(דיימון ראניון)

אני יושב ליד מיטת אשתי גייל, שאתמול עברה ניתוח 'החלפת ירך'. הניתוח עבר בקלות (כל ניתוח הוא 'קל' כל זמן שהוא קורה למישהו אחר) וכבר היום היא יכולה היתה להשתחרר מבית החולים אחרי לילה אחד, אבל הרופא המנתח העדיף שתישאר עוד לילה להבטיח שהכל כשורה כי תמיד היתה לה בעייה עם  קרישי דם כרוניים בדמה. כשאני נזכר בקרובי משפחה ששברו את 'צוואר' עצם הפימור ('הכדור' של עצם הרגל הניכנס ל'כיפת הירך' (SOCKET) או היו זקוקים להחלפת ירך בגלל (בעיקר) דלקת פרקים שבמשך 70-80 שנה 'אכלה' בקרטילג' -הסחוס המשמש כחומר רך הסופג ומקטין את חוזק ההתנגשות בין עצם הרגל והירך בכל צעד, והרבה ביותר בנחיתה מניתור – ועבורם פציעה כזאת היתה למעשה פסק דין מוות בגלל הצורך לשכב במיטה להחלמה משך 6-7 חודשים, "ריהביליטציה" שרוב המבוגרים לא יצאו ממנה כתוצאה מדלקות בריאות, וקרישי לב שהגיעו לריאות בגלל חוסר תנועה.

מה שלקח  אז , לפני 40 ו-50 שנה –  חודשים לפני שהירשו למטופל להתרומם על רגליו לוקח היום שש שעות. אתמול ב-2:30 היא נותחה, וב-7:50 בערב כבר הגיע פיזיוטרפיסט לקחת אותה 'לטיול' של כ-20 דקות בבית החולים בשימוש הליכון, והיום היא כבר למדה כיצד לעלות על המיטה, לרדת ממנה, וכן לעלות ולרדת במדרגות.

אז היה לי היום זמן לשבת ולכתוב בבית החולים כשאני מחליט שיהיה זה מאמר כולו שלי, מזכרוני, וללא כל שימוש באינטרנט. עשיתי זאת כשלפתע – כשאני יושב ליד מיטתה והיא רדומה – קפצה בי המחשבה על מה קרה לי – לנו, כתבי הספורט הוותיקים מלפני 55 או 45 שנה (לא נשארו הרבה מאיתנו…) עם חידושי הטכנולוגיה של היום. למעשה אותה הבעייה הקיימת לי היום (ולא משנה שהתחלתי לפני 56 שנה) שקיימת בהווה אצל כל עתונאי הספורט,  כמו לרוב כתבי האתר אפילו שלרובם זהו נסיונם הראשון בכתיבת ספורט לציבור. ז"א, הקושי החדש שנוצר כבר לפני איזה 10-15 שנים הוא שהאנשים שאנחנו כותבים להם, רואים בדיוק את מה שאנחנו רואים, וקוראים באינטרנט בדיוק את מה שאנחנו קוראים. ישנו איזהו קשר ודימיון בין ניתוח הירך של גייל היום לבין הניתוח של אלה שעברו אותו לפני 50 שנה והכתיבה של היום לעומת אז. עוד מעט אחזור לזה.

אז בי עדיין קיימת השפעת הכתיבה של אז, ומאמר זה הולך להיות עוד אחד מסיפורי התיבה שלי, אבל "סיפור תיבה" רק בצורה ולא בתוכן כי זהו מאמר חדש לחלוטין ולכן ברור לי שלא יותר מ-15 עד 20 גולשים יקראו אותו בסבלנות מתחילה ועד סוף. למה לא יקראו? כי היום כבר לא כותבים ככה מאמרי ספורט. הצעירים התרגלו יותר מדי לקרוא מה קורה בסמארטפון או ב'וואללה' ולמי יש סבלנות לקרוא מאמר של 3,000 מילה?

לעולם לא אשכח את הפגישה הראשונה שהיתה לי עם עורכי הספורט של עתון "חדשות הספורט". עוד רגע אחזור אליה. את סיפורי אתם יודעים, ואם לא, אז בקיצור נמרץ אחזור עליו: אף פעם לא חשבתי על קריירה ספרותית/עיתונאית, ומעולם לא תכננתי להיות עיתונאי ספורט. מה שכן הייתי תמיד זה 'חולה ספורט' (מקום שני באליפות 'ידע הספורט' של ישראל, 1959!). אני גדלתי עם רקע ריאלי/מספרי/ מדעי – כל בני דודי ז"ל המבוגרים ממני ב-10-15 שנים (4 מהם) למדו בבי"ס 'ריאלי' ואז הפכו למהנדסים בטכניון,  לי הוכנס לראש מגיל רך ביותר שאני הולך לטכניון בסיום התיכון. בתקופת ילדותי בה גדלתי ללא אבא, הספורט היתה הבריחה שלי לחברות, למציאת אהבה, והערכה כי תמיד הצטיינתי בכל ספורט שעסקתי בו כילד וכנער. כבר בתיכון התחלתי לחשוב כיצד אני יכול לחבר את הנטייה והכישרון המתמטי שלי עם אהבת הספורט. זה מה שרציתי אבל עדיין לא ידעתי כיצד.

מה שעוד ידעתי שבבית הספר העממי היה לי מורה בשם קווינט שאהבתי/שנאתי מאה פעמים ביום, והוא אותו דבר. הוא היה זה שבגיל רך עודד אותי לכתוב. סיפרתי כבר על "יום הורים" אחד כשהוא אמר לאמי (אב לא היה לי מגיל 3), "הדסה, אני מרחם עליך שיש לך בן כמנחם אבל דבר אחד איני יכול להכחיש: יש לו כישרון מיוחד לכתיבה". המשפט הזה נחרט במוחי כמו איזה אלף 'פניני לשון' ו-'חידודי לשון' שלו (של קווינט) שהרבה מהם כבר ציטטתי, והרבה יותר "ציטטתי" כאילו באו ממנו כי ידעתי אותם והם נשפכו מהעט או מהמקשים, ועשיתי מין מנהג להשתמש ב"מורה שלי קווינט" שלימד אותי אותם. זה היה אחד הדברים שלמדתי מדיימון ראניון ("איך לימד אותי המורה שלי קווינט כבר בכיתה ב'? ש'עליך תמיד להחמיא לנערה לפני שאתה מרים לה את השמלה')

בעתודה האקדמאית בצה"ל התחלתי ללמוד בטכניון. סיימתי שנה, ופתאום "מבצע סיני" של 1956 הוציא אותנו מהלימודים, ואותי שלח לשריון שם שימשתי כטנקיסט. כשהמבצע הסתיים כבר איחרנו את לימודי השנה הבאה, ובמקום לחכות 9 חודשים החלטתי לסיים את השירות הצבאי. בזמן השירות הצבאי החלטתי: "אני לא חוזר לטכניון. אני הולך ללמוד במכון וינגייט, ואז אמשיך ללימודי ביומכניקה בארה"ב". המשיכה והאהבה לספורט לא היתה קטנה מאהבת המכניקה והאלקטרוניקה.

כתיבה? לא זכור לי אף מאמר או סיפור שכתבתי אי-פעם בתיכון או בצבא, מלבד מכתבי אהבה לרינה ז"ל שהפכה לאשתי. היא היתה 'הומניסטית' בעיקרה, וכשקיבלתי ממנה מחמאה על כתיבתי הסמקתי והייתי אדום כעגבניה.

החלטנו להמשיך לימודינו בארה"ב כי אז לא היה מקצוע 'ביומכניקה' בישראל (גם היום אין למעשה דרך להשיג PH.D בביומכניקה בישראל). ב-1961, בעודי סטודנט ב-NYU קניתי כרטיס למשחק הניו יורק ניקס – בוסטון סלטיקס, ויצאתי ממנו המום, מכושף, ושפוט לנצח נצחים. עד אז בישראל ה-NBA היתה לא יותר משמועה. חשבו שהכדורסל העליון הוא ההארלם גלוב טרוטרס, או כדורסל המכללות (שנייגלה בכל רמתו באולימפיאדת רומא 1960, אע"פ  שהסרטים על המשחקים הגיעו לישראל בשחור-לבן רק כמה שבועות אחרי).

לא יכולתי להירדם בדירתנו הקטנה ברח' 77 בין הברודוויי והשדרה השמינית. בשעה 1 בלילה הוצאתי גליון ניר, כתבתי כותרת "כדורסל מעולם אחר" ושלחתי ל"עיתון חדשות הספורט" ת"א, ISRAEL" סיפור מלא צבע על המשחק. כעבור חודש הגיעה אלי חבילת עיתונים מגולגלת ובתוכה המאמר שלי, "מאת כתבנו בארה"ב מנחם לס". לא שאלו אותי, לא דיסקסו משכורת איתי, העיקר שאני כתב 'חדשות הספורט'.המשכתי לכתוב עד סוף חודש מאי (כולל הפלייאוף שהמנצחת האוטומטית בהם אז היתה הבוסטון סלטיקס) וכך הגענו בתחילת יוני לחופשת מולדת.

העיתון שכן באיזה שהוא חור בקומה שנייה מאובקת ברח' תושייה, ואיך שהוא הגעתי לפגישה עם עורכי העיתון. הם היו שמות שרק קראתי עליהם: אלכסנדר אלכסנדרוני, יזהר ברנר, יהודה גבאי, יחיאל ארזי, ישראל פז (גולשמידט), ועוד שניים שלושה. הם היו אז התותחים הכבדים ביותר של כתיבת הספורט של מדינת ישראל.

אני זוכר את הפגישה הזאת כאילו היתה אתמול.

-מנחם, הפכת לאחד העיתונאים הפופולריים ביותר בספורט, ואנחנו שמחים שאתה כתבנו!

-אני מרגיש ממש מאושר לכתוב.

ואז שאל אותי יזהר ברנר, לדעתי גדול עיתונאי הספורט בארץ של שנות ה-50 וה-60: "אנחנו יכולים לשלם לך רק 20 לירות למאמר, אז מה עושה אותך כה 'מאושר'? הפופולריות שלך? העובדה שהפכת לשם ידוע במדינה הקטנה שלנו?"

חשבתי לרגע, ואז עניתי במלוא הרצינות ומלוא האמת: "מה שעושה אותי מאושר זאת הכתיבה עצמה. אני אוהב לכתוב!"

שוחחנו עוד קצת, ההוראה היחידה שקבלתי היתה: "כתוב בדיוק כפי שאתה כותב, וכתוב על מה שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה, רק תזכור שמאמר של 2,000 מילה הוא עמוד שלם בעיתון ואתה מוגבל לשניים כאלה בחודש". מאחר וכתבתי בעט על גליון נייר צהוב עם שורות ולא עמדתי להתחיל לספור את מילותי, כתבתי שני מאמרים 'ארוכים' ושניים יותר קצרים בחודש.  אז כמובן לא היתה טלוויזיה, וכל מאמר היה סיפור שלם שכתבתי לציבור עכברי ספורט החייבים לעצום עיניהם ולהיכנס (ולתאר לעצמם) אל העולם עליו כתבתי.

רק כשהגעתי חזרה בנסיעת אוטובוס לחיפה, ואז מס' 74 לטבעון (גם הוריה של רינה, וגם אמי ואבי החורג גרו בטבעון) עברה הפגישה עם עורכי 'חדשות הספורט' כסרט נע בראשי ופתאום קלטתי שכשהם שאלו אותי מה עושה אותי 'מאושר' בכתיבה להם עניתי "אהבתי לכתיבה" ולא "אהבתי לספורט".

הסתבר לי אז – ואת השעור הזה לא שכחתי אף פעם, ולא אשכחו עד יום מותי – שאני נהנה לכתוב ספורט כבר 56 שנה ראשית כל בגלל שאני אוהב לכתוב, ושנית, בגלל שאני מטורף לספורט, ואין כל מקריות בסדר שכתבתי "כתיבה" ו-"ספורט". מצאתי לי אחלה 'סידור': "אני אוהב לכתוב, והנה, יש לי עולם ספורט מלא לכתוב עליו!"

רוצים לדעת את האמת לאמיתה?

אילולי האתר הזה לא הייתי מצליח לכתוב יותר. היכן הייתי כותב? בוואללה? ב'מעריב'? מי מעוניין היום ב-'מאמרי תיבה' המלאים צבע? למי ישנה סבלנות  לסיפורי אנוש, טרגדיות, ניסים ונפלאות?

********************************************************************

עיתון חדשות הוקם לפני קרוב ל-30 שנה והתקיים פחות מ-10 שנים. לגבי הדור שהיה אז בשנות העשרה של חייו הוא זכור כחוויה מעצבת. עיתון ששבר את כל הטאבואים של העיתונות הגדולה ("הארץ", "ידיעות", "מעריב" ) היה צהוב כפי ששום עיתון ישראלי לא היה לפניו ויחד עם זאת היה גם שמאלני שנתן לקוראיו את ההרגשה שהם חלק מהחברה הישראלית.

ראוי לדון בסיפורו של "חדשות". לא בגלל העבר אלא בגלל ההווה. כי "חדשות" היה מעין מחלה ויראלית, שהפיץ את הוירוסים שלו לכל אמצעי התקשורת. הואיל והייתי עד קרוב למאבק שבו הביס "ידיעות אחרונות" את "חדשות" אספר את הסיפור, כפי שנראה מן העבר השני של הרחוב. ידיעות ניצח, אך כולנו הפסדנו. מי שרוצה לדעת מדוע העיתונות הישראלית צהובה כל כך ויחד עם זאת שמאלנית כל כך חייב ללמוד את הלקח של "חדשות".

********************************************************************

כיצד הכל החל?

את זה אף אחד לא יודע כי לא דיברתי על זה אף פעם. כבר מגיל 12 אני קורא בקביעות את ספורטס אילוסטרייטד. בן דודה של אמי, ג'ייקוב טרוביק, היה אדם אמיד (בעל בית חרושת גדול מאד לנעליים) בוילקס-ברי, פנסילבניה שהיה גם ציוני אמיתי, וכמו אמי הגיע מליטא מדבר וקורא עברית אבל התיישב בארה"ב. הוא הגיע לביקור ראשון ב-1950 ושאל איזה מתנות אני רוצה "מאמריקה". עניתי: "אני מבקש אם אפשר ספרי ספורט, ואם ישנו איזה מגזין ספורט". הוא רק חייך.

כעבור כמה חודשים מגיעה חבילת ספרים. SWEET SCIENCE של אייג'יי ליבלינג, אחד מטובי ספרי הספורט שאי-פעם קראתי. BANG THE DRUM SLOWLY של מארק הארפיס. THE LONG SEASON של ג'ים ברוסמן. "THE NATURAL" של ברנרד מלמוד. THE PROFESSIONAL" של היינץ. "DOWN THE FAIRWAY" של בובי ג'ונס האגדי. "FAREWELL TO SPORTS" של פול גליקו. הסיפור הענק על בייב רות', ג'ק דמפסי, ובובי ג'ונס. הספר הענק, של זוכה פרס פוליצר "THE HARDER THEY FALL" מאת באד שולברג, או סיפור שלימד אותי מה זה אגרוף מקצועני. הספר האלמוותי של גדול עתונאי הספורט של אז גרנטלנד רייס, "TUMULT AND THE SHOUTING".

הייתי ילד בן 12, תלמיד ממוצע באנגלית, וקראתי כל ספר בשקיקה ובטראנס מחלט, בתחילה עם מילון על כל מילה חמישית, ולאט לאט התחלתי לקרוא די חופשי. כמה ספרים קראתי 2 ו-3 פעמים. הם עדיין נשמרים בביתי למזכרת-עד. כמה פעמים חשבתי אם היה בכל מדינת ישראל אחד שידע יותר על ההסטוריה של הספורט האמריקני יותר ממני, ילד בן 14-15 (כמובן שקראתי גם את SI כל שבוע, ועל זה עוד מעט). אז ג'ייקוב החל לשלוח לי את ספריו של או' הנרי, עד שהגיע הסם שגרם לי לסימום מחלט: ספרו של דיימון ראניון Damon Runyon from First to Last (1954,

אני לא יודע בדיוק מה עשה לי ספרו הראשון של דיימון ראניון הזה, אבל הוא הפך אותי לג'אנקי, והשפיע על סגנון כתיבתי יותר מכל אחד אחר. היום השפעת הסגנון פחות מורגשת, אבל השנים הראשונות לכתיבתי – לפחות ב-20 השנים הראשונות – הושפעו מבלי ששמתי לב מדיימון ראניון הזה. מה לא קראתי? "ברנשים וחתיכות". "THREE WISE GUYS"…Trials and Other Tribulations"…The Bloodhounds of

קראתי לפחות 15 ספרים שלו.

בלי ששמתי לב התחלתי להשתמש בכתבותי ב'חדשות הספורט' הרבה בשפת הווה, כמו ראניון (שאצלו כמעט אין עבר או עתיד). כאילו הכל קורה עתה לנגד עיני. ממנו למדתי לסרס מילים, להמציא כינויים, ולהידבק לכמה ניבי לשון. (לדוגמא, "איך אומרים החברים שלי מאור יהודה?…).  ממנו למדתי (לא 'העתקתי'; זה פשוט ניכנס לשפתי) להמציא מילים, כינויים, והגזמות. מה שאתה יותר מגזים בבדיחות, יותר מאמינים שזה אולי באמת כך. למשל, "הוא לא היה סתם ענק. הוא היה ע-נ-ק. איזה 2.50  מ' ורק עם גרביים".

וממנו למדתי (או הושפעתי) יותר מכל אחד אחד בלכתוב בשפה פשוטה, כפי שאני מדבר.

ממני למדתי גם כמה דברים שליליים. אצל דיימון ראניון אין "נשים" (WOMEN). זה תמיד "BROADS" או "DOLLS" (בובות) לכן הרבה פעמים אני מתאר נשים כ-"נקבות". זה העליב כמה וכמה אנשים אז אני מנסה למעט להשתנמש ב'נקבות' (אם כי מעולם לא הבנתי מה רע בזה!).

בגיל 12 התחיל להגיע גם SI. אני קורא בו בקביעות מ-1952 עד היום. רק בצבא החמצתי כמה כשלא היה לי זמן.

שם הכרתי כבר בגיל צעיר את רוברט קריימר,צדיק גורדון, דן ג'נקינס, פרנק דיפורד, טקס מאול, וויטטני טאור, הרברט וורן וינד, וכל הגדולים האחרים מספורטס אילוסטרייטד. למדתי וידעתי בייסבול, פוטבול, הוקי-קרח, גולף… אבל לא היה לי עם מי לדבר על כך בישראל. אפילו בשנותי בוינגייט (1958,1959), איש לא ידע או הבין על מה אני מדבר.

הקשבתי בריכוז, ולמדתי מכל אחד, והרבה ממורי היו בין הגדולים ביותר. למשל הדבר החשוב מאד (עבורי! לא מציע לאף אחד ללמוד ממני, או מרד סמית'…) שלמדתי מרד סמית', עיתונאי הספורט הדגול של הניו יורק טיימס, היה לא לקרוא את מה שכתבתי. הוא אמר לי בפעם הראשונה שהוצגתי בפניו כעיתונאי ספורט צעיר מישראל: "כתוב לאט. חשוב על מה שאתה כותב. הקש על המקלדת רק באצבע אחת כדי שתוכל לחשוב ולא לשגות באיות. אבל כשסיימת, שלח את מה שכתבת ואף פעם אל תקרא זאת שנית, כי בפעם השנייה לא תאמין איזה PIECE OF JUNK זה עתה כתבת". אז אני עוקב אחרי המשפט שלימד אותי הגדול מכולם באדיקות, ואם לפעמים מתגלגלת שגיאה, האשם הוא ברד סמית'.

דבר נוסף שתמיד היה חשוב לי זה לכתוב מאמרים כל כך מעניינים וכיפים לקריאה בהם ה-SUBJECT MATTER כלל לא חשוב. אני כמעט לא עושה זאת יותר כי האתר הוא אופרה אחרת, אבל ל'חדשות', 'ידיעות', ומעריב כתבתי על הכל. על גולף, על אקווסטריאן, על קליעה למטרה, ובמכביות השונות על באולינג דשא, טניס שולחן, הרמת משקולות, וצלחות חרס.

אם נהניתי ממה שראיתי אני מנסה להעביר את ההנאה לקוראים, ובדרך כלל די הצלחתי בעבר.

אני התחלתי לכתוב בחדשות הספורט בעט. איזה 20 שנה של נייר ועט. אח"כ ב"חדשות" הם קנו לי וורדרייטר של "RADIO SHACK  שהיה לו זיכרון של 20,000 קרקטרס. בערך 300-400 מילה. הייתי שולח הכל ב-טלקום דרך הטלפון כשאני רואה את המילים רצות. מאמר של 2,000 מילה הייתי שולח ב-5, 6 פעמים של 300-400 מילה. כל 400 מילה היו עוברים בטלפון באיזה 3-4 דקות. ב'ידיעות' המשכתי עם הרדיו שייק, אבל באיזה שהוא שלב עברתי ל-MAGNAVOX (וודפרסור). כמובן שאז לא היה גוגל או כל מנוע חיפוש אחר וכל חתיכת אינפורמציה שאז היה לוקח לי איזה שבועיים למצוא אני מוצא היום בעשרים שניות.

דבר נוסף: כל מה שאני כותב, וכל חתיכת אינפורמציה שאני כותב עליה, כל ילד בן 14 כבר שמע עליה לפני מהסמארטפון. אני לא מחדש שום דבר חדש לאף אחד.

ONLINE WORK? לכתוב מהאולם או המגרש כפי שהיום אי אפשר בלי? זה היה אז חלום.

אז הכתיבה השתנתה. הדברים אותם כותבים השתנו. הסגנון השתנה. אוצר המילים קטן לאט-לאט עם מיתת תאי מוח נוספים בכל רגע שאני חי.

מה שעזר לי – וכנראה שרק בגלל זה אני עדיין כותב – היתה העובדה שאף פעם לא הייתי זקוק לכתיבה למחייתי. לכן זה תמיד היה – ונשאר – הובי, ולא מקצוע. ואולי בגלל שזה נשאר הובי עד היום אני מצליח עדיין לשאת את משקלי באתר, וכשאני שוכח מילה בעברית אני כותב אותה באנגלית, או מסתכל במילון, או מנסה לתארה בעשר מילים כדי שאובן כהלכה.

אני מאמין שישנה לי ביקורת עצמית די ריאליסטית ואובייקטיבית. איש לא יצטרך להודיע לי כשאפסיק להיות רלוונטי – – אני אדע זאת אולי אפילו לפניכם.

אבל עד אז אמשיך לבעוט בכמה וכמה טוסיקים.