לפני כ-20 שנה התבשר קני אנדרסון, הרכז של פורטלנד, כי הועבר בטרייד לטורונטו.
אנדרסון לא התלהב מהרעיון בלשון המעטה, וסירב להצטרף לקבוצה מקנדה, גם לאחר שאנשיה ניסו לדבר עמו ולשכנע אותו.

כעבור חמישה ימים, ומשהבינה שאנדרסון לא מתכוון להגיע, טורונטו העבירה אותו בטרייד לבוסטון.

זה היה לא נעים, אבל לא נורא.

אנדרסון אמנם נבחר פעם אחת לאולסטאר, אבל הוא לא היה כוכב-על שיכול לשנות קבוצה, ובטח לא ברמתו של קוואי לנארד.

בכלל, בכל הקשור לחילופי שחקנים, הנ.ב.א היא ליגה די משוגעת, בה כמעט כל אחד יכול למצוא את עצמו מועבר לקבוצה אחרת, ללא הסכמתו או ידיעתו מראש.

הדבר נובע כמובן מהאפשרות של קבוצות לסחור בחוזים של שחקנים, כאשר רק למעטים מהם ישנו סעיף המאפשר להם להטיל וטו על טרייד (לדוגמא: כרמלו אנטוני).

רק לפני כחודש, סיכמו שארלוט וברוקלין על טרייד שכלל את מעברו של דוויט הווארד, לשעבר אחד הכוכבים הגדולים בליגה, לברוקלין.

למרות הטרייד, ההנחה הרווחת הייתה שברוקלין לא באמת התעניינה בשירותיו של הווארד, ולפני שבועיים וחצי הקבוצה אכן הודיעה כי הגיעה עמו לסיכום על שחרורו מהקבוצה.

הווארד הזדרז וחתם בוושינגטון, תוך שציין כי הוא "עדיין יכול לקפוץ, עדיין יכול לשחק, ועדיין יכול לתרום בכל ארגון".

עןד שחקן עבר בטרייד, הפעם הקבוצה החליטה שהיא לא  רוצה אותו, והצדדים נפרדו כידידים.

לא הכי נעים, אבל גם לא הכי נורא.

ואולם, כאן עולה השאלה – מה קורה כאשר השחקן לא מעוניין לשחק בקבוצה אליה עבר?

הדיון לגבי שאלה זו צפוי לעלות מחדש בעקבות הטרייד בין סן אנטוניו לטורונטו, במהלכו סוכם על מעברו של דמאר דרוזן לסן אנטוניו, ועל מעברו של קוואי לנארד לטורונטו.

לגבי דרוזן, שנפגע מאוד מההתנהלות של טורונטו (לא האמין שיבצעו עליו טרייד) – לא צריך לדאוג יותר מדי. למרות התחושה המובנת שבגדו בו, דרוזן מגיע לארגון הנהדר של סן אנטוניו, עם חוזה מובטח לפחות לשנתיים הבאות.
בקיצור – זה כואב, זה יכאב, אבל הוא יהיה בסדר.

חוץ מזה, מי לא רוצה לשחק תחת גרג פופוביץ'?

אה, רגע. קוואי לא רוצה…

בהנחה ועקבתם העונה אחרי סאגת קוואי לנארד – אתם כבר בטח יודעים שבסן אנטוניו הוא לא רצה להמשיך/נמאס לכם לקרוא עליו.

בהתחשב בכך שהחוזה שלו מסתיים בתום העונה הבאה, ובעיקר בעובדה שלא הצליחה לפתור את הבעיות שלה עמו (שווה דיון נפרד), סן אנטוניו נהגה בחוכמה כאשר חיפשה עבורו טרייד.

למעשה, מדובר במהלך די דומה למה שאינדיאנה עשתה בעונה שעברה עם פול ג'ורג', והרוויחה בדיעבד את השחקן המשתפר של העונה, ויקטור אולדיפו.

במקום להמר על כך שתצליח לשנות את דעתו במהלך העונה, הקבוצה החלה לבדוק מה היא יכולה לקבל עבור הכוכב שלה, במטרה שלא לאבד אותו ללא כל תמורה.

על פי דיווחים, המשא ומתן עם הלייקרס ופילדלפיה לא צלח עקב דרישותיה הגבוהות של סן אנטוניו, בעוד בוסטון לא מיהרה לוותר על שחקנים צעירים, וללא הבטחה שלנארד כשיר לשחק ויאריך את החוזה.

קבוצות אחרות בוודאי נמנעו מלברר על טרייד במחשבה שלנארד לא ירצה לשחק אצלן, אבל את טורונטו זה לא הפחיד במיוחד.

הקבוצה עם המאזן הטוב במזרח החליטה ללכת על לנארד, בידיעה ששחקן ברמתו לא תוכל להשיג דרך שוק השחקנים החופשי.

בתסריט האופטימי – קוואי יתחבר למועדון ויחתום על חוזה חדש, ובתסריט הפסימי – הוא יעזוב והקבוצה תלך לבנייה מחדש.

איזה תסריט יתרחש? ימים יגידו. מה שבטוח הוא שעזיבתו של לנארד הולכת לעלות לו לא מעט – אך לאו דווקא העונה.

לנארד ייאלץ לשלם בעונה הקרובה 53% מס ממשכורת של כ-20 מיליון דולר, לעומת 37% מס שהיה משלם בטקסס (הפרש של כ-2 מיליון דולר נטו).

עם זאת, בחוזה של לנארד היה סעיף לפיו יקבל כ-3 מיליון דולר אם יועבר בטרייד, כך שנראה שהעונה הוא ירוויח יותר (אלא אם כן סן אנטוניו תנסה לטעון שקוואי כפה עליה את הטרייד, ולכן אינו זכאי לתשלום).

אבל…

בתור הקבוצה בה הגיע לכל הישגיו מאז שהגיע הליגה, סן אנטוניו הייתה הקבוצה היחידה בליגה עם זכאות להציע לו חוזה "סופר-מקס" על סך של כ-220 מיליון דולר ל-5 שנים (עם מיסוי נמוך יחסית).

כעת, בתור הקבוצה שקלטה אותו בטרייד, טורונטו תוכל להציע לו בסוף העונה "רק" 190 מיליון דולר לתקופה דומה, בעוד קבוצה חדשה (שיעול שיעול, הלייקרס/קליפרס), תוכל להציע לו 141 מיליון דולר "בלבד" (לארבע עונות).

צרות של עשירים? נכון, אבל עדיין צרות. בכל זאת מדובר על כמה עשרות מיליוני דולרים, מה גם שלנארד לא צפוי  "לסגור" פערים דרך פרסומות וחסויות, בטח לא עכשיו כשתדמיתו נפגעה.

אז מה צופן העתיד ללנארד?

עוד לפני שדרך בטורונטו, מתרוצצים ברשת דיווחים (וממים) לפיהם הוא לא רוצה לשחק שם.

בניגוד לשנת 1998, בה כאמור טורונטו נכנעה והעבירה את קני אנדרסון בטרייד תוך חמישה ימים, אין סיכוי שתוותר כל כך מהר על שחקן ברמתו של לנארד, בטח לא אחרי שויתרה עבורו על דרוזן.

אם הוא יחרים את פעילות הקבוצה, מלבד פגיעה נוספת בתדמית שלו, הוא עלול לספוג פגיעה בכיס (עקב הפרת חוזה).

בנוסף, נראה שבכל מקרה האינטרס של שני הצדדים הוא שקוואי ישחק – וישחק טוב.

מהצד של לנארד – הוא נכנס לעונת חוזה, בה תהיה לו הזדמנות להוכיח שהוא עדיין אחד השחקנים הטובים בעולם, שראוי לחוזה מקסימום בכל קבוצה בליגה.

מהצד של טורונטו – לאחר הסרת המכשול בשם "לברון" מהדרך, יכולת טובה של קוואי עשויה להספיק כדי להגיע לגמר הליגה ולשכנע אותו להישאר, או לחלופין – לסייע לה בהשגת טרייד באמצע העונה תמורת כשרונות צעירים ו/או בחירות דראפט.

לסיכום, אציין כי באופן אישי מאוד קיוויתי שלנארד יפתור את בעיותיו עם הספרס, ויהפוך לסמל של המועדון, כמו דיוויד רובינסון, דאנקן, ג'ינובילי וטוני פארקר לפניו.
אני חושב שקל יותר להתחבר לשחקנים שנאמנים למועדון שבחר בהם, ולהעריך את הרצון שלהם לתרום בחזרה לקבוצה ולקהילה שטיפחה אותם, גם אם יש להם הצעות קורצות יותר בחוץ.

עם זאת, בליגה בה פעם אחר פעם אנו נחשפים להתנהלות העסקית של קבוצות כלפי שחקנים (מוזמנים לדבר עם אייזיאה תומאס, בלייק גריפין, או אפילו בוריס דיאו), אולי יש משהו סמלי בכך שדווקא מי שנחשב במשך שנים לשחקן השקט והמופנם בליגה, גרם בסוף להכי הרבה רעש.