הטור של מל ליום שני: משחק הלילה חשוב יותר לקאבס!

Nylon Calculus Week 12 in Review: Is Russell Westbrook padding his rebounding numbers at the free throw line?

Every week I try to summarize the last week in basketball by highlighting a few key news stories, performances, and players. Last time I tackled All-Star selections, so I’m a bit behind with news links, but there is a real point to this: we sometimes lose sight of big events because in the NBA cycle even two days is a long stretch of time where just two or three headlines can erase the previous stories.I’d also like to tackle normal headlines under the guise of an analytics blog, breaking down videos and opinion pieces. If you believe in the power of numbers and objective empiricism, you can still enjoy dunks and great passes and personalities too. There’s no magic voodoo here, and the stat-inclined fans watch just as much basketball as anyone. And with that, here’s week 12 of the NBA in review.

Salt Lake Hill

One bad habit NBA fans have, and really everyone, is the inclination to completely dismiss a new fact or system because it doesn’t agree with one particular bit of information they already believe. If an NBA metric has an anomalous result, and it strongly goes against conventional wisdom, people reject and deride said metric, instead of looking more at the data and information trying to figure out why the result happened — and in the process learning more about the player and the NBA in general. That process of discovery is extremely important for becoming more knowledgeable.

Read More:Isaiah Thomas is a giant

I wonder if that’s happening with BPM and the Utah Jazz. If you asked someone who was leading the Jazz in BPM, you’d get guesses of Gordon Hayward or Rudy Gobert, split pretty evenly too. But George Hill is currently leading the team: 5.9 to Gobert’s 5.3 and Gordon’s 5.0. He’s actually leading them in PER and WS/48 as well (23.3 to 23.0 from Gordon and 21.7 from Gobert, respectively). and nearly leading the team in RPM too. This isn’t far from Hill’s career high in BPM either, which would surprise most; he hit 5.6 a couple years ago. There’s a common thread here: he had one year on the Pacers where he had a much bigger role. His usage rate was well above average, and his assist rate had climbed too. That was the season Paul George was injured, and it was pre-Monta Ellis. It’s just a shame it was a partial season and he was largely ignored. Hill has had a bigger role on the Jazz though, and it’s greatly boosted his overall numbers.

However, there’s something unsustainable about Hill’s numbers, and it’s not something that happened with his 2015 season: his 3-point percentage is abnormally high at 48.1 percent, and consequently his true shooting percentage is well above his previous career high too at 64.1. That’s why he’s leading in so many different metrics, except for ones that regress heavily like RPM, Dredge, and PT-PM. If you substitute his career 3-point percentage into his percentage this season, his BPM would drop by roughly 1.7 points — both Hayward and Gobert would leap ahead of him. But most importantly, Hill would still rate as a very good player. He has a much better role on Utah, and he should be quite valuable for them the rest of the season, even if his 3-point percentage tanks.

What are Millennials ruining now?

Last Thursday, Adam Silver mentioned a few changes the league was considering, and one of them was shortening the game. That change created afewheadlines because it included a buzzword: millennials, who are apparently so transfixed by their phones and other devices we need to overhaul the NBA so they can watch. But what most articles and other comments failed to mention was that he actually said everyone’s attention span was decreasing, and only said “particularly” millennials — he wasn’t targeting just them. Plus, solutions to the slow grind at the end of close games have been proposed for years. It’s not exactly natural that it takes several minutes, on average, to play just one minute on the court. So, the NBA isn’t going to change the league just to suit young people, and it’s not like changes haven’t happened before.

Sixty years ago, the Greatest Generation had a waning interest in basketball due to its slow nature and laborious finishes. They weren’t enthralled by low score games and “stall ball” — where leading teams would simply hold the ball to kill time — was killing fan interest. Then came the invention of the shot clock and the NBA as we know it. Maybe the younger generation does want speedier games, but that’s been discussed for decades, from the shot clock to the seven-seconds-or-less Suns, and we don’t need to shame Millennials for it.

Time to dump Defended FG%

There are few objective ways to measure individual defense, so when the NBA unveiled “defended FG%” — every shooter has a nearest defender, thanks to SportVU tracking, so you can total up every “defended” shot for each player in the league — I imagine many people, mostly NBA writers and analysts, rejoiced. There’s even an expected field-goal percentage from the shooters the specified defender has been nearest to, and a resultant difference between the expected and real rates. Thus, people then connect the dots and proclaim the players with the highest differences the best defenders.

The problem is that it’s mostly noise. as Krishna Narsu found recently that there’s virtually no correlation between Defended FG% for a player one year to the next. Thankfully, that’s not true when you only looking at shots five feet and in, but from six feet and out, it’s random. This is especially true of 3-pointers. I’ve discussed it before. It’s a junk stat, and, outside of rim protection, it’s not useful in picking out the best defenders.

You see it cited now and then among various blogs and even at bigger sites. We’ll probably hear about it more when the Defensive Player of the Year arguments heat up. But think about how it’s formulated: should a defender get credit for a jump shot taken far from his fingertips? What if the defender is behind the shooter and turned away? I know we’re all yearning for useful defensive stats, but this is not one we should be using.

Your weekly Giannis fix

Giannis Antetokounmpo looks like a lock to start in the All-Star Game, which marks another notch in his steep rise to stardom. His tremendous length has enabled him to be a defensive menace, and he’s nigh unstoppable near the rim[ I’d implore you to donate to Kevin Ferrigan’s patreon and support his work, if you haven’t already.]. Look at that play embedded below — he needs two dribbles to clear most of the court and dunks nearly from the free throw line. In hindsight, it seems obvious that his unique combination of ridiculous length and ballhandling abilities would lead to an MVP-caliber status, but history is filled with failed draft picks from guys with potential like the horizon and unreal height and wingspan dimensions coupled with guard-like skills. Giannis is the dream every GM has when watching an intentional prospect of mystery, but rarely do those players even reach half that potential, much less becoming more than we ever thought possible. Perhaps he’ll led to a few gambles in this upcoming draft — just remember there are several Nikoloz Tskitishvili’s.

 

Rampant NBA inflation

אני לא יודע אם היתה אי פעם עונה כזאת עם כל כך הרבה שחקנים שקלעו לפחות 45 ' במשחק מסויים. רק להזכירכם:

קליי תומפסון 60; אנטוני דייויס 50; קרל-אנטוני טאונס 47; אנדרו ויגינס 47; ראסל ווסטברוק 51; ג'יימס הארדן 53; דמרכוס קאזינס 55; אייזיה תומאס 52; ג'ימי באטלר 52; ג'ון וול 52; סטפן קרי 46.

אני לא יודע כמה פעמים ווסטברוק, הארדן, ואחרים קלעו 40+.

מה קרה – או קורה – לכדורסל ב-NBA? למה היום שחקנים קולעים יותר מאשר לפני עשר שנים? למה כמעט כל השיאים שנקבעים הם התקפיים ולא הגנתיים?

אני לנסה להיות "מדעי" כאן ואין לי מספרים להוכחה מלבד כמה מ-NBA רפרנס, וקצת מקלקולוס. גם בקשר לכמות השחקנים השונים ולמספר הפעמים ששחקנים קלעו העונה מעל 40 לעומת שנים אחרות אין לי הוכחות מספריות, אבל אני מוכן לשים כסף שלא היתה עדיין עונה כזאת בהסטוריה של ה-NBA עם כל כך הרבה שחקנים שונים לקלוע מעל 40, וכמה פעמים ש-40+ נקלע במשחקים כעת חייה בעונות של העבר. אולי עונת 2005-2006 היתה דומה מעט לעונה זו עם אלן אייברסון, קובי בריאנט, לברון ג'יימס, וגילברט ארינס – ואולי העונות שמייקל ג'ורדן היה בשיאו והוא סחב עמו כמה שחקנים אחרים למשחקים של 40 נק' פלוס.

מה קורה? מה הן הסיבות? דברנו על כך, אבל לא יזיק לחזור ולדסקס מה קורה למשחק שאנחנו כה אוהבים.

  1. טרוף השלשות

קליעת ה-3 שפעם היתה הברירה האחרונה, הפכה היום לנשק התקפי מקובל ורגיל ביותר. אף פעם בעבר לא זרקו כל כך הרבה שלשות וכמובן לא קלעו כל כך הרבה שלשות.

2. האובססיה של הליגה ל-DOWNSIZING ו-SMALL BALL

פעם לא היה תחליף לגובה שחקנים. הגולדן סטייט היתה הראשונה למחוק את החובה לסנטר דומיננטי, ואפילו לפרונט-ליין דומיננטי. זה מאפשר את ה-ENVIRONMENT (ניסיתי מילים בעברית כמו 'אווירה', 'סביבה', 'נטייה', ואף אחת לא התאימה; אולי למישהו ישנה מילה מתאימה שלא הצלחתי לחשוב עליה) למשחק מהיר של גארדים וסמול פורוורדים (שבהיעדר הענקים תחת הסל מצליחים גם לחדור ולקחת ריבאונדים), ומספר גדול יותר של זריקות לסל. לכן היום יכול לקרות שגארד יעשה את הסטטיסטיקה הזאת הנראית כבלתי אפשרית של  53 נקודות, 17 אסיסטים, ו-16 ריבאונדים כפי שעשה ג'יימס הארדן לפני כמה ימים נגד הניקס.

3. רוב הקלעים של 40+ הם גארדים או סמול פורוורדים

זהו כמובן פועל יוצא של הסמול בול. הגבוהים היחידים שקלעו העונה 50+ הם טאונס, קאזינס, ודייויס. גם רוב הקלעים של ה-40+ הם גארדים וסמול פורוורדים. פעם זה היה בשליטת הגבוהים – צ'מברליין, קרים עבדול ג'אבר, פט יואינג, חאכים אולג'ואן, קרל מלון , צארלס בארקלי – לא עוד.

יומיים אחרי הארדן בא ג'ימי באטלר וקלע 52 נק' עם 12 ריבאונדים ו-6 אסיסטים, ו-GUESS WHAT? – התוצרת של באטלר נחשבת עליונה על זו של הארדן בגלל שהוא עשה זאת באחוז קליעה טוב יותר, פחות איבודי כדורים, ויותר גניבות וחסימות (best Game Score of this NBA season so far!)

 

4. איסור ה-HANDCHECKING
 אין לי סטטיסטיקה בקשר להשפעת איסור ה-HANDCHECKING על משחק ההגנה אבל כשיש עיניים וקצת הגיון, ברור לכל אחד מאיתנו שאיסור ההנגצ'קינג הכביד מאד על ההגנה, בעיקר על ההגנה מפני חדירת הגארדים והסמול פורוורדים.
5. קצב המשחק
לפי הרפרנס (since the early 1990s) קצב המשחק היום (מספר הפוזשיונס למשחק) קצב המשחק הוא המהיר ביותר מזה 25 שנה. תוסיף למספר הפוזשיונס את זריקת ה-3, והמספרים המטורפים של היום הם הרבה יותר מובנים.
6. כשרון השחקנים
נייט סילבר, עורך "538" השתמש בטכניקה שמשתמשים בה בבייסבול למדור "כשרון" ו-"יכולת" של שחקנים (“baseball time machine).  הוא השתמש בכמה סטטיסטיקות, כולל Box Plus/Minus והגיע למסקנה שרמת השחקנים היום היא הטובה ביותר שהיתה מאז אמצע שנות ה-1990'S.
הוא מבסס את קביעתו שרמת הכדורסל היא הגבוה ה ביותר מזה אמצע שנות ה-90 במספר המשחקים, ומספר השחקנים שקלעו העונה מעל 30 נק': ב-89 שחקנים קלע שחקן מסויים מעל 30 נכון ל-12 בינואר, ו-38 שחקנים שונים קלעו לפחות 30, לפחות פעם אחת. (לפי חישוביו בשנות ה-80 היו שחקנים שהיו "יותר BIG GAME PLAYERS" – ז"א יותר טובים משחקני היום, אבל היו פחות מהם. ז"א פחות "BIG GAME PLAYERS", אבל המעטים יותר שהיו בשנות ה-80 התעלו ברמתם על הטובים ביותר היום. (למייקל ג'ורדן היו עד תאריך זה בעונת 1987-88 יותר מפי שניים משחקים של +30 משיש לראסל ווסטברוק נכון להיום- Jordan had twice as many).
7. רמת הקבוצות
בגלל ה-EXPANSIONS ישנם היום יותר קבוצות בליגה, וממוצע הרמה שלהן גבוה מממוצע הרמה של הקבוצות של שנות ה-80 וה-90, אבל אז היו יותר מה שהוא מכנה "SUPERTEAMS"מהיום (superteams), וב-"קבוצות שהן 'סופר' ישנם לכוכבים יותר סכוי להצליח

Bouncing ball

The incomparable Michael Beuoy released a long article slyly titled “Deflategate Analysis.” It’s a thorough piece on a concept known as coefficient of restitution (CoR), which is a scientific/engineering term for measuring bounciness. A coefficient of one means a ball, when released from one foot, would bounce up exactly one foot because it lost no velocity on the bounce; whereas a coefficient of 0.5 means the ball would only bounce partway up because it lost half its velocity. In the NBA, the coefficient of restitution is usually around 0.80 to 0.84. (This means that in terms of height, ignoring friction and assuming a vertical drop with no initial velocity, the ball dropped from, say, one foot would bounce back upwards two-thirds of a foot.)

Why does this matter? A higher coefficient means a ball bounces harder and, thus, is worse for shooters who can benefit from shots that rattle in. You can then check for interesting patterns in the number. For example, the CoR is suspiciously higher in Utah, where people have actually stated the Jerry Sloan-era Jazz would inflate the ball as much as they could legally because it worked well with their style — they were a free throw heavy team who scored inside. Perhaps the arena’s crew got used to the high inflation principle, and it remains today. There’s another explanation too: the CoR is a relationship between two objects that collide, i.e. the floor and the ball, and arena floors may actually have different properties. Regardless, it’s an interesting article, and it’s great to see the seldom-referenced coefficient of restitution principle applied appropriately.

Discrimination and stability of NBA stats

I know academic, formal papers scare people, but they’re more welcoming than most people think and you can just skim to find some interesting tidbits you wouldn’t have otherwise known. This paper, released back in the fall and tweeted out by Mara Averick, discussed multiple sports, but its section on the NBA has some useful info.

For instance, the stability of a stat, which I have actually discussed ad naseum before, is about how well the stat stays consistent with the same players. Then there’s discrimination, which is about how well a stat differentiates players from each other — a stat that’s always one for every player is certainly stable but isn’t very useful. Stats with high discrimination and stability include rebound percentages, assist rate, and block rate — those are the “best” in a sense. However, one stat was lowly rated in stability and discrimination, and it’s by a mile: 3-point percentage. That’s something, again, I’ve talked about endlessly, but it’s for a good reason. It’s not a good statistic, at least when you’re only looking at a single season (and it’s even worse with half a season.)

View image on TwitterView image on TwitterView image on TwitterView image on Twitter

Multi-sport fun: "Meta-Analytics: Tools for Understanding the Statistical Properties of Sports Metrics" http://buff.ly/2jDRdlw @dcervone0

Malcolm in Milwaukee

The 2016 draft class has been unusually quiet so far, as all the rookie of the year talk has followed a 2014 draft pick, Joel Embiid. But the best rookie so far from the most recent draft may be one taken in the second round: Malcolm Brogdon [He’s leading all rookies in RPM, ignoring Joel Embiid, as far as I can tell.]. He was taken 38th and not rated highly by any publication I could find. Kevin Pelton, for instance, ranked him 73rd, and he’s far down this statistical projection list from Nick Restifo — he wasn’t even discussed when Nick rated the Bucks’ draft day. He was a four-year senior with the kind of scouting report that worried about his athleticism and praised his high character, which isn’t a good sign for a prospect. He was a fantastic shooter though, hitting in the high 80’s from the free throw line his entire career and hovering around 40 percent from the 3-point line his senior season.

Brogdon’s sweet shooting has translated well to the NBA level, where he’s hitting 43 percent of those shots from behind the arc and 89.5 percent from the line. He’s already a solid NBA scorer, and he has a good assist rate too for a shooting guard; he’s played the role of secondary ball-handler next to Giannis Antetokounmpo. He’s been starting ever since Matthew Dellavedova got injured — and he’s still starting now that Matthew’s back.

Malcolm had a great game against the Spurs last week when the Bucks upset them despite only nine minutes from Giannis. You can watch all his field goal attempts here; he’s more than just a spot-up shooter. He uses his driving ability to set-up players too, like this drive-and-dish to Miles Plumlee. He does need to improve his free-throw rate though; there are too many weak missed layups where he doesn’t draw enough contact like this one. But he does have the ability to beat guys off the dribble and get to the rim with ease, which is aided by his excellent shooting stroke — you don’t want to give this guy space. The Bucks have had a quietly remarkable season, beating expectations even though they’ve been without their second best player Khris Middleton. This is yet another boon: a nice guard who’s good enough to start on a super cheap contract.

Free throw rebounds: 2017

Basic stats still dominate NBA conversation, so when a player is tackling a historic milestone, like Russell Westbrook and his triple-double average, the concurrent narratives are hard to dodge. We all knew Westbrook could score, and he can pile up the assists like few others, but his new rebounding prowess is shocking. He was always a good rebounder for his position, but this is unprecedented. Even Jason Kidd didn’t capture this many rebounds per opportunity. Check the graph below — Westbrook is far from any previous point guard season since 1974. Jason Kidd was the previous defensive rebounding king for his position, but Westbrook this season has surpassed him by a monster margin. Also take note of the underappreciated Fat Lever; his versatility was special.

pg-rebound-rate

But not all rebounds are the same, and it’s surprising how often we combine the two official types of rebounds — offensive and defensive — into total rebounds. That’s a loss of information, as offensive rebounds are quite distinct and more valuable individually. Westbrook, for example, is one of the most ferocious offensive rebounders at his position in NBA history, but we can slice rebounds into more categories as well. I’ve done this before, but I thought it deserved an update: what happens when you separate rebounds by free throw versus field goal?

Looking at 2017 first, there’s something that stands out about free throw rebounds, and the real surprise is the gigantic margin: Russell Westbrook has 53 defensive free throw rebounds as of Sunday, while the next closest player, DeAndre Jordan, has 39. You can see the tweet and clip that inspired me below. His frontcourt players are often boxing out for him on easy free throw rebounds. I understand it’s important to get the ball in his hands early, but in this case I think it’d make sense for his teammates to pass him the ball while he’s near, say, halfcourt. Wouldn’t that be faster?

Westbrook has 45 more rebs via missed FTs compared to last yr. Watch bigs create space. (h/t @DarnellMayberry)

I question the accuracy of that tweet, by the way. Westbrook has 54 total free throw rebounds, and he had 37 last year. Perhaps that meant at this point during the season, but in any case it’s still quite a leap statistically.

How does Westbrook compare historically? I can grab these stats going back to 1997, and for a fairer comparison I’ll look at things on a per minute basis. Westbrook is 15th in that time frame with the best rate since 2013. You’ll notice some repeats in the table below, like Marcus Camby and Drew Gooden, and some rebounders who have been labeled overrated by their stats alone, like Carlos Boozer.

Table: top FT DRB rates, 1997-2017, min. 1000 MP

Player Season Team FT DRBs FT ORBs FT DRBs/ 40 MP
Kurt Thomas 2008 SEA 54 4 2.04
Chris Gatling 2000 ORL 44 11 1.69
Ike Austin 1998 MIA 56 7 1.63
Clar. Weatherspoon 1998 GSW 42 13 1.62
Drew Gooden 2010 DAL 41 6 1.59
Troy Murphy 2007 IND 46 4 1.55
Vladimir Radmanovic 2006 SEA 42 6 1.54
Drew Gooden 2008 CLE 60 12 1.53
Ed Davis 2013 TOR 41 1 1.51
Peja Stojakovic 2006 SAC 43 2 1.50
Marcus Camby 2008 DEN 102 1 1.48
Corie Blount 1998 LAL 38 11 1.48
Carlos Boozer 2007 UTA 94 20 1.47
Jerome Williams 2000 DET 77 16 1.47
Russell Westbrook 2017 OKC 53 1 1.45
David Lee 2006 NYK 41 13 1.45
Armen Gilliam 1997 MIL 74 6 1.44
Samaki Walker 1998 DAL 37 4 1.44
Shawn Marion 2009 MIA 54 4 1.42
Marcus Camby 2006 DEN 66 0 1.42

 

The flipside to that defensive free throw rebound is the offensive board, which are rarer and tougher to collect due to positioning. They’re significantly more valuable, consequently. Referring to the table below, you’ll again see a lot of repeat names, which is a good sign because it’s a mark of discrimination. Westbrook, by the way, is ranked much lower, as he’s only grabbed one offensive free throw rebound. That makes sense, though, because the offense is only allowed two players at the edge of the paint for free throw rebounding, and their frontcourt guys usually take those stations.

Table: top FT ORB rates, 1997-2017, min. 1000 MP

Player Season Team FT DRBs FT ORBs FT ORBs/ 40 MP
Clar. Weatherspoon 1998 GSW 54 4 0.50
David Lee 2006 NYK 44 11 0.46
Donyell Marshall 1999 GSW 56 7 0.45
Corie Blount 1998 LAL 42 13 0.43
Chris Gatling 2000 ORL 41 6 0.42
Olden Polynice 1998 SAC 46 4 0.41
Clar. Weatherspoon 1998 PHI 42 6 0.40
Chris Gatling 1997 DAL 60 12 0.40
Shelden Williams 2007 ATL 41 1 0.40
Chris Gatling 1997 TOT 43 2 0.37
Malik Rose 2002 SAS 102 1 0.37
Enes Kanter 2015 UTA 38 11 0.36
Kelvin Cato 1998 POR 94 20 0.36
Malik Rose 2006 NYK 77 16 0.36
Carlos Boozer 2006 UTA 53 1 0.35
Lou Amundson 2009 PHO 41 13 0.34
Danny Fortson 2002 GSW 74 6 0.34
Greg Ostertag 1998 UTA 37 4 0.34
Vlade Divac 1999 SAC 54 4 0.34
Jerome Williams 1998 DET 66 0 0.34

 

There’s another way to analyze free throw rebounding: proportions of defensive boards that come from missed free throws. Westbrook’s proportion is 14.4 percent, which ranks 289th since 1997 among qualified seasons (1000 minutes played.) It’s not the highest this season either, as Jae Crowder is tops with 17.5 percent, and that’s got nothing on Jalen Rose’s mark of 25.4 percent in 2005. Of course, some of this is influenced by how many opportunities players have, which is controlled by the playing environment. Free throws have been trending downwards for a few years slightly, so it’s better to compare Westbrook to his peers from this season, where his stats are truly anomalous.

I realize that Russell Westbrook is a menace to opposing teams no matter what the stats exactly say, and that all stats should be taken with a grain of salt, but it’s important we all understand that not all rebounds are the same, among other truths. Some rebounds are tougher than others, and they should appropriately receive more credit. It’s best when Westbrook grabs a defensive board because he can blitz the defense and lead his team to an easier opportunity, but I question the utility with free throw rebounds, where defenses are more prepared and he could just as easily stay close to the halfcourt line and await a pass from someone else before attacking. Soon we’re going to get serious with MVP discussions, and we should all understand what the stats are indicating.

 

************************

אין כלל שאלה למי משחק הלילה חשוב יותר.

הוא חשוב הרבה יותר לקאבס מאשר לווריורס.

קליבלנד קאבס היא אלופת ה-NBA אבל הגולדן סטייט – עם כל בעיות 'תחת הסל' שלה – נראית היום כקבוצה הטובה ביותר בין השתיים, והטובה ביותר בליגה.

מעניין כיצד אין היום אף קבוצה 'שלמה' בליגה: לכולן ישנם חורים. כשהלייקרס היתה אלופה בשנות ה-80, וכשהסלטיקס היתה אלופה באותן שנים, הן היו קבוצות כמעט ללא חולשות: פרונט ליין מצויין עם סנטר דומיננטי, שחקני פינה גדולים, ובק-קורט מצויין. לשתיהן היה גם ספסל מצויין ומאמנים מנוסים ומשופשפים. לשיקגו בולס לא היה סנטר דומיננטי, אבל היה לה תמיד פרונט-ליין מצויין בדומיננטיות של פאור-פורוורד מעולה, וכשיש לך ג'ורדן, כל החולשות נמחקות.

נחזור לגולדן סטייט.

עם כל הבעיות שלה, כולל העובדה שהסנטר שלה הוא זזה פצ'וליה ולא קרים עבדול ג'אבר, רוברט פאריש, או טים דנקן, גולדן סטייט הפסידה רק 6 משחקים העונה. אני לא מבין בדיוק כיצד היא עושה זאת, אבל עובדה.

קליבלנד לעומתה?

10 הפסדים. כולל 3 מ-5 לפני הנצחון על סקרמנטו ביום ששי שאני מקווה שהרים לה מעט את המוראל, במיוחד כשקייל קורבר קובר 4 מ-6 מדאונטאון, אחרי התחלת קריירה חדשה בקאבס שנראתה בשני המשחקים הראשונים כשגיאה גדולה, והמקום הגרוע ביותר עבורו להיות בו.

עשרת ההפסדים של הקאבס לא מפחידים אותי כמו החריצים הגדולים שגיליתי בשריונה של הקאבס בהפסדים מכוערים למילווקי, הקליפרס, והבולס. אני מוכן לסלוח להם על ההפסד לבולס ללא קיירי אירוינג וקווין לאב שהיו פצועים.

מה שמפחיד יותר מהכל מזרחי כמוני התולה בהם את תקוות הצלת כבוד הקונפרנס היו ההפסדים הרצופים ליוטה  ולבלייזרס (הפסד על 16 נקודות!). גם ההפסדים וגם ה-89.8 רייטינג שלהם (מ-100 פוזשיונס). בששת המשחקים האחרונים שלהם הממוצע שלהם הוא מתחת ל-100 נקודות..

הם יכולים לומר כמה שהם רוצים שהכל שטויות, וזאת אפילו לא אמצע העונה, אך עונת כדורסל היא לא ברז שאתה יכול לפתוח ולסגור. הקאבס חייבים לתת היום משחק גדול לווריורס, וחשוב מאד יהיה לנצח בו, ולהכניס סימני שאלה לנפשות הלוחמים כבר מעכשיו.

כולם יהיו שם הערב מלבד ג'יי אר סמית'. אבל ישנו קייל קורבר, ותוך עשרה ימים עד שבועיים יהיה גם פוינט גארד נוסף לקיירי.

הקאבס לא יכולים להרשות לעצמם להפסיד הערב במשחק חד צדדי. במקרה הגרוע ביותר הפסד על חודה של נקודה או שתיים. עליהם להראות שההפסדים הגרועים שהיו להם לפני שבועיים-שלושה היו מקרה חולף.

חובה על הקאבס לתת הערב הצהרה!

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 95 תגובות

  1. אני ממש לא מסכים.

    בעונה שעברה הקאבס הפסידו פעמיים לגולדן סטייט בעונה הרגילה, כולל הפסד מביך במיוחד בבית.
    בפלייאוף, כבר ראינו קאבס אחרת.

    כנ"ל לגבי גולדן סטייט.

    אלו 2 קבוצות שניצחו, והגיעו לכל כך הרבה הישגים בשנתיים האחרונות, כך שהפסד בינואר, לא ממש משנה להם.

    1. אני בדעה ש-"משחק הצהרה" הוא חשוב ביותר ל-PSYCHIC של כל קבוצה באשר היא, ומתי שלא יהיה. אף אחד לא רוצה לחיות בהרגשה של הפסד על 20 נק' משך 5 חודשים.

  2. משחק הלילה יוקרתי ונותן למנצחת הרגשה טובה , אבל לא קובע כלום ולא רלוונטי לסדרת הגמר ( בהנחה ששתיהן תגענה אליו ) . מספיק להתבונן אחורה לשנה שעברה כדי להבין את זה.

  3. ההצהרה הערב תבוא מכיוון גולדן סטייט.

    היה להם משחק אחד בלבד כזה העונה, דוראנט נגד אוקלהומה. המראות הזכירו את האונס בננקינג.

    במפגש הקודם בין השתיים, הווריורז הסתבכו בקרב חפירות, גרין עם 2 עבירות מוקדמות, והוקוס פוקוס של אירווינג.

    לא הערב.

    כשזה יהיה עוד רלבנטי, הקאבס ירגישו ממוזלים לרדת מ-20 הפרש.

    1. נשמע נכון.
      נראה לי שהקאבס יפציצו הלילה מהשלוש –
      יפלו השלשות?
      סבבה.
      לא יפלו?
      לא נורא.

      ההצהרה שהמשחק יספק?
      שזה כנראה לא הכדורסל שנראה השנה בפלייאוף.

  4. אני גם לא מסכים מנחם.

    בשנתיים האחרונות הקאבס היו בסלאמפ באופן קבוע בתקופה זו של השנה. זה אולי צירוף מקרים, אבל בכל מקרה ידוע לכל שהקבוצה בונה כצמה לפלייאוף. אילו החריצים או הסדקים שאתה מדבר עליהם היו שם לאורך כל הדרך והיו גורמים להפסדים משמעותיים, מילא. אבל אנחנו רק בינואר. עם קורבר שהרגע נחת, קיירי שחזר אחרי כמה היעדרויות ולאב שברור שלא היה במיטבו בעקבות הרעלת המזון שסבל ממנה. זאת ועוד, בימים הקרובים סביר שנראה איזה צ׳אלמרס כזה ואולי אחר כך גם איזה ביג נוסף (פחות סיכוי לדעתי) מגיעים לעיר.

    ולגבי זה שעונת כדורסל היא לא ברז שאפשר פשוט לפתוח ולסגור? נו באמת, כדורסל בNBA הוא ה-משחק המומחה ב לפתוח ולסגור ברזים. קבוצות עושות זאת לאורך רבעים, משחקים, עונות ואפילו מעבר לכך (יכול להבטיח לך שהברזים של פילי היו סגורים הרמטים כל זמן התהליך).

    התחושות שלך אולי נכונות, את זה נראה בהמשך. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדות – הקאבס של השנתיים האחרונות אינם קבוצת עונה רגילה מצטיינת, אלא קבוצה הבנויה במידה רבה לפלייאוף (שחקני קלאץ׳, רוטציה קצרה ומשחק הגנה פיסי כשצריך).

    ולגבי הערב, אם אני הקאבס אני לא מתאבד על המשחק. הם כבר ניצחו את הלוחמים השנה וכפי שאתה כתבת לפני יומיים – יש להם את המספר של דוראנט וחבריו. ניצחון של הלוחמים עשוי להיות חיובי בהקשר הזה ואילו ניצחון של הפרשים עלול להכניס אותם לשאננות כלשהי שתפגע בהם אם הקבוצות ייפגשו בגמר.

  5. המשחק הזה חשוב לגודלן סטייט הרבה יותר
    אם יפסידו בבית זה יעשה להם רק רע
    נראה לי שמנטלית הם הרבה יותר רכים מקליבלנד

    אגב קליבלנד מגיעה למשחק עם רצף של 4 ניצחונות מול גודלן סטייט ( כולל פלייאוף )
    בשנה שעברה גודלן סטייט הגיעה לרצף של 7-0 מול קליבלנד ( סוף פלייאוף 15 , עונה רגילה , ו 0-2 בפלייאוף 16 )
    איך זה נגמר בסוף כולם יודעים

  6. מאזני הקבוצות של לברון ב-6 השנים האחרונות:

    2016 – מקום ראשון במזרח, 3 בליגה. ניצחון בפלייאוף.
    2015 – מקום שני במזרח, 6 בליגה. הפסד בפיינלס.
    2014 – מקום שני במזרח, 5 בליגה. הפסד בפיינלס.
    2013 – מקום ראשון במזרח, ראשון בליגה. ניצחון בפיינלס.
    2012 – מקום שני במזרח, 4 בליגה. ניצחון בפיינלס.
    2011 – מקום שני במזרח, 3 בליגה. הפסד בפיינלס.

    לימוד המאזנים, ובדיקה עמוקה יותר של המספרים של לברון, מלמדים שבהחלט הוא וקבוצתו יודעים "לפתוח את הברז" כשצריך.

    1. התכוונת לתת מפתח צינורות כשצריך
      לברון מרגיש כאילו בעונה הרגילה הוא משייט להנאתו לא שורף זמן על שטויות
      זה נקרא להתבגר

    2. גיא- כל עוד לברון ישחק במזרח הוא יוכל להתעורר בכל נקודת זמן בעונה הרגילה וזה יספיק להגיע לגמר. משם זה כבר יותר קשה ולראיה המאזן המדהים שלו בפלייאוף, והמאזן הלא מרשים בגמרים.

      1. 3 מ-7 בפיינלס.
        3 מ-6, כשלוקחים בחשבון שבגמר 2007 הוא עוד לא חגג 23.
        מאזן שכולל 2 אליפויות ללא יתרון ביתיות, וב-5 מ-7 סדרות הפיינלס הוא היה השחקן הטוב ביותר במגרש, ובהפרש.

        מרשים/לא מרשים , זו שאלה סובייקטיבית במיוחד. דעתי היא ש-"מרשים" מתאים יותר לתאר את משחקו בפיינלס.

        1. 1 מ-7, אם לוקחים בחשבון שלשה פוקסיונרית באדיבות הפלח וקריסה היסטורית (באדיבות השופטים) של ג"ס.

          קרוב מאוד מאוד להיות לא מרשים בכלל! בלשון המעטה

          1. אני מכיר חנות שמוכרת נוזל מצוין לניקוי עדשות משקפיים.
            כנראה שהחמצת את 16 הנק' שלברון קלע באותו רבע רביעי נגד הספרס,
            או את הנתון שמראה שהוא הראשון, בכל ההיסטוריה של הפלייאוף ב-NBA, להוביל את שחקני 2 הקבוצות ב-נק'/רב'/אס'/חט'/חס'.

            ועל הבכי על השיפוט, גדולים ממני כבר אמרו –

            https://www.youtube.com/watch?v=c-9ahtQuY1E

          2. נו באמת.

            עם כל הדיבורים על אובייקטיביות/סובייקטיביות שנינו גם יחד לא יכולים להתעלם מכך שלברון צריך לחוש עצמו ממוזל ביותר לעמוד על מאזן 3-7 בגמרים, בהתחשב במצבים הנואשים שעמד בהם ובסיכוייו להניף שניים מתוך אותם 3 באותם מצבים.

            לגבי השאר, אני טוען שהמספרים היבשים ממש לא מספרים את כל הסיפור, אני ראיתי סיפורים אחרים בהם סטרצ'ים ארוכים בהם הוא היה שרוי באיבוד עשתונות מוחלט, מאבד שוב ושוב וזורק לבנים, או לחלוטין לא מחובר לקבוצתו (2014), ונדרש תמיד לאיזה שחקן עם ביצים שיציל לו תתחת (פעם ווייד, פעם מילר, פעם אלן ופעם קיירי) כדי שיופיע כמו המשטרה אחרי שהכל כבר הסתיים לקבל את התהילה.

            אבל זה כבר נתון לפרשנות

          3. זה באמת סובייקטיבי. מי שרוצה רואה זאת כהתעלות לחזור מאותן בורות (למשל ב-2013 16 נק' ברבע או סל הניצחון של המשחק בהארכה או השלשה שקדמה לזו של אלן או הסל המכריע בגיים 7. או למשל 41 נק' B2B במשחקים 5-6 ו-TD ב-7 בעונה שעברה) ומי שרוצה יראה זאת לנסים שקרו והם יד המקרה.
            כמו כן, מי שירצה יראה זאת חוזקה לנצח 3 גמרים למרות שסוכנויות ההימורים הציבו אותך בפיבוריט רק ב-2 מתוכם ומי שירצה יראה זאת כחולשה שהגעת כפיבוריט רק ל-2 מתוכם.

            רק דבר אני רואה כטיעון נפסד – הטיעון של המאזן בגמר, כאילו שעדיף להגיע ל3 גמרים ולנצח אותם מאשר להגיע ל-7 ולנצח 3.

          4. השלשה ההיא שלחה את המשחק להארכה. לא ניצחה אותו. ובהארכה (ובמשחק7) לברון ניצח.

            חוץ מזה, בינינו, לג'ורדן לא היו פוקסים? לכו תדעו מה היה קורה במשחק 7 ביוטה ב-1997 או אם פקסון היה מחטיא את השלשה ההיא.

        2. לא הבנתי איך הגיל רלוונטי, ואם כן יש איזה אחד שבגיל הזה כבר היה עם שתי אליפויות מרשימות…ב2007 הוא הגיע לגמר בגלל ואקום במזרח (ולראיה הסוויפ שהוא חטף) ובכלל בכל הקריירה שלו לא היתה שום קבוצה ראויה במזפח, וכשכן היתה (בוסטון למעט עונות, והבלחה של אורלנדו), הוא תמיד הפסיד. אבל תמשיך ללכת למספרים נו.

      2. יותר מכך, מאז שלברון למד "לפתוח" ו-"לסגור" את הברז, רואים אצלו זינוק אדיר בין נתוני העונה הרגילהף לנתוני הפיינלס –
        בחמש השנים האחרונות, ממוצעי פיינלס:

        29.5 נק', 10.8 רב', 7.3 אס', 2 חט', חסימה.

        עלייה של: 3.2 נק' למשחק, 3.6 רב' למשחק, 0.5 אס' למשחק, 0.4 חט' למשחק, 0.5 חס' למשחק.

  7. לאף קבוצה משחק בינואר לא עד כדי כך קריטי. אבל מאחר שהקאבס ניצחו בביתם וניצחו בפיינלס זאת אומרת ניצחו ברצף את ארבעת המשחקים האחרונים, אז הלחץ על הלוחמים ולא עליהם.

    1. מסכים עם החבר'ה מעליי.
      קליבלנד יודעת שטורונטו לא באמת תיקח לה את המקום הראשון במזרח, ושאין לה סיכוי להדביק את גולדן סטייט בקרב על הביתיות.

      אין עליה כל לחץ, בטח בהתחשב בכך שניצחה במשחק הקודם לאחר קאמבק ענק.
      אשמח למשחק צמוד, אבל באמת לא אופתע אם גולדן סטייט "תהרוס" את המשחק ותנצח ב-20.

    2. הקאבס עוד לא נתנו משחק טוב ממש אחד העונה. הם חייבים לתת היום משחק טוב ולנצח. זה חשוב מאד למנטליות שלהם.

  8. תודה מל.
    מסכים לחלוטין עם ידידי המלומדים. עבור שתי הקבוצות המשחק בעיקר יוקרתי. הניצחון טיפה יותר חשוב ללוחמים ואני חושב שהם גם ינצחו ובדו ספרתי בואך 20 הפרש.
    המנצחת תתחבק כאילו זכתה באליפות ואז עד לחדר הלבשה כבר ישכחו מהמשחק.

    1. אם הלוחמים ינצחו ב-20 הפרש, והקאבס צריכים לחיות עם זה 5 חודשים, מה שזה עושה ל-PSYCHIC אפילו פסיכולוג מתחיל כמוני יודע.

  9. ברור שזה רק משחק בינואר אבל לדעתי המשחק סופר חשוב לגולדן סטייט,מעבר לכך שקליבלנד יושבים להם טוב טוב בראש,הרי שהמאזן של גולדן סטייט מול הקבוצות הטובות בליגה הוא משהו מזעזע.נדמה לי שהיא הפסידה את כל המשחקים אבל לא סגור).גולדן חייבים להוכיח בעיקר לעצמם שאים להם שום בעיה מנטלית.הפסד וקדימה בלאגן,פתאום נשמע את גרין ואת קלי וכן הלאה

  10. מםפיקה העובדה שהמשחק בבית של הווריורס, כדי להוכיח שהוא חשוב להם יותר. אין שאלה בכלל.
    מנחם רק מנסה לומר שגם לקאבס המשחק הוא בעל חשיבות מסויימת בכל זאת..

    1. הקאבס עוד לא נתנו משחק אחד טוב העונה. המשחק הערב הוא סופר-חשוב עבורם. אם הם יפסידו על 20, הם לא מתאוששים מזה.

  11. בגדול המפגש השני בניהם נראה שכבר שיהיה פחות אינטנסיבי, הקודם הרגיש כמו משחק פיינלס. אבל כמו כמה אנשים פה בתגובות אני שותף לתחושה שעל גולדן יש הרבה יותר לחץ לנצח.
    משחק בייתי אחרי רצף של 4הפסדים לקליבלנד, הם חייבים את זה לעצמם ולאוהדים. להפסיד לקליבלנד שוב רק יגדיל את הבור המנטלי שלהם מול קליבלנד, ויגרום גם לדוראנט להצטרף לתחושות האלה. בכל מקרה זאת ההצגה הכי טובה בעיר, שמח על היריבות הזאת שקמה ביניהן ושרק ממשיכה להתחזק.

  12. רק ניצחון במשחק צמוד עם תצוגת קלאצ' טובה כאשר שתי הקבוצות משחקות במוד של פלייאוף יכול להרגיע את הלוחמים.
    כל תרחיש אחר הוא חסר משמעות או מקור לדאגה

  13. מצטרף להרגשה של כמה כאן שתהיה כאן שחיטה לא ג'נטלמנית של ג"ס את הקאבס שלא יבואו בשיא הכוח והאמוציות. לברון כבר הכין את השטח להפסד, הכל בסדר.

  14. גם אני חושב ש-ג״ס יבואו לשחוט. מכבר לכך, לגבי הברז, אני חושב שלברון יכול לפתוח ולסגור אותו כרצונו כי הוא משחק במזרח. במערב, גם ביתיות בסיבוב השני הייתה חשובה לו. אני מסכים גם עם הקביעה -3:7 בגמרים זה מאזן לא מחמיא. אם יהיה 3:8 זה כבר פגיעה משמעותית במורשת. לגבי החוסן המנטלי של הלוחמים – הם הרבה (הרבה) יותר חסונים ממה שמקובל לחשוב. 34:6 זה מאזן היסטורי, הם אלופים זה מכבר וליקוי מאורות כפי שקרה בשנה שעברה לא יקרה עוד הרבה פעמים.

      1. אז מה שאתה טוען זה שלהפסיד בסיבוב הראשון של הפלייאוף זה עדיף על להפסיד בפיינלס?

        לווייד, אחד השחקנים שאני באמת מסמפט, יש מאזן של 5 פיינלס ו-3 טבעות אליפות.
        אז העובדה שב-2007 הוא הפסיד עם מיאמי בסיבוב הראשון הופכת את מאזנו לטוב יותר מ-7 הפיינלס ו-3 הטבעות של לברון???

        1. גיא תראה את תשובתי למטה.כל עוד יש קונפרנסים ואתה לא מתמודד מול הקבוצות הטובות ביותר שיש לליגה להציע אז כן המאזן בפיינלס קובע,מעבר לכך שגם הכל תלוי בציפיות שלך.וייד לא מצפה להיות מוכר בסוף הקריירה שלו כשחקן הגדול ביותר ששיחק כדורסל ואילו יקירך לא מפסיק לדבר על זה מאז שהגיע לליגה ואז כן זה מתקשר למה שאאיזה רשם מה לעשות שהגדול ביותר אותו אתה מנסה לרשת עשה 6/6 ואילו אתה אפילו לא במאזן חיובי

          1. אין דבר כזה 6 מ-6. ג'ורדן זכה ב-6 אליפויות מתוך 15 העונות בהן היה שחקן בליגה.
            זה שהוא הפסיד לאורלנדו ב-95', או לדטרויט ב-90', לא הופך את מאזנו לטוב יותר, אלא לפחות טוב.

          2. יואו איך לא נמאס לכם לחפור על זה?
            הוויכוח הכי מיותר מאז ומעולם.
            מי שאומר שזה פוגע הגדולה של לברון כי הוא הגיע ל-6 פיינלס רצוף ולא ניצח בכולם פשוט אידיוט. אין מה להתווכח כאן אפילו. אצבע רטובה לאוזן.

          3. מסכים עם יניב ותגובה לגיא :
            אני טוען כל הזמן את אותו הטיעון השחוק –
            לברון שחקן ענק, שני רק למייקל וראשון בהשפעתו הישירה על מאזן הכוחות במשחק ו/או בסדרה ו/או בליגה. עם זאת, העובדה שהוא משחק במזרח מאפשרת לו כרטיס-מנוי לגמר הכללי ועל כן הוא נמדד גם על פי המאזן שלו שם. בשש השנים האחרונות הוא ניצח 18:0 בסדרות במזרח !!! באותו הזמן הוא 3:3 בסדרות מול ארבע קבוצו שונות במערב. מייקל היה במספר דומה של גמרים, עבר בדרך קבוצות מפחידות (דטרויט, הניקס של יואינג, אפילו אינדי) ומאזנו מול המערב 6:0
            כפי שיניב ציין, השאלה היא מי הגדול בכל הזמנים. לברון עדיין פעיל, הוא יכול לשפר את מיקומו, אבל עלול גם לרדת (!) אם מאזנו בגמר הכללי ייפגע בהמשך.

  15. מישהו חושב שדאנקן עם 5/6 עדיף על מג'יק עם 5/9? מה הקטע לספור אחוזים בפיינלס כאילו זה אחוזים לשלוש? אבל התשובה ברורה: מייקל עשה 6/6 וכל מה שמייקל עשה זה הופך להיות הדבר ומתפתחת תיאוריה כאילו כל מה שעשית עד הגמר הוא חסר משמעות ורק הגמר מכריע אם אתה טוב. מטופש להחריד

    1. זה רק חלק מהאמת.אתה מתעלם מהעובדה שיש מה שנקרא קונפרנס ופה העניין.הייתי מסכים עם מתן בהנחה נגיד שאין קונפרנסים ומערבבים את הקבוצות ואז להגיע ל7 גמרים זה הישג אדיר אפילו שהפסדת 4 מתוכם,אבל שאתה נמצא בקונפרנס חלש ומוחלש שבו אין למעשה אף קבוצה שאפילו מאתגרת אותך ולמעשה הקרב היחידי שיש לך זה בפיינלס ואופס שמה המאזן שלך לא משהו זה מוריד ודי הרבה מההישג של להגיע ל7 פיינלס.

      1. רק שלנוכח המציאות הטיעון של הקונפרנס המוחלש לא תופס.
        אם תבדוק, תגלה שב-2011, 2012, 2015, 2016 ה-SRS של קבוצות הפלייאוף אותן הקבוצות של לברון עברו הוא גבוה מאלו של יריבות הנציגה המערבית (SRS זה הפרש הסלים הממוצע בהתחשב בחוזק לוח המשחקים. קונפרנס חלש גורם למספר נמוך מהפרש הסלים האמתי).

        הטיעון ש-בוסטון ושיקגו של 2011, בוסטון ואינדיאנה של 2012, אינדיאנה של 2013, שיקגו ואטלנטה של 2015, או טורונטו ואטלנטה של 2016 , הן קבוצות חלשות חוטא לאמת.

        יש גם שאלה אחת עליה לא זכיתי לתשובה מטועני "הקונפרנס החלש".

        ה-5 מ-9 של מג'יק וקארים, גם הוא שווה פחות לאור העובדה שהקונפרנס המערבי בשנות ה-80 היה הקונפרנס החלש יותר?

        1. קודם כל אף פעם לא שאלת אותי אבל כן,יש סוג של כוכבית על המאזן שלהם(קארים גם כן 5/9?) אבל הדבר היחידי שעומד לזכות מג'יק ששניים מההפסדים הללו באו כבר בסוף הקריירה שלו ולא בהתחלה שאחד מהם הוא בכלל נפצע אחרי המשחק הראשון.
          לגבי חוזק הקונפרנס אז בחיאת גיא זה אחיזת עייניםץכל סטטיסטיקה שלא תביא לא תשכנע שמדובר בקונפרנס חזק.איך אתה יכול להגיד קונפרס חזק ובאותו משפט לתת לי את אטלנטה כדוגמא לקבוצה חזקה????????.להזכיר לך 4-0 לקליבלנד על אטלנטה בלי קיירי ובלי לאב.
          תאמת גיא ועם יד על הלב אתה באמת אבל באמת מאמין שאם אתה לוקח את הקבוצות של לברון למערב(מיאמי/קליבלנד) הוא מגיע ל6 גמרים רצופים??

          1. לברון במערב בעונות 09', ו-10', בהחלט מגיע לפיינלס. אולי גם ב-08'.

            אטלנטה הייתה קבוצה של 60 ניצחונות, והניצחון עליה היה ללא לאב (קיירי נפצע במשחק 1 של הפיינלס).

            ובלי כל צל של ספק, דטרויט ואטלנטה של העונה שעברה היו קבוצות טובות בהרבה מיוסטון ופורטלנד, אותן פגשו גולדן סטייט.

            איך אתה בכלל מדבר על הקונפרנס המערבי של השנתיים האחרונות בלי להתייחס לעובדה שהקבוצה החזקה היחידה במערב שגולדן סטייט פגשו הייתה אוקלהומה.

          2. אוקי אז אתה מסכים איתי שהוא היה מגיע לשיטתך ל3 פיינלס בטוחים וכנראה שלא לעוד שלוש.
            אטלנטה כמו טורנטו הם קבוצות שטובות לליגה ולא לפליאוף והם מוכיחות את זה שנה אחרי שנה אז ה60 ניצחונות של אטלנטה הוכיחו שהם היו מצויינים לליגה אבל ראינו בפליאוף מה הם שווים.
            דבר שלישי לא התייחסתי לשנתיים האחרנות התייחסתי ל6 שנים האחרונות ואם כבר אתה רוצה לדבר על הקונפרנס המערבי אז כן היה לגולדן המון מזל אבל שבקונפרנס שלך משחקות סן אנטוניו,קליפרס אוקלהומה(לא של השנה) ממפיס סביר מאוד להניח שהדרך שלך תהיה קשה יותר מאשר בוסטון/דטריוט/אינדיאנה/טורנטו/או כל קבוצה מזרחית שרק תבחר בשנים האחרונת.
            וואו כמעאט שכחתי את אימת הליגה אטלנטה

          3. עזוב "סביר להניח".
            תבדוק את הנתונים, ולא מבעד לעשות של אוהד.

            השורה התחתונה –
            הדרך של גולדן סטייט ל-2 הפיינלס האחרונים הייתה קלה משל קליבלנד.
            לפני כן, ב-2013, 2014, הדרך של הספרס הייתה קשה משל מיאמי.
            ב-2012 ו- 2011, שוב דרכה של מיאמי הייתה קשה יותר.

            זה משעשע שאתה צוחק על "אימת הליגה אטלנטה". פורטלנד ויוסטון של השנה שעברה היו מפחידות בהרבה…

          4. איך בדיוק הדרך של מיאמי הייתה קשה יותר מדאלאס שנאלצה לשחק מול הלייקרס שהיו אלופים שנה קודם ומול אוקלהומה שהגיעו לפיינלס שנה אחרי?

          5. ב-2013 ספרס היו צריכים לעבור את ממפיס בגמר המערב. אולי הגמר האזורי עם הפערים הכי גדולים שיש.
            לגבי מה לברון עושה במערב – באיזו קבוצה? בתכלס, כולם היו אומרים לו "בוא" אם היה בוחר בהם ב-2010. עם הספרס אין לו 6 גמרים רצוף ואולי אפילו 6 אליפויות רצוף? כן, עם ניו אורלינס כנראה שלא היה מגיע ל-6 גמרים ברציפות. מסכים. עכשיו השאלה היא כשמתאים את התרחיש בו לברון ב-2010 עובר למערב – לאיזה פנרצ'ייז?

          6. מתן אני לא מדבר שהוא יבחר קבוצה אחרת במערב אלא תיקח את הקבוצות שלו זאת אומרת מיאמי וקליבלנד ,תוציא אפילו מערבית אחת(איזה שתבחר) ועכשיו נשאל אותך מה ששאלתי את גיא אתה באמת מאמין שהוא לקוח 6 שנים ברציפות את המערב?
            יותר מזה קח את השנה שלכל הדיעות המזרח השתפר ונראה הרבה יותר טוב משנים עברו. עכשיו תעשה סקר ובסקר תגיד למי אתה חושב יש את הסיכוי הגבוה ביותר להגיע לגמר קליבלנד או גולדן סטייט.
            98%אחוז יגידו לך קליבלנד.אז כאן כנראה באמת נעוץ ההבדל ביני לבינך או לבין גיא.אני חושב שכולם בטוחים שלברון יגיע לגמר מראה שהדרך שלו במזרח פשוטה וקלה יותר.אתה וגיא כנראה חושבים באמת שלברון הוא באמת שחקן הכי גדול שהיה פה ורק בגלל זה כולם כל כך בטוחים שהוא יגיע שוב לגמר וזה למרות שלתפישת גיא הוא מתמודד מול קבוצות שטובות יותר מאשר הקבוצות במערב.
            נ.ב סתם בשביל הקטע בוא תגיד לי מי לדעתך 20 שחקנים הטובים בליגה ואיזה קונפרנס הם משחקים?

          7. יניב, בוא ונעשה קצת סדר עם הטיעונים שלי, כי יש לך נטייה להכניס לי מילים למקלדת ואין לי עניין להגן על טיעונים שאתה מעלה במקומי.
            (רוצה דוגמה? "אתה וגיא כנראה חושבים באמת שלברון הוא באמת שחקן הכי גדול שהיה פה" – סלח לי, אבל זה ברמת הלא ראוי.)

            אני חושב שבאופן די עקבי בעונות האחרונות המערב חזק יותר. אני גם חושב שיש יותר שחקנים בטופ של הליגה במערב. אבל מה זה רלוונטי שס"א תאלץ להתמודד עם קבוצה חזקה בסיבוב הראשון לג"ס שתגיע לגמר?
            לגבי איזה יריבות היו חזקות יותר – תלוי בשנה. אין פה הכרעה ברורה לכאן או לכאן. השאלה כמובן היא גם מה לדעתך עדיף בתור יריבות: יריבות של 6,7,8 או יריבות של 4,5,9? (וגם פה אין עקביות – נתתי לדוגמה את העונה שעברה, אבל זה לא משהו קבוע)
            אם נעבור עונה-עונה, אני חושב שאי אפשר להצביע על קונפרנס ממנו הקבוצה שהגיע לגמר נתקלה ביריבות חזקות יותר. נתתי את הדוגמה של ס"א שפגשו את ממפיס שהיתה נחותה משמעותית מאינדיאנה, למרות שהמערב היה חזק יותר. כי זה לא חשוב שOKC היתה קבוצה מעולה, אם ברגע של ראסל נפצע ממפיס הדיחו אותם.

            ועכשיו נעבור לספקולציה – נניח הוצאנו את ס"א.
            האם אתה יכול להיות בטוח שבלי לחץ של גמר לברון נותן סדרה כה עלובה בסטנדרט שלו ומפסיד לדאלאס? נניח שענית כן. זורם איתך. אז יש לו את 2012-2014 ו-2016. נשאר 2015 – אין קליי אולניק שמפרק את לאב וכבר לא בטוח שקיירי מפוצץ פיקה של ברך או שלברון סוחב פציעה מהסדרה מול אטלנטה. ואז מי מנצח? וואלה, אין לי מושג. כל הימור טוב פה. רק מראה לך איך אפשר לסובב את הדברים. המציאות האלטרנטיבית הזו באמת קשה מאד לניחוש.

            ואוסיף על זה – האם אתה מסכים שבשנה האחרונה (מאז חילופי המאמנים) קליבלנד מכוונת למקום אחד והוא סדרה מול ג"ס? (בגלל המזרח החלש הם יכולים להרשות לעצמם – זורם על זה לגמרי לצורך העניין) עכשיו בוא נניח שהם במערב וכבר מצריכים לכוון לעוד סדרות קשות – איך היתה נראית הקבוצה? איזה טריידים היו מתבצעים?

            ולסיכום החפירה הזו – אני מאד עקבי בדעה שלי לגבי כל השחקנים – צריך לשפוט שחקן לפי המשחקים ששיחק בפועל ולא לפי המשחקים ששיחק בדמיון שלנו.

            כל הדיון הזה מזכיר לי יותר מכל את דיוני "מה היה עושה מסי בלילה חורפי בסטוק?"

    1. +1.
      על קליבלנד הראשונה אני בכלל לא מדבר.
      רק תסתכלו שוב על החמישיה שלקחה את גולדן סטייט של הספלאש בראדרז ל-6 משחקים:
      לברון עם שני סנטרים, טריסטן ומוזגוב, עם הדינגו האוסטרלי שלא נבחר בדראפט, ושני האאוטקאסטים שהגיעו חינם-רק-תקחו מהניקס, ג'ייאר ושמפרט. על הספסל: ג'יימס ג'ונס, מייק מילר, קנדריק פרקינס והמאמן, דיוויד בלאט.
      בלעדיו זה הרכב יורוליג. לא יורוליג – ליגת איך קוראים לה, הישראלית. וגם כאן בהרכב הזה היו מפטרים את בלאט.

      1. כל דבר אפשר לראות אחרת – בסדרה הזאת קליבלנד הובילו 2:1 וקיבלו שלושה בלואו-אאוטס רצופים, שניים מהם בבית. ג"ס פשוט עשו התאמות.

  16. גיא אני אמשיך את הדיון כאן. אני מרגיש שאתה חוטא עם הנתונים שאתה מביא לגבי חוזק היריבות של לברון לעומת היריבה בגמר. אם ניקח את ה-SRS כדוגמא אז הטענה שה-SRS של הקבוצות אותן לברון עבר גבוהה יותר נכונה רק ב-2011 וגם אז זה גבולי.
    אם תיקח חתך ממוצע בכל סיבוב תראה הבדל ברור.
    בסיבוב ראשון ה-SRS הממוצע מול לברון היה 0.12 ומול היריבה 1.58
    סיבוב שני: מול לברון 1.97 ומול היריבה 3.06
    סיבוב שלישי: מול לברון 4.10 ומול היריבה 5.50
    ההבדל הזה היה דראסטי במיוחד בשנים במיאמי אז ההבדל בSRS הממוצע בכל סיבוב היה: 1.93, 1.98, 1.58
    מעבר לכך לברון פגש לאורך השנים הנ"ל 5 יריבות בפלייאוף עם SRS שלילי (כלומר מתחת לממוצע) בעוד שהיריבות ממול לא נתקלו באף קבוצה אחת כזו.
    אני לא חושב שצריך לקחת כלום מלברון אבל הטיעון שהדרך שלו לגמר קלה יותר היא די מוצדקת.

    1. ב-2012 , 2 הסיבובים הראשנים היו קשים יותר למיאמי,
      ב-2015, כל מי ששיחק מול גולדן סטייט, שיחק בהרכב חסר,
      ב-2016, 2 הסיבובים הראשונים היו קשים יותר לקליבלנד.

      2013, 2014, כמו שכתבתי לפני כן, רמת הקושי של הספרס הייתה גבוהה בהרבה.

      אף פעם לא טענתי שהמזרח לאורך השנים חזק יותר. אני בהחלט טוען שהפערים הם לא כאלו שמצדיקים את הטיעון של "הדרך הקלילה".

      דרך אגב, כאשר בודקים יותר לעומק, רואים שלאורך השנים עמדו בדרכו של לברון קבוצות ההגנה החזקות בליגה.
      ב-2011, הבולס והסלטיקס (מקומות 1 ו-2 בליגה).
      ב-2012 הסלטיקס (שני בליגה אחרי הבולס).
      ב-2013 הפייסרס (ראשונים בליגה).
      ב-2014 הפייסרס (ראשונים בליגה).
      ב-2015 הייתה השנה היחידה שיריבה של לברון בפיינלס עברה דרך קבוצת הגנה חזקה יותר, ממפיס.
      ב-2016 אטלנטה (מקום 2 בליגה).

        1. ב-12 , 15, ו-16 לא.
          2 סיבובים קשים יותר (לפחות).
          (ה-"לפחות" הוא בגלל הסלטיקס של 2012)
          דווקא ב- 2011, שם ה-SRS הממוצע לטובת מיאמי, זו טעות שלי.
          אז דאלאס עברו 2 מ-3 סיבובים קשים יותר.

          1. ברור שלא בכל שנה וגם ציינתי שההבדל הוא בעיקר בשנים במיאמי. בכל מקרה כשמסתכלים על התמונה הכללית יש הרבה אמת בטענה הזאת.
            אתה רוצה עוד טיעון SRS. לברון היה צריך להתגבר רק על קבוצת +6 אחת בעוד שהיריבות שלו על 4.
            אם אתה רוצה ללכת לפי שנים אז:
            2011 שוויון
            2012 מערבית (בפרמטרים שבחרת בוסטון לא היתה קבוצה טובה)
            2013 ,2014 מערבית בנוקאאוט
            2015שוויון פחות או יותר
            2016 שוויון פחות או יותר

  17. ולאנשים שפויים. אני אתרגם את התגובה לגיא לשפה נורמלית.
    בשש השנים האחרונות המספר המשחקים הממוצע אותו ניצחו היריבות של לברון בדרך לגמר נמוך מזה איתו התמודדה היריבה במערב.
    בסיבוב הראשון הממוצע הוא: 42 ניצחונות מול לברון ו-46 מול היריבה המערבית
    בסיבוב השני: מול לברון 49 מול היריבה 51
    בסיבוב השלישי מול לברון: 55 מול היריבה 57.
    בשנים במיאמי הפער עוד גדול יותר כשההפרש הממוצע בניצחונות בכל סיבוב הוא: 5, 3, 4 משחקים.
    לברון פגש בדרך למר באותן שנים 6 קבוצות עם פחות מ45 ניצחונות בעוד שהיריבות פגשו רק 2 קבוצות כאלו (שתיהן דרך אגב מול הווריורס בעונה שעברה)

    1. נתרגם את התרגום. ממוצע הניצחונות למכניס לתוכו את עונות 13' ו-14', אז באמת המזרח היה בתחתית.
      ב-13' וב-14', רק 4 קבוצות בכל עונה במזרח היו עם SRS חיובי.
      גם לא טענתי אחרת.

      ובכל זאת, ב-3 עונות מתוך 6 העונות האחרונות, דרכם של קבוצתו של לברון הייתה קשה יותר.

      1. אני חושב שאתה מעוות את הדברים לבחירתך אבל רק בעוןנה אחת היה לקבוצות מולן התמודד לברון SRS ממוצע גבוה יותר או מספר ניצחונות גבוה יותר. וגם אז זה מאד גבולי.

      2. טוב ניצחת בדיעון גיא.אני לתומי חשבתי שהדרך של לברון הייתה קלילה אבל מסתבר שהוא שיחק נגד הקבוצות הטובות ביותר בליגה לאורך שש שנים האחרונות ולכן אין ספק בכלל שעצם ההגעה שלו לפיינלס מהווה הישג מטורף שאף שחקן באף קונפרנס לא יעשה את זה..רק תחשוב על להעפיל 6 שנים רצופות לגמר מהקונפרנס שנמצאים בו אחת אחת הקבוצות הטובות ביותר בליגה מהווה הישג שגם מייקל לא עשה ולא יכל לעשות.
        מפריע לי רק דבר אחד קטן אם הדרך שלו כל כך קשה והוא עבר קבוצות כאלה מרשימות ומדהימות.אז איך לעזאזל הוא הפסיד 4 פעמיים לקבוצות נחותות ממנו????????
        ולגבי השאלה ששאלתי אותך מקודם אז הבנתי את התשובה ואני מסכם איתה במערב לא רק שהוא היה עושה 6/6 אלא סביר מאוד להניח שמאזנו בפיינלס יכל להיות אפילו חלש יותר כי הייתה מתמודדת מולו אחת הקבוצות היותר טובות בליגה.

  18. לדעתי המשחק היום הרבה יותר חשוב ללוחמים. קליבלנד כבר ניצחו אותם העונה וב4 המשחקים האחרונים כולל הפיינלס וזה ברור מאוד שללוחמים ובמיוחד לקרי יש מעצור מנטלי מולם. דוראנט נמצא במאזן של 4-18 נגד לברון כולל הגמר ביניהם, הוא והם חייבים את הניצחון כדי להגיע מוראלית במצב טוב יותר לגמר אפשרי ביניהם.

  19. אגב מי שבודק את ההיסטוריה מאחרי האליפויות של שאקובי ועד היום מאזן האליפויות הוא 8:6 בין המזרח למערב. המערב כמעט תמיד היה פייבוריט על הנייר(2004,2006,2016 רק מזכיר) ולמרות זאת התוצאה מאוזנת. לדעתי העובדה הזאת מספרת בין השאר את הקטע שקבוצה טובה נחשבת רק קבוצה התקפית – בעוד שכמעט כל קבוצות המזרח שלקחו אליפויות בשנים אלו היו עדיפות הגנתית מהמערביות

  20. "אתה וגיא כנראה חושבים באמת שלברון הוא באמת שחקן הכי גדול שהיה פה ורק בגלל זה כולם כל כך בטוחים שהוא יגיע שוב לגמר וזה למרות שלתפישת גיא הוא מתמודד מול קבוצות שטובות יותר מאשר הקבוצות במערב."

    יניב –

    אני לא מתבייש לכתוב את דעתי. אתה מוזמן למצוא ציטוט בו טענתי את מה שאתה כותב.

    אני גם לא טענתי שהמזרח חזק יתר,
    גם במקרה זה אתה מוזמן לשלוף ציטוט שמראה אחרת.

    מה שאני טוען זה ש-"אתם" (ודי ברור לאילו אתם אני מתכוון) בניתם תזה שלמה על למה לברון הוא אוברייטד, ולעזאזל כל נתון שמראה אחרת.

    אלו השופטים/המזרח/המזל/הקומישינר/הרצפה העקומה שנתנו לו את הישגיו.

    (FYI, יותר מפעם אחת כתבתי שהראשמור 5 שלי הם ג'אבר, ג'ורדן, מג'יק, בירד. את ראסל וווילט לא ראיתי מספיק בשביל לשפןט.)

    1. אני יענה לך ולמתן ביחד
      קודםן כל אתה חוזר ואומר שהדרך של לברון לגמר הייתה קשה ובכלל לא קלה ותסתכל על כל השרשור.אתה חוזר וטוען שהקבוצות שלברון מתמודדבמזרח חזקות יותר מאשר במערב(הדוגמאות שנתת הם על אטלנטה/דטריוט/בוסטון/אינדיאנה /טורנטו)
      דוגמאות למזרח חזק מהמערב
      "רק שלנוכח המציאות הטיעון של הקונפרנס המוחלש לא תופס.
      אם תבדוק, תגלה שב-2011, 2012, 2015, 2016 ה-SRS של קבוצות הפלייאוף אותן הקבוצות של לברון עברו הוא גבוה מאלו של יריבות הנציגה המערבית"
      "3 עונות מתוך 6 העונות האחרונות, דרכם של קבוצתו של לברון הייתה קשה יותר."
      "דרך אגב, כאשר בודקים יותר לעומק, רואים שלאורך השנים עמדו בדרכו של לברון קבוצות ההגנה החזקות בליגה."
      לגבי בניתם תזה אז זה ממש לא נכון.יש דברים שלברון עשה שאין לי ויכוח לגביהם כולל האליפות האחרונה אבל כל הדיון הזה התחיל מזה שמתן אמר שהוא לא מוכן לקבל את זה שאנשים מסתכלים על העניין של 3/7 כמשהו לא טוב.ואני אומר שזה כן משפיע כי הדרך שלך לגמר קלה ובטוחה אז אתה נמדד מול היריבים האמתיים שלך ולא על הדרך שהגעת לשם שהיא מעוותת מטבעה.עכשיו אני לא בא ללברון בטענות ולא אמרתי שהוא אוברייטד .אמרתי תשפוט אותו לפי מה שהוא עושה בגמר ולא עצם ההעפלה לגמר שהיא לא רלוונטית במקרה שלו.
      דבר אחרון שקשור למתן ולך מודה ושהסקתי מסקנות ולא אמרתם את זה מפורשות אבל עשיתי לוגיקה פשוטה שאם אתם טוענים(מתן לא טוען את זה אלא הוא פשוט אומר שלהגיע 6 פעמיים רצוף זה הישג) שהוא עשה את זה לא בגלל שהוא בקונפרנס שנאמר בעדינות עוזר לו להגיע 6 פעמים ברציפות ואתה גיא הוכחת לי פה עם מספרים מטורפים שהקבוצות שהוא התמודד מולם חזקות בצורה יוצאת דופן ומכאן הסקתי שלברון הצליח לגבור על כל זה ולהגיע 6 פעמים ברציפות שהוא כנראה עילוי שלא היה פה לפני כן.כי אם הוא היה עושה את זה במערב או לחלופין בפליאוף מעורב אז הייתי מסכים איתכם.

      1. הוצאת את הציטוטים שלי, אבל לא המשכת למסקנה של אותן תגובות.

        אז ב-3 שנים (לדעתי) הדרך של לברון לפיינלס הייתה קשה יותר,
        שנתיים קלה יותר (משמעותית), ושנה אחת במחלוקת.
        אני חושב שזה לא טיעון שהמזרח חזק יותר או פחות, אלא שלקונפרנס משמעות פחות גדולה משנדמה לך.

        והמסקנות אותן אתה גוזר מהתגובות שלי?
        ("ומכאן הסקתי שלברון הצליח לגבור על כל זה ולהגיע 6 פעמים ברציפות שהוא כנראה עילוי שלא היה פה לפני כן.")
        לא נראה לי שאתה באמת מאמין שזה מה שאני חושב.

    2. אפרופו קארים, הידעת שבגיל 35, בעונתו ה-14 בליגה, הוא היה טופ 5 במדד PER? זה פשוט פסיכי. מעניין אם היה לזה אח ורע. (אם כי חובה לציין שסטטיסטית הליגה היתה שוויונית בהרבה. PER של 23.6 שווה העונה למקום 16.

  21. אם פופ היה המאמן של הקאבס, הוא היה כותב על הטופס של המשחק של הקאבס: קיירי – פצוע, לאב- לבן ולברון – מכוער (מפנים ומבחוץ) ומשאיר אותם בבית.
    מפסיד ב- 40 הפרש ושומר את ההייפ ליוני

  22. אני עדיין איתן בדעתי שאם הקאבס שמופיעים במלוא כוחם מושפלים הערב (וקורבר מושפל ע"י קרי ות'ומפסון) הפצע יישאר פחות עד שייפגשו בפלייאוף (אם ייפגשו)

    1. כמו שנה שעברה שהם חטפו שלושים הפרש ואז …. לקחו אליפות.
      מנחם, זה מדהים אותי כל פעם מחדש כמה אין לך מושג בגרוש באמת…

  23. מנחם, האתר מדהים יותר ויותר, אהבנו את כל העורבים
    שלך 2017 (המעורבים חחח)
    (אם היית יודע כמה אני עייף ובקושי מקליד היית מבין שזו
    מחמאה כפולה ומכופלת מנחם המופלא)

  24. מנחם האתר הוא יצירת זיקוקי דינור ומפלי הומור ויצירתיות
    בלתי נדלית,
    עייף גמור אך מרוצה,
    אי אפשר לא לחייך ולא להתפעל שקוראים.
    תבורך מנחם!!!! וכולכם!!!!

  25. עובר על התגובות ומחייך על הטיעון שלברון עבר קבוצות חזקות בדרך לגמר….בחיי אני לא מבין מה אנשים מעשנים כאן או אם בכלל צופים במשחקים ורק מסתכלים בדף הסטטיסטיקה של אחרי המשחק?

כתיבת תגובה

סגירת תפריט