וולטר "קלייד" פרייזר – אגדה ניו יורקית

 

אחרי שכתבתי על שניים מטובי הפוינט גארדים של זמנינו, חשבתי שהגיע הזמן לכתוב על פוינט גארדים גדולים מהעבר. כראשון בחרתי את וול פרייזר – שחקן הניקס לשעבר – שעם השנים הפך  לאורח קבוע בניקס כשדר רדיו, טלוויזיה, וכן עובד אצלהם במחלקת המדיה. בשנת 1986 פתחתי מחלקה חדשה ב-'אדלפי יוניברסיטי' – מנהל ספורט. המחלקה עדיין קיימת וממשיכה לפרוח. היא מעניקה תוארי B.A ו-M.A במנהל ספורט, כשניתן להתמחות בה בשלושה שטחים: מנהל וניהול, מדיה ותקשורת, ושיווק. על כל סטודנט הן ל-B.A והן ל-M.A לעשות INTERNSWHIP (סטאז'). ל-B.A הוא קצר ופחות  כולל. ל-M.A סטודנטים  היו מעורבים ב-INTERNSHIP מ-6 חודשים עד שנה. היתרון באינטרנשיפ כזה הוא למידה מעשית, בשטח, וכן יצירת קשרים.  אני הייתי ראש המחלקה  (בנוסף כמובן להמשך תפקידי כראש המחלקה לביומכניקה) מ-1986 עד שדת 2,000 בה החלטתי לפרוש, וללכת לדוג בפלורידה (וכמובן לא להסיר מבט מלטיניות בביקיני!).  אחת הסיבות להצלחת התכנית למנהל ספורט היתה הקרבה לניו יורק וכל קבוצותיה המקצועניות, וכן הבית של הנהלות ה-NBA, MLB, NFL, וכן חברות הפרסומת ושיווק ספורט הגדולות בעולם. הסטודנטים שלי זכו לעשות אינטרנשיפ במקומות היקרתיים ביותר בעולם, ובמקרים רבים מאד הטובים והרציניים ביותר זכו למשרות  קבועותבמקומות בהם עשו את האינטרנשיפ.  עד היום עשרות (בוודאי אפילו מאות, אבל עם רבים איבדתי קשר!) סטודנטים שלי לשעבר נמצאים בתפקידי מפתח בקבוצות שונות וארגונים שונים.  המקום האהוד והאהוב ביותר שלי היתה קבוצת הניקס (ומדיסון סקוור בכלל) שם שרשרת  ארוכה של סטודנטים שלי עשו את האינטרנשיפ.  ג'ף ואן גנדי אמר פעם ש-"אם מל לוקח את כל הסטודנטים שלו בערב משחק, לא היה מתקיים המשחק…!", וזה די נכון.  אחת המחלקות שהייתי קשור אליהן ביותר היתה מחלקת המדיה, ושם יצא לי להכיר את וולט פרייזר באופן אישי, ומשך שנים על גבי שנים הקשר נימשך.  כמה סטודנטים שהיו מעוניינים בקריירה של שידור, עבדו עמו במחלקתו. היו אלה שנים נפלאות בקריירה שלי שהפכו את  העבודה לבידור ותענוג נימשך, ואת הניקס ומדיסון סקוור גארדן לביתי השני!

 

****************************************************

"מלך האופנה של הנבא" ששיחק בניקס, הוא הסופרסטאר הפחות ידוע מכולם. כן, הרבה יודעים את שמו, אבל מעטים יודעים איזה שחקן עליון הוא היה, מהשטאנצה של אוסקאר "ביג O" רוברטסון או לברון ג´יימס. הוא היה אחד הפוינט-גארדים הגבוהים (1.95 מ´) הראשונים, וללא ספק שחקן ההגנה הטוב אי-פעם בין הגארדים.
וולטר "קלייד" פרייזר. תמיד שאלתי את עצמי מה היה קורה לו קלייד היה מופיע בתקופתו של מייקל ג´ורדן, והיה עליו לשמור על אלוהים. וואללה – זאת הייתה יכולה להיות ההצגה הגדולה בתבל.

=================================================
פרייזר – הפוינט-גארד/גארד ה-3 בטיבו בהיסטוריה (אחרי מג´יק וביג O)
=================================================

קלייד פרייזר הוא אחד השחקנים האהובים עלי ביותר. קראו לו SLICK (חלק, כי משחקו היה חלק כמו טוסיק של ילד); קראו לו SILK (משי; הוא לבש חליפות ארמני העשויות משי בעשרת אלפים דולר החליפה). אך רק חבריו הטובים הורשו לקרוא לו כך. לכולנו הוא היה ה"קלייד" האוריגינלי. למה? כי לבושו של מלך האופנה הזה היה תמיד מתאים לטיפוסים מהסרט הנפלא "בוני וקלייד". קלייד דרקסלר גנב לו את הכינוי, אבל דרקסלר היה רק "קלייד" חלקי. נכון, גם הוא היה מתלבש אופנתי, אבל כולם – כולל הגברים מ-´פנטהאוס´ היו חובבים לעומת פרזייר.

הוא הגיע לניו-יורק ב-1967 כבחירה מס´ 5 של הניקס. הם לא תארו לעצמם איזה טיפוס מהסרטים הם בחרו. הוא הגיע הרי מאוניברסיטה קטנה בעיר-שדה קטנה באילינוי – דיביזיה שנייה ב-NCAA פור גוד סייק – ואיש לא חלם שהוא יכבוש את התפוח הגדול בסערה. הוא היה נוסע בשדרה החמישית בקונברטיבל פתוח עם מעיל פרווה לבן, ותמיד הכובע מ-"בוני וקלייד"( וורן ביטי שיחק את קלייד ומיד השם נידבק) וזה היה המראה הכי מטרף ב´תפוח הגדול´.

בזמנו היה עוד JOCK (ספורטאי) בשם ג´ו נמט, הקוורטרבק האלמותי של הניו-יורק ג´טס שהגיע מאוניברסיטת אלבאמה לקבוצה די חלשה בליגת המשנה AFL, ומיד "הבטיח ניצחון" בסופרבול. ונגד מי? נגד הבולטימור קולטס המפוארת מליגת העל NFL עם הקוורטרבק שלה שעד היום נחשב ע"י רבים לגדול מכולם – ג´וני יונייטס. דברים כאלה אתה לא עושה בספורט. זה נותן הזדמנות למאמן היריבה לשים שלט בחדר ההלבשה "ג´ו נמט מהג´טס מבטיח לקבוצתו ניצחון". זה מספיק כדי לטרף כל קבוצה. תארו לכם איזה פוינט-גארד מקרית טבעון בליגה הארצית בארץ (האם הם סוף-סוף ב-´ארצית´?) ´מבטיח´ ניצחון נגד מכבי ת"א במשחק גמר הגביע.

השניים מיד נדבקו והפכו למלכי העיר (לג´ו נמט אפילו נתנו שם כינוי "ברודוויי ג´ו"). שניהם רווקים, שניהם חתיכים מהאגדה, לשניהם מראה ממזרי של ´אני הטוב ביותר ואתה לא יכול לעשות שום דבר בנידון´, שניהם מיליונרים, שניהם רווקים, שניהם רודפי שמלות מדופלמים, שניהם אוהבים בקבוקי יין שעולים 1,500$ הבקבוק, ושניהם השחקנים הטובים בקבוצתם, אם לא בכל הליגה.

בעוד נמט היה ´קאונטרי-בוי´ מעיירה קטנה בפנסילבניה שגדל על שירי קאונטרי, נועל COWBOY BOOTS , קלייד גדל בעיר המטרופולין אטלנטה, והוא היה (ונישאר) CITY BOY מהסוג "המסוכן" ביותר – יפה-תואר, גבוה, חכמת רחוב, יודע באיזה מסעדות יש את הקוויאר הטוב ביותר, יודע מהו הוויסקי הטהור ביותר. מרגיש בבית בשכונות העוני העניות והמסוכנות ביותר (הוא היה המבוגר בין 9 אחים ואחיות באזור מאד לא נעים באטלנטה שאני מכיר), כמו שבמשחק גולף עם הנשיא ביל קלינטון. מסוגל לשוחח עם אוצר מילים מדהים עם נשיא אוניברסיטה, וכעבור שעתיים לדבר בדיוק כמו שהברת´רס מדברים.

הוא לא עזב את ניו-יורק מהרגע שהגיע לניקס. נידבק לניו יורק, מרכז העולם, ולא זז ממנה עד היום.

=================================================
תיכון וקולג´ – בקיצור נמרץ
=================================================
קלייד היה אתלט מלידה. הוא היה ´אול ג´ורג´יה´ בפוטבול ובייסבול בתיכון ´האוורד´, אבל לא בכדורסל! הוא היה קוורטרבק בפוטבול (ולכן הייתה לו שפה משותפת עם ג´ו נמט, אחד הקוורטרבקים הגדולים ביותר!), וקצ´ר ("תופש הכדור") בבייסבול. בשני ענפי הספורט ניבאו לו עתיד וורוד. כדורסל הוא שיחק רק במגרשי המשחקים בשכונה כי ל-"האוורד" לא היה אולם כדורסל, ואיש לא ידע כמה טוב היה.

האוניברסיטאות הגדולות מהסוג של דוק או צפון-קרולינה לא התעניינו בו בגלל ציוניו הנמוכים. יש לו גם מין הליכה נון-שלנטית ודיבור שקט, והיה מאד ביישן בצעירותו, אז חשבו שהוא מין עצלן שיופיע וייעלם מהר כפי שהופיע. אבל אוניברסיטת סאות´רן אילינוי (מהדיביזיה ה-II) לקחה צ´אנס עליו ונתנה לו "סטיפנדיה משותפת" (כשאימנתי כדורגל באדלפי יוניברסיטי היה לי יותר קל לתת לנימרוד דרייפוס סטיפנדיה ´משותפת´ – חצי כדורגל וחצי שחייה וכדורמים; נמרוד היה שחקן נבחרת ישראל בכדורמים ושחקן הפועל ת"א בימיה הגדולים עם גיל לנדאו ואחרים).

לסאות´רן אילינוי הייתה קבוצה סבירה בכדורסל, אך הפוטבול שלה היה דבר שלא מדברים עליו. כשמאמן הכדורסל ראה איזה שחקן יש לו (אחרי שהוא שיחק בסתיו פוטבול) הוא ניגש למאמן הפוטבול ואמר לו: "יש לי כאן כוכב כדורסל אמיתי. אתה חייב לשחרר אותו מפוטבול, ואני אשלים את הסטיפנדיה עם חצי מלגה נוספת בכדורסל". מאמן הפוטבול ידע (אבל רק הוא ידע) שהוא עומד להתפטר, ולא היה איכפת לו לתת את קלייד לכדורסל פול-טיים.

הוא היה ´אול-אמריקן´ בכל השנים ששיחק (1964-1966), אך רק כשהיה סניור, וכמעט לבדו הוביל את סאות´רן אילינוי לגמר הפיינל-פור של הדיביזיה השנייה (הם הפסידו בגמר לאבנסוויל 85-82. אבנסוויל הייתה כוכבת הדיביזיה השנייה כמה שנים רצופות, ומיד אחרי הניצחון על סאות´רן החליטה לעלות כיתה לדיביזיה הראשונה) הבינו איזה כוכב-על ישנו שם בדיביזיה השנייה. הייתה זו שנת 1967, השנה הראשונה שלי כפרופסור באדלפי יוניברסיטי. כמובן שהגעתי לדראפט באולם הקטן המחובר למדיסון סקוור גארדן, ואני זוכר כאילו היה זה אתמול איך שהתרגשתי כמו כולם כשהניקס בחרו בשחקן האלמוני הזה.

כשהוא עלה לבמה לקבל את כובע הניקס מדייויד סטרן הוא לבש מכנסיים כתומות-חומות עם מרובעים אדומים, וז´קט כתום כתפוז על עץ בפרדס בכפר ויתקין, ידעתי מיד שיש לנו כאן סיפור עם CHARACTER מאד מיוחד. עד כמה מיוחד היה, היה לי תענוג של כמעט עשר שנים ליהנות ממנו. הוא איפשר לי את התענוג להיות עד משך 10 שנים למשחק של אחד השחקנים הטובים והפיקחיים בכל הליגה, מאז ועד עתה.

=================================================
שחקן נבא נפלא ומיוחד במינו
=================================================

קלייד ניבחר לחמישיית הרוקיס ב-1978. אח"כ באו שבע שנים רצופות של חמישייה ראשונה באול-סטאר (MVP ב-1975). ניבחר 5 פעמים ל-"חמישיית הנבא" ופעמיים לחמישייה השנייה.

אבל כוס התה של קלייד הייתה הגנה, והוא ניבחר 7 שנים רצופות לחמישיית ההגנה של הליגה. הוא היה אחד המנועים החשובים ביותר בניצחונות הניקס ב-1970 ו-1973, קבוצות הנחשבות עד היום – כמעט ללא יוצא מין הכלל – לקבוצות הפקחיות והקבוצתיות בתולדות הנבא. עוד נחזור למשחקי האליפות הללו.

כשקלייד עבר לקליבלנד לסיים את הקריירה הנפלאה שלו, הוא עזב את הניקס כשחקן עם מספר המשחקים הרב ביותר (759), מספר הדקות הרב ביותר (28,995), מספר הנקודות הרב ביותר (14,617), שיא האסיסטים של הקבוצה (3,145), ועוד 6 שיאי קבוצה. רובם נשברו כמה שנים אח"כ ע"י פט יואינג ששיחק שנים רבות יותר בניקס מקלייד.

הדבר המייחד את משחקו של קלייד היו גניבות הכדור שלו. הוא עשה מגניבת כדור אומנות. הוא היה הטוב ביותר מכולם עד היום הזה, אם-כי שיא הגניבות בנבא הוא כבר לא שלו. גנבותיו באו בשניות הבלתי מצופות ביותר ובצורה הבלתי מצופה ביותר. הוא היה לדעתי המגן הטוב ביותר בין כל הגארדים ששיחקו את המשחק, ואת כל הגנתו עשה במה שהוא כינה NO CONTACT DEFENSE. כשהוא שמר על האיש שלו חשבת שהוא לא שומר כלל. היה לו מין אינסטינקט שקבע עבורו בדיוק היכן לעמוד כדי לבצע את גניבות השועל שלו. אצלו "גניבה" לא הייתה סתם שליחת יד מהירה וגניבה. הוא תכנן את הגניבות למפרע. השחקן ששמר חשב שקלייד ´שכח´ ממנו, אך הכל היה חלק מ-2,3 מהלכים ותנועות לפני הגניבה עצמה. בנוסף לטכניקה המיוחדת שלו, ויכולת הצפייה הגדולה שלו (כשציפה כנביא מתי, ובאיזו צורה יימסר הכדור לשחקן "שלו") היו לו זרועות וידיים מהירות ביותר. אני זוכר שברגעי רגיעה הוא היה מבצע טריקים של קוסם בחדר האוכל של העיתונאים, או היכן שבא לו לשעשע אותנו, אנשי המדיה. אתה חייב להיות בעל זוג ידיים מהירות כברק לביצוע כמה מהטריקים שעשה. תמיד האמנתי שאילו רצה להשקיע בעסק זמן – הוא יכול היה להפוך לאחד הקוסמים הגדולים בעולם.

כמובן שהוא ניבחר ל-"היכל התהילה ב-1987 (יחד עם פיט מרביץ´ וריק ברי) וב-1996 ניבחר לאחד מ-"50 האגדות".

הוא תמיד היה טיפוס חברותי שהחיוך לא מש מפניו. תמיד נתן לי הרגשה טובה כששוחחתי איתו, ותמיד היה אוהד גדול של מדינת ישראל. "אתה חייב להיות טוב, למעשה מצוין – טוב בדיוק כמוני – כדי להיות מדינה של 3 מיליון (אז) המנצחת את כל מדינות ערב עם מאות המיליונים שלהם".

אשתמש בפרק מספרי "חיצים ובונבונים"
תיאור משחק הגמר של 1970 ו-1973

=================================================
ניו יורק ניקס- לוס אנג´לס לייקרס
גמר אליפות ה-NBA
מדיסון סקוור גארדן, ניו יורק, 1970
=================================================

עונה שלמה, מאות משחקים, מאות אלפי מילין של נסיעות והכל-הכל עומד להיות מוכרע במשחק אחד ואחרון: ניו יורק ניקס מול לוס אנג´לס לייקרס. משחק שביעי ומכריע על תואר אלופת ה-נבא.
המצב עתה הוא 3-3 בין הניקס ללייקרס והתחושה היא שהמדינה כולה יוצאת מדעתה. הניקס, נציגת ניו-יורק הטוענת להיות ´בירת הכדורסל´ של העולם, נמצאת בגמר – לא יאומן כי יסופר – לראשונה בתולדותיה. סידרת הגמר עד כה בשוויון מותח ודרמטי. נראה שהאומה כולה לקחה טיים-אאוט מוייטנאם ושאר הצרות, והדבר היחיד המעניין אותה הוא המשחק השביעי והאחרון.

במשחק הראשון, במגרשה הביתי, הניקס נראתה מעולה וניצחה בקלות 112-124, למרות 38 נקודות של ג´רי ווסט. גם המשחק השני נערך ב"תפוח הגדול". ג´רי ווסט קולע הפעם 43 נקודות, ווילט צ´מברליין מוסיף 23, ועם טונה של מזל הלייקרס מנצחת בקושי רב, 103-105.

שתי הקבוצות עולות על בואינג 747 וטסות לצמד משחקים בלוס אנג´לס. המשחק השלישי נפתח בסערה. לוס אנג´לס מוליכה במחצית ב-22 נקודות הפרש. הניקס מצמצמת בהתמדה וכשהמצב הוא שוויון 97-97 ונשארו 25 טיקים לסיום, מבקשת הניקס פסק זמן.

המאמן רד הולצמן מבקש מהשחקנים להחזיק בכדור עד לתום שעון ה-24 שניות ואז לנסות להגיע לזריקה. וולט פרייזר מכדרר, אוכל שנייה ועוד שנייה מהשעון… שמונה שניות לסיום. הלחץ עושה את שלו. רד הולצמן מבקש פסק זמן נוסף, כשהשעון מורה על שבע שניות אחרונות. חוזרים לפרקט. ריד מוסר לפרייזר שנמצא בפינה וג´רי ווסט סוגר אותו לגמרי… ארבע שניות לסיום. פרייזר מכדרר בלחץ ומחפש מוצא ולפתע הוא שולח כדור מדוייק אל דה-בושר. משמונה מטרים דה בושר מתרומם והכדור בפנים. ניו יורק 99, לוס אנג´לס 97, ושני טיקים נותרו על השעון.

הלייקרס, ללא פסק זמן, ממהרת לחדש את המשחק מתחת לסל. אלג´ין ביילור שולח את כדור לג´רי ווסט שנמצא כשני מטרים מלפני קו האמצע. ווסט מקפיץ את הכדור פעם, פעמיים והודף בזריקת התאבדות. צפירת הבאזר נשמעת כשהכדור עדיין מרחף באוויר. אולם שלם עוצר את נשימתו והכדור צולל אל תוך הטבעת. הלייקרס משווה ל-99-99. ראיתי את דה בושר נופל אל הקרשים ומכסה את עיניו; ראיתי את פרייזר מניף ידיו לשמיים וצועק "או, נו". ראיתי קבוצה שלמה בהלם מוחלט.

בהארכה הניקס חוזרת לעצמה, ובורחת מהלייקרס ומנצחת 108-111. 1-2 במשחקים.

המשחק הרביעי שייך כולו לג´רי ווסט שקלע 42 נקודות, והלייקרס מנצחת בארכה 115-121 ומשווה את הסדרה ל-2:2. שוב עולות שתי הקבוצות אל המטוס לניו יורק, למשחק החמישי, שהיה דרמטי לא פחות: כבר בדקה השמינית נופל וויליס ריד ונפגע קשות בברכו הימנית. אח"כ אף התברר ששריר ארבעת הראשים נקרע חלקית. הוא יוצא לטיפול ולא חוזר אל הפרקט.

במשך העונה כולה נחשב ריד ללב של הניקס ופציעתו מתבררת כחמורה מאוד. ללא ריד, וילט צ´מברליין מהלייקרס משתלט לחלוטין על הגבהים. באומן, שנכנס במקומו של ריד, נראה אומלל וצ´מברליין קוטל אותו לחלוטין: שליטה בריבאונד, סלים קלים, חסימות ועוד מיני השפלות. הולצמן מנסה קלף אחרון ומראה מדוע הוא נחשב לאחד המאמנים הגדולים בתולדות המשחק: הוא מוציא את ג´ף הוסקט שנאלץ לשחק כסנטר ושולח למערכה את דייב סלטוורס המהיר. הניקס נשארת עד תום המשחק ללא שחקן ציר טבעי וללא אף שחקן גבוה!

הלייקרס מכניסה מיד את מל קאונטס שמוסיף 2.14 מ´ ל-2.17 של צ´מברליין בניסיון לנצל את יתרון הגובה, אלא שמהר מאוד מתברר שהענקים שלה אינם מסתדרים עם המשחק המהיר של חמישיית הנמוכים. הניקס מציגה יכולת מדהימה במשחק שייכנס קרוב לוודאי להיסטוריה של המשחקים הגדולים. בסיום 100-107 לניקס וניו יורק כולה יוצאת מדעתה. 2:3 לניו יורק והקבוצות יוצאות שוב ללוס אנג´לס. המשחק השישי היה כבר רצח בעירבון מוגבל. צ´מברליין קלע 45 נקודות ולקח 27 ריבאונדים, ווסט הוסיף 36 נקודות. הניקס, ללא ויליס ריד, נסחטה, יובשה, ובוישה. המשחק מסתיים ב-22 הפרש לטובת הלייקרס. 3-3 בסדרה ושתי הקבוצות חוזרות לניו יורק לקרב האחרון.

לא אגזים אם אומר שמעולם לא היה עניין כה רב סביב משחק כדורסל אחד. איש לא ידע מה מצבו האמיתי מלבד פליטת פה של אחות בבית החולים, שפלטה לעיתונאי ה"ניו יורק פוסט" ש"ריד מקבל זריקות קורטיזון, כדורים נגד נפיחות וכדורים נגד כאבים"

הייתה זו הפעם הראשונה שלא הצלחתי להיכנס ל"מדיסון סקוור גארדן" כעיתונאי. הדרישה לאישורי כניסה למדיה הייתה כה עצומה, שעיתונאים – לראשונה – נזקקו לאישורים מיוחדים על-מנת לקבל אקרדיטציה. לי לא היה אישור כזה בנמצא ונאלצתי להסתפק בשידור בטלוויזיה. שילמתי 6 דולר, נכנסתי לבר של "ביג סם" ברחוב ה-57, ורועד מהתרגשות התיישבתי מול המסך הענק שם התכוננתי לקרב הגדול

.

כששתי הקבוצות עלו על הפרקט חיפשו הכל – הצופים בבית, הקהל במגרש, העיתונאים וכמובן שחקני הלייקרס – רק דבר אחד ויחיד: את ריד. על הפרקט נראים ברדלי, דה בושר, ברנט, פרייזר … איפה ריד? הוא איננו. שנים אח"כ כתב ביל בראדלי: "ויליס ריד היה המנהיג ללא עוררין שלנו. עם קליעתו הרכה בידו השמאלית, וכוחו האדיר למרות קומתו הנמוכה יחסית (2.09 מ´, מ.ל) הוא היווה בעיה ללא פתרון לכל הסנטרים בליגה. כולנו ידענו שאין דרך שננצח את הלייקרס בלעדיו. לא רק בגלל תרומתו הפיזית למשחק, אלא תרומתו המנטאלית. איתו ידענו שתמיד נוכל לנצח. בחימום לפני המשחק התמתחנו וזרקנו כדורים לסל כאילו כל סיפור ריד לא נוגע לנו. כאילו לאיש זה לא מזיז אם ישחק או לא. איזה בלוף היה זה. בלב כולנו הייתה אותה שאלה: האם ריד ינסה לשחק? עד השנייה האחרונה לא ידענו…"

שקט שורר באולם. שריקת השופט מפרה אותו וקוראת לחמישיות להתייצב לתחילת המשחק. שחקן אחד עדיין חסר. השקט נמשך. לפתע נשמעה שאגה. כל הקהל של ה"מדיסון סקוור גארדן" ו-300 יושבי הבאר נעמדו על רגליהם וצרחו בקולי קולות.

=================================================
ויליס ריד – צולע ומדדה – עולה על המגרש בתלבושת הניקס.
=================================================

ריד עולה לשחק בחמישייה! חמש דקות ארוכות נמשכו הצעקות ומחיאות הכפיים לכבודו – רגע שלא אשכח לעולם. אין הרבה רגעים כאלה בספורט הנתקעים בזיכרונך כרגעי השראה וקודש. זה מה שהרגשתי כשויליס עלה על הפרקט. עיר שלמה – לא סתם עיר, עיר שהיא מרכז העולם – הודתה לשחקן כדורסל שחור שעלה למגרש פצוע, תוך שהוא מסכן את בריאותו ועתידו במטרה להביא לניקס את האליפות הראשונה בתולדותיה.

הלייקרס עולים עם ווסט, צ´מברליין, ביילור, ברנט וקיט אריקסון. כמו הניקס, גם הם מעולם לא טעמו את טעם האליפות. יותר מזה, הם נחשבו ללוזרים גמורים: בשבע הפעמים שהם עלו לגמר בעשר השנים האחרונות – הם שבו ללא תואר. בפעם האחרונה הייתה זו הבוסטון סלטיקס שהכריעה אותם. מה יקרה הפעם? האם הלייקרס סופסוף תזכה בתואר?

מבחינה תדמיתית, גם מצבה של הניקס לא נחשב מזהיר. זו נחשבה לבדיחת הליגה ב-20 השנים האחרונות וסגרה את התחתית שנה אחר שנה. בשנתיים האחרונות המצב השתפר, כאשר בקבוצה חתמו שחקנים כפרייזר, דה בושר וברדלי, והעונה הניקס משחקת את הכדורסל הטוב, הפיקח והקבוצתי בליגה.

המשחק נפתח. וויליס ריד צולע, אך בכל זאת משחק. הכדור בידי צ´מברליין. הוא זורק ומחטיא. פרייזר מכדרר, שולח כדור לוויליס ריד בקו הפאול. ריד מתרומם והניקס מובילה ראשונה.

הלייקרס שוב להתקפה. ג´רי ווסט מכדרר, אך מאבד את הכדור. פרייזר שולח קדימה שוב את ריד וזה, בצליעה ממש, מתרומם אל הסל וכבר 0-4. שתי זריקות, שני סלים!!! ריד מיד פרע את שטר השתתפותו: היו אלה שני הסלים החשובים ביותר בקריירה שלו, ולמרות שב-27 דקות משחק לא תרם הרבה, הרי שארבעת נקודותיו הראשונות היו שוות 40 מבחינה פסיכולוגית.

פרייזר חוטף עוד כדור, ועוד כדור במהירות ידיים של קוסם, ופתאום ניו יורק כבר עולה ל-0-8. בלייקרס שום דבר לא עובד: ווסט תפס יום בינוני, צ´מברליין היה חלש, אריקסון לא התעלה וכל שאר הלייקרס פשוט לא היו במשחק. מנגד, גדולתה של הניקס היא שבכל משחק נמצא שחקן אחד המתעלה לגבהים ונושא את הקבוצה כולה על גבו. הפעם היה זה וולט פרייזר שכדרר, קלע, חטף כדורים ועשה את כל המשחק. היה זה אחד ממשחקי הכדורסל הטובים ביותר של גארד מאז ומעולם. הוא סיים עם 36 חיצים (כולל 12 מ-12 מהקו) 19 בונבונים נהדרים בעיקר לדייב דה-בושר וביל בראדלי, 12 קטיפות מצוינות, 4 מהן בהתקפה, וגניבת 6 כדורים קריטיים ביותר, במשחקו הגדול בקריירה. למעשה, היה זה אחד מהמשחקים המושלמים ביותר שראיתי אי-פעם משחקן אחד שהיה עליון בכל: קליעות, פריצות, מסירות, ריבאונדים, גניבות, והכל עם אפס איבודי כדור. ממש לא יאומן.

המחצית השנייה הייתה לפרוטוקול בלבד כשהשאלה היחידה שנותרה היא באיזה הפרש יסתיים המשחק. לאורך המשחק כולו הוליכה הניקס בהפרשים של 22 עד 28 נקודות ורק בשלוש הדקות האחרונות, בגארבג´ טיים, כשהאליפות כבר הייתה עמוק בכיס, היא הורידה רגל מהדוושה. הלייקרס קלעה חמישה סלים רצופים בכדי לחתום את המשחק ב-99-113. הניו יורק ניקרבוקרס היא אלופת הנבא לראשונה בתולדותיה!!

בנוסף לפרייזר הפנומנאלי, דה בושר היה כמעט מושלם בהגנה ובהתקפה (17 נקודות). ברדלי שיחק בהתלהבות עצומה, שמר היטב וקלע בדיוק רב (18 נקודות). דיק ברנט, אחד השחקנים הטובים בליגה, אך גם מהפחות מוכרים, קלע 21 נקודות והיה אף הוא מצוין. ללייקרס קלעו ג´רי ווסט 28 , ביילור 19, צ´מברליין 21 (ו-18 ריבאונדים).

אך להכל היה ברור מיהו גיבור המשחק. וויליס ריד היה האיש שהכניס לניו יורק את הרוח לה הייתה זקוקה. הוא לא היה גדול כי לא יכול היה להיות, אך עצם היותו שם, על הפרקט, הביאה לניקס את ההתלהבות והביטחון הדרושים לניצחון. ריד קלע רק 4 נק´ ב-2 מ-5 עם 4 ריבאונדים ב-27 דקות של אומץ וסבל בלתי רגיל כשהוא משחק עם שריר קרוע וברך נקועה. היו אלה 27 דק´ שנכנסו להיסטוריית הספורט של ארה"ב.

אחרית דבר: הייתה זו האליפות הראשונה של הניקס, אבל לא האחרונה. שנתיים מאוחר יותר חזר על המבצע אותו הרכב, בתוספת ג´רי לוקאס וארל מונרו. גיבורי משחקי הגמר של 1973 היו ביל בראדלי וקלייד פרזייר, אבל הקבוצה כולה הראתה משחק שתואר כ-POETRY IN MOTION ניצחונות הניקס ב-1970 ו-1973 התקבלו באהבה עצומה מאחר והיו אלה שתי הפעמים הראשונות– ובינתיים גם האחרונות – בה שיחקה קבוצת NBA משחק קבוצתי ופיקח. היה זה כדורסל בו כולם מצויים בתנועה, הכדור נע כל הזמן עד שנמצא האדם בעמדה הטובה ביותר. האמינו לי שאיני אומר זאת מהסיבה שאני אוהד הניקס, אלא מהסיבה שזאת עובדה שאינה עומדת לויכוח: מאז הניקס של 1973, נעלם המשחק הקבוצתי מה-NBA.

כשהניקס הגדולה של ראשית שנות השבעים התפרקה, ליגת ה-NBA שבה להיות ליגה של אינדיבידואלים.

.
=================================================
שפה חדשה, ביטויים חדשים, של כוכב טלוויזיה ורדיו
=================================================

הערה חשובה:

אחרי פרק זה המתאר את הקריירה של קלייד כשדר טלוויזיה, הוספתי ראיון ארוך, נהדר, שנעשה ע"י "PAGE 2" שיש בו המון חומר חשוב לכל עכבר כדורסל. השפה די קלה. נסו לקרוא. מבטיח שתיהנו.

אחרי פרישתו קלייד הפך להיות ´שדר הצבע´ של MSG. הם לא ידעו את מי הם מקבלים. כפי שהוא היה ה´רוילס-רויס´ של הכדורסל, הוא החליט להיות הרולס-רויס של המיקרופון והמצלמה. לפתע מיליוני צופים שומעים מילים כ-SERENDIPITY ו-SCINTILLATING ואפילו פרופסורים לאנגלית מגרדים את הראש. זה הגיע עד לידי כך שבכל פעם שהוא בא עם מילה של 10 אותיות ויותר, על מסך הטלוויזיה מיד הופיע פרוש המילה.

אבל יותר מפעם ויותר מפעמיים עורכי השידור לא הצליחו למצוא פרוש למילה שזרק אפילו במילון, ואז הופיעה על המסך המילה "CLYDEISM", הווה אומר, מילה שרק קלייד יודע, או מילה שזה עתה המציא. לשידוריו (עד עצם היום הזה!) קוראים "CLYDE TV".

אבל הוא עשה יותר: הוא התחיל להמציא מין ניבי כדורסל שהפכו משך השנים לשפת כדורסל ידועה. הנה כמה דוגמאות, ואני בטוח שאפילו אתם משתמשים בניבי כדורסל אלה בלי שתדעו שהם "נוצרו" ע"י קלייד:

"dishing and swishing"

"swooping and hooping"

"bounding and astounding"

groovin and movin' ""

"out-muscling and out-hustling"

"and shaking baking"

"spinning and winning"

"posting and toasting"

"stumbling and bumbling"

"banking and thanking"

"wheeling and dealing"

"driving and mesmerizing"

"hustling and muscling"

"huffing and puffing"

"running stunning and"

"stopping and popping"

"slamming and jamming"

"styling and profiling"

"hanging and banging"

"It don't mean a thing, If you don't have that swing"

"The court is 50 feet wide, not wide enough for Houston"

"[insert player here] beginning to percolate"

"all the Knicks with the knack tonight”

"matador D"

"Swiss cheese defense"

"precocious neophyte"

Now I must write it in English (Menachem Less):

When Clyde was asked what kind of a TV personality he’d be he answered:

“Clyde TV would dish. Clyde TV would swish. Clyde TV would bound. TV would astound.”

***************************************************************************************
*************************************************************************************

ראיון נפלא! אנגלית קלה. מומלץ ביותר!!!

INTERVIEW WITH CLYDE BY “PAGE 2”:

Walt Frazier working as Knicks announcer during a game.

.6. In most fans´ minds, your greatest game was the night you went for 36 points, 19 assists and seven rebounds in Game 7 of the 1970 NBA Finals … Everyone remembers Willis Reed´s Game 7 entrance in 1970, but Frazier had the better game by far.7. I know you're involved in a lot of charitable causes, and that you're currently working with Just For Men hair color on a benefit sweepstakes …

Frazier: Yeah, we formed a team to help kids, to help people look good, and also we're doing good by helping kids in general and my Walt Frazier Youth foundation in particular (

Do you think athletes have a responsibility to be involved in social issues and causes like that?

Frazier: Well, I do. You know, because of my background, being the oldest of nine, I've always felt responsible for kids and liked kids. I feel compelled to give back. Throughout my career, kids supported me, they bought my books, they attended my camps. They made me feel special. You know, they made me feel like Clyde was it. So I would be an ingrate if I didn't do something. I've been out of the game for 20 years, but there are still kids out there who need help and they still view me as a role model.

8. Do you still play ball at all?

Frazier: Why, are you challenging me? (laughs)

Oh no. No, sir, though if that's an invitation, I'm on a plane right now.

Frazier: Yeah, I play a little. During the summer, I still do camps with kids. I suit up. You know, the kids are like between the ages of 11 and 16, so I kind of dominate that 11- and 12-year-old group.

Is that how you stay fit — doing those camps?

Frazier: Well, I´m a health and fitness zealot, man. I watch my diet. I work out at least four or five times a week. I do yoga. I'm really into fitness. I think my appearance is very important, especially when I'm promoting something, and I´m still in the limelight as an announcer. That kind of thing galvanizes me to try to stay fit.

And when I´m around young guys, too, they have an impact on me. I want to keep up. And sometimes I see old films of me in my playing days and I just go, "Man, I was, I mean, look at my body!" I want to get that body back. Right now, I´m compelled to get this six-pack in my abs. I´m working diligently to get a six-pack.

9. Speaking of young guys, the NBA playoffs are going on now. What´s the biggest difference between playoff basketball and regular-season basketball?

Frazier: The biggest difference is mental. At this level, everyone has talent. And again, we allude to pressure. The playoffs are all about pressure, making adjustments, and it wears on you. It´s a perpetual roller coaster. When you win you´re up, when you lose, you´re down. The cynicism, the criticism, the hoopla, you know, the pageantry. Everything the NBA values comes in the playoffs. This is what you play for.

Who do you think will win the NBA title this year?

Frazier: I´m going with the Kings. I don´t have too many people, other than the people in Sacramento, who agree with me because everyone thinks that the Lakers are going to repeat. But I think the Kings, because they have the home-court advantage, could prevail.

10. Quickness was a big part of your game on the court, but when I was reading your 1974 book "Rockin´ Steady," I came across a section in which you talk about catching flies out of the air.

Frazier: What happened was, I used to do camps all the time, right, so one particular day we were outside the mess hall waiting to go in and, you know, I´m like the Pied Piper, wherever I go there are always 10 or 12 kids gathering around me. So I´m sitting there, and I swat at some flies, and I knew I had one, but it turned out I caught two! I had two in my hands, and I shook them up so they´d get dizzy, and then I threw them down onto the ground. And everybody was like, "Hey man, Clyde can catch flies!" So that perpetuated the myth right there, man.

Can you still do it? Are you still that quick?

Frazier: Well, now I tell people that the flies know about me, so they don´t come around. But you know, in that book, I demonstrated how to catch them. Because, you see, flies fly horizontally. If you reach straight up, you´re not going to catch them. You have to swing horizontally, and then they´ll just fly into your hands.

You also say in the book that at some point you anticipated that you would "just go back to being plain Walt Frazier," rather than "Clyde." Did that happen?

Frazier: Yeah, that happened when I was traded from New York to Cleveland in 1977. I often equate that to being shipped to Siberia. When I went there, I became Walt again because when there are eight inches of snow on the ground, there´s no place I want to go. So I would stay at home, I used to sit in my living room, something I never did in New York.

And at that point, I´d played 10 years and I knew I was only going to play one or two more. I started to read a lot of self-help books, and I reverted back to Walt, and I´m still that person.

Clyde is dormant. Sometimes he shows up, but he rarely shows his face these days. Except in dress, you know, because I´m still on the air, so I still dress with Clyde.

Was that Clyde I saw at halftime on TNT the other night?

Frazier: Yeah, that was a Clyde suit that night. But see, after the show, Clyde went home, took a bath, and went to sleep. He wasn´t out on the town like the old days.

Frazier: Yeah, but it was overshadowed by (Willis) Reed´s heroics.

Does that ever bother you?

Frazier: At the time, it did, you know, because that was just my third year in the game. I was seeking notoriety and you just alluded to the numbers that I had — this was the championship game, and to have that type of game … and it was like an afterthought. I was very upset.

Does it bother you now?

Frazier: No. We mellow with age. Ironically, now I´m getting the recognition that I didn´t get then. So, uh, you know, better late than never.

The story of that night is that Reed´s presence really inspired your team and really rattled the Lakers …

Frazier: Oh, unequivocally. If Willis didn´t come out, I would not have had that game.

Is that right?

Frazier: Absolutely. He gave us the confidence we needed. The crowd … the crowd propelled us to that win, man. They never shut up. They had us doing things we never thought we could do. My numbers attest to that — 36 points, 19 assists, seven rebounds, four steals

Oh, I´m sorry, I forgot to mention the four steals before.

Frazier: Don´t forget the steals (laughs).

3. As an announcer with the Knicks now, you have a reputation for being honest and saying what you think. Has that ever gotten you in trouble?

1. Page 2: What is "cool?"

Walt Frazier: Cool, for me, was just being myself. A lot of people say they think that I´m cool. I think it´s mannerisms, it´s an ambience. It´s how you accept things.

They thought I was cool because, in a game, down the stretch, there´s bedlam, there´s chaos, but you look at Walt Frazier and he looks like it´s the beginning of the game. I was unflappable; they used to say I had a poker face, that I never showed emotion on my face. People said, "How can you do that?!" They viewed it as being cool, because they couldn´t control their emotions in that same way.

Did you have to work hard at being cool, or did it come naturally to you?

Frazier: Well, I was kind of groomed for it because, growing up, I was the oldest of nine kids, and I was always sort of precocious, in that respect. When my parents weren´t around, I was in charge. And then, in sports, I was always the captain of the football team, basketball team, baseball team. So I always had these leadership roles, and when things went awry, the coach would tell me, "Walt, you´ve got to keep it together." I was the guy. I had that since grade school, through high school, and then in college. So it became a normal reaction for me. Like they say, when the going gets tough, the tough get going, and I like that.

The tough get cool.

Frazier: Yeah, yeah, that´s it (laughs). But on the inside, I´m percolating like everybody else. Outwardly, I don´t show emotion. Actually, the more pressure there is, the more relaxed I become. I like pressure”

2. Everyone, of course, thinks of you as "Clyde" Frazier. Did you ever have any other nicknames?

Frazier: My nickname is June, because I´m a junior. My family and people who grew up with me … It´s funny, if you grew up with me, you call me June; if you went to high school with me, you call me Walt; if you followed me in New York, you call me Clyde.

For most of us, Clyde is the epitome of style. Is being stylish important to you?

Frazier: You know, I think I have the gene. My dad was a good dresser. I can remember as a kid trying on his shoes and clothes. And then when I came to New York, that was the Mecca, man, for fashion, for everything. In college, at Southern Illinois, I wore penny loafers and button-down shirts, like everybody else. But when I came to New York, I saw how guys dressed on my team, as well as everybody else, and I got into it. What distinguished me was the hats. You know, once I bought that Clyde hat and the movie, "Bonnie and Clyde," came out, that catapulted me to the top.

Where are those clothes now? Do you still have them?

Frazier: I have them, but I can´t get in them. Some of them, you know, actually the styles didn´t change that much. Some of them would still look good, I think. Maybe not the bellbottom pants. But like Red Holzman used to say, "You keep ´em long enough, Clyde, they´ll come back in style."

Frazier fit right in while playing in the Mecca of style.

Players such as Shaquille O´Neal, who don´t try hard to eliminate their weaknesses, baffle Frazier.

Frazier: Yeah, a lot of people think I´m too critical of certain players. Like say, I would say, "This guy can´t shoot free throws … that´s despicable, it´s inexplicable." This is your job, man. Personally, I think, if something is my profession, then not many people should be doing it better than me. So why should you, for example, be able to beat Shaquille O´Neal shooting free throws. He´s a professional, but you can probably make more free throws than him consecutively. With the salaries of today´s players, you don´t need another job. This is it. So what do you do in the offseason, if you don´t work on your weaknesses? A lot of them play golf, they do everything but work on their games.

When you said "despicable" and "inexplicable," that was a nice segue to my next question, which is, of course, that you´re known for using a creative vocabulary on the air, and I wonder if you could tell me when and how your love for language began.

Frazier: See the thing is, when I started in TV, I was doing in-studio work, so you only have like two or three minutes to articulate your ideas, and you´ve got to get in and out, be concise and profound. It was the same way when I started on radio. Most of the guys on radio are accustomed to working alone, so they never let you say anything! You know, he´s always talking and he goes, "Right, Walt?" and I go, "Right."

So I was like, man, look, my thing is, if I´m gonna do something, I have to have an impact. Otherwise I won´t do it. I want to have fun, and be objective and efficient at what I do. So that´s how I started with the words.

What do you do to build your vocabulary?

Frazier: I used to get the Sunday New York Times, the Arts and Leisure section, and I used to love the words when they critique plays, or whatever: "riveting," "mesmerizing," "provocative," "profound." And I used to write them down, in notebooks and note how they were utilized in a sentence. And then I just studied them. People think I´m a voracious reader, but the only thing I read are my words and phrases.

Do you keep a list next to you when you call a game?

Frazier: I used to have a list, but whenever I go on the road now, I just grab two or three of my books and review. The secret is review. Review, and linking. I call it linking and thinking. That´s why I was able to rhyme them on the air, because I´d learned them in threes.

I was also fortunate that my girlfriend at the time was English major. So before I used any words on the air, I asked her how to pronounce and use them. She´d hip me to the nuances of the words. The thing is, if you don´t use ´em, you lose ´em. So I used to talk to my friends in regular life with these new words, and they´d say, "Hey, Clyde, save it for the radio." And my girlfriend and I, we´d try out words around the house, we´d insult each other and stuff. I´d go, "Come on, you´re so discombobulated today!" and she´d go, "Hey, man, look at your ineptitude!"

What´s the best new word you´ve learned recently?

Frazier: Epiphany. I´ve been working on "epiphany." I´m always on the lookout, too. I was riding along the other day and I saw a sign for The Church of Epiphany. I like that word. I like the sound of it. I have to like the sound, the alliteration of it.

If you´ll indulge me for a minute, I´d like to play Walt Frazier Word Association with you, using players´ names.

The omnipotent Wilt Chamberlain gets the upper hand on Frazier, right, during the 1970 finals.

Frazier: Yeah, all right.

Allen Iverson?

Frazier: Invincible.

Jason Kidd?

Frazier: Indomitable.

Kevin Garnett?

Frazier: Relentless.

Kobe Bryant?

Frazier: Massive improvisation

Dirk Nowitzki?

Frazier: Offensive juggernaut.

Jerry West?

Frazier: Mr. Efficiency.

Wilt Chamberlain?

Frazier defends Oscar Robertson, right, during the 1972 NBA All-Star Game.

Frazier: Omnipotent.

Tiny Archibald?

Frazier: Feline quickness.

Bill Bradley?

Lethal shooter.

Oscar Robertson?

Frazier: Consummate player.

4. Who are the cool players in today´s NBA?

Frazier: Gary Payton has that poker look. He never reveals anything. Tracy McGrady. I think you´re going to find that most of your superstars are that way. When the game is on the line, they relish that pressure moment. Like they say, they did this a thousand times in the driveway as a kid. Game on the line, last second shot — yeah, it goes!

What do you enjoy most about today´s game?

Frazier: The agility and mobility of these players. The average size is 6-foot-7, 225 pounds, and if you watch them from a distance, you'd think they were 5-11, maybe 6 feet tall, with the incredible things they do with their bodies. I´m mesmerized by that.

What don´t you like about today´s game?

Frazier: The lack of work ethic. Say a player can´t shoot free throws today, he might stay in the league 10 years and he´ll still be a poor free throw shooter. Guys really don´t work on their weaknesses. That´s what frustrates me.

5. What was your greatest strength as a player?

Gary Payton has the same cool poker look that Frazier had in his heyday.

Frazier: Handling pressure. I was able to come up with a key play when the game was on the line.

You mentioned before the idea of working on weaknesses …

Frazier: I had no weaknesses. I was faultless, the consummate player. I had an all-around game. That´s why I like Jason Kidd, Gary Patyon. These guys … they have no weaknesses.

You were one of the greatest defensive players of all-time. Who was the toughest player for you to cover?

Frazier: West, Robertson, Earl the Pearl. Probably Earl the Pearl was the toughest because he didn´t know what he was going to do. So there was no way I knew (laughs). With Robertson, I knew that he was going to try to overwhelm me because he was so big. With West, he had a very quick first step, and he was going to look to shoot the jumper. But the Pearl could go any way at any time.

Were you just ecstatic when Monroe joined your team in 1972 and played with you instead of being someone you had to cover?

Frazier: Actually, I was ambivalent because I enjoyed my confrontations against him so much. This was a guy who was an offensive juggernaut, and I took a lot of pride in trying to contain him. Playing with him, though, I relished that too, because I saw another side of Earl — that he was very team-oriented, which he did not display with the Bullets, because they didn´t want him to, they just wanted him to score.

It was ironic — on the court, he was flamboyant and off the court he was very quiet, and I was just the opposite. You know, I was flamboyant off the court and on the court I was somewhat conservative.