הטור של מל: מחשבות על קריירה של כתיבה

 

(דיימון ראניון)

אני יושב ליד מיטת אשתי גייל, שאתמול עברה ניתוח 'החלפת ירך'. הניתוח עבר בקלות (כל ניתוח הוא 'קל' כל זמן שהוא קורה למישהו אחר) וכבר היום היא יכולה היתה להשתחרר מבית החולים אחרי לילה אחד, אבל הרופא המנתח העדיף שתישאר עוד לילה להבטיח שהכל כשורה כי תמיד היתה לה בעייה עם  קרישי דם כרוניים בדמה. כשאני נזכר בקרובי משפחה ששברו את 'צוואר' עצם הפימור ('הכדור' של עצם הרגל הניכנס ל'כיפת הירך' (SOCKET) או היו זקוקים להחלפת ירך בגלל (בעיקר) דלקת פרקים שבמשך 70-80 שנה 'אכלה' בקרטילג' -הסחוס המשמש כחומר רך הסופג ומקטין את חוזק ההתנגשות בין עצם הרגל והירך בכל צעד, והרבה ביותר בנחיתה מניתור – ועבורם פציעה כזאת היתה למעשה פסק דין מוות בגלל הצורך לשכב במיטה להחלמה משך 6-7 חודשים, "ריהביליטציה" שרוב המבוגרים לא יצאו ממנה כתוצאה מדלקות בריאות, וקרישי לב שהגיעו לריאות בגלל חוסר תנועה.

מה שלקח  אז , לפני 40 ו-50 שנה –  חודשים לפני שהירשו למטופל להתרומם על רגליו לוקח היום שש שעות. אתמול ב-2:30 היא נותחה, וב-7:50 בערב כבר הגיע פיזיוטרפיסט לקחת אותה 'לטיול' של כ-20 דקות בבית החולים בשימוש הליכון, והיום היא כבר למדה כיצד לעלות על המיטה, לרדת ממנה, וכן לעלות ולרדת במדרגות.

אז היה לי היום זמן לשבת ולכתוב בבית החולים כשאני מחליט שיהיה זה מאמר כולו שלי, מזכרוני, וללא כל שימוש באינטרנט. עשיתי זאת כשלפתע – כשאני יושב ליד מיטתה והיא רדומה – קפצה בי המחשבה על מה קרה לי – לנו, כתבי הספורט הוותיקים מלפני 55 או 45 שנה (לא נשארו הרבה מאיתנו…) עם חידושי הטכנולוגיה של היום. למעשה אותה הבעייה הקיימת לי היום (ולא משנה שהתחלתי לפני 56 שנה) שקיימת בהווה אצל כל עתונאי הספורט,  כמו לרוב כתבי האתר אפילו שלרובם זהו נסיונם הראשון בכתיבת ספורט לציבור. ז"א, הקושי החדש שנוצר כבר לפני איזה 10-15 שנים הוא שהאנשים שאנחנו כותבים להם, רואים בדיוק את מה שאנחנו רואים, וקוראים באינטרנט בדיוק את מה שאנחנו קוראים. ישנו איזהו קשר ודימיון בין ניתוח הירך של גייל היום לבין הניתוח של אלה שעברו אותו לפני 50 שנה והכתיבה של היום לעומת אז. עוד מעט אחזור לזה.

אז בי עדיין קיימת השפעת הכתיבה של אז, ומאמר זה הולך להיות עוד אחד מסיפורי התיבה שלי, אבל "סיפור תיבה" רק בצורה ולא בתוכן כי זהו מאמר חדש לחלוטין ולכן ברור לי שלא יותר מ-15 עד 20 גולשים יקראו אותו בסבלנות מתחילה ועד סוף. למה לא יקראו? כי היום כבר לא כותבים ככה מאמרי ספורט. הצעירים התרגלו יותר מדי לקרוא מה קורה בסמארטפון או ב'וואללה' ולמי יש סבלנות לקרוא מאמר של 3,000 מילה?

לעולם לא אשכח את הפגישה הראשונה שהיתה לי עם עורכי הספורט של עתון "חדשות הספורט". עוד רגע אחזור אליה. את סיפורי אתם יודעים, ואם לא, אז בקיצור נמרץ אחזור עליו: אף פעם לא חשבתי על קריירה ספרותית/עיתונאית, ומעולם לא תכננתי להיות עיתונאי ספורט. מה שכן הייתי תמיד זה 'חולה ספורט' (מקום שני באליפות 'ידע הספורט' של ישראל, 1959!). אני גדלתי עם רקע ריאלי/מספרי/ מדעי – כל בני דודי ז"ל המבוגרים ממני ב-10-15 שנים (4 מהם) למדו בבי"ס 'ריאלי' ואז הפכו למהנדסים בטכניון,  לי הוכנס לראש מגיל רך ביותר שאני הולך לטכניון בסיום התיכון. בתקופת ילדותי בה גדלתי ללא אבא, הספורט היתה הבריחה שלי לחברות, למציאת אהבה, והערכה כי תמיד הצטיינתי בכל ספורט שעסקתי בו כילד וכנער. כבר בתיכון התחלתי לחשוב כיצד אני יכול לחבר את הנטייה והכישרון המתמטי שלי עם אהבת הספורט. זה מה שרציתי אבל עדיין לא ידעתי כיצד.

מה שעוד ידעתי שבבית הספר העממי היה לי מורה בשם קווינט שאהבתי/שנאתי מאה פעמים ביום, והוא אותו דבר. הוא היה זה שבגיל רך עודד אותי לכתוב. סיפרתי כבר על "יום הורים" אחד כשהוא אמר לאמי (אב לא היה לי מגיל 3), "הדסה, אני מרחם עליך שיש לך בן כמנחם אבל דבר אחד איני יכול להכחיש: יש לו כישרון מיוחד לכתיבה". המשפט הזה נחרט במוחי כמו איזה אלף 'פניני לשון' ו-'חידודי לשון' שלו (של קווינט) שהרבה מהם כבר ציטטתי, והרבה יותר "ציטטתי" כאילו באו ממנו כי ידעתי אותם והם נשפכו מהעט או מהמקשים, ועשיתי מין מנהג להשתמש ב"מורה שלי קווינט" שלימד אותי אותם. זה היה אחד הדברים שלמדתי מדיימון ראניון ("איך לימד אותי המורה שלי קווינט כבר בכיתה ב'? ש'עליך תמיד להחמיא לנערה לפני שאתה מרים לה את השמלה')

בעתודה האקדמאית בצה"ל התחלתי ללמוד בטכניון. סיימתי שנה, ופתאום "מבצע סיני" של 1956 הוציא אותנו מהלימודים, ואותי שלח לשריון שם שימשתי כטנקיסט. כשהמבצע הסתיים כבר איחרנו את לימודי השנה הבאה, ובמקום לחכות 9 חודשים החלטתי לסיים את השירות הצבאי. בזמן השירות הצבאי החלטתי: "אני לא חוזר לטכניון. אני הולך ללמוד במכון וינגייט, ואז אמשיך ללימודי ביומכניקה בארה"ב". המשיכה והאהבה לספורט לא היתה קטנה מאהבת המכניקה והאלקטרוניקה.

כתיבה? לא זכור לי אף מאמר או סיפור שכתבתי אי-פעם בתיכון או בצבא, מלבד מכתבי אהבה לרינה ז"ל שהפכה לאשתי. היא היתה 'הומניסטית' בעיקרה, וכשקיבלתי ממנה מחמאה על כתיבתי הסמקתי והייתי אדום כעגבניה.

החלטנו להמשיך לימודינו בארה"ב כי אז לא היה מקצוע 'ביומכניקה' בישראל (גם היום אין למעשה דרך להשיג PH.D בביומכניקה בישראל). ב-1961, בעודי סטודנט ב-NYU קניתי כרטיס למשחק הניו יורק ניקס – בוסטון סלטיקס, ויצאתי ממנו המום, מכושף, ושפוט לנצח נצחים. עד אז בישראל ה-NBA היתה לא יותר משמועה. חשבו שהכדורסל העליון הוא ההארלם גלוב טרוטרס, או כדורסל המכללות (שנייגלה בכל רמתו באולימפיאדת רומא 1960, אע"פ  שהסרטים על המשחקים הגיעו לישראל בשחור-לבן רק כמה שבועות אחרי).

לא יכולתי להירדם בדירתנו הקטנה ברח' 77 בין הברודוויי והשדרה השמינית. בשעה 1 בלילה הוצאתי גליון ניר, כתבתי כותרת "כדורסל מעולם אחר" ושלחתי ל"עיתון חדשות הספורט" ת"א, ISRAEL" סיפור מלא צבע על המשחק. כעבור חודש הגיעה אלי חבילת עיתונים מגולגלת ובתוכה המאמר שלי, "מאת כתבנו בארה"ב מנחם לס". לא שאלו אותי, לא דיסקסו משכורת איתי, העיקר שאני כתב 'חדשות הספורט'.המשכתי לכתוב עד סוף חודש מאי (כולל הפלייאוף שהמנצחת האוטומטית בהם אז היתה הבוסטון סלטיקס) וכך הגענו בתחילת יוני לחופשת מולדת.

 

העיתון שכן באיזה שהוא חור בקומה שנייה מאובקת ברח' תושייה, ואיך שהוא הגעתי לפגישה עם עורכי העיתון. הם היו שמות שרק קראתי עליהם: אלכסנדר אלכסנדרוני, יזהר ברנר, יהודה גבאי, יחיאל ארזי, ישראל פז (גולשמידט), ועוד שניים שלושה. הם היו אז התותחים הכבדים ביותר של כתיבת הספורט של מדינת ישראל.

אני זוכר את הפגישה הזאת כאילו היתה אתמול.

-מנחם, הפכת לאחד העיתונאים הפופולריים ביותר בספורט, ואנחנו שמחים שאתה כתבנו!

-אני מרגיש ממש מאושר לכתוב.

ואז שאל אותי יזהר ברנר, לדעתי גדול עיתונאי הספורט בארץ של שנות ה-50 וה-60: "אנחנו יכולים לשלם לך רק 20 לירות למאמר, אז מה עושה אותך כה 'מאושר'? הפופולריות שלך? העובדה שהפכת לשם ידוע במדינה הקטנה שלנו?"

חשבתי לרגע, ואז עניתי במלוא הרצינות ומלוא האמת: "מה שעושה אותי מאושר זאת הכתיבה עצמה. אני אוהב לכתוב!"

שוחחנו עוד קצת, ההוראה היחידה שקבלתי היתה: "כתוב בדיוק כפי שאתה כותב, וכתוב על מה שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה, רק תזכור שמאמר של 2,000 מילה הוא עמוד שלם בעיתון ואתה מוגבל לשניים כאלה בחודש". מאחר וכתבתי בעט על גליון נייר צהוב עם שורות ולא עמדתי להתחיל לספור את מילותי, כתבתי שני מאמרים 'ארוכים' ושניים יותר קצרים בחודש.  אז כמובן לא היתה טלוויזיה, וכל מאמר היה סיפור שלם שכתבתי לציבור עכברי ספורט החייבים לעצום עיניהם ולהיכנס (ולתאר לעצמם) אל העולם עליו כתבתי.

רק כשהגעתי חזרה בנסיעת אוטובוס לחיפה, ואז מס' 74 לטבעון (גם הוריה של רינה, וגם אמי ואבי החורג גרו בטבעון) עברה הפגישה עם עורכי 'חדשות הספורט' כסרט נע בראשי ופתאום קלטתי שכשהם שאלו אותי מה עושה אותי 'מאושר' בכתיבה להם עניתי "אהבתי לכתיבה" ולא "אהבתי לספורט".

הסתבר לי אז – ואת השעור הזה לא שכחתי אף פעם, ולא אשכחו עד יום מותי – שאני נהנה לכתוב ספורט כבר 56 שנה ראשית כל בגלל שאני אוהב לכתוב, ושנית, בגלל שאני מטורף לספורט, ואין כל מקריות בסדר שכתבתי "כתיבה" ו-"ספורט". מצאתי לי אחלה 'סידור': "אני אוהב לכתוב, והנה, יש לי עולם ספורט מלא לכתוב עליו!"

רוצים לדעת את האמת לאמיתה?

אילולי האתר הזה לא הייתי מצליח לכתוב יותר. היכן הייתי כותב? בוואללה? ב'מעריב'? מי מעוניין היום ב-'מאמרי תיבה' המלאים צבע? למי ישנה סבלנות  לסיפורי אנוש, טרגדיות, ניסים ונפלאות?

********************************************************************

 

עיתון חדשות הוקם לפני קרוב ל-30 שנה והתקיים פחות מ-10 שנים. לגבי הדור שהיה אז בשנות העשרה של חייו הוא זכור כחוויה מעצבת. עיתון ששבר את כל הטאבואים של העיתונות הגדולה ("הארץ", "ידיעות", "מעריב" ) היה צהוב כפי ששום עיתון ישראלי לא היה לפניו ויחד עם זאת היה גם שמאלני שנתן לקוראיו את ההרגשה שהם חלק מהחברה הישראלית.

לוגו של חדשות

ראוי לדון בסיפורו של "חדשות". לא בגלל העבר אלא בגלל ההווה. כי "חדשות" היה מעין מחלה ויראלית, שהפיץ את הוירוסים שלו לכל אמצעי התקשורת. הואיל והייתי עד קרוב למאבק שבו הביס "ידיעות אחרונות" את "חדשות" אספר את הסיפור, כפי שנראה מן העבר השני של הרחוב. ידיעות ניצח, אך כולנו הפסדנו. מי שרוצה לדעת מדוע העיתונות הישראלית צהובה כל כך ויחד עם זאת שמאלנית כל כך חייב ללמוד את הלקח של "חדשות".

********************************************************************

כיצד הכל החל?

את זה אף אחד לא יודע כי לא דיברתי על זה אף פעם. כבר מגיל 12 אני קורא בקביעות את ספורטס אילוסטרייטד. בן דודה של אמי, ג'ייקוב טרוביק, היה אדם אמיד (בעל בית חרושת גדול מאד לנעליים) בוילקס-ברי, פנסילבניה שהיה גם ציוני אמיתי, וכמו אמי הגיע מליטא מדבר וקורא עברית אבל התיישב בארה"ב. הוא הגיע לביקור ראשון ב-1950 ושאל איזה מתנות אני רוצה "מאמריקה". עניתי: "אני מבקש אם אפשר ספרי ספורט, ואם ישנו איזה מגזין ספורט". הוא רק חייך.

כעבור כמה חודשים מגיעה חבילת ספרים. SWEET SCIENCE של אייג'יי ליבלינג, אחד מטובי ספרי הספורט שאי-פעם קראתי. BANG THE DRUM SLOWLY של מארק הארפיס. THE LONG SEASON של ג'ים ברוסמן. "THE NATURAL" של ברנרד מלמוד. THE PROFESSIONAL" של היינץ. "DOWN THE FAIRWAY" של בובי ג'ונס האגדי. "FAREWELL TO SPORTS" של פול גליקו. הסיפור הענק על בייב רות', ג'ק דמפסי, ובובי ג'ונס. הספר הענק, של זוכה פרס פוליצר "THE HARDER THEY FALL" מאת באד שולברג, או סיפור שלימד אותי מה זה אגרוף מקצועני. הספר האלמוותי של גדול עתונאי הספורט של אז גרנטלנד רייס, "TUMULT AND THE SHOUTING".

הייתי ילד בן 12, תלמיד ממוצע באנגלית, וקראתי כל ספר בשקיקה ובטראנס מחלט, בתחילה עם מילון על כל מילה חמישית, ולאט לאט התחלתי לקרוא די חופשי. כמה ספרים קראתי 2 ו-3 פעמים. הם עדיין נשמרים בביתי למזכרת-עד. כמה פעמים חשבתי אם היה בכל מדינת ישראל אחד שידע יותר על ההסטוריה של הספורט האמריקני יותר ממני, ילד בן 14-15 (כמובן שקראתי גם את SI כל שבוע, ועל זה עוד מעט). אז ג'ייקוב החל לשלוח לי את ספריו של או' הנרי, עד שהגיע הסם שגרם לי לסימום מחלט: ספרו של דיימון ראניון Damon Runyon from First to Last (1954,

אני לא יודע בדיוק מה עשה לי ספרו הראשון של דיימון ראניון הזה, אבל הוא הפך אותי לג'אנקי, והשפיע על סגנון כתיבתי יותר מכל אחד אחר. היום השפעת הסגנון פחות מורגשת, אבל השנים הראשונות לכתיבתי – לפחות ב-20 השנים הראשונות – הושפעו מבלי ששמתי לב מדיימון ראניון הזה. מה לא קראתי? "ברנשים וחתיכות". "THREE WISE GUYS"…Trials and Other Tribulations"…The Bloodhounds of

קראתי לפחות 15 ספרים שלו.

בלי ששמתי לב התחלתי להשתמש בכתבותי ב'חדשות הספורט' הרבה בשפת הווה, כמו ראניון (שאצלו כמעט אין עבר או עתיד). כאילו הכל קורה עתה לנגד עיני. ממנו למדתי לסרס מילים, להמציא כינויים, ולהידבק לכמה ניבי לשון. (לדוגמא, "איך אומרים החברים שלי מאור יהודה?…).  ממנו למדתי (לא 'העתקתי'; זה פשוט ניכנס לשפתי) להמציא מילים, כינויים, והגזמות. מה שאתה יותר מגזים בבדיחות, יותר מאמינים שזה אולי באמת כך. למשל, "הוא לא היה סתם ענק. הוא היה ע-נ-ק. איזה 2.50  מ' ורק עם גרביים".

וממנו למדתי (או הושפעתי) יותר מכל אחד אחד בלכתוב בשפה פשוטה, כפי שאני מדבר.

ממני למדתי גם כמה דברים שליליים. אצל דיימון ראניון אין "נשים" (WOMEN). זה תמיד "BROADS" או "DOLLS" (בובות) לכן הרבה פעמים אני מתאר נשים כ-"נקבות". זה העליב כמה וכמה אנשים אז אני מנסה למעט להשתנמש ב'נקבות' (אם כי מעולם לא הבנתי מה רע בזה!).

בגיל 12 התחיל להגיע גם SI. אני קורא בו בקביעות מ-1952 עד היום. רק בצבא החמצתי כמה כשלא היה לי זמן.

שם הכרתי כבר בגיל צעיר את רוברט קריימר,צדיק גורדון, דן ג'נקינס, פרנק דיפורד, טקס מאול, וויטטני טאור, הרברט וורן וינד, וכל הגדולים האחרים מספורטס אילוסטרייטד. למדתי וידעתי בייסבול, פוטבול, הוקי-קרח, גולף… אבל לא היה לי עם מי לדבר על כך בישראל. אפילו בשנותי בוינגייט (1958,1959), איש לא ידע או הבין על מה אני מדבר.

הקשבתי בריכוז, ולמדתי מכל אחד, והרבה ממורי היו בין הגדולים ביותר. למשל הדבר החשוב מאד (עבורי! לא מציע לאף אחד ללמוד ממני, או מרד סמית'…) שלמדתי מרד סמית', עיתונאי הספורט הדגול של הניו יורק טיימס, היה לא לקרוא את מה שכתבתי. הוא אמר לי בפעם הראשונה שהוצגתי בפניו כעיתונאי ספורט צעיר מישראל: "כתוב לאט. חשוב על מה שאתה כותב. הקש על המקלדת רק באצבע אחת כדי שתוכל לחשוב ולא לשגות באיות. אבל כשסיימת, שלח את מה שכתבת ואף פעם אל תקרא זאת שנית, כי בפעם השנייה לא תאמין איזה PIECE OF JUNK זה עתה כתבת". אז אני עוקב אחרי המשפט שלימד אותי הגדול מכולם באדיקות, ואם לפעמים מתגלגלת שגיאה, האשם הוא ברד סמית'.

דבר נוסף שתמיד היה חשוב לי זה לכתוב מאמרים כל כך מעניינים וכיפים לקריאה בהם ה-SUBJECT MATTER כלל לא חשוב. אני כמעט לא עושה זאת יותר כי האתר הוא אופרה אחרת, אבל ל'חדשות', 'ידיעות', ומעריב כתבתי על הכל. על גולף, על אקווסטריאן, על קליעה למטרה, ובמכביות השונות על באולינג דשא, טניס שולחן, הרמת משקולות, וצלחות חרס.

אם נהניתי ממה שראיתי אני מנסה להעביר את ההנאה לקוראים, ובדרך כלל די הצלחתי בעבר.

אני התחלתי לכתוב בחדשות הספורט בעט. איזה 20 שנה של נייר ועט. אח"כ ב"חדשות" הם קנו לי וורדרייטר של "RADIO SHACK  שהיה לו זיכרון של 20,000 קרקטרס. בערך 300-400 מילה. הייתי שולח הכל ב-טלקום דרך הטלפון כשאני רואה את המילים רצות. מאמר של 2,000 מילה הייתי שולח ב-5, 6 פעמים של 300-400 מילה. כל 400 מילה היו עוברים בטלפון באיזה 3-4 דקות. ב'ידיעות' המשכתי עם הרדיו שייק, אבל באיזה שהוא שלב עברתי ל-MAGNAVOX (וודפרסור). כמובן שאז לא היה גוגל או כל מנוע חיפוש אחר וכל חתיכת אינפורמציה שאז היה לוקח לי איזה שבועיים למצוא אני מוצא היום בעשרים שניות.

דבר נוסף: כל מה שאני כותב, וכל חתיכת אינפורמציה שאני כותב עליה, כל ילד בן 14 כבר שמע עליה לפני מהסמארטפון. אני לא מחדש שום דבר חדש לאף אחד.

ONLINE WORK? לכתוב מהאולם או המגרש כפי שהיום אי אפשר בלי? זה היה אז חלום.

אז הכתיבה השתנתה. הדברים אותם כותבים השתנו. הסגנון השתנה. אוצר המילים קטן לאט-לאט עם מיתת תאי מוח נוספים בכל רגע שאני חי.

מה שעזר לי – וכנראה שרק בגלל זה אני עדיין כותב – היתה העובדה שאף פעם לא הייתי זקוק לכתיבה למחייתי. לכן זה תמיד היה – ונשאר – הובי, ולא מקצוע. ואולי בגלל שזה נשאר הובי עד היום אני מצליח עדיין לשאת את משקלי באתר, וכשאני שוכח מילה בעברית אני כותב אותה באנגלית, או מסתכל במילון, או מנסה לתארה בעשר מילים כדי שאובן כהלכה.

אני מאמין שישנה לי ביקורת עצמית די ריאליסטית ואובייקטיבית. איש לא יצטרך להודיע לי כשאפסיק להיות רלוונטי – – אני אדע זאת אולי אפילו לפניכם.

אבל עד אז אמשיך לבעוט בכמה וכמה טוסיקים.

 

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 80 תגובות

  4. סומסום

    28 אפר 2017 08:02:13

    איך אמר יורם קניוק, נקמת הכותב ונחמתו מול כל היתר, בגיל מבוגר, היא שהמוח ממשיך לעבוד, רענן כמו תמיד.
    תודה, דוק!

  7. אסף

    28 אפר 2017 08:33:03

    מנחם הסגנון כתיבה הייחודי שלך הוא משהו שאי אפשר לקחת ממך וגם אי אפשר ללמד, מקווה שתמשיך לכתוב כמה שיותר.והכי חשוב רק בריאות לך ולגייל.

  10. צביקה

    28 אפר 2017 09:05:29

    איזה תענוג על הבוקר! מנחם אני אוהב כל מה שאתה כותב אבל כאלו כתבות הן הקצפת, הקרם דה לה קרם. ממש ללקק את השפתיים.

  12. bird

    28 אפר 2017 09:18:35

    איזה תענוג של מאמר
    יושב בשישי בבוקר על קפה, הבית ריק כי הילדים במסגרות והאישה בסידורים, קורא ומחייך מאוזן לאוזן.
    תמשיך בדיוק ככה דוק. אין כמוך – יחיד במינו.
    שלמרות הגיל וההספק, אתה עדיין הצעיר שבין הצעירים

  13. עידו גילרי

    28 אפר 2017 09:20:06

    מקסים מנחם.
    דרך אגב בזמנו כשנברתי בארכיונים של חדשות הספורט מצאתי את המאמר הראשון שלך ושלחתי אליך. ברור שקשה לזכור אחרי כל כך הרבה שנים אבל זה היה דווקא משחק בין הלייקרס לווריורס במדיסון סקוור גארדן.
    הנה הלינק, אם אתה רוצה תוכל להכניס לכתבה:
    http://archive.football.org.il/multimedia/PDF/Newspapers/hadashot/1961/11-03-1961.pdf#search=חדשות

  15. אפלטון

    28 אפר 2017 09:28:51

    מנחם החלמה מהירה לגייל.
    אתה תהיה רלוונטי הרבה אחרי שהדור הצעיר כבר יאבד מהרלוונטיות שלו. מה שיפה בכתיבה טובה, שהיא אלמותית. תודה לך על עשרות שנים של השראה וכל עוד היד מצליחה להקליק והמוח מעביר לה פקודות, אל תפסיק לכתוב.

  16. שי אבן צור

    28 אפר 2017 10:07:17

    דוק, אתה הכי רלוונטי ולא פחות מגניב מדיימון ראניון 🙂
    תודה לאל שאתה קיים. מבחינתי, העולם היה הרבה פחות כיפי בלעדיך 🙂

  17. ערן

    28 אפר 2017 10:09:51

    תודה רבה מנחם, בתור חובב הסטוריה של ספורט ושל עיתנות אני נפעם מכתיבתך ופעלך, במיוחד מן הציטוט הבא "כתוב לאט. חשוב על מה שאתה כותב. הקש על המקלדת רק באצבע אחת כדי שתוכל לחשוב ולא לשגות באיות. אבל כשסיימת, שלח את מה שכתבת. ואף פעם אל תקרא זאת שנית כי בפעם השנייה לא תאמין איזה PIECE OF JUNK זה עתה כתבת". אז אני עוקב אחרי המשפט שלימד אותי הגדול מכולם באדיקות, ואם לפעמים מתגלגלת שגיאה, האשם הוא ברד סמית" ממש אמוציונלי

  20. אחד העם

    28 אפר 2017 10:24:49

    מכל מאמר שלך יש מה ללמוד!
    מאחל לך (גם בשבילנו) עוד הרבה שנות כתיבה
    אגב, הזיכרן שלך לפרטים הוא פרייס"לס"

    1. Berch

      28 אפר 2017 13:49:57

      לא פלא
      אחרי שסמי עופר ניסה לקנות את המוסד ולקרוא לו "המוסד על שם סמי עופר" המוסד התעצבן וחיסל אותו.
      אני הייתי עושה אותו הדבר!

  23. האווי לאסוף

    28 אפר 2017 10:49:58

    נהדר דוקטור, תודה רבה.
    החלמה מהירה לגייל ( אני בסירה דומה, אתמול אחותי שברה את עצם הירך ועברה ניתוח…).
    מגניב לראות, דרך הערת ביניים קטנה, את השינויים בעולם העיתונות. כשאני עבדתי בתחום (כתב ובעיקר עורך) אלף מילים לעמוד כבר היו הרף העליון… כושר הריכוז שלנו הקוראים הולך ופוחת

  24. no funny shtuff

    28 אפר 2017 10:52:35

    מעולה מנחם, ישר כח!

    אני מת על הגלגול ה"חדש" שלך עם כתיבת המעורבים והטורים היומיים שמתעסקים בספורט עצמו וגם במה שמסביב, כולל עניינים פרטיים.

  29. עידן

    28 אפר 2017 11:58:40

    מנחם אדיר כרגיל, לקרוא בשקיקה כל מילה כתבת.
    בתור אחד שקורא באתר כבר כמה שנים האתר הזה הוא מדהים וכל פוסט שלך (ושל שאר הכותבים כמובן) הוא תענוג.

  30. תומש

    28 אפר 2017 12:10:30

    ענק! גדלנו על ברכיך ואנחנו ממשיכים לגדול, לא משנה כמה סחוס נשאר בהן! אני חושב שיש מקום היום לכתיבה "מהתיבה", לעומק וצבע. ראה למשל את ביל סימונס. אני חושב שאם הייתי פותח את ואללה ורואה טור מגזין שלך זה היה טבעי ונכון. אבל יש את האתר המופלא הזה ועל זה תודה גדולה

  31. יניב

    28 אפר 2017 12:15:41

    אין עלייך מנחם. אתה גם מה זה צודק גרמת לי לחשוב באמת שהדור שלי שגדל עלייך ינק את הnbaדרך הכתבות שלך. אני זוכר איך כל יום הייתי מחכה לאמא שלי בתחנת אוטובוס ואיך שהיא מגיעה חוטף ממנה את העיתון הולך לעמודים האחוריים של מוסף 24 ומחפש את הסיקור שלך. הייתי קורא ומרגיש ממש כאילו ראיתי את המשחק. אמרתי לך את זה כבר כמה פעמיים שנפגשנו שרק בזכותך אני אוהד הלייקרס. איך שהיית מתאר את מג'יק גרמה לי להתאהב בו ואז בלייקרס ורק אחרי שהתאהבתי בו(בזכותך)הייתי רואה בערוץ הלבנוני משחקים שלו. אתה היית ונשארת מספר אחד.ובכלל הדבר שלדעתי אתה יכול הכי להתגאות בו מכל הקריירה הענפה שלך זה האתר שגם הפך לבית לכל חובב ספורט וגם ההזדמנות שנתת לכל מי שרוצה לכתוב ובזכות זה אנחנו נהנים מכותבים כמו מידן גיא זעפרני רועי וכל השאר שכותבים נפלא וזה בזכות הבמה שנתת להם

  32. אהרון שדה

    28 אפר 2017 12:25:45

    מנחם בעיני אתה מספר אחד בכל הזמנים ללא תחרות בטח בעיתונות הכתובה.
    גם באתר זה גדלו יורשים גדולים וראויים ברשות הגדול מכולם יאיר זעפרני.

  36. הציפור הנדירה

    28 אפר 2017 13:17:03

    יישר כוח על כל מאמריך!!!
    עכשיו אני מבין מאיפה באות השגיאות הלא מתאימות ליכולותיך הגם שאינן רבות ואף ממש מעטות.

  37. avri

    28 אפר 2017 13:27:30

    מנחם, אתה ללא ספק אחד מענקי כתיבת הספורט הישראלים (ובספר שלי בלי ספק,מספר אחד מכולם). תמשיך לבעוט בכמה שיותר טוסיקים!

  39. MJ234523

    28 אפר 2017 13:46:14

    מנחם סליחה אבל אתה מצחיק אותי…:
    ציטוט: "ולכן ברור לי שלא יותר מ-15 עד 20 גולשים יקראו אותו בסבלנות מתחילה ועד סוף."

    נפלת על הראש?!
    עוד לא קראתי את הטור והסיבה היא, שאני הולך לפנות לי זמן, ככה בהשקט ושלווה ולהתענג על כל מילה ומילה מכתיבתך המספקת הנאה צרופה ומזוקקת…. הן ידע רב בספורט ולא פחות מעניין – האווירה הנוסטלגית של שנות השישים והשבעים…

  40. Berch

    28 אפר 2017 13:47:10

    אתה אלוף דוק.
    אני יודע שדני כתב את זה לפני אבל זה בדיוק מה שעלה בראשי בסוף המאמר.
    בתור אחד שהרגיש בודד שנים רבות באהבתי ל נ. ב. א
    ששנים בנות הזוג שלי לא הבינו מה זה הפיגור הזה של לא לישון בלילה בגלל משחק מטומטם
    מצאתי באתר קהילה אוהדת ותומכת
    תודה לכולם
    ובמיוחד לך מנחם
    אתה הזרע שגרם לכל זה לגדול ולפרוח

  41. אורן

    28 אפר 2017 13:50:39

    מהימים שהייתי קורא את הספרים שלך בשקיקה בספריית היסודי (אני בן 27) עד עכשיו, שישבתי בשמש הנהדרת במרפסת של שישי בצהריים וקראתי את כל הטקסט הזה – אתה יחיד ומיוחד מנחם. תודה.

  43. מנחם לס

    28 אפר 2017 15:19:11

    ,תודה לכולם!!
    זאת התמורה האמיתית על המאמץ והזמן שהכתיבה דורשת.
    אין לכם מושג כמה אני מעריך זאת.
    הולך להביא את הזקנה הביתה מבית החולים.

  45. נתנאל

    28 אפר 2017 16:29:58

    גאון. זה לא פשוט להיות פשוט ואתה עושה את זה בצורה הכי טבעית שיכולה להיות. מאחל עוד המון שנים.

    החלמה מהירה ורק בריאות לשניכם!

  50. גיא א

    28 אפר 2017 18:34:25

    איזה מאמר כיפי. אני בטוח שהרבה אנשים קראו עד הסוף. אגב אני היום בצ'רלסטון דרום קרוליינה. המקום עם הכי הרבה בחורות פר בחור שראיתי בחיי. עיר נהדרת

  56. DorS

    28 אפר 2017 19:23:04

    מנחם היקר! אתה מלווה אותי בתור ילד צעיר שאהב את הבולס של ג'ורדן, פיפן, רודמן וקוקוץ'. אני זוכר עדיין את היום בו נסעתי לצומת ספרים בשפיים וקניתי את הספר "חמישים הגדולים" שנכתב לפני 20 שנה בערך. אתה עזרת לי להבין כדורסל, להכיר את הכוכבים הגדולים (אז בעיקר ג'ורדן ובארקלי, אך גם פני הארדוואי וגרנט היל הצעירים), לדעת את הכינויים ובעיקר להכיר את כל חמישים השחקנים הטובים בהיסטוריה של הליגה- ממיקאן מהלייקרס של שנות ה-50 ועד שאקיל אוניל הצעיר מהלייקרס. הסבת לי הנאה רבה, מלדעת מי זה פיט מארביץ' המנוח ועד ועד ווילט "דה סטילט" צ'מברליין. כל התקופה הזו היא בהחלט זיכרון ילדות מהנה וחלומי, אז תודה לך! תודה רבה!

  57. לחם מטוגן

    28 אפר 2017 20:21:31

    מנחם ישר כוח. האהבה שלך לכתיבה מורגשת היטב בפוסטים שלך. הכנות הרבה והפתיחות שלך לא דומה לאף עיתונאי. תמשיך לסקרן🏀🏀

  60. איתי

    28 אפר 2017 21:07:26

    אני קורא כאן כל יום, ואף פעם לא הגבתי, אבל היום סיפקת לי סיבה כל כך טובה להתייחס לראשונה.. מדהים, מודל לחיקוי, להיות מסוגל לשמור לאורך כל כך הרבה שנים את האהבה הגדולה שלך- כעבודה וכתחביב.. רק תמשיך, אם לא בשביל עצמך אז בשבילי.
    החלמה מהירה לגייל!
    מאמר מאסטר פיס, מחכה לפעם הבאה.. שבת שלום!

  61. רן

    28 אפר 2017 21:08:06

    מנחם היקר.
    הרבה בריאות והחלמה מהירה.
    טור נהדר.
    לא יאומן איך נהניתי כ"כ לקרוא את הטורים שלך בידיעות שהייתי ילד,
    ואיך אני נהנה מהם היום כאיש בוגר .כאילו לא עברו 30-35 שנים.
    תענוג!

  62. Jake the snake

    28 אפר 2017 21:46:14

    בריאות
    מנחם היקר…אל תפסיק…
    גידלת דור של אוהדי nba והטבעת את חותמך
    אבל אתה רק בהתחלה…
    מבחינתי שנה הבאה תדליק משואה..

  63. ויסקונסין

    28 אפר 2017 22:02:14

    ברכות רפואה שלמה ומהירה לגייל מכולנו.
    מנחם, זו כתבה מדהימה מרתקת מעשירה ומחכימה,
    אחת הכי טובות שלך, מיני רבות טובות.
    מרגש, ואתה תמיד תיהיה רלוונטי!!!

  64. ויסקונסין

    28 אפר 2017 22:06:16

    מנחם, חייב לנצור ולשמור את הכתבה המופלאה,
    והתגובות מדהימות
    ממש מזדהה עם כל המחמאות שלכם.
    מבקש שתפרסם אותה עוד ועוד באתר.
    מופת.
    תודה רבה מנחם המופלא.

  66. Beba

    28 אפר 2017 22:40:00

    מנחם, אתה מלך!
    אני זוכר איך אהבתי לקרוא אותך בתור נער שחולה על המשחק הזה, במיוחד על ה- NBA. שהיה כמו שאמרת כדורסל מעולם אחר, עם תיאורים חיים ושונים בתוך השפה והכתיבה כמו שהנ. ב. א שונה מהכדורסל בשאר העולם. הכנסת המון passion שלא הכרתי לפני זה.
    את דיימון ראניון דווקא הכרתי אחריך (אני בטוח שחשבתי לעצמי "אה, הוא כותב כמו מנחם לס" 😊).
    האתר הזה מדהים ומאפשר לי לחיות את המשחק גם כשאני לא רואה הרבה מהעונה הסדירה אבל מצטרף לפלייאוף בפול פאוור. הכנסת בי passion למשחק שוב ועל כך תודה גדולה לך ולכל הצוות המוכשר (בטירוף!) שכותב פה.
    רק בריאות לך ולזקנה 😀

  67. מנחם לס

    29 אפר 2017 00:08:16

    שוב, תודה לכולם. זאת התמורה האמיתית שאנחנו, הכותבים, מקבלים.כיף לכתוב לאנשים שמעריכים את הכתיבה, והכי חשוב – נהנים ממנה.

  68. קאובוי

    29 אפר 2017 00:47:50

    ועוד איך נהנים, כתבה מעוררת השראה, ביוגרפיה מרתקת,
    ממך מנחם למדתי להסתכל על הגנה,להעריך ולהבין אותה
    קרוס אובר, פסיכולגויה של השחקנים והמאמנים
    ועוד מאות דברים שלפני כן, יוק נאדה כלום מאום לא ידעתי.
    ולאהוב את הכדורסל והאומנות שבו.
    תודה לרב אומן באהבת כתיבת ספורט
    אנא המשך לכתוב

  69. אוהד ס"א

    29 אפר 2017 00:49:02

    מנחם, מעטים האנשים שיכולים לומר שהם יצרו תרבות של ספורט בארץ.

    זה יותר מקובל בארה"ב ,שם יש שי סרטים, ערוצי טלוויזיה ורדיו שלמים וכמובן אינספור אתרי אינטרנט.

    אבל ,פה בארץ אתה בנית ב- 10 אצבעות קהילה של יודעי ח"ן. חלקם מדהימים, מוכשרים וחרוצים שממשיכים לשאת את הלפיד.

    אבל הכל בזכותך.

    אני עוד חולם על היום שבו תחנת רדיו תשאיר לאוהבי הכדורסל את המיקרופון פתוח בין השעות 2:00 ל- 7:00

כתיבת תגובה

סגירת תפריט