שלשות מגולדן–סטייט אבל מסתמכת יותר מידי על היכולות של האלפא–דוג אבו–זקן.

גולדן סטייט כל כך מענגת לצפיה לא רק בגלל המהירות והשלשות ומסירות–העין–עקומה. היא מענגת לצפייה כי היא מהות הכדורסל הנכון שבו כל שחקן אלמוני יכול להשתלב ולפרוח ולתרום יותר מכוכבים שנבחרו 50 מקומות מעליו בדראפט. היא מענגת כי היא מהווה אנטי–תזה לתרבות הכוכבים המפונקים שרק משחקים עבור החוזה הגדול הבא. ההצלחות שלה והפה הגדול של דריימונד גרין יצרו אנטגוניזם מסויים כלפיה, אבל אם מסתכלים מעבר לזה אפשר לאהוב אותה מאותם סיבות שאנחנו אוהבים את אייזאה תומאס (הנוכחי) או סטיב נאש – היא קבוצה של שחקנים שקל הרבה יותר להתחבר אליהם מאשר כוכבי על שמייצרים אהדה אבל לא הזדהות.

השאלה המסקרנת היא עד כמה הדי.אן.איי של חוסר–אגו באמת מוטבע בקבוצה הזאת כדי שהשיטה תמשיך לעבוד גם כשיגיע השובע מהישגים. מייקל ג'ורדן אמר "ההצלחה הופכת את האנחנו בחזרה לאני." בשניות הסיום של המשחק החמישי בגמר כשהאליפות כבר הוכרעה, סטף קארי שכח לפתע מהחברים שלו והלך לחפש בכוח את השלשות האלו שהוא משחיל אחריי סדרת כדרורים וירטואוזים. אולי הוא רצה לתת שואו לקהל, אולי רצה לתת חותם סופי לאליפות עם הנשק שהכי מזוהה עם הקבוצה, ואולי, אולי, אולי הוא רצה לנסות לזכות בתואר האם.וי.פי של הגמר.

אי אפשר באמת לדעת. דוראנט שקיבל את הכדור האחרון במשחק, פשוט עמד וכדרר – גם מתוך כבוד ליריבה. זה מראה את ההבדלים בין קארי לדוראנט. קארי הרבה יותר קרוב להיות אלפא–דוג במנטליות, בצורה שהוביל את מכללת דוידסון להישגים, וגם בצורך שלו להוכיח שהוא כן שייך לליגה של הגדולים באמת, עניין שבא לדוראנט בנון–שלנטיות. הדינמיקה בין השניים הולכת לקבוע הרבה את גורל השושלת של גולדן–סטייט. לא צריך לצפות לדרמות ומאבקיי אגו ברמות של שאקובי, אבל יהיה מרתק לראות עד כמה הקבוצה הזאת באמת תוכל להיות תמצית ה"אנחנו" ואולי להגשים את עצמה כגדולה בהיסטוריה.