(כל התמונות בפוסט זה נילקחו מארכיון SI)

100 נקודות!

תנו לייק להופס בפייסבוק

הרשי ארינה

הרשי, פנסילבניה, 2 במרץ, 1962

מאז שהתחלתי ללמוד באוהיו בסמסטר השני של 1962 נבצר ממני לרוץ בכל שני וחמישי לגארדן. לכן, כדי לצפות בקבוצות שעניינו אותי – סלטיקס, וורייורס, לייקרס וניקס – הייתי בודק בלוח המשחקים מתי הן באות לסינסינטי, ביתה של הרויאלס, ולעתים לקליבלנד, אקרון, קולומבוס, או טולדו הקרובות יותר לביתי. זה היה הנוהג בימים ההם, על פיו הקבוצות מפזרות את משחקיהן בערי השדה כדי למשוך קהל צופים גדול יותר.

כשראיתי שב-2 במרס 1962 וורייורס מארחת את ניקס בהרשי, פנסילבניה, כ-180 מייל מהבית, ההתלבטות הייתה רבה. כיום, כשהכביש הסופר-מהיר החדש I-80 עושה את החיים קלים, נסיעה כזאת היא לא סיפור. אבל אז, זה בהחלט לא היה דבר של מה בכך: הייתה זו נסיעה אטית דרך אקרון, יאנגסטאון, אלטונה, בלפונטה, על דרכים עקלקלות בכביש מספר 220. לצדך או לפניך מתגלגלות באטיות מרגיזה עשרות עגלות "איימיש" על הכביש. משם, לכביש מספר 422, בואכה כביש 22 החוצה את שלוויל ומנדהיל לפני שהוא מתחבר עם 322/422 – המביא אותך לשדרת השוקולד בהרשי, שבו נמצא אולם הכדורסל "הרשי ארינה". עם דרך כה ארוכה ופתלתלה, נסיעה כזאת נעשית כבר עניין קצת יותר רציני.

יכול להיות שאלמלא הייתה זו בירת השוקולד של ארה"ב היינו מוותרים על הנסיעה. אבל אשתי רינה ז"ל ואני החלטנו לעשות מהעסק טיול של ממש ולבקר למחרת המשחק בבית החרושת הענק "הרשי", שהציע סיורים מודרכים, בכלל זה "כל השוקולד שתוכל לשאת בידיך" (בהסתייגות אחת: את התיקים חייבים להשאיר בכניסה).

היה זה משחק ביתי של הוורייורס, שמשום מה סירבו לתת לי כתב האמנה למשחק. עד היום לא ברור לי ממה הם חששו? שלא יהיה די מקום לעיתונאים? במקום זה היה עליהם לחשוש שאף עיתונאי לא יטרח להופיע בחור הנידח הזה. תגיד למדיה הניו-יורקית לנסוע להרשי פנסילבניה לראות "הופס" והם יגחכו בפניך כאילו הייתה זו הבדיחה הטובה ביותר ששמעו מאז ימי גראוצ'ו מארקס. אני זוכר שצלצלתי לידידי אלן קרמיין מהלונג-איילנד פרס לשאול אם יהיה במשחק והוא השיב: "מל, תהיה רציני. הרי יש בדרך אינדיאנים עם קשתות וחיצים".

קניתי שני כרטיסים לחלק המזרחי של האולם. אני זוכר שהדבר הראשון שעשיתי היה להסתכל אל מושבי העתונאים. אני לא זוכר כמה עיתונאים היו שם, אבל בוודאי לא יותר מחצי תריסר.  גם האולם היה ריק למחצה. את מי מעניין משחק לא חשוב במקום שכוח אל בפנסילבניה, כשמזג האוויר מביא עמו רוח זלעפות וקור אימים, כשהוורייורס כבר כמעט בפלייאוף והניקס משתרכים אי-שם בסוף הטבלה? מי תיאר לעצמו שהמשחק הזה ייכנס להיסטוריה כמבצע הספורט שלעולם, כנראה, לא יחזור? בוודאי לא הטלוויזיה, שהחליטה שלא לשדר את המשחק. לי פשוט שיחק המזל שהייתי רעב לקצת "הופס" (והשוקולד לא הפריע כמובן) אחרי לימודי סמסטר שלמים באוניברסיטת ווסטר באוהיו, והחלטתי בכל זאת לא לוותר ולעשות את כל הדרך.

כשכתבתי על כך ל"חדשות הספורט" יום וחצי אחרי המשחק (בסיום המשחק לא הייתה בידי הסטטיסטיקה שסופקה רק לקומץ העיתונאים באולם (וממילא, כל מאמרי נשלחו אז בדואר אוויר, כך שיום יותר או פחות בדיווח לא שינה), שיערתי שנכחו באולם 6,500 צופים, וכך גם כתבתי. בדיעבד, מתברר שהיו שם 4,124 צופים, אבל אם תאמינו לכל אלה שאומרים היום שנכחו שם באותו יום מופלא, אז היו באולם חצי מיליון צופים לפחות.

אחד הדברים הפחות ידועים, משלל האגדות שנרקמו משך השנים סביב המשחק הזה, הוא שהרוב המוחלט של הצופים לא באו כלל כדי לראות את הניקס והוורייורס. רובם באו לחזות במשחק כדורסל מוקדם למטרות צדקה בין שתי קבוצות הפוטבול של ה-NFL – פילדלפיה איגלס ובולטימור קולטס. פנסילבניה היא קודם כל מדינת פוטבול, וכשקוורטרבק עילאי כג'וני יונייטס מהקולטס מופיע, הקהל נוהר בהמוניו. הם היו ממלאים חצי אולם כדי לחזות בו משחק ג'ולות.

עובדה אחרת שאינה ידועה ברבים היא שהרשי ארינה, שבו נרשם אחד ממבצעי הספורט הנדירים של המאה, אינו אולם כדורסל כלל. הוא אולם הספורט של קבוצת ההוקי המקומית המשחקת בליגה השלישית (AA) של ה-NHL. על אחד הקירות היה תלוי לוח תוצאות חשמלי קטן המזכיר לוח תוצאות במגרש בית ספר תיכון. הלוח הראה שלושה שלישים (חלוקת זמן המשחק בהוקי) במקום ארבעה רבעים, ובמקום עבירות הוארו דקות פנלטי (עונש בהוקי). על תקרת האולם היו תלויים דגלי אליפות הוקי-קרח וחולצות עם שמות שחקנים שרובם ככולם קנדים. לא ממש אווירה המתאימה למשחק כדורסל היסטורי.

הוורייורס עלו עם צ'מברליין, גיי רוג'רס, אל אטלס, פול אריזין וטום משרי. הניקס עם דרל אימהוף, ריצ'י גוארין, קליבלנד בקנר, וילי נאולוס וג'וני גרין. ללא צ'מברליין, שתי הקבוצות היו שוות בכוחן – ואולי אפילו עם יתרון מסוים לניקס.

הערב היה קר, רטוב ואפור. האולם התמלא עשן וריח טבק לעיסה מעורבב בבירה. הרבה בירה. אין ספק שלכאן באים בשביל בירה טובה הרבה יותר מאשר בשביל לחזות בכדורסל. המשחק, שהסתיים בניצחון הוורייורס 147-169, החל בצליעה, אך כבר אחרי כמה דקו הרגשתי שמשהו מיוחד קורה. ראיתי כבר די משחקי NBA כדי לדעת שקצב צבירת הנקודות הערב גבוה מהרגיל.

מתחילת המשחק קלע צ'מברלין מכל מצב ומכל עמדה. אף אחד לא הצליח לעצור אותו. הפיבוט של הניקס, פיל ג'ורדן (2.12 מטרים), היה היחיד שהיה יכול לתת לווילט קרב מסוים על הכסף, אבל הוא שכב בחדרו במלון עם שפעת וחום. מלבדו, הגבוה ביותר שהיה לניקס להציע הוא דרל אימהוף (2.09). ברבע הראשון קלע וילט וקלע ללא הפסקה. הוא השיג נקודות רבות מכדורים שגיי רוג'רס זרק סתם גבוה באוויר לכיוון הסל, כשווילט מופיע משום מקום לדאנק אווירי נוסף. בסיום הרבע הודיע הכרוז שלזכותו 29 נקודות מתוך 42 הנקודות שהשיגה קבוצתו. במאזן הניקס כולה היו 26 נקודות.

ברבע השני הציגה הניקס משחק סביר. היא צמצמה את ההפרש ופיגרה רק בתשע נקודות בהפסקה. אבל לווילט לבדו כבר היו 41 נקודות. מתחילת הרבע השלישי ועד תום המשחק, כל מה ששמעת מספסלי הוורייורס היה "תנו ת'כדור לווילט; תנו ת'כדור לווילט". מאמן הניקס אדי דונובן ניסה הכל: שני שומרים. שלושה שומרים. עד שלבסוף ניסה רעיון "גאוני": לא שומרים על וילט כלל וכלל. שומרים רק על השחקנים האחרים ולא נותנים להם להכניס לגוליית המודרני כדורים פנימה. "אם לא יקבל כדורים, הוא לא יקלע". זה היה ההיגיון הפשוט מאחורי הטקטיקה המוזרה שהגה דונובן, שלא רצה להיות המאמן המקצועני הראשון נגדו קולע שחקן יחיד 100 נקודות. הוא לא יאפשר לזה לקרות.

בסוף הרבע השלישי (106-125) נרשמו לווילט 69 נקודות, אבל לא האמנתי שיגיע ל-100. ברבע האחרון כבר היה ברור שכל קבוצת הוורייורס משחקת בשביל מטרה אחת בלבד: לעזור לענק לקלוע את 100 הנקודות. כל כדור הלך אליו, גם אם שחקן אחר ניצב חופשי מתחת לסל. ה"אשם" העיקרי בפארסה הזאת היה גיי רוג'רס שסיים עם 24 אסיסטים – כולם לווילט. בשלב מסוים נטל דונובן פסק זמן וציווה על שחקניו לעשות עבירות מכוונות על שחקני וורייורס אחרים גם אם הם ללא כדור, העיקר לקבל את הכדור במהירות האפשרית להוצאת חוץ אחרי קליעות העונשין, ובזאת להרוג זמן שבו הכדור לא יגיע לוילט. השופטים, וילי סמית' ופיט ד'מברוסיו, נכנסו אף הם לאקסטזה ועשו מצידם הכל (במסגרת המותר, בלי לקבל קנס מהנהלת הליגה) כדי לאפשר לווילט לקלוע, בעודם מתעלמים מהעבירות המכוונות שביצעו שחקני הניקס על כל שחקן פילדלפיה חוץ מווילט.

אני לא מאשים את דונובן. הוא החליט מה שהחליט לאחר שהיה ברור שמאמן הוורייורס, פרנק מגווייר, הורה לשחקניו לבצע על שחקני הניקס עבירה במהירות האפשרית כדי שהכדור יחזור לווריירס אחרי זריקות העונשין. הקהל יצא מדעתו כשהתוצאה עמדה על 139-161 ולווילט כבר 92 נקודות. למשחק כזה אין ערך ספורטיבי עם כל כך הרבה עבירות מכוונות, אבל לאיש – פרט לשחקני הניקס – עובדה זו לא הזיזה. יושבי היציע ידעו שהם חוזים בסנסציה, ולעזאזל עם הגינות ספורטיבית.

אחרי המשחק, בחדר ההלבשה, התברר שווילט סיפר לעיתונאים כי מהרגע ששבר את שיאו (שעמד על 78 נקודות) החליטו חבריו שחייבים לגרום לו להגיע ל-100. הסל ששבר את שיא ה-78 נקודות שלו עצמו נקלע 7:51 דקות מהסיום, וגם הפעם מאסיסט נהדר של גיי רוג'רס. "זאת לא הייתה החלטתי; אישית התחלתי לחשוב על ה-100 רק כחמש דקות לסיום, כשראיתי שיש לי כבר 90 נקודות", סיפר צ'מברליין לעיתונאים.

מיד אחרי הרגע שסיפר עליו נתלו עליו שני שחקני הניקס והוא קבר שתי קליעות עונשין ל-92 נקודות. היה זה ליל קליעות עונשין מהמם עליו וילט לא יחזור עוד לעולם: הענק הזה, בעל ממוצע של 53 אחוזים מקו העונשין לאורך הקריירה קלע פתאום 28 מ-32, או אם תרצו 87.5 אחוזים. ללא דיוק כזה הוא לא היה מגיע ל-100 גם בחמישה רבעים.

נחזור ל-139-161. וילט קיבל מסירה מאטלס ובחצי הוק העלה את קבוצתו ל-163 נקודות, מהן 94 שלו. הניקס הגיבו בשני סלים ללא כל הפרעה – כשכל מה שהוורייורס רוצים זה את הכדור בחזרה  – ומיד עוד אסיסט לווילט, שעמד כבר על 96 נקודות. סל של גוארין לניקס, ואז נשלח כדור גבוה לווילט שסיים בדאנק מהאוויר. היו לו עכשיו 98 נקודות כשהתוצאה עומדת על 145-167.

דקה וחצי לסיום. גרין מוציא כדור לעבר גוארין וצ'מברליין חוטף! הוא מיד זורק ומחטיא. כרוז המשחק, קמפבל, מבקש מהצופים לשים לב כיצד הניקס מנסים להרוג זמן וכיצד הוורייורס ממהרים לבצע עבירה נוספת על גוארין כדי לקבל בחזרה את הכדור. עד אז, ומאז, לא שמעתי דבר כזה מכרוז.

שוב עבירה על גוארין. הוא מצמצם את התוצאה ל-147-167 דקה ושנייה לסיום. קמפבל מבקש מהקהל להירגע כי "צ'מברליין יעשה את ה-100", הוא פוסק בביטחון. רוג'רס מוסר כדור ארוך לווילט, המנתר מחצי מרחק ומחטיא. טד לקנביל, שנכנס דקה קודם לכן, חוטף את הריבאונד שנפל לידיו של גרין ומוסר לווילט. עוד החטאה. ריבאונד נוסף לקנביל, המעביר כדור לג'ו רוקליק שמוסר מיד לצ'מברליין שסוף סוף עושה את זה! יש 100!!! 100 נקודות שקבעו את התוצאה הסופית, 147-169. אני ראיתי מין דאנק, אך יש שראו חצי ג'אמפ – חצי דאנק. אחרים מוכנים להישבע שהיה זה חצי הוק. וילט עצמו לא זוכר. המשחק לא צולם בטלוויזיה או בסרט קולנוע של 16 מ"מ, וזו גם הסיבה שפרט זה – כמו הרבה פרטים אחרים מהמשחק – עדיין שנויים במחלוקת.

כשהאבק נמוג היה אפשר לסכם את מה שאינו שנוי במחלוקת ונרשם לעד בספרי ההיסטוריה – שיאי המשחק. אז ככה: שיא נקודות לשחקן (100); שיא למחצית (59 נקודות); שיא לרבע (31 נקודות, באחרון); שיא זריקות עונשין ושיא קליעות (28 מ-32), ושיא נקודות כולל של שתי הקבוצות – 316 נקודות – ששבר את השיא הקודם של הסלטיקס והמיניאפוליס לייקרס, 139-173 לסלטיקס).

למחרת נפגשו הוורייורס והניקס שוב. הפעם התקיים המשחק במדיסון סקוור גארדן והפעם כבר עם פיל ג'ורדן, שהחלים ושב להרכב הניקס. בסיום המשחק, שהסתיים ב-105-112 לוורייורס, עמד הקהל המטורף של ניו-יורק ומחא כפיים לווילט. על מה? על ה-100 מהערב הקודם? מי יודע? אולי הקהל של ניו-יורק הריע לענק כי הוא קלע הפעם "רק" 54 נקודות?

אגב, רק טיפוס גדול מהחיים כווילט מסוגל היה לשחק בשביל פילדלפיה וורייורס ולהתגורר בניו-יורק, מרחק שעתיים וחצי נסיעה מ"עיר האחווה". "פילדלפיה קטנה עלי", השיב לשואלים לפשר הטירוף הזה, "כמו כן, עלי לדאוג שהמסעדה תתופעל כראוי".

אז, כששחקני הווריירס נסעו חזרה הביתה באוטובוס הקבוצה, "תפס" וילט טרמפ עם אימהוף, גרין, ונאולוס, שנהגו להרשי ממנהטן. היה זה כשעה אחרי שהשחיל דרך גרונם 100 נקודות.

**********

כשכתבתי את המאמר הזה ל"חדשות הספורט" ב-1962 הוספתי במסגרת שזהו שיא שלא יישבר לעד. במשך 44 השנים  הבאות האמנתי בכך. אני לא חושב כך עוד. במשחק נגד טורונטו רפטורס בעונה 2006 קלע קובי בריאנט 81 נקודות כשהוא יושב על הספסל שש דקות. חזיתי במשחק בטלוויזיה בשידור חוזר, ולא היו בו כל תכסיסים בשביל קובי. הוא עשה הכל לבדו: קלע 27 מ-46 זריקות ו-20 מ-28 מהעונשין. מה שעושה את הישגו מדהים אף יותר הוא, שבסיום המחצית הראשונה היו באמתחתו"'רק" 26 נקודות, והמילה "100" אפילו לא נשמעה. במחצית השנייה הוא קלע 55 נקודות (רק צ'מברליין קלע יותר למחצית – 59), ולי זו האינדיקציה הטובה ביותר שמאה נקודות הוא לא רף שיישאר לעולם. אלה המתעסקים עם שיאים חייבים לזכור, כמובן, שבימי צ'מברליין לא היה סל של 3 נקודות. קובי קלע 7 מ-13 ל-3 שנתנו לו 21 נקודות מה-81. ב-1962 הן היו "שוות" רק 14.

ווילט שלא הכרתם: