טור מלא אהבה לכדורסל: שוב – אבל במבט שונה – 'למה ווסטברוק' / מנחם לס

('למה' מספר שתיים)

"למה באמת מגיע לראסל ווסטברוק תואר ה-MVP?" – נקודת מבט שונה

זהו מאמר שניכתב מתוך אהבתי למשחק הכדורסל, והוא מערב מעט נוסטלג'יה של פעם, ורגשות והמיות-לב עכשוויים, כשפלייאוף חדש עומד להיפתח עוד כמה שעות. זה יהיה מאמר שיילך קצת סחור-סחור כדי להגיע לנקודה העיקרית, והיא 'למה ווסטברוק הוא ה-MVP שלי'.

אני מקווה שקראתם את טורו של מידן על העונה המיוחדת הזאת בה נשברו יותר שיאים מאשר בכל עונה אחרת בהסטוריה, מלבד העונה הראשונה כי לפוסט שאני עומד לכתוב יש קשר חשוב למה שקרה העונה ב-NBA. מה שקרה העונה הוא שהיתה זאת עונה של שיאים אישיים ושיאים קבוצתיים, ושיאים חדשים של קהל במשחקים – 21,997,412 צופים  – עם ממוצע של 17,884 למשחק, שני שיאים חדשים, עם 723 משחקים שהיו SELLOUT (שווה-שיא) כשהאולמות הם בתפוסה של 94% – שיא נוסף.

עתה עלי לחזור מעט אחורנית כי אחרי כל כך הרבה שנים ב-NBA מה שראסל ווסטברוק עשה העונה השפיע עלי יותר – כך נידמה לי – מאשר על רוב הגולשים באתר, וזאת אומר אני בהתבסס על הדיונים שהתעוררו בקשר ל-MVP של העונה. אני מקווה רק שאתם מכירים אותי מספיק טוב שאתם מבינים שאני לא כותב מאמר זה על מנת להשפיע בצורה זו או אחרת על מילוי הטופס של רון טחן, כי דבר אחד ממש לא חשוב לי, והוא 'מי ייבחר ל-MVP' של הליגה. הדבר היחיד שחשוב לי הוא שהקליפס ינצחו את המערב.

אז כל מה שאני עושה עתה זה להיזכר בעבר ולנסות לחברו להווה ולהכניסכם מעט לעבר שעבורי נראה כאילו היה רק לפני חודש..

דבר אחר אני מקווה שלמדתם עלי: אני אולי זקן שמתקרב לגיל 80, אבל אני צעיר בנפשי, מרגיש צעיר, חושב צעיר, ולא מתרפס על העבר כתקופה קדושה שאתם הצעירים לא מבינים. אני מצטער להודיע לכם שתצטרכו לסבול אותי לפחות עוד 10 שנים אם תירצו או לא, כל זמן שאתם באתר, ותראו שגם בגיל 90 אני אכתוב בשפתכם, אחשוב כמוכם, ולא אגיד לעולם שתנחום כהן-מינץ היה הסנטר הישראלי הטוב שבכל הזמנים. אני ריאלי, עכשווי, ואני יודע את ההבדלים בין אז ועתה כי הייתי שם אז, ואני כאן עכשיו.

מה אני מנסה לומר? כשהגעתי לארה"ב בשנת 1961, תוך כמה חודשים בניו יורק ראיתי את כל השחקנים. מה שעידן עופר עשה בתקופה האחרונה במדיסון סקוור גארדן אני עשיתי לפני 58 שנים, אבל ב'מדיסון הישן' ברחוב ה-50 והשדרה השביעית (עד שהוא עבר למקומו הנוכחי על השדרה הששית ורח' 32-33 כשחזרתי לניו יורק אחרי הלימודים באוהיו ובפנסילבניה). כבר במשחק הראשון ראיתי את ביל ראסל ובוב קוזי, סם וקייסי ג'ונס.  תוך כמה חודשים ראיתי כמה פעמים את כל שחקני ה-NBA כי השגתי אקרדיטציה כמעט מההתחלה, אחרי מאמרי הראשון לישראל כש'חדשות הספורט' בעו שאני כתב שלהם מבלי לשאול אם זה מה שאני רוצה, עם מכתב שכלל תעודת עתונאי שהשתמשתי בה משך כמעט 25 שנה. אז האם קייסי ג'ונס, סם ג'ונס, טומי היינסון, והשאר היו יכולים לשחק היום?

היחידים שהיו יכולים לשחק היום ללא כל בעייה היו אוסקאר רוברטסון, בוב פטיט, ג'רי ווסט, ביל ראסל, ווילט צ'מברליין, ואולי תום גולה. בקשר לבוב קוזי אני לא בטוח. אולי היו עוד 5-6 שהיו יכולים לשחק היום בין 120 שחקני הליגה אז. קצת אחריהם הגיע ג'ון הבליצ'ק והוא יכול היה לשחק היום בכל חמישייה בליגה. אוסקאר רוברטסון היה מתחרה עם לברון ג'יימס על הכרתם כ'השחקן הטוב ביותר ב-NBA'. אולי לא ה-MVP, אבל 'השחקן הטוב ביותר בליגה'.

בואו נחזור קצת אחורה. אני מכסה את משחקי ה-NBA משנת 1961. לי לא ידוע על אף עתונאי ישראלי שהיה במשחק כדורסל לפני, אבל מה שאני כן יודע זה שאף פעם, באף עתון, לא היתה כתבה על ה-NBA מעתונאי ישראלי. איך אני יודע? כי עתון הספורט היחיד במדינה היה 'חדשות הספורט' ואני קראתי כל מילה בו מיום בריאתו, כולל השנתיים וחצי בצבא. אמי ז"ל קנתה לי כל עתון ביום ראשון בשלושת חודשי הטירונות (העתון הופיע אז רק פעם בשבוע ביום ראשון בשנות ה-50 המוקדמות לפני שהפך לעתון יומי בשנות ה-50 המאוחרות), ובעתונים האחרים הקדישו לספורט שני טורים ארוכים לאורך העתון עם תוצאות בלבד.

בקיצור ולעניין, אני לא חושב שאני מגזים כשאני כותב שאני הייתי האחד שהבאתי את ה-NBA לישראל.

אם כבר מדברים על זה (ואל דאגה, תיכף אגיע לווסטברוק), אז – סתם ליידע אתכם – הטלוויזיה לא התחילה בישראל עד שנת 1966 או 1967, ובהתחלה משך כמה שנים  היא היתה רק טלוויזיה לימודית.  אני לא בטוח בדיוק מתי הטלוויזיה הפכה לטיווי גם של 'חדשות' כי ב-1967 סיימנו את הלימודים בפן סטייט וקבלתי משרת אסיסטנט פרופסור באדלפי יוניברסיטי עם תנאי שעד 1969 אסיים את הדיסרטציה לתואר ה-PH.D (דבר שאשתי רינה ז"ל ואני עשינו עד 1969), ואז בשנת 1970 היא חלתה בסרטן דם וניפטרה בשנת 1973. אני המשכתי לכתוב אך איבדתי כל קשר אחר עם ישראל ואין לי  מושג מתי התחילו לשדר ספורט בטיווי הישראלי. אני כמעט בטוח שמשחק ה-NBA הראשון לא שודר בישראל עד שנות ה-80, ותמיד באיחור של שבוע.

עם ההקדמה הזאת אמשיך בסיפור ווסטברוק ל-MVP.

בשנות 1962 עד 1965 למדנו באוהיו להשלמת ה-B.A והשגת ה-M.A. בשנת 1961 – עונה שלמה – היינו בניו יורק והלכתי לכמעט כל משחק ביתי של הניקס. מה שעידן עופר עושה היום  עם הבדל 'קטן' אחד: המצלמה שלי צילמה, ועד שהפילם פותח והוחזר לי עבר שבוע, ועד שהמאמר ששלחתי בדואר אוויר הגיע לישראל עם התמונות עבר חודש מיום המשחק. מצד שני השחקנים כמעט 'ביקשו' להצטלם ולהתראיין. בחדר ההלבשה של הניקס היו איזה עשרה עתונאים, ויכולת לבחור איזה שחקן שרצית ולשבת איתו חצי שעה. והרבה מהם יכולת לפגוש בבאר של או'צ'ארלי (O'CHARLIE) בשדרה השמינית ורח' 51 אחרי המקלחות כשהם באו לבירה או שתיים. כולל המאמנים.

בשנים 1962 עד 1965 נסעתי לכמה משחקים בסינסינטי, אבל אז הרויאלס של אוסקאר רוברטסון שיחקו גם באקרון, בקנטון, בקליבלנד, בקולומבוס, דייטון, טולידו ונסעתי בכל הזדמנות. היה ברור לי שאני רואה שוב ושוב את השחקן מס' אחד בעולם ושמו אוסקאר רוברטסון. הוא היה אליל באוהיו. הוא היה אליל בכל ארה"ב. ב-1960 הוא וג'רי ווסט שיחקו באולימפיאדה ברומא והעולם כולו ניכנס לשוק. אף פעם לפני כן לא ראו כדורסל כזה. שניהם היו שחקני מכללה שאפילו ב-NBA לא היו כמותם.

אוסקאר – BIG O – הוא שחקן הכדורסל המושלם ביותר שראיתי מימי. לא הטוב ביותר – הטוב ביותר היה מייקל ג'ורדן – אבל המושלם ביותר. היה לו את הגוף המושלם ביותר שאי פעם ראיתי אצל שחקן כדורסל: 6'6 (1.98 מ') עם גוף שרירי ללא טיפת שומן (במילווקי באקס הוא החל להראות ניצוצות של שומן פה ושם). היה לו הכל: כוח, מהירות, התמדה, מיקום נפלא, ראיית משחק מושלמת, קליעה מרחוק ומקרוב, שליטה מצויינת ביד שמאל, שליטה אבסולוטית בכדור, חדירה מצויינת, שמירה מעולה. האתלט היחידי בכדורסל שניתן להשוות אליו היה מייקל ג'ורדן. אני לא רוצה להתחיל לחזור על דברים שפעם כתבתי בסידרת מאמרים באתר הישן על ההישגים המדוייקים של שחקני ה-NBA הטובים ביותר המוזמנים שנה-שנה לאוניברסיטת צפון קרולינה למחלקה של הפיזיולוגיה של המאמץ לבדיקות גופניות שונות. קפיצות, ספרינטים, הרמת משקולות, וכו'.

בקיצור מחלט, האתלט מס' 1 מכולם – בהפרש גדול – הוא מייקל ג'ורדן. הקפיצה הוורטיקלית שלו נימדדה בצפון קרולינה – 48 אינטש.  שני מכולם היה דרל גריפית' עם 47.5. זאק לוין 46. ווילט צ'מברליין נימדד עם 48, ואוסקאר רוברטסון עם 47, אבל הם כלולים רק עם כוכביות כי המדידה שלהם היתה מעט שונה.

במאמר הבא (מאמר שהתפסם, וידוע כ- 'REFEREED JOURNAL', הווה אומר עבר בדיקת מומחים אובייקטיביים מהאקדמיה ) מייקל נימדד כמספר אחד מכולם עם 46 אינטש יחד עם זאק לוין. אנדרו ויגינס הוא שלישי עם 44.  נייט רובינסון – 43.5. וינס קרטר? 43. רק להשוואה, לברון עם 40, ווסטברוק 36. השחקנים של העבר הרחוק לא היו כלולים במאמר.

 

Players with the Highest Vertical Jump In NBA History

במאמר הבא דרל גריפית' נימדד כמס'  אחד עם קפיצה של 48 אינטש, כמו ווילט צ'מברליין. מייקל שלישי עם 46. השאר די דומים לבדיקות בצפון קרולינה.

ב-http://theexercisers.com/how-to-increase-vertical-jump/average-vertical-jump/highest-vertical-jump-in-nba/

אבל ישנן הוכחות שאוסקאר רוברטסון ניתר מעל 50 אינטש. המסקנה באה מהסרטון הבא (שניבדק ב-פריים-ביי-פריים ולא תראו זאת בבהירות מספקת בגלל איכות הצילום (אבל בסינמטוגרפיה סטטית כשבדקו FRAME אחד אחרי השני המסקנה היתה חד משמעית: אוסקאר הגיע לטופ של המלבן מעל הסל עם ידו, וכשהורדו מהגובה אליו היע עם ידו את גובהו (6'6) התוצאה הראתה ניתור של מעל 50 אינטש.

*

*

לאוסקאר היה גוף מושלם לכדורסל. הוא היה אתלט עליון, ולא רק כדורסלן עליון:

 

 

 

אז למה אני טוען שמייקל היה טוב ממנו?

אני ראיתי את שניהם מספיק פעמים מקרוב להסיק שמייקל היה טוב יותר רק בגלל הסערה המנטלית והאגרסיביות העליונה במשחקו, נגד אוסקאר שהיה מעט יותר נינוח. יותר מהאגרסיביות של מייקל, היתה זו האובססיה שמעולם לא ראיתי כמוה לפניו – או אחריו – לנצחון ולהיות העליון על כולם. אבל הייתם יכולים לקחת את אוסקאר (שהוא היום בן 78) כפי שיחק בשנות ה-60 המוקדמות ולשים אותו בכל קבוצת NBA היום, והוא היה השחקן הטוב ביותר בקבוצה.

אני לא עומד להיכנס כאן לויכוחים עם כאלה שלא ראו אותם ומסתמכים רק על שמועות וצילומים.

בקיצור, אוסקאר היה כוכב-על בכדורסל, וחשבתי שאין דרך בעולם שמישהו ישבור את שיא הטריפל דאבל שלו. זה היה שיא הסטורי. כמו שפעם היה ה-4 דקות לריצת מייל.

ועתה, עם כל ההקדמה הזאת,  אני מגיע לראסל ווסטברוק.

מה היא הבעייה של ראסל ווסטברוק? הלוואי והייתי יכול לכתוב אותה באנגלית, כי אז הייתי כותב ש-

 A few basketball purists in hoops felt that his shoot-all-the-time game was wrong and reductive. Yet, without raw, analytical evidence to back up their arguments, it is all hearsay.

זאת הסיבה שכה רבים מהם יבחרו בהארדן או בקאווי בגלל שהם מסתכלים על
TOV% USG% OWS DWS WS WS/48 OBPM DBPM BPM VORP

ושוכחים  שמול הסטטיסטיקה 'לחכמים' שבשורה מעל עומדת סטטיסטיקה אחת: 31 נקודות…10 אסיסטים…10 ריבאונדים…אפילו אוסקאר רוברטסון הגדול לא קלע 31 נקודות לפני 55 שנה (הוא קלע 30.8 נק'…)

מה שקרה הוא שההגיון הפסיד למתמטיקה ולמטריקס, וכל אחד שלא מבין את שורת הסטטיסטיקה למעלה הוא TROGLODYTE (איש מערות).  לא רק זה, אלא שכל הצורה בה אנחנו מסתכלים על כדורסל השתנתה. אנחנו התחלנו לחשוב שיש רק דרך אחת לשחק, והיא – נניח – סמול בול המבוסס על שלשות. למה? כי הסטטיסטיקה והמספרים מראים שזאת הצורה היעילה ביותר לשחק. זה לא מאפשר ליחידים מהסוג של ראסל ווסטברוק להוכיח שניתן לשחק – ולנצח – ולשבור שיאים גם בצורה אחרת, וזה נכון רק לגבי צורת המשחק של האלופה העכשווית. חבל שאין היום סנטר כווילט צ'מברליין או חאכים אולג'ואן, או קרים עבדול ג'אבר, או שקיל או'ניל, להוכיח שזה כלל לא נכון. אתה יכול לסרוק ת כל המטריקס לסל האשפה – תן לי רק סנטר אתלטי וגדול בגובה 2.20 מ' היודע כדורסל, ואתה תנצח איתו, ופתאום כל התיאוריות תשתנינה.

הבחירה בין ווסטברוק והארדן הפכה פתאום לבחירה בין "שיטה" לבין "אינדיבידואל". אלה שיצביעו עבור הארדן יגידו בהצבעתם שהשיטה תמיד עדיפה על האינדיבידואל.

אני גם טוען שהשיטה עדיפה על האינדיבידואל, אבל לא במקרה הזה, ולא כשיש לך שחקן כאוסקאר רוברטסון, מייקל ג'ורדן, או…ראסל ווסטברוק. בעייתו של ראסל היא שאין לצידו שחקנים רמי מעלה כפי שהיו סקוט פיפן או רודמן למייקל.

אני בוחר בראסל ווסטברוק בגלל ארבע סיבות:

 

1. מה שהוא עשה העונה – טריפל דאבל ממוצע עם מספר קליעות עליון על אוסקאר רוברטסון, ושיא מספר משחקי טריפל דאבל – ייזכר שנים רבות, כי לא יהיה ממוצע טריפל דאבל כזה משך שנים רבות. אף אחד לא ייתן לראסל לעשות זאת שוב, ולו עצמו לא תהיה האנרגיה לעוד מסע כזה.

 

2. היתה זאת עונת שיאים שמעולם לא היתה כמוה. אין אף שחקן המתקרב לראסל ווסטברוק כמייצג העונה הזאת. היתה זו עונת שיאים, וראסל שבר את השיא הקשה ביותר, והעתיק ביותר. עבור זה בלבד מגיע לו הכבוד.

 

3. ראסל ווסטברוק לא הצליח להביא את קבוצתו לנצח יותר מ-50 משחקים והיא רק ששית בפלייאוף. אבל אני שואל את עצמי: היכן היתה הרוקטס ללא ג'יימס הארדן? היא היתה קבוצה בינונית, שאולי – עם קצת מזל – היתה מגרדת את הפלייאוף. היכן היתה הת'אנר ללא ראסל ווסטברוק? היא היתה היום קבוצת לוטרי.

4. הסטטיסטיקות שלו העונה הן ממש לא מהעולם הזה. מה שמייחד אותו – ולכן מגיע לו ה-MVP – היא העובדה שהוא לא מייצג TREND חדש. מה שהוא עשה הוא הישג אינדיבידואלי של שחקן קטן ורזה שהוכיח העונה שהוא שחקן עליון. הוא לא יתחיל גישה חדשה בה מאמנים יתחילו לחפש כוכבים מסוגו. הוא היה מטאור אחד ויחיד, ואולי תופעה שלא תחזור. אתם אולי לא מאמינים בדברים כאלה, אבל ייתכן מאד שחזיתם העונה בהישג היסטורי שלא יחזור על עצמו עד…שתהיו בגילי. זוהי הרגשה מיוחדת כפי שהיתה לי עם הטריפל דאבל הממוצע של אוסקאר כשבהרבה משחקים בהם הממוצע הושג חזיתי אישית, וזאת ההרגשה שישנה לי שאני אחד מאיזה 3,500 איש בכל העולם שחזו בווילט קולע 100 נקודות!

 

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 39 תגובות

  1. אפלטון

    15 אפר 2017 11:23:52

    אולי הטיעון הכי טוב למה מגיע לווסטברוק את התואר.
    האמת שרוב מי שלא עוקב באדיקות אחרי הליגה וחופר באמת במספרים לא מפסיק לדבר על ווסטברוק.
    פורסמו הצבעות האנשים של אי אס פי אן שהפכה לקול השופר של ווסטברוק:
    17 לווסטברוק,5 להארדן, 4 לקאווי.
    אני די בטוח שתוצאות הסקר של הופס, שמורכב מאנשים שעוקבים אחרי הליגה מרוב כתבי אי אס פי אן, יהיה הרבה יותר צמוד.

  3. Mbk

    15 אפר 2017 11:51:58

    פוסט מרגש
    חתיכת היסטוריה מנחם ילדי שנות ה 70 וה 80 חייבים לך את אהבתם ל NBA

    לד״ר ג״יי לא הייתה אתלטיות ברמה של מייקל או הביג O ?
    אני חושב לאחרונה לא מעט מה תגרום הצרחה בין ווסטבטרוק לבין הארדן
    אני נוטה לחשוב שלא תהיה השפעה קריטית על הקבוצות
    בכל מקרה ווסטברוק אכן ניפק עונה מטורפת בכל קנה מידה
    הוא פתח את התאבון לעוד שחקנים לדעתי לא נמתין 55 שנה עד לעונת הטריפל דאבל הבאה

  4. gogo

    15 אפר 2017 12:41:22

    פוסט לפנתאון
    אני גם לא מקבל את הטיעון הפופולרי שווסטברוק משחק לבד בשביל הסטטיסטיקות ולכן לא מגיע לו.

    יש סביבו קבוצה של נגרים. אין לו עם מי לשחק חוץ מאולדיפו

  5. סומסום 9-73

    15 אפר 2017 13:02:05

    פוסט נהדר, דוק, ולו בזכות הנקודה האחת:
    מספרים וסטטיסטיקה לא באים במקום סיפור, דרמה, ואסתטיקה.

    ווסטברוק הוא כל השלושה האלה: הוא סיפור מדהים. הוא השחקן היחיד, שכל חובב NBA קם בבוקר, כדי לבדוק מה הוא עשה אמש. זה בעיני פותר את השאלה. זו התשובה הניצחת.

    ההישג שלו היסטורי דרמטי, כמו שהיטבת כהרגלך לתאר.

    והוא תאווה לעיניים. כשאדם חושב על שחקן כדורסל משחק – הוא רואה את הסילואטה של ווסטברוק. באמת פלא טבע, אתלט על-אנושי.

    כל היתר, המספרים והטבלאות – הם כלי עזר, מעולים לפעמים, ומאירי עיניים. אבל הם לא יכולים לבוא *על חשבון* הסיפור. כי זה ספורט. אם הוא היה מתנהל רק בגליונות אקסל, ורק במשוואות של "הטוב ביותר בpרמטרים a-b-c מנצח" – אף אחד לא היה בא אליו.

    הנטיה למדעיזציית-יתר של ספורט, או הטיעונים באיצטלה פסוודו-מדעית, משמשים הרבה פעמים דרך למשביתי שמחה מקצועיים, וכאלה לא חסרים כידוע, כדי לנסות לנעוץ שחקנים גדולים מהחיים, בטוקבקיזם הדור בפפיון וחמוש ב"הוכחה". מהבינה הזו, ווסטברוק מוצא עצמו העונה בעמדה לברון-ג'יימסית (והוא עוד הרבה יותר קלאס ותאווה לעיניים מהאיש באקרון).

    מי שרוצה לשנוא את ווסטברוק, יעשה זאת במיוחד דרך הוויכוח מסי-או-רונאלדו העונתי הזה. בכל מקרה, מבחינתי התשובה לשאלה (הלא מאוד קריטית הזו, אגב), היא ברורה.

    1. סומסום 9-73

      15 אפר 2017 13:11:38

      נ.ב.
      התייחסות קצרה לטיעון על חוסר החשיבות של "ההישג העשרוני" – כאילו, אז מה אם זה 10-10-10, מה זה משנה –

      מי שכותב דבר כזה, מתכחש לספורט (ולא רק), לקביעת שיאים, והישגים היסטוריים שנזכרים בזכות הגבולות האלה. בני אדם קבעו גבולות או תחנות, והם חוגגים מעבר שלהם – כי כאלה אנחנו.

      בדיוק כמו שנמחק מטבלת אירועי השיא בספורט, תחנות כמו ג'ים היינס שיורד לראשונה מ-10 שניות ב-100 מטר, את ה-49.99 של מונטגומרי ב-100 חופשי במונטריאול, רוג'ר באניסטר ומחסום ה-4 דקות במייל, וכו' וכו'.

      1. נתן

        15 אפר 2017 20:37:58

        לא סתם אתה נותן דוגמאות ממקצועות ספורט אישיים….
        יש גם דברים שלא סופרים ללא סיבה:
        מספר הזריקות הגבוה ביותר בשילוב עם איבודים ונקודות, או כמות הטריפלים עם האחוזים הנמוכים ביותר מהשדה, אף אחד לא מחשב לווסטברוק איבודים לעומת אסיסטים. אתם מתמקדים ב 3 -קטגוריות סטטיסטיות. ווסטברוק עוד לא שיכנע אותי שהוא ראוי לגדולה, אולי בעתיד.

      2. THE KING RUSSEL

        15 אפר 2017 22:40:40

        יפה אמרת זה כמו שמתלהבים מהשער ה100 של רונאלדו באלופות למרות שהוא בעונה קטסטרופלית מבחינת כל המספרים שלו שצונחים (בכל הקטגוריות הוא ירד הוענה הנה שערים למשחק0.89 הכי נמוך שלו בלה ליגה בעיטות למשחק 5.8 הכי נמוך גכ בעיטות למסגרת2.16 הכי נמוך גכ בישולים 0.23 הכי נמוך שלו גכמצבים שהוא מייצר למשחק 1.03 הכי נמוך נגיעות למשחק 44.7 שני הכי נמוך שלו וגם במחצית נגד באיירן הורא נגע 12 פעמים בכדור הכי מעט מבין כל השחקנים על המגרש)

  6. האווי לאסוף

    15 אפר 2017 14:19:53

    מאמר מצויין.
    אני עדיין לא בטוח שצריך לתת לווסטברוק את התואר. ההישג שלו השנה עומד בפני עצמו, עובדה שאת ההישג של רוברטסון זוכרים עד היום, למרות שהוא לא זכה בmvp. אולי צריך להתחיל לחלק גם תואר לשחקן הריכוזי ביותר, שיילך להארדן ולו.

  7. פומה

    15 אפר 2017 14:20:42

    כתוב יפה.
    כמובן שלפי הנחת הבסיס שיאים אישיים אכן מגיע לווסטברוק .
    למיטב הבנתי הנחת הבסיס שגויה כי כדורסל הוא משחק קבוצתי .
    בארהב הענין מתערבה כי הנבא היא הצגה ומפעל כלכלי הרבה יותר מספורט .
    ולכן בארהב הגישה האישית שוולטת מתאים לחלום האמריקאי.
    וברור שיהיו רבים שיסכימו לדעתו שח הדוק.
    כאמור אני שולל את הנחת הבסיס ולכן השחקן היעיל ביותר הוא לשיטתי קואי.

    1. מנחם לס

      15 אפר 2017 19:15:08

      אבל המסה הכבדה יותר היא בגלל שרירים היוצרים את הדבר החשוב ושמו כוח.. ואז אם לשחקן ישנה יכולת ליצור כוח כזה במהירות, זה מה שנותן לו את היתרון ב-POWER. לאוסקאר ולמייקל היה טופ בפאור

  11. no funny shtuff

    15 אפר 2017 16:47:16

    נהדר.
    מדהים שבשנתיים נשברו שני שיאים שנחשבו בלתי שבירים-
    ה-73:9 של הווריורס וה-42 td כולל ממוצע עונתי של td של ראסל.

    מה שכן, יצא לי לראות אתמול בערב את המשחק השישי של הפיינלס של 85'- הלייקרס מנצחים בגארדן את בוסטון וזוכים באליפות. אין עוררין על הגדולה ההיסטורית של שחקנים כמו מג'יק, בירד וכו' ואין עוררין על כך שבאותה נקודה בהיסטוריה אלה היו השחקנים הטובים בעולם והכדורסל הטוב ביותר.
    א ב ל, כשמתחילות השוואות לכדורסל של היום, well, אין להן בסיס- השחקנים היום הרבה יותר מוכשרים, כישרוניים, קלעים הרבה הרבה הרבה יותר טובים, הרבה יותר אתלטים.
    בקיצור, אין מה להשוות לכדורסל של היום- גולדן סטייט של היום היתה קורעת את הסלטיקס, הלייקרס ומי לא (ואולי אפילו מילווקי באקס של היום היתה מנצחת אותן בסדרה).

    1. TheGreatWall

      15 אפר 2017 17:22:25

      בגלל זה לדעתי אין להשוות בצורה כזו בין שחקנים ובין קבוצות… הדרך הנכונה להשוות בין שחקנים, לצורך העניין, מתקופות שונות הוא על סמך יכולותיהם ביחס לשחקנים בני זמנם.
      ככה, נניח כשמסתכלים על מדע: האם תגיד שהמדענים היום חכמים מאלו שבהווה כי הם רואים דברים בצורה אחרת מאלו שקדמו להם?

    2. מנחם לס

      15 אפר 2017 19:18:17

      אני עדיין מאמין שהבולס של 1995-6 היתה מנצחת גם היום. ייתכן שהיתה משנה קצת את משחקה ןעןשה מסטיב קאר שחקן יותר חשוב, ולא 'הברירה האחרונה'.

  12. Berch

    15 אפר 2017 17:24:01

    אחלה פוסט, קולע גם לדעתי.
    רק שכחת את המימד הרגשי שכל זה קורה אחרי עזיבתו של הכוכב הגדול, מלך בני האדם והאנדלים, מאור השמש, יקיר הלבבות ואהוב הנשים קווין דוראנט.
    אם זוהי לא פריחתו של הסיידקיק אני לא יודע מה כן…..
    (ואגב, גם הארדן היה כינור שלישי)

  13. נתן

    15 אפר 2017 17:51:30

    למה לא מגיע לווסטברוק אם וי פי:

    1. הוא קולע באחוזים פחות טובים מהקבוצה.
    2. הוא לא משפר את הקבוצה יותר ממה שהמתחרים שלו היו עושים.
    3. נתונים היסטוריים זה לא טיעון לאם וי פי.

    אף שחקן שקולע באחוזי קובי בראיינט לא צריך לזרוק הרבה כל כך. הבנאדם מגרד את ה 40℅, וזה הופך אותו ללא מספיק טוב.

  14. שי אבן צור

    15 אפר 2017 19:59:03

    פוסט נהדר מנחם!
    לא הייתי צריך להשתכנע שה MVP מגיע לראסל השנה אבל כשהטיעון בא מאדם כמוך שראה כ"כ הרבה והספיק לשכוח דברים שאנחנו עדיין לא יודעים אז לא נותר אלא לומר אמן.

  15. גיא א

    15 אפר 2017 20:34:48

    אני מת על הטורים ההיסטורים שלך. כאחד שהיה ילד בשנות ה80, ונוער בשנות ה90 אני מוכן להעיד שהמקור מספר אחד לסיפורי אנ בי איי היו המאמרים והספרים שלך

  18. צביקה

    16 אפר 2017 02:12:47

    טור נפלא וללא ספק אתה היית זה שהביא לנו את הנבא (אני בן 53).
    לגבי ראסל הוא באמת עשה הישג נפלא, ואני כ"כ נהנה לראות את המשחק שלו, כולל הרגעים המעצבנים שיש, שאין לי בעיה להסכים איתך.

    1. צביקה

      16 אפר 2017 03:30:53

      עדיין בבחירה שלי בהצבעה בסוף הצבעתי על הארדן ועל דאנטוני. הקבוצה עלתה מ41 נצחונות ומקום שמיני, ל55 נצחונות ומקום 3, כל זה לאחר ויתור על סנטר שנחשב לא רע בכלל.
      והתלבטתי בין הארדן לבין תומאס. את תומאס בסוף בחרתי לMIP, אבל למרות ההישג היפה של מקום ראשון במזרח, קבוצה שקיבלה את אל הרפורד המצויין, שעלתה בסך הכל מ48 נצחונות ל53, זה לא מספיק מרשים. לא בשביל לתת לשחקן את הMVP ולא למאמן את הCOY.
      ראסל, שתענוג לראות אותו, ונתן עונה אישית מטורפת, לא הראו את החבילה השלימה. והבעיה של דונובן וווסטברוק במידה שווה. כי יש שם, במיוחד לאחר הטריידים האחרונים, סגל עמוק ומעולה. בפירוש עדיף על זה של יוסטון למשל. ושל קבוצות רבות אחרות.

  19. Ori88

    16 אפר 2017 02:42:50

    תודה רבה על מאמר מענג זה !
    הישג היסטורי של אתלט עליון – מסכים.
    יש כמה כוכביות להישג:
    – קבוצתית, לא מרשים
    – קבלת החלטות בסופי משחקים – לא השתכנעתי שהשתפר
    – כמות איבודי הכדור (ללא ספק הפרמטר החשוב שחייב להיכנס לחישוב). – לא מרשים
    – היה נראה שחלק מהריבאונדים הם על חשבון עמיתיו לקבוצה, כלומר לא הביאו תועלת קבוצתית.
    – ברמת כדורסל ההישג של הארדן לא פחות מרשים והוא עושה את זה עם אתלטיות נחותה בהרבה.
    – הבלוף העשרוני. לפי השיטה הזו, 30, 10 , 10 עדיף על 35, 13, 9

  20. אחד העם

    16 אפר 2017 05:32:46

    מנחם – כמו רבים, אני מרגיש הכרת תודה ענקית על כל מה שאתה נותן לאורך השנים!
    בעניין ווסטברוק – אני פחות מתחבר למצדדים בו לMVP
    הבחור עודה דברים מדהימים, אבל ה usg שלו פשוט מביך (בעיקר לדונובן, רק על זה הייתי מפסיק להעסיק אותו) הקבוצה יכולה הייתה להיראות כל כך הרבה יותר טוב אם ראסל לא היה רודף אחרי השיא (והוא יכול להגיד כמה שבא לו שזה לא עניין אותו.. בחייאת)

  21. Kidd

    16 אפר 2017 09:48:57

    מנחם, איך הייתי מחכה לטור השבועי שלך במעריב כילד…
    זוכר את עצמי מנסה להבין כל הזמן מה זה קרשים, בונבונים וסוכריות…
    לגמרי אתה הבאת את הנ.ב.א לישראל

  22. דוד

    16 אפר 2017 13:51:14

    אבל גם אוסקר רוברטסון לא זכה בmvp אפילו שהיה השחקן המושלם ואולי הטוב ביותר, אז למה לראסל מגיע יותר ממנו אם אותו הישג.
    גם שכתבת שלראסל היו יותר נקודות לאוסקר היו יותר R's ו A's שקדים יותר להשגה מאשר 0.2 נקודות

  23. נתנאל

    16 אפר 2017 18:37:14

    אדיר מנחם, הלוואי שתישאר גם יותר מעשר שנים!

    איך אתה מסביר את זה שבאותה עונה מדוברת של אוסקר, כאשר ווילט קלע 50.4 (WTF?!?) בממוצע, ראסל היה MVP?

    לתת לווסטברוק זה התיקון?

כתיבת תגובה

סגירת תפריט