הקרב הגדול מחר: פאקיו רותח, וסיפור מהתיבה / מנחם לס

זהו. הקרב הגדול מגיע מחר. דברנו ודברנו עליו, אבל כמו שזה כמעט תמיד, פלויד מייוות'ר גונב את כל תשומת הלב.

הגיע הזמן לברר מה קורה במחנהו של הפיליפיני מני פאקיו.

אז יש לי חדשות מאד מעניינות: פאקיו מגיע לקרב רותח משנאה, מייוות'ר העלה לו את הדם לראש לפני כמה חודשים כשהוא כינה את פאקיו "POOCH-IAO", "ה-CHUMP הצהוב הקטן", ו-"אני עוד אכריח אותו בזירה לאכול סושי ולבשל לי אורז צהוב".

פאקיו לא הגיב. הטריינר שלו פרדי רוץ' אומר שפאקיו לא הגיב לדבריו של מייוות'ר, "וכשהוא שותק ומוכנס בעצמו, וכל הכעס רק גובר ומצטבר, אני רואה אותו פורץ כמלוע תותח בשבת במטרה אחת: לגרום למייוות'ר נזק כמה שיותר גדול. פאקיו רוצה לשלם את התשלום בזירה".

כשהם ניפגשו במסיבת השקילה כולם היו מלאי חיבוקים וצחוקים, וסאחבניקיות. היתה זו הפעם הראשונה שהשניים ניפגשים פיזית באותו מקום, ורוץ' רצה לומר משהו למייוות'ר על מה שאמר בקשר לפאקיו, אך פאקיו ציווה: "אף מילה. אפילו לא מילה אחת!".

פאקיו הוא הרבה יותר טוב כשהוא כועס. בשנתיים האחרונות הוא איבד מהעוקץ, לפי דבריו של פרדי עצמו, "אבל אני רואה שהעוקץ חזר. הקילר אינסטינקט חזר. פאקיו יתקוף מהשנייה הראשונה. הוא יודע את הסיכון, אבל הוא מוכן לקחת אותו. בקרב הזה לא ייקחו כל שבויים. זה לא קרב שיסתיים בנקודות. זה קרב בו אחד יישאר לעמוד על רגליו, והשני ישכב שדוד על הקאנבס.

*********************

הפה הגדול מלואיוויל

קסיוס קליי – סוני ליסטון
אליפות העולם באגרוף במשקל כבד
אקרון, אוהיו, 1964
"קסיוס קליי עשה זאת. מעטים האמינו בו", כתבתי לחדשות הספורט בסוף פברואר 1964, "מעטים חשבו שהוא שווה יותר מקליפת השום. מעטים שמו כסף על הימור של 1 ל-7 כי הם האמינו שצריך להיות 1 ל-20. אבל הנה, קסיוס קליי – משורר, חרזן, נביא ומתאגרף ירוק, עולה לזירה, ובהפתעת האגרוף הגדולה בהסטוריה גובר בנוק-אאוט טכני על אלוף העולם באגרוף במשקל כבד, סוני ליסטון".
אני יושב באולם הקולנוע "לואיס" באקרון, אוהיו, ומלטף את כרטיס הכניסה שעלה 8.5 דולרים. אם באמת יהיה זה הקרב שיניב את ההכנסות הגבוהות ביותר כמו שכולם צופים, לעיתון "חדשות הספורט" יש חלק קטן בזה. מסביבי יושבים מנכ"לים של "גודייר", "פיירסטון" ו"ג'נרל טיירס" – כי אקרון, אם לא ידעתם, היא בירת הצמיגים של העולם. מאחוריהם בני תשחורת, פועלים, אנשי צווארון כחול – כולם באו לחזות ב"קרב המאה", אם באמת יהיה כזה.
יחס ההימורים הוא 1 ל-7 לטובת ליסטון כמובן. כל כך הרבה כתבתי על הקרב עוד לפני שהונחתה המהלומה הראשונה, שאני חש עתה מעין עייפות נפשית. מעין ריקנות הנובעת מאמונה פנימית שמגדל הקלפים שיצר קסיוס קליי בחודש שלם של חרוזים ונבואות יקרוס בוודאי עם המהלומה הראשונה שישלח סוני ליסטון אל פיו הגדול. קסיוס קליי, גופו עוטה גלימה לבנה, מופיע במנהרה הארוכה המובילה לזירה ומיד מתיישב בפינתו. ראיתיו בשלושה קרבות לפני כן ותמיד הוא עלה במין אקסטזה חסרת שליטה כשהוא מקפץ, צורח, ממלמל וחורז חרוזים. והפעם הוא חיוור כסיד, נושם עמוקות, יושב ללא תזוזה כששלושה ממאמניו משפשפים את חזהו. פתאום נשמעת שאגה אדירה. סוני ליסטון נראה יוצא מהמנהרה. הקהל אתו, אין ספק. גם הוא עטוף גלימה לבנה, נראה קר כקרח, מיישיר מבטו אל קליי שנמנע מלהחזיר מבט. עד עתה היה זה קליי שתמיד ניצח ב"קרב העיניים".

 


בבוקר, במסיבת השקילה ששודרה אף היא בקולנוע כהקדמה לקרב, אני רואה את קסיוס משתולל וצורח: "אני הגדול מכולם; אני הצ'אמפ, אני עומד לחסל אותך, דוב מכוער", אבל רופא הזירה אומר למראיין שנראה לו כי קסיוס נמצא בהלם. "הוא פוחד פחד מוות. הוא הרוס מנטלית. הדופק שלו הגיע ל-120. אלמלא ידעתי שהדופק הנורמלי שלו הוא 54, לא הייתי מאשר לו להתאגרף. ליסטון נראה מצוין. הדופק שלו היה 80 והוא נראה שקט ורציני".
תהיתי אם ההתנהגות שהציג קליי בשקילה הייתה הצגתו הרגילה מסוג "אני המלך; אני הגדול מכולם", או שהפעם הוא פשוט איבד את השליטה בעצמו ובעצביו. הוא נראה לי אחרת מבשאר הפעמים. האם הוא בהלם? האם הטירוף שגרם הוא עצמו לכולם בחודשים שלפני הקרב הטריף בסופו של דבר את עצמו? הערב נדע את התשובה. והנה עכשיו, כמה דקות לפני הגונג, במקום מטורף יושב לו בפינה צעיר בן 22, רציני, שקוע במחשבותיו, ואולי אפילו מפוחד עד מוות.
הופעתו המזהירה של קסיוס קליי באולימפיאדת רומא ב-1960, שבה זכה לא רק במדליית הזהב אלא גם בתואר "המתאגרף החובב מספר 1 בעולם", עוד חקוקה היטב במוחי. כבר אז הופיע כנער אמביציוני ומתרברב, שלשונו החדה העסיקה את כל עולם האגרוף במשך 19 ימי האולימפיאדה. דבר אחד שעמד לזכותו היה, שהוא לא אמר דבר אחד שלא קיים ולא "ניבא" אף מצב שלא התגשם. כולם קיוו שהשחצן יתבגר והרברבן יגדל ויתפתח לאלוף אמיתי. אני ידעתי את האמת טוב יותר מהיכרותי אתו, אך שמרתי אותה לעצמי. אולי אחרי הכל אני טועה? אולי הטירוף הוא יותר ממשחק פרסומי? אולי הוא באמת סובל ממין טירוף קליני כרוני? בינתיים זה רק הפה שעושה לו את העבודה. חובת ההוכחה עדיין מוטלת עליו.
לפני חודשיים נסעתי מווסטר, אוהיו, לקליבלנד, למסיבת עתונאים ולשעת צילום. האלוף סוני ליסטון נראה בכושר גופני אופטימלי: גבוה, שרירי, מוצק, בטוח בעצמו ומקרין שקט ושלווה. הוא דיבר אתנו, כ-40 עיתונאים מהמערב התיכון, על קסיוס קליי כעל בדיחה טובה שזה עתה שמע, אבל באותה הנשימה הוא גם אמר שקסיוס מתחיל לעלות לו על העצבים ושהוא, ליסטון, יגרום לו בקרוב מאוד לשלם על כל הלצותיו. גורל הקרב העומד להיערך עוד כמה שבועות מעניין אותו כמו סופת השלג האחרונה בקוטב הצפוני, אמר.
ולמה יפחד? מספיק לזרוק מבט על זרועותיו הענקיות וידיו העצומות הגדולות מלבנים, ובוודאי חזקות מהן. צווארו של ליסטון הוא סיפור בפני עצמו: בקיץ ביקרתי במקסיקו-סיטי וחזיתי בשור דה-פוז, האגדה המכסיקנית במלחמת שוורים. אני בטוח שלו ידע השור לדבר הוא לא היה מסרב להחליף צווארים עם ליסטון, צוואר תמורת צוואר- חלק הגוף הקריטי באגרוף. כשגוף במשקל 110 ק"ג מתחבר למהלומה הנזרקת במהירות 30 קמ"ש, וכאלה נזרקות עשר לדקה, רק צוואר של שור יכול לעמוד בזה. אצל ליסטון מתקיימת הדרישה הבסיסית הזאת יותר מלכל מתאגרף אחר בהיסטוריה.
לליסטון יש גם האישיות, הנפש והלב לעמוד בסבל רב בהרבה ממה שיוכל קסיוס לגרום. בכל שנות ילדותו וצעירותו הוא גר באזור הקשה ביותר בשיקגו. מהלומות, אלות גומי ויריות אקדח היו מנת יומו. הוא סבל ושרד. אז שהוא יחשוש מקסיוס קליי, שבא מבית די טוב מהמעמד הבינוני? ליסטון הוא נציג ההרס, הביזה והאנדרלמוסיה. הוא טיפוס חסר-רסן, נרגז, מלא זעם ופראי. הוא האסיר הענק היושב בכלא, חתכים עמוקים מעטרים את פניו, זועם על כל העולם ומבקש לחנוק את כל מי שבא לפניו. הוא האדם האחרון שאתה רוצה לפגוש בפינה חשוכה ויש סיבה טובה לכך: ליסטון ישב בכלא הממשלתי של מדינת מיסורי ארבע שנים על שני מעשי שוד ומכות הרסניות לאדם שסירב לתת לו את הכסף. מאמנו אדוארד שלטמן אמר לו שהוא חייב לנווט את האנרגיה ההרסנית שלו למקצוע האגרוף החוקי, ואם לא יעשה כן – בוודאי עוד ימצא את עצמו יום אחד מואשם ברצח.

 


ליסטון נולד עם כוח פראי טבעי, תכונה שאי אפשר ללמוד אותה, אך מתבר רשהיה לו גם כישרון טבעי לאגרוף: "בשעות הפנאי בבית הסוהר לימדתי אותו אגרוף", מספר שכן לתא מאסר ואלוף "כפפת הזהב", סאם אבלנד. "הוא קלט כל תנועה וכל טריק בהצגה ראשונה. אבל הוא לא הצליח ללמוד את הטכניקה ואת טקטיקת האגרוף, ולא עזר כמה עבדתי אתו. מסכן הסוני הזה. יש לו מוח של ילד בן 11". למען האמת, ליסטון אהב את התקופה שבילה בכלא. לפחות היה לו שם סדר יום וארוחה מוכנה. סוני לא בטוח אם הוא נולד ב-1932 או ב-1933, אבל לפי תעודות בית הספר עממי שנמצאו, הוא כנראה נולד בכלל ב-1927, כך שיוצא שהוא מבוגר מקליי ב-15 שנה. הוא גם לא בטוח אפילו היכן נולד, כנראה באחת מחוות הכותנה בארקנסו – אחד מ-11 ילדיהם של הלן וטובי ליסטון.

אחרי ששוחרר מהמאסר החל להתאגרף תמורת כסף כמקצוען. בתוך שנתיים גבר על המתאגרף המצוין קליבלנד ויליאמס והיה למועמד רציני לתואר הכבד, אבל באותו הזמן גם היה למשועבד ה"מוב", המאפיה של ניו-יורק. ליסטון חתם על חוזה שהיום נחשב לבלתי ייאמן ובוודאי גם לא חוקי, על פיו 42 אחוזים מהכנסותיו שייכות לפרנקי קרבו, האדם החזק במאפיה בתחום האגרוף, 24 אחוזים התחלקו בין ג'ון ויטאלי לפרנק "בלינקי" פלמרו ו-10 אחוזים לג'וזף "פיפ" ברוני. זה לא השאיר לסוני הרבה. תמורת הכסף הזה הם דאגו לכל צרכיו, סיפקו לו מאמןר ואולם להתאמן בו, אך גם ציוו עליו מה לעשות. לרוע מזלו, היה ליסטון בעצם המתאגרף האחרון בשליטת המאפיה. קסיוס קליי היה הראשון שלא היה בשליטתם. ליסטון זכה בתואר האלוף כשגבר בשתי דקות ושש שניות על פלויד פטרסון. המאפיה קבעה שהיריב הבא יהיה קסיוס קליי, שכבר החל להתפרסם בפיו המפיק מרגליות. הוא כינה את האלוף בכינוי שדבק בו – "הדב המכוער", והחל להופיע באולם האימונים של ליסטון, אליו היה בא בזמן אימון של האלוף כשהוא צורח לכל עבר את אמירותיו המעליבות. אחר כך, כשליסטון בילה כמה ימים בלאס וגאס לפני קרב הגומלין נגד פטרסון, בא קליי גם לקזינו וראה את ליסטון מפסיד סכום כסף גדול במשחק הקובייה. קליי החל לצחוק ש"אפילו משחק קוביות הוא לא מסוגל לשחק". יש הטוענים שראו שם את קליי אף יורה בליסטון באקדח מים, אך כאן הדיעות כבר שנויות במחלוקת. מה שלא שנוי במחלוקת הוא, שליסטון פרץ משולחן הקובייה אל קליי, קצף בשפתיו, טירוף רצחני מציף את עיניו, וצרח: "אני אוציא את הלשון המטונפת שלך מפיך ואכניס אותה ישר לישבנך".
קליי עזב את השולחן. כשעה מאוחר יותר הבחין בו ליסטון שוב בקזינו וסטר לו בפניו. אנשי הביטחון מיד הפרידו בין השניים. קליי שאל בפליאה: "מה קרה לך? אתה מטורף?"
וליסטון ענה: "זה על הפה המלוכלך שלך", ולחברו ג'ק מקיני אמר: "זהו. עכשיו יש בידי את הלב של ה'פאנק'".
כשבועיים לפני הקרב שלח קליי את עוזרו האוורד בינגהאם לאחר שעת חצות כדי להניח פתק על דלת ביתו של ליסטון ובו נכתב, "הגדול מכולם היה כאן", ואז לצלצל בפעמון ולהיעלם. ארבעה ימים לפני הקרב במיאמי מילא קליי את האוטובוס שלו בנערות מעודדות ונהג ל"סרפינג סיידפלייס", הקאנטרי קלאב בפומפנו-ביץ' שבו התאמן ליסטון, כשהנערות חורזות כמה מחרוזיו בצרחות שנשמעו למרחק 10 בניינים משם. ליסטון יצא מדעתו מרוב זעם ואיים לבטל את הקרב אם קליי יראה את פרצופו לפני הקרב פעם אחת נוספת. ומה יש לקסיוס להציע מול הגורילה הזועמת, העבריין שרוצה להורגו ממש, מלבד אמרות לתקשורת? בעיקר חרוזים ואמרות כנף? הוא מקווה להרוס אתן את ביטחון יריבו ולהכניסו למערבולת מנטלית שממנה אין מוצא. הוא מתכנן להרוס את ליסטון בחרוזים, כי כדורי אקדח ואלות גומי לא הצליחו לעשות זאת. עם חרוזים או בלי, השאלה הגדולה הקיימת היא לא אם ינצח, אלא אם ייצא מהקרב בחיים.
קסיוס קליי מהיר כשד, אך כאן קיימת הדילמה הראשית: מה כואב יותר, אגרוף בגודל אגוז הנוחת במהירות 40 קמ"ש, או אגרוף בגודל אשכולית העף 30 קמ"ש? האם יש לקסיוס המסה הדרושה לחסל ענק כליסטון? קסיוס, בדיוק כמו פלויד פטרסון, מהיר כברק, אך ב-10 ק"ג קל מליסטון. ליסטון גרם להרס כללי של פטרסון והוכיח שוב שבקרבות ב"כבד", הכוח והמשקל הם המשתנים הקובעים יותר ממהירות. כשנאמר לליסטון שקליי אמר שהוא יחסל אותו בגלל מהירותו העדיפה, הוא ענה: "לא ידעתי שאנחנו עומדים להתחרות בריצה של 100 מטר. איך אמר ג'ו לואיס? 'הם יכולים לרוץ, אך הם לא יכולים להתחבא'. שירוץ כמה שירצה, עד שאתפוס אותו, ואז על כל חרוז הוא ישלם כפליים. עם קליי קרה לי דבר שלא קרה לי לפני-כן: אני שונא אותו. אף פעם לא שנאתי יריב אך אותו אני שונא. שונא".

סיבוב ראשון
בשנייה שהגונג נשמע פרץ ליסטון מפינתו בריצה ממש. היה ברור שהוא רוצה לחסל את קסיוס קליי כבר במהלומה הראשונה. הוא שלח שתי שמאליות רצופות שעל כל אחת מהן היה כתוב "זה הסוף", אך קסיוס התחמק מהאגרופים ללא קושי. ליסטון המשיך בג'אבים שמאליים (אגרופים ישרים קצרים המתישים את היריב) שהחטיאו, עד שאגרוף "הוק" (אגרוף המגיע בתנועת מגל) אחד פגע בקסיוס וגרם נזק קטן, אך לא רציני. קסיוס הפתיע את כולם כבר מההתחלה: במקום שחצן חצוף הופיע מתאגרף קר ושקול. ליסטון המשיך לרדוף אחריו וקסיוס התחמק באמנות. אז יצא קליי למתקפה כללית: הוא זרק לעבר האלוף את כל מה שהיה לו למשך 25 שניות, ואז הניח לליסטון לסיים את הסיבוב בהתקפה. ליסטון לכד בראשונה את קסיוס בפינה והתחיל לעבוד על צלעותיו. ימנית, ימנית, שמאלית, ימנית. ואז התקיף קסיוס בשצף קצף וסיים את הסיבוב עם שש ישירות לפדחתו של ליסטון, התקפה שהעניקה לו את הסיבוב. למחרת קראנו שהוא אמר בסיום הסיבוב לעוזריו בפינה: "הוא היה אמור להרוג אותי בסיבוב הזה. נחשו מה, איי אם סטיל אלייב!"

סיבוב שני
קסיוס פתח בהתקפה ומיד שלח הוק שמאלית ומיד אחריה אפרקט (אגרוף הנוחת מלמעלה למטה) ימני לרקתו של ליסטון. השתיים פגעו, אך ליסטון חייך כאומר: "זהו? זה כל מה שיש לך להציע?" והתחבק עם קליי כדי להפסיק את ההתקפה. יומיים מאוחר יותר אמר אנג'לו דאנדי, המנג'ר האגדי של קליי, שברגע הזה הוא ידע שקסיוס ינצח: "מצד אחד, ליסטון מתחבק בניסיון לעצור התקפה, ומצד שני, קליי הוכיח לי בהתקפתו שהערצה, הפחד ודברי ההתגרות בליסטון הם נחלת העבר. מעתה יש לנו עסק עם שני מתאגרפים בקרב אגרוף, וקליי הוא המתאגרף הטוב מהשניים".
קליי הרפה, ואז החל ליסטון בהתקפה הטובה ביותר שלו בכל הקרב, כשבסופה נראה קסיוס קצת מטושטש, אך הוא התאושש בתוך כמה שניות. קליי חזר להתקיף את ליסטון בג'אבים ארוכים, ומצד שני הציג התחמקויות נפלאות מאגרופי האימים של ליסטון, שפגעו רק באוויר החם של מיאמי. סיבוב נוסף לקליי. כשהפינה שלו אמרה לו ששני הסיבובים "שלו", הוא לחש: "איט איז אול אובר. הי איז אול מיין! כולו שלי!"

סיבוב שלישי
חתך עמוק נפער מתחת לעינו השמאלית של ליסטון והיא החלה להיסגר. הדם הניגר רק הוסיף דלק למכונה, וליסטון שלח רצף "ראונדהאוזים" (אגרופים המגיעים בסיבוב מהצד) ואפרקטים אדירים לעברו של קליי, שכמעט הדביקו את ראשו אל התקרה. אחת השאלות לפני הקרב הייתה האם קליי מסוגל לסבול כאב גופני, האם הוא לא "יפה מדי" בשביל לסבול חתכים בפניו, עיניים נפוחות או אף שותת דם. ובכן, הוא יצא חיים מהמהלומה האחרונה והעביר מסר חד: הבנאדם מוכן ויכול לסבול סבל גופני, תודה. ליסטון המשיך להתקיף אך קסיוס, תוך כדי נסיגה, הגיע אל פרצופו עם ג'אבים ימניים ושמאליים. למרות שהסיבוב היה שלו, ניכרה עצבנות בפינתו של ליסטון: קליי נראה כאילו זה עתה החל את הקרב, ומנגד ליסטון נשם ונשף, נראה חסר אוויר.

סיבוב רביעי
אחרי חצי דקה וכמה מהלומות לכאן ולכאן, ראיתי בבירור על גבי מסך הקולנוע שקסיוס צועק משהו אל פינתו בעודו מצביע בכפפתו אל עיניו. דאנדי צעק חזרה. עד סוף הסיבוב חזיתי בתופעה מוזרה: ליסטון מתקיף וקסיוס מתחמק בלי לנסות כלל להשיב מהלומות. ליסטון נראה נבוך יותר ויותר מאי יכולתו לפגוע בקליי, ובאותו הזמן הבחנתי, כמו כל הנוכחים, שהוא מצוי בכושר גופני מפוקפק. היוכל להחזיק מעמד 15 סיבובים? בשום פנים ואופן לא. הוא חייב לחסל את קסיוס מהר – לא יאוחר מהסיבוב השמיני לכל היותר – או שהוא יגווע. צלצול הגונג. ראיתי שפינתו של קסיוס בהיסטריה. הם הביאו ספוג מלא מים ושפשפו בו את עיניו. למחרת הובהר לנו שקסיוס חש מיד בתחילת הסיבוב בגירוי מטריד ביותר בשתי עיניו. גירוי? הוא כינה זאת "בעירה". דאנדי הבין מיד שאנשי ליסטון מרחו את כפפותיו בחומר זר – וזלין חריף או משהו חזק אף יותר– ושקסיוס חייב לנסות לשרוד ולהתחמק עד שבעירת עיניו וזרם הדמעות ייפסקו. אנשי ליסטון, אגב, מעולם לא נתפסו או הודו שנעשה כאן דבר לא כשר. הסיבוב הרביעי ניתן לקליי.

סיבוב חמישי
ליסטון, ער לכך שקליי בבעיה רצינית עם עיניו, התקיף בחרון. קסיוס התחמק. נראה לי שליסטון החליט לנקוט את גישת "הכל או כלום", והוא התקיף תוך כדי הזנחה מוחלטת של ההגנה על ראשו וגופו. קסיוס התחיל באטיות ובעייפות, ופתאום האדרנלין בגופו גרם לו להתקיף שוב. הוא הכניס את ליסטון לפינה המזרחית של הזירה והתרכז בעינו הנפוחה ואליה כיוון את רוב מהלומותיו. היתרון הגדול שהשיג ליסטון בתחילת הסיבוב נתן לו את הסיבוב הזה למרות הסגירה המהירה של קליי.

סיבוב שישי
עיניו של קליי הפסיקו לדמוע. הוא החל לרקוד ולהראות לליסטון הכבד שבשבילו רק החל הקרב. הוא הציג את ה"שאפל" שלו, שבסופו בא מטר של אגרופים אל פדחתו של ליסטון. הוא הסתובב ימינה וחבט בליסטון, ואז עשה דבר דומה מצד שמאל. ליסטון נשם בכבדות, מחפש אוויר. הוא נראה תשוש וכמו מוותר על הקרב. ניתן היה לראות שהוא רק מחכה לצלצול הגונג. וכשזה נשמע, ליסטון פשוט נחת על ספסלו. המאמנים שלו, ועוד שני אנשים שלא זיהיתי, שוחחו עמו. כשנשמע הגונג לפתיחת הסיבוב השביעי נשאר ליסטון לשבת על כיסאו. הוא ויתר על המשך הקרב וקליי ניצח בנוק-אאוט טכני. קסיוס קליי הוא אלוף העולם החדש. מיד אחרי הקרב, ושנים אחר כך, טען ליסטון שבאחת המהלומות הוא שמע רעש בכתפו והבין שהכתף יצאה ממקומה, או שהוא קרע שריר וגידים. לעולם לא נדע אם ביים את פציעתו כשנוכח שהוא לא יוכל לנצח, ואולי באמת נפצע. אבל כל זה כבר לא היה חשוב. קסיוס קליי נעמד על החבלים, זרועות מושטות אל-על והוא צורח: "אני הגדול מכולם! אני הגדול מכולם! אני הצ'אמפ! אני המלך!"

 

 

המאמר המתאר את הקרב הופיע ב"חדשות הספורט" בפברואר 1964. ל"צ'אמפ" היו כינויים שונים במשך שנות שליטתו באיגרוף, אך שם הכינוי שדבק מכולם היה "דה גרייטסט" – הגדול מכולם. מי הדביק לו כינוי זה? הוא עצמו, כמובן.
הוא אכן היה הגדול מכולם ויישאר כזה. הוא הספורטאי האהוד מכולם. אני חושב שלו נעשה משאל עולמי ובו מתבקשים הנשאלים לנקוב בשם הספורטאי הגדול בכל הזמנים, הוא היה מגיע למקום ראשון, לפני מייקל ג'ורדן. השלישי? אני משער שפלה. מה היה סוד גדולתו? זה צירוף של הרבה מעלות: גאוניות האיגרוף שלו; חיוכו המקסים והטוב; ההרגשה שתמיד נתן לחוזים בו שהוא מין "פוסיקאט" שלא יפגע בזבוב מחוץ לזירה; יופיו; חרוזיו המצחיקים, "נבואותיו" בקשר לגורל הקרבות בהם השתתף. אבל אולי יותר מכל, מאבקו החברתי והאישי נגד ממשלת ארה"ב, כשסירב להתגייס לשירות צבאי בימי מלחמת וייטנאם באומרו את המשפט שנכנס ללקסיקון האמריקני- למרות דקדוק קלוקל – “I Got nothin’ against them Vietcongs” ("אין לי דבר נגד הווייטקונגים").
היו רבים שהכרזות כאלה קוממו אותם. אך רוב רובנו – עיתונאים, יריבים, קהל אוהדים – קיבלנו זאת ברוח טובה, כי תמיד היה הומור בפצצות הלשון שזרק, מלוות קריצת עין קטנה. הוא כתב את האגדה עליו בעצמו, ושום דבר בה לא היה רציני מדי. תמיד הרגשת שחלק מדבריו אמנם נאמרו ברצינות, אך רוב רובה של "הצגת הגדול מכולם" היה בשביל הקהל. הוא היה גאון שיווק, ולא היה משפט או חרוז אחד שנאמר סתם כך. לכל הברה תמיד הייתה סיבה.
אגרוף הוא ענף ספורט טכני ביותר, למרות שלצופה המזדמן הוא נראה לא יותר ממלחמת אגרופים בין בריונים המכים זה בזה. הטכניקה מחייבת ומדויקת בדיוק כמו בג'ודו, טקוואנדו או סיף: כיצד להתחמק, כיצד להטעות, כיצד לנוע עם המהלומה בהגנה כדי להקטין את המומנטום שבה וכיצד להוסיף את מסת הגוף בהתקפה, היכן להציב את הרגליים, כיצד להסתובב. והעיקר – כיצד לנצל את היחס ההפוך בין רדיוס למהירות זוויתית, בשליחת האגרוף במומנטום זוויתי. ובכן, קסיוס קליי שבר כבר בתחילת הקריירה שלו את כל המוסכמות: הוא אחז את זרועותיו אנכית, ישר כלפי מטה, צמודות לגוף במקום כיפוף מרפקים והגנה על פניו כמזמין את יריבו להלום; הוא כמעט מעולם לא הלם לגוף יריבו – רק לפנים; הוא שלח מהלומות שהיו ברובן ג'אבים כשכל המסה בהן הגיעה רק מזרועו – או לכל היותר זרועו וכתפו. הוא כמעט מעולם לא התחיל את בניית האגרוף מכף הרגל, כמו שעשו רוקי מרציאנו או ג'ו לואיס, ושאר המתאגרפים שהשתמשו כראוי בעיקרון הביומכני הידוע כ- SUMMATION OF FORCES’' (הצטברות כוח מיתוסף הנוצר מסכום כל יישורי המפרקים). הוא כמעט מעולם לא נכנס לקרב מגע קרוב והעדיף לרקוד מרחוק, ולבסוף – "העבירה" הגדולה ביותר באגרוף – כשהיה מתחמק ממהלומה בתזוזה ישרה אחורה במקום מצד לצד. "הוא עושה הכל לא נכון", אמר עליו פעם אנג'לו דאנדי, המאמןר המהולל, שהחליט לקחת את כל "הלא נכון" ולעשות מקסיוס קליי אלוף עולם.
הוא עשה דבר נוסף "אסור": הוא פתח את פיו והחל לחרוז, לזמר, לדקלם, לנבא ולהעליב במהירות הגדולה לא פחות ממהירות הג'אב שלו. במו ידיו לקח ספורט שהיה מצוי בהתמוטטות ונפילה חופשית, ועשה ממנו את אחד ממאורעות הספורט הגדולים והמעניינים ביותר. משעמום ופיהוק רחב שגרמו אלופים כרוקי מרציאנו, ארצ'י מור, סוני ליסטון או ג'סי ג'ו וולקוט, שהיו בריונים נטולי כריזמה והומור, פתאום היה לנו מלך הכריזמה בכבודו ובעצמו, המזמר ושר, מנבא את הסיבוב שבו ייפול היריב הבא.

 


מקרבות בינוניים ומשעממים של אלופים, שלא הגיעו לקרסוליהם של קודמיהם ג'ק דמפסי או ג'ו לואיס, פתאום היה לנו ענף ספורט מלא חיים וצבע. אגרוף עם פולמוס, שנוי במחלוקת, וכחני ולוהט: כיצד יגיב ליסטון לכינוי"'הדב המכוער"? מה תהיה תגובתו של ג'ו פרייזר "המפגר"? והאם קסיוס קליי באמת יחסל את ארצ'י מור ב"רביעי" כפי שחרז לכל העולם – “ARCHIE MOORE WILL FALL IN FOUR” אבל גם כשקסיוס קליי, אחר כך מוחמד עלי, העליב, ופגע, וכינה את יריביו "הדב המכוער", "הכובסת" או "דוד טום", היה בו משהו שלא גרם למבוכה מוחלטת (פרט אולי לסוני ליסטון, שהטירוף של קליי הוציאו משיווי משקלו). קצת עלבון? כן. לא נורא ואפשר לחיות עם זה. זה מביא קהל. מוכר כרטיסים. מגדיל רייטינג בטלוויזיה. אחרי הכל, זה בא מפיו של "הלואיוויל ליפ", שכל מה שהוא עשה היה לשווק אגרוף חדש, מעניין, מרתק. זאת האווירה שיצר. הוא היה יכול לקרוא לג'ו פרייזר "מפגר", אך תמיד במין כעס מעושה וקריצת עין קטנטנה, ובכך לגרום לפרייזר או ג'ורג' פורמן לחייך, גם אם היה בכך גם נתח לא מבוטל של עלבון.
היה לו כישרון בלתי רגיל לחרוז חרוזים תוך כדי דיבור. כל ה"ראפרים" של היום הם כלום לעומתו. שמעתי אותו משיב לעיתונאים תשובות ארוכות בחרוזים. הייתי במסיבות עיתונאים כשביקש שיתחילו משפט, והוא יסיימו בחרוז עוקץ. הוא לא למד והיה חסר השכלה, אך הייתה לו אינטליגנציה גבוהה טבעית, משחק מילים מיוחד, ביטחון עצמי למופת וכושר מנהיגות לא רגיל.

***

היו לי יחסים מיוחדים עמו, כשהיה קסיוס קליי ואחר כך מוחמד עלי. כשלמדתי באוהיו מתחילת 1962 עד 1965 התגוררו חברי הטובים אברהם "אייב" כרמל ועודד בלום בלואיוויל, שם למדו במרחק שלוש שעות ממני. את הפגישה הראשונה עם קסיוס קליי קבעתי מיד אחרי שהכריז על עצמו כמקצוען. קסיוס קליי תמיד היה אשף השיווק העצמי והפרסומת, כך שכשהתקשרתי אליו בפעם הראשונה הוא לא הפסיק לדבר. אז הוא היה מתאגרף אלמוני בן 21 הנלחם בשביל 1,000 דולר, וכך ריאיון עיתונאי היה בשבילו עוד מדרגה – קטנה ככל שתהיה – בדרך לפסגת הפופולאריות. הוא נתן לי את מספר הטלפון שלו ואמר: "מיסטר מל, אתה יכול להתקשר מתי שתרצה; אפילו כשאהיה האלוף הגדול מכולם. אזכור שפנית אלי בזמן שאף אחד אחר לא עשה זאת!"
נראה שכבר אז נדלק אצלו שביב של דת האיסלם. בזמן ששוחחנו על אגרוף, וקצת על סינסינטי רויאלס השכנה עם אוסקר"ביג-'O" רוברטסון, פתאום שאל איך זה לגור במזרח התיכון ובאיזה מרחק גרתי מירושלים. הוא שאל אותי אם זה נכון שבמזרח התיכון נמצאות הנשים היפות בעולם, ואם זה נכון שסוד "החוכמה של היהודים" הוא שהם משתמשים הרבה בשמן זית ואוכלים חרובים ותמרים.
המשכתי לראיינו בטלפון מאוהיו וקנטקי והתחלתי ללכת לקרבות שלו בכל עת שיכולתי. הוא תמיד זכר אותי במסיבות העיתונאים, כשהוא מצביע לעברי כדי שאשאל את שאלתי בעודו אומר לכולם: "זהו החבר שלי מהמידל-איסט. הוא גר על יד ירושלים, היכן שהנביא מוחמד עלה לשמים".

 

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 19 תגובות

  1. מעניין איך הלוחמה הםסיכולוגית תשפיע על פקיאו, אם זה ישפיע כמו שזה השפיע על הגלר וליסטון אז הניצחון של מתיוור.

    הלוואי שזה לא יגמר ב-91 שניות.

  2. ב-91 שניות זה לא ייגמר! (אני מקווה רק שמייוות'ר לא יעשה מזה קרב של עכבר וחתול כשהוא בורח מקרבות קרובים נגד פאקיו)

  3. נשאר מקום בתיבה לסיפור קרבותיו של מייק "הברזל" טייסון?
    הדינוזאור האחרון של עולם האגרוף

    עם כל הכבוד לפאקיהו ומייוות'ר, הם רק לטאות, שאריות מהעולם הישן של המתאגרפים הגדולים באמת.

    אם מישהו רוצה להיזכר איך נראה האפרקאט הקטלני בהיסטוריה
    שיסתכל על זה:
    https://www.youtube.com/watch?v=g-478QGV9pc

  4. אני חייב לקרוא את כתבתך על ה"טרילה אין מנילה" (המשמעות היא טרילה מלשון טרילוגיה הקרב השלישי והאחרון) הקרב הגדול ביותר לפי דירוגים רבים.

    ואני חושב שהקרב הזה, הראה לנו את גדולתו של פרייזר. לולי היה פרייזר עיוור בעין שמאל כתוצאה מפציעת ילדות, הוא היה גובר על מוחמד עלי.

    ויתרה מזאת, גם בקרב האמצעי ניצח עלי בהחלטת שופטים מאוד מפוקפקת, אז באמת, ייתכן שפרייזר הוא המתאגרף היחיד שהיה מוביל על מוחמד עלי, 3-0

    1. ואני חושב שיש סיבה לזה, מוחמד עלי היה הגדול מכולם נגד גדולים חזקים וכבדים ממנו. נילסון, וג'ורג' פורמן.
      נגד פרייזר, שהיה נמוך ממנו פחות מהיר ממנו, היה לא מצ' אפ יותר קשה.

      פתאום מגיע לבחור ש"עף כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה" אדם נמוך ולא בריון, שמוכן לספוג את המכות בעולם, העיקר להתקרב ולתת הוק" שמאלי לראש.

      זה גם הסיבה שפרייזר מעולם לא סלח לעלי, כי הוא הרגיש – בניגוד לפורמן למשל- שעלי לא ניצח אותו.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט