"END OF AN ERA" – ג'ימי ברסלין איננו

"סיום תקופה", כתב הבוקר הניו יורק טיימס על ג'ימי ברסליין – עיתונאי ספורט, סופר ספורט, וסופר גדול. אייקון ממש מהסוג שהולך ונעלם. לא בגלל שאין יותר כשרונות אלא בגלל שהעולם השתנה, ואת מקום מאמרי הספורט הארוכים של פעם שכללו יחסי אנוש, חיבור וזיקה, קרבה ושייכות; או רגשות ופחדים, סמיכות, הקרבה, וכבוד – החליפו ידיעות קצרות בטוויטר ואינסטגרם.

אני בשום פנים ואופן לא מתחיל אפילו להשוות את עצמי לג'ימי – שהיה גם מורה וגם חבר – אבל סיום התקופה פגע גם בי, או יותר נכון שינה אותי מעתונאי הכותב סיפורי ספורט מהסוג שמדי פעם אני מכניס כ-"סיפורים מהתיבה", לאחד שכותב "מעורבים" ו-"טורים". אני לא מצטער ולא מתנצל – פשוט קיבלתי את עובדת החיים שהסמארט-פון והאינטרנט החליפו כתיבה טובה, ולא נותר לי אלא להודות בעובדת החיים החדשה ולהסתגל אליה, או שהייתי הופך לזקן מעייף ומייגע, תרח בן 80 שאף צעיר לא היה נכנס לאתר שלו.

ג'ימי היה כתב מהסוג שלי – או הרבה יותר נכון לומר שאני הייתי מסוגו – אבל שלא כמוני, הוא היה אייקון שזכה בפרס פוליצר, ואחד שכתב את מאמרי הספורט וספרי הספורט הקלסיים המעולים ביותר שכמה מהם אני בטוח שקראתם, אבל לא ידעתם מי כתב אותם, ובנוסף כמה ספרים ביוגרפיים שהמפורסם ביותר שבהם היה 'דיימון רניון', שג'ימי זכה להסתובב בחברתו כצעיר ניו יורקי.

*

.אחד מספריו הנפלאים ביותר היה Can't Anybody Here Play this Game? The Improbable Saga of the New York Mets' First Year

היה זה ספר מלבב, מצחיק עד דמעות, על המטס האיומה והמנג'ר שלה – האחד ואין שני לו – קייסי סטנגל. ב-1969 הוא כתב את הנובלה המפורסמת שלו

 The Gang That Couldn’t Shoot Straight – ספר מלא הומור על GANG בברוקלין שהכל היה שם דפוק, ספר שהפך לסרט, והיווה את תחילת קריירת סרטים נפלאה של רוברט דה-נירו.

הוא החל לסבול מתחלואות שונות, אחת מהן גידול מוחי שהסתבר שלא היה ממאיר, ובעקבותיו בא הספר שהיה בסט-סלר של הניו יורק טיימס –  I Want to Thank My Brain for Remembering Me.

(ברסלין – ניו יורקי גזעי מכף רגל ועד ראש)

עשרות מסיפורי הספורט שלו התפסמו במגזינים שונים, ותוכלו למצוא אותם בספרים שונים הכוללים את "BEST SPORTS WRITING OF THE YEAR"