03:30 שעון בית זית, טורונטו ראפטורס – מילוואקי באקס, טורונטו מובילה 2-3

איך הגענו עד הלום?

תקרה היא ככל הנראה מילת המפתח למה שקורה בטורונטו ובמילוואקי השנה.

טורונטו

הקבוצה נמצאת בצמרת המזרח כבר לא מעט שנים אך לא הצליחה לחצות את מפתן הלברון ולהגיע לפיינלז. ב-2016 הקבוצה ניצחה 53 משחקים וסיימה במקום השני במזרח, ובפלייאוף הפסידה רק ללברון אחרי 4-2 בגמר המזרח. רבים – אוהדים, בעלים ואף יריבים – ציפו שהקבוצה המוכשרת מהצפון תמשיך לעבוד ולהשתפר, אך ב-2017 טורונטו ניצחה "רק" 52 משחקים, סיימה "רק" במקום השלישי, וההפסד, שוב ללברון, הגיע כבר בחצי הגמר, והפעם בסוויפ. 2018 החלה בקול תרועה רמה עם מאזן של 60 ניצחונות שהבטיח את המקום הראשון במזרח ויתרון ביתיות עד לגמר האזורי, אבל התוצאה הסופית הייתה זהה – שוב הפסד בחצי הגמר, שוב ללברון, ושוב בסוויפ.

אפשר היה להסתפק בכך – הקבוצה הלא אמריקאית היחידה בליגה, בלי שוק גדול וללא הילה היסטורית, יכלה לטפוח לעצמה על השכם, להמשיך לשפר את מצבם רוחם של כמעט 40 מיליון קנדים במשך חודשי החורף הקפואים ולסיים את העונה באפריל-מאי עם בוא האביב. מה רע?

אבל יוג'ירי החליט אחרת. כנראה בגלל שיוג'ירי לא מקבל את מושג התקרה. אם היה מקבל, כנראה שאף אחד מאיתנו לא היה שומע עליו לעולם. כשחקן, לאחר ששיחק מעט במכללות בארה"ב ולא הצליח להתקבל לליגה הטובה בעולם, שיחק מספר שנים בצרפת, בלגיה ובריטניה, לא בדיוק מעצמות הכדורסל של היבשת. כסקאוט, בילה את השנה הראשונה שלו בקריירה כשהוא עובד ללא תשלום (!) עבור אורלנדו (!!). בדנבר כבר הצליח לקבל שכר עבור שירותיו, עבר לטורונטו שם קודם עד לתפקיד סגן GM, ושב לדנבר כ-GM האפריקאי הראשון בליגה. זו כשלעצמה הצלחה מסחררת ושבירה של תקרה גבוהה ביותר.

בדנבר גילה יוג'ירי את מורכבות היחסים בין מועדון לכוכב הראשי שלו, כשמיודענו שמנמלו, אז עדיין בגירסא הדיאטטית, ביקש לנטוש את הרי הרוקיז לטובת ניו יורק המעתירה. נראה שיוג'ירי למד לקח מהפרשה, ומאז לא היסס להטריד כוכבים בעצמו – עם שובו לטורונטו הטריד את רודי גיי לסקרמנטו, הסכים להטריד את לאורי לניו יורק (דולאן טרפד), ובסופו של דבר לאחר שלושת ההפסדים הרצופים ללברון, הטריד את הכוכב הגדול שלו, דרוזן, עבור… עבור… עבור מה באמת?

שאלה טובה, שהתשובה הסופית והמלאה עליה תיוודע רק בשנים הבאות. אבל ללא קשר לתשובה הסופית, הנכונות לעשות את השינוי, למרות הסיכונים הכרוכים בו, מעידה על אומץ, נחישות וחוסר נכונות להתפשר על תוצאות טובות אך לא מעולות.

ולא שהדרך הייתה סוגה בשושנים – התחלת הפלייאוף בהפסד ביתי לאורלנדו (!!), העלתה חששות, (אני מתקשה לכתוב אורלנדו בלי סימני קריאה, מסתבר, אבל כנראה שבצדק…), ההפסד במשחק השני בבית מול פילי, ההעלמות של חלק גדול מהרוסטר בפלייאוף, וכמובן שני ההפסדים הראשונים למילוואקי. כל אלו גרמו לסימני שאלה רבים להיערם סביב ההחלטות בשנה האחרונה, אבל במשחקים האחרונים, ובוודאי בניצחון החוץ האחרון במשחק החמישי, נראה שיוג'ירי מקבל בדיוק את מה ששילם עבורו וביוקר – קבוצה חזקה, מנוסה, קשוחה, לומדת וקרת רוח שמדלברת במאני טיים.

כשחושבים על תקרה, ותקרת זכוכית, בדרך כלל הדימוי הוא של התנפצות גדולה ועתירת רסיסים, אבל נכון לעכשיו התקרה של טורונטו גובהת באופן איטי והדרגתי בתהליך דמוי חציבה – סדרה אחרי סדרה, משחק אחרי משחק, רבע אחרי רבע, פוזשן אחרי פוזשן. מאד ספרסי וממפיסי מצידם, ולא במקרה.

לכן בנקודת הזמן הזו, ולפחות בכל הקשור לפלייאוף הזה ולסדרה הזו, נראה שיוג'ירי, וטורונטו כולה, יכולים לשמוח על הסיכון וההעזה בניהול הרוסטר. נכון, לברון כבר לא במזרח, אבל גם פילי ובוודאי מילוואקי הן קבוצות חזקות, הסדרות מולן צמודות מאד, ונדרשת איזו איכות מנצחת שטורונטו של דרוזן לא הצליחה ליצר בשנים הקודמות. זה היה קריטי נגד פילי וזה קריטי לא פחות נגד מילוואקי.

מילוואקי

מילוואקי גם היא מתגוששת עם תקרה משלה עצמה, רק הטיימליין קצת יותר צעיר ובוסרי.

גם כאן יש לנו עסק עם קבוצה משוק נידח, שאינה מאריות הליגה, ושלא זכתה בתואר "מאז ימי קארים וביג או הרחוקים, כשהוויקינגים הגיעו לאמריקה", (© דה שוט). אחרי שנים ארוכות של דשדוש, התמזל מזלה, או היטיבה לבחור, בדראפט 2013, במקום ה-15, יווני/ניגרי ארוך שהפך למפלצת כדורסל שמשתפרת כל שנה. מאז הגיע לליגה קלע יאניס 7, 13, 17, 23 ואף 27 נקודות בעונת 2018, כשבדרך הוא מכפיל את מספר החסימות, החטיפות והריבאונדים, משלש את מספר הזריקות והאסיסטים, וגורם לקבוצות שבחרו לפני מילוואקי לתהות מדוע העדיפו עליו שחקנים כמו אלכס לן, נרנלס נואל, MCW וכמובן אנתוני בנט.

ועם זאת, גם הנהלת מילוואקי לא ראתה בשיפור המתמיד הזה הצלחה מספקת, וג'ייסון קיד פוטר במהלך העונה הקודמת. מחליפו, ג'ו פרונטי, אמנם לקח את הקבוצה לחצי גמר המזרח שם הפסיד בשבעה משחקים רק לבוסטון, אבל המועדון חיפש דמות שתוביל את הקבוצה בשנים הבאות ובחר במייק בודנלהוצר, שאחרי שזכה בארבע אליפויות בספרס לקח את אטלנטה ב-2015 כל הדרך עד לגמר המזרח שם נתקל גם הוא בתקרת הלברון. לא מיותר לציין שגם טורונטו ראתה בבודנהולצר מחליף אפשרי לקייסי, אך קואץ' באד העדיף את מילוואקי.

בודנהולצר שינה את שיטת המשחק של מילוואקי שהפכה מקבוצה שכמעט לא זורקת משלוש לאחת הקבוצות המשלשלות ביותר בליגה. קווי הדמיון לקליבלנד של לברון ניכרים כשהקבוצה מתבססת על יאניס כמפצח הגנות ומאפשר זריקות חופשיות לקלעים. שחקנים חופשיים מתאימים דוגמת לופז ואיליאסובה צורפו, ההגנה השתדרגה פלאים, ומילוואקי דהרה את כל העונה הסדירה למקום הראשון ומאזן נפלא של 22-60, בדומה ל… טורונטו של שנה שעברה… השיפור בקבוצה איפשר ליאניס לשפר יעילות – הוא שיחק פחות (33 דק'/37 דק'), אבל זרק באותה מידה (10), כשהוא קולע יותר טוב (54.5%/59.9%), ומשפר ריב' (10/12.5) ואסיסטים (5/6). וגם כאן, נראה שהנהלת מילוואקי קיבלה את ההחלטה הנכונה.

במזרח כמו במזרח, הסדרה בין הראשונה לשמינית לא הייתה קשה במיוחד, והקושי הראשון של מילוואקי היה הפסד הבית במשחק הראשון מול הסלטיקס. הפסד כזה, לקבוצה מנוסה שהדיחה אותה בשנה שעברה, בהחלט יכול היה להשפיע על המשך הסדרה, אבל מילוואקי עמדה באתגר ומחצה את הסלטיקס בארבעה משחקים רצופים, שניים מהם בחוץ, על מנת להעפיל לגמר. המומנטום, כידוע, נמשך עם שני ניצחונות בית רצופים, והדרך למפגש עם הלוחמים נראתה באופק.

אבל אז פתאום הופיעה לה איזושהי תקרה.

מה השתנה שם פתאום, בשלושת ההפסדים הרצופים, האחרון שבהם בבית? ישנם מגוון הסברים אפשריים, חלקם מתייחסים לכל משחק בנפרד, ולהתאמות השונות, אבל הסיבה הבסיסית, לדעתי כמובן, היא הניסיון והבגרות העדיפים של טורונטו שגרמו לכך שבמשחקים האחרונים טורונטו קצת יותר טובה ממילוואקי – קולעת קצת יותר טוב, מקבלת החלטות קצת יותר טוב, ומגיעה עם קצת יותר אנרגיה, והקצת הזה מספיק בדיוק על מנת להכריע במשחק בין שתי קבוצות ברמה פחות או יותר דומה.

ובינתיים, בסדרה

בחינת הנתונים הסטטיסטיים של חמשת המשחקים ביחד מעלה מספר נקודות מעניינות (כל הנתונים להלן הם ממוצע למשחק בסדרה עד כה אלא אם נאמר אחרת):

רוטציה

בטורונטו 9 שחקנים מקבלים דקות משמעותיות – קוואי 41, אחריו לאורי 36, סיאקאם 35 וגאסול הקשיש עם 33 דקות. דני גרין ו-ואן-ווליט עם 26 לכל אחד, הראשון יותר במשחקים הראשונים, השני יותר במשחקים האחרונים, פאוול עם 24 ואיבאקה עם 20. במילוואקי 8 שחקנים כאלה כשיאניס 38, מידלטון 36, לופז 32, ברוגדון, מהספסל או מהחמישייה, עם 30, ובלדסו והיל עם 29. מירוטיץ' 20, איליאסובה 15 וקונאטון סוגר עם 12 דקות למשחק. סך הכל התמונה מאוזנת למדי – שתי קבוצות עמוקות ואיכותיות עם 3-4 מחליפים ברמת פלייאוף.

התקפה והגנה

בהתקפה ההבדלים בין הקבוצות קטנים – מספר הזריקות זהה (90 מהשדה, 40 מתוכן מעבר לקשת, ועוד 28 מהעונשין), וכך גם אחוזי הקליעה (TS% 53% לשתי הקבוצות). ההבדל הוא באחוזים מהשלוש כשטורונטו, שהחלה את הסדרה עם אחוזים מזעזעים התייצבה בינתיים על 36%, בעוד שמילוואקי מדשדשת עם 30% בלבד, וגם באחוזים מהעונשין כשטורונטו עם 82% מול 73% למילוואקי. מספר האס' עומד על 28 במשחק, נתון נאה לכל הדעות – כוכבים אינטרגלאקטיים או לא מדובר בקבוצות לתפארת. מילוואקי מאבדת מעט יותר עם 12.4 מול 11.8, אבל גם קוטפת 11 ריב' בהתקפה מול 8.5 של טורונטו.

גם בהגנה ההבדלים מזעריים – מילוואקי קוטפת מעט יותר ריב' (43/38), וקיים שיוויון מוחלט במספר החטיפות (7.5) והחסימות (6).

ואם היה חסר איזשהו נתון כדי להמחיש עד כמה הסדרה הזו תחרותית – אחרי 5 משחקים ו-250 דקות משחק מאזן הנקודות של שתי הקבוצות זהה ל-ח-ל-ו-ט-י-ן עם 546 נקודות שמביאות לאופנסיב רייטינג של 106.8 נק' ל-100 פוזשנים. מתי הייתה הפעם האחרונה שבה שתי הקבוצות קלעו בדיוק את אותו מספר נקודות אחרי 5 משחקים? אין לי מושג, תשאלו את גיא.

השוואה בין כוכבית

קוואי משחק מעט יותר דקות מיאניס (41/38), לוקח מעט יותר זריקות (21/17) וקולע מעט יותר (9.6 סלי שדה/8). ההבדל המרכזי הוא ביעילות, כשלקוואי TS% של 59% וליאניס 53%, גם בגלל פערים משמעותיים ביעילות מהעונשין – שניהם זרקו 10 זריקות, כשקוואי קלע למעלה מ-9 ויאניס 6 בלבד – ולכן קוואי קולע 30 נק' מול 23 של היווני הצעיר. בסעיף מתנות – יאניס עם 6 אס', בעוד שקוואי, למרות מרכזיותו בהובלת הכדור, עם 4 בלבד. מצד שני, קוואי שומר טוב יותר על הכדור עם 2.5 איבודים מול 4.5 של יאניס. בהגנה – קוואי חוטף פעמיים מול חטיפה בודדת ליאניס, אבל יאניס חוסם 2.5 וקוואי פחות מ-1.

הדיפנסיב רייטינג שלהם דומה, כשיאניס עם 101 וקוואי עם 104 (מתוך 106 קבוצתי לשניהם), האופנסיב רייטינג מגלה שליאניס רק 100 בעוד שלקוואי 116 (ושוב, מתוך 106 לשניהם). את הנתון ההתקפי של לאונרד קל להסביר, בעיקר לנוכח ההחמצות של שאר הסגל בשני המשחקים הראשונים. הנתון ההתקפי של יאניס מפתיע – היתכן שהקבוצה קולעת יותר טוב בלעדיו??? – והתשובה מעט מורכבת אבל בכל זאת חיובית – בשלושה מהמשחקים אכן האופנסיב רייטינג שלו פחות טוב משל הקבוצה, בשניים מתוכם רק במעט אבל במשחק מספר 3, ההפסד הראשון בטורונטו, זכה ל-62 בהשוואה ל-93 קבוצתי. היוסג' של שניהם הוא 30%.

אני חושב שבסך הכל המספרים מתאימים למה שאנחנו רואים בעיניים – שניהם שחקנים מצוינים, אין ספק, אבל עד כה קוואי יותר יעיל ויותר יציב מיאניס.

מעבר לקשת

אחד המאפיינים הבולטים של הסדרה הוא אחוזי הקליעה מעבר לקשת, או ליתר דיוק, העדרם.

במילוואקי – את האחוזים של יאניס (31%) עוד ניתן להסביר בכך שהוא תמיד נשמר בקפדנות, קשה הרבה יותר להסביר את איליאסובה (23%), בלדסו (15%), ומירוטיץ' (19%). במקרה של האחרון, שהובא לקבוצה בדיוק בגלל יכולתו משלוש, התמונה קשה במיוחד – ב-22 דקות מירו זורק 6 פעמים לשלוש וקולע רק פעם אחת. ברור שחלק מהקרדיט הולך להגנה של טורונטו, אבל הירידה מ-43% בפלייאוף הקודם בניו אורלינס ל-29% בפלייאוף העונה ול-19% בסדרה עד כה היא מפתיעה מאד. לא חשבתי שאי פעם אגיד את זה, אבל יתכן שפציעתו של פאו גאסול פגעה במילוואקי בהקשר הזה.

גם בטורונטו הקליעה לשלוש ידעה ימים יפים יותר – ואן וליט אמנם מציל את המולדת עם 52% מדהימים (אחרי ה-7/9 התומפסוני במשחק 5), אבל סיאקאם עם 24% וגרין עם 21% מתחרים בחולשה של מילוואקי. סיאקאם צעיר, לא מלוטש וקרוב לוודאי שישתפר בשנים הבאות, אבל כל שיפור בסדרה הנוכחית יכול להיות משמעותי. גרין ותיק, מנוסה וכבר קבר שלשות בהצלחה בגמר אזורי ובפיינלז. בשנים האחרונות בספרס האחוזים ירדו מאד אבל במהלך העונה הסדירה בטורונטו דווקא חזר לעצמו כך שהירידה לא לגמרי מובנת. יתכן שהוא הפך איטי מדי לרמות האלה, או שהוא נותן את הכל בהגנה, אבל לדעתי הסטטיסטיקה תתיישר מתישהו, פשוט לא בטוח שבסדרה הנוכחית. אם כן, אלו יהיו חדשות רעות מאד למילוואקי.

נקודות מעניינות למשחק הלילה ולהמשך הסדרה

יאניס צריך למצוא את המוג'ו שלו, שאבד קצת במהלך הסדרה בכלל, ובשלושת המשחקים האחרונים בפרט. העיקר הוא כמובן היכולת לפרוץ לצבע ולפרק את ההגנה הקנדית. ממוצע הקצב בסדרה הוא 98.2, אבל כשמילווקי ניצחה, הקצב היה 101 ו-102, כשטורונטו ניצחה הוא היה 99, 95 ו-93 (בסדר הזה), כלומר טורונטו מאטה יותר ויותר את המשחק ומנצחת. אם מילוואקי תצליח להפוך את המגמה הזו, ולחזור לרוץ, היא בהחלט יכולה לנצח הלילה ואז גם במשחק השביעי. קל להגיד, קשה לבצע. הרכב נמוך וזריז כנראה לא יכלול את לופז, שהוא כרגע האופציה הטובה ביותר של מילוואקי לשלשה, ולא בטוח שזה מחיר ששווה לשלם. מה שכן, בדקות שלופז נח, יתכן שיש טעם לנסות הרכב נמוך וזריז.

אחת השיטות לעצור את יאניס הדוהר היא בעבירות, אבל עד כה המחיר שטורונטו משלמת על כך הוא נמוך יחסית – יאניס קולע 6/10 מהעונשין למשחק, כשההבדל מקוואי בהיבט הזה שווה עד כה בדיוק 3 נק' למשחק, ושיפור בהיבט הזה, ובקליעות העונשין של מילוואקי בכלל, יכול להכריע במשחק צמוד. האם ניתן לצפות לשיפור מהעונשין דווקא במשחק מכריע בחוץ? כנראה שלא, וכנראה שנרס והגנת טורונטו ימשיכו לשלוח את יאניס לקו לא מעט.

קריס מידלטון הוא כנראה הדבר הכי קרוב לכוכב שני במילוואקי. האחוזים שלו בסדרה כולה לא מלהיבים עם 52% %TS ו-33% לשלוש, אבל הם בעיקר לא יציבים – במשחק הראשון קלע 16% מעבר לקשת ומילוואקי ניצחה רק בשיניים, בשני 67%, בשלישי שוב 16%, ברביעי 57%, ובחמישי החמיץ את שתי הזריקות שזרק. הקורלציה אינה מושלמת, אבל לדעתי ללא משחק טוב שלו הלילה למילוואקי יהיה כמעט בלתי אפשרי לעבור.

התעלות של אחד מהקלעים שכשלו עד היום – מירוטיץ'/איליאסובה ואפילו בלדסו מכאן, גרין או סיאקאם, או ערב נפלא נוסף של ואן וליט מכאן – ולו רק אחד מהם, בהחלט יכולה להכריע את המשחק לכאן או לכאן.

אז יש לנו סדרה אדירה, תחרותית להדהים, בין שתי קבוצות מצוינות שמגביהות את התקרה שלהן ממש בכל פוזשן שעובר. בסופו של דבר תחרות שבירת התקרה הזו תוכרע בפוטופיניש, על סנטימטרים ספורים בזריקה, על עוד רבע צעד בהגנה, ועל עוד שבריר ריכוז בדקה המכרעת. לטורונטו יש יותר ניסיון, והמשחק המכריע אצלה בבית, אז אני נוטה להמר על חזרתו של קוואי לפיינלז לראשונה מזה חמש שנים.

מקורות: בסקטבול רפרנס, בית זית, דינודין.