איך אנחנו משחקים הופס בניו יורק סיטי / קני אנדרסון (תירגם איתן בן דוד)

(על המגרש הזה בקווינס קני אנדרסון התחיל את מסעו עד היותו אול-סטאר ב-NBA)

איך אנחנו משחקים בניו יורק סיטי – קני אנדרסון

מאת קני אנדרסון
תירגום: איתן בן דוד
************************
הכל התחיל עם פרל וושינגטון.
אם תשאלו אותי, זה היה פרל שבאמת הביא לשלמות את כל התדמית הזו של כדורסל-עירוני-עם-אטיטיוד-ניו-יורקי שעליה אנחנו חושבים היום כשאנחנו מדברים על שחקנים גדולים מניו יורק. והוא היה גם זה שהפך את הקונספט של פוינט גארד ניו יורקי – בפ"א הידיעה – למושג בפני עצמו. פרל אולי לא היה המודל המקורי – בוב קוזי, לני ווילקנס, טייני ארצ'יבלד ועוד לא מעט אחרים הקדימו אותו – אבל זה היה הוא שהפך את זה למותג. הוא הארכיטיפ.
כשגדלתי בשנות ה-80', כל מי שהכרתי ששיחק כדורסל בניו יורק רצה להיות פרל וושינגטון.
גם אני. אבל יותר מכל דבר אחר, רציתי את הסטייל שלו.
פרל לא היה הקלעי הטוב מכולם, והוא לא היה זה שיטביע עליך או משהו כזה, אבל תקשיבו לי: הוא היה איש רעעעע. האומנות שלו על המגרש, יכולת המסירה, מיומנויות השליטה בכדור, כולן היו יוצאות דופן. אבל כשראיתי סרטי וידאו שלו משחק בסירקיוז, הדבר שבלט ביותר היה שהוא הזיז את עצמו בצורה שונה מכל שחקן אחר על המגרש.
(פירל וושינגטון בסירקיוז, לפני הקריירה ב-NBA)
(פירל וושינגטון בנטס)
היתה השחצנות הזאת, או היוהרה, או איך שלא תקראו לזה, בדרך שבה הוא שיחק. זה תמיד היה: אף אחד לא חוטף לי את הכדור הזה. אני הולך לקרוע אותם. הנה זה בא. אבל העניין הוא שהוא לא אמר שום דבר כזה. הוא הביע את כל זה, ויותר, בשפת הגוף שלו – עם ההטייה הקלה של הראש, או גבה מורמת, או אפילו בדרך שבה הוא היה מרים את ידו כדי לסמן תרגיל כשעבר את קו החצי.
פרל היה האיש, גילום של ניו יורק על מגרש הכדורסל. והוא היווה לשחקנים כמוני, שהלכו בעקבותיו, את המודל לחיקוי.
 
כשהתבוננו בפרל, למדנו איך לנצח יריב עוד לפני שהוא בכלל דרך על הפרקט. אני מתכוון לזה שאיזה בחור ממרכז ארקנסו, או מאיזו עיר קטנה, שלא נתקל בחבר'ה כמונו – שהולכים זקוף ומדברים כל הזמן ופשוט מלאים בבטחון עצמי – לבחור הזה לא היה סיכוי. הוא חשב לעצמו: "וואו, הבחור הזה בטח טוב לאללה". וברגע הזה הוא כבר היה אבוד. זהו. גמור.
פרל הראה לנו איך לעשות את זה. הוא נתן לנו את זה. הוא לימד אותי ואת החבר'ה מהדור שלי איך להיות שחקני כדורסל ניו יורקיים. זה היה כמו מתנה, ותהיו בטוחים שלקחנו אותה בשתי ידיים.
בניו יורק, אנחנו אוכלים, ישנים ונושמים כדורסל.
זה לא ככה בכל מקום. במקומות כמו אל איי, דטרויט או אטלנטה, יש כמה שחקנים נחמדים. אבל הם לא אוכלים, ישנים ונושמים כדורסל. אולי הם אומרים שכן, אבל זה אחרת במקום שממנו אני בא.
ניו יורק היא מֵכָּה. אנחנו משחקים במגרשים מהזריחה עד השקיעה.
וזה רציני.
תראו, שיחקתי בראקר פארק ב-1983 כשהייתי בן 13. וכבר בגיל הזה, קירקסתי אנשים. זה היה או לקרוע אותם או שילעגו לי ויעיפו אותי מהמגרש. לא אכפת להם שם אם אתה רק ילד – זה הכל רק על היכולת שלך להוכיח ולהראות להם, לא משנה מה הגיל שלך. אז או שאתה נהיה טוב ממש מהר, או שאתה עושה דברים אחרים.
ובגלל שאני לא רציתי לעשות דברים אחרים, בכל קיץ התעסקתי רק בכדורסל. שיחקתי בליגת החובבים של AAU במסגרת כנסיית ריברסייד בהארלם, ואז במסגרת הניו יורק גאוצ'וס. זה היה גם שלושה או ארבעה משחקים כל יום. ובשנות ה-80', לפעמים היית צריך להיות יצירתי בשביל שתוכל לשחק. גרתי בפרויקט של לפראק סיטי בקווינס, אבל המשחקים שלנו היו בכל מקום בעיר. למרות שלרוב לקבוצות שלנו היו ואן, אם לא היה לך מקום או שסתם איחרת היית צריך לתפוס רכבת ולהגיע למגרש. היינו עושים כל מאמץ כדי להגיע מקווינס למנהטן, ואז משם לברוקלין, ואז שוב למנהטן או ללונג איילנד, הכל באותו יום. זה היה מטורף.
(קני אנדרסון בנטס)
ובימים ההם, לא היה לנו כסף. לאף אחד מאיתנו, בעצם. אז היינו צריכים להתפלח לתחתית. או שהיינו משתמשים שניים במטבע אחד. תפסו אותנו כמה פעמים, והייתי צריך לשכנע את השוטרים לוותר לנו. הייתי אומר: "שמע אחי, אנחנו מנסים לשחק כדורסל. אנחנו לא פושעים. אנחנו רק כמה ילדים בלי כסף שמנסים להגיע למשחק". הם היו עושים לנו קצת צרות אבל בסוף היו עוזבים אותנו. הם הבינו.
כמובן שכשהגענו לשם, היו אתגרים נוספים. רוב הזמן היינו משחקים על אספלט, וזה לא היה תמיד כיף גדול. בתור התחלה, הקיץ בניו יורק חם לאללה! אז היינו צריכים להיזהר מהרבה דברים – התייבשות, מכות חום ובעיות מוזרות אחרות שלא הייתם מדמיינים. למשל, כשאני התבגרתי, צ'אק טיילורס היו נעליים ממש פופולריות, ובקושי היה להם ריפוד. ובגלל שהיו להם סוליות גומי מעפנות, הרגליים שלי שרפו לי בגלל שהאספלט היה כל כך חם. לפעמים הייתי צריך ללבוש שניים-שלושה זוגות גרביים רק כדי שלא לטגן לעצמי את הרגליים. ככה שבחוץ יש חמסין, ואני עם שכבות שכבות של גרביים.
ולפני המשחקים, לפעמים היינו צריכים לטאטא את המגרש כי הוא היה מלא זכוכיות שבורות. בלילה הקודם – מאוחר בלילה, 2 או 3 בבוקר – היו שם אנשים שמוכרים סמים או הולכים מכות או עושים שם כל מיני דברים, ואז המשחקים שלנו היו מתחילים ב-8 או 9 בבוקר.
זה היה ממש מלוכלך.
כשהמשחקים התחילו, היו מעיפים אותך לרצפה. היו מפילים אותך. לא היו שורקים פאולים. ואם ביקשת פאול, כל הקבוצה השניה היתה צוחקת עליך שאתה כוסית. אם היית מתווכח, יכול מאוד להיות שזה היה מגיע למכות. בניו יורק, כדורסל הוא קרב מגע.
אחרי מספיק חוויות כאלה, היתה נבנית בך קשיחות. ואם היית פוינט גארד, כמוני, היית בונה לעצמך גם רמה מסוימת של סטייל. גם פה, לא ממש היתה לך ברירה.
היית חייב לגרום לאנשים להגיד "וואו!", ולסובב להם ת'ראש, אחרת היו צוחקים עליך ומעיפים אותך מהפארק. זה לא מספיק רק לשרוף את המגרש בריצה מהירה, אלא היית צריך גם להרשים את החבר'ה בדרך שבו אתה עושה את זה. כשאתה פוינט גארד בניו יורק, היית חייב לצבור לעצמך קריאות של "אווו" ו"אההה". כל העניין היה לדפוק קרוסאוברים, או למסור מאחורי הגב, או בין הרגליים של השומרים, או להעיף מסירה מחצי מגרש בלי להסתכל, או לשגר איזה האלי הופ מאחורי הראש ושמישהו יטביע אותו – כל הדברים האלה היו כמו כסף בשביל פוינט גארד בניו יורק.
וזה גם לא היה רק בקיץ. זה היה כל השנה. הכדורסל בניו יורק לא עוצר אף פעם. היינו שם בפארק עם הקפוצ'ונים על הראש. אם היה יורד גשם, היינו ממשיכים לשחק. אם נהיה רטוב מדי, היינו ממשיכים בתוך אולם. אבל איפה שרק יכולנו לשחק – שיחקנו, התנאים מסביב לא ממש שינו לנו.
הרבה אנשים מערים אחרות לא יודעים שהמגרשים בניו יורק הם בכל הגדלים שרק אפשר. חלק ממש קטנים, לחלק יש יש תקרה נמוכה, לחלק כמעט אין רווח בין קו החוץ לקיר.
אפילו לכמה אולמות בחוץ יש גדלים לא נכונים. אחד המגרשים המפורסמים בעיר הוא ווסט 4 סטריט בווילג', "הכלוב". המקום הזה פשוט זעיר! איך שאתה מסתובב אחרי ריבאונד, אתה כבר בחצי. שנאתי לשחק שם כי לא היה שום מקום לזוז, אז זה תמיד היה פיזי לאללה. לא שאני כוסית או משהו, אבל אפשר היה להיפצע שם ממש בקלות.
(המגרש ברח' 4 בגריניץ' ווילאג')
מכות היו יותר נפוצות במגרש ההוא, אבל הן היו בכל מקום. היה לי הרבה מזל כי בדרך כלל לא התעסקו איתי.
בעצם, תנו לי לנסח את זה אחרת. זה לא היה "מזל". היו לי אנשים – אנשים גדולים, חזקים – ששמרו עליי ודאגו שאף אחד לא יתעסק איתי על המגרש ומחוצה לו.
כשהייתי טינאייג'ר שמשחק כדורסל בניו יורק, היית צריך להיות מניאק אם רצית לשחק במקומות אחרים ולא רק בשכונה שלך. אם היית גר בקווינס, והיית סתם אחד, לא היית יכול פשוט ללכת למנהטן או לברוקלין או ללונג איילנד ולשחק בשכונות אחרות, כי היית נכנס לבלגן. כל מי ששיחק כדורסל בעיר ידע את זה. כלומר, היית מגיע לשם והם היו מעיפים אותך מהשכונה.
אז היית צריך להישאר בשכונה שלך אלא אם כן היית הבחור הזה, מישהו שעשה לעצמו מוניטין, או "REP" כמו שקראו לזה, כמובן מהמילה 'רפיוטיישיון'. יש לך REP? אתה משחק. אין לך REP? לך למגרשים פחות מפורסמים עד שתיצור לעצמך REP…
אבל, אפילו אז, העניינים היו יכולים להסתבך. כשהתבגרתי וכולם בעיר ידעו מי הייתי, עדיין הייתי צריך להביא את החבר'ה שלי למשחקים בשכונות אחרות. אם היו מנסים להתחיל איתי איזה קטע, תמיד היה לי את הגיבוי שלי – קראתי להם האוֹכפים שלי. הם היו חבר'ה שנכנסו קצת לצרות והיו יותר בקטע של חיי הרחוב. אבל היכרתי אותם כבר שנים, והיינו סבבה. הם לא שיחקו משחקים. הם היו מפחידים, והם היו מוכנים לעשות בשבילי הכל. בלי לשאול שאלות.
כלומר, זו ניו יורק ניו יורק בקטעים האלה.
***
פרל וושינגטון אולי הביא לשלמות את הפרסונה של הפוינט גארד הניו יורקי, אבל לא היה לו מונופול על הסטייל הניו יורקי.
בעצם, היתה שושלת שלמה של פוינט גארדים שהערצתי כשהייתי על המגרשים בכל רחבי העיר. קני סמית', מארק ג'קסון, בו הארווי, קני פטרסון, רוד סטריקלנד, קני האצ'קינסון, כל החבר'ה האלה היו שם לפניי ועשו רעש כשהייתי ילד.
הערצתי אותם, וניסיתי לאמץ את הדברים הכי טובים שלהם במשחק שלי.
קני סמית', למשל, היה מנטור נפלא בשבילי. הוא לימד אותי כל כך הרבה על כדורסל כשהייתי ילד, ותמיד שמתי לב ממש טוב כשקני היה על המגרש. הוא היה קלעי מצוין, אבל הדבר שהפך אותו ליוצא דופן היה היכולת שלו לקפוץ מעל לתקרה – הוא ממש ידע לעוף. קני היה דאנקר, ובימים ההם, בתפקיד של הפוינט גארד, אף אחד לא היה מטביע ככה. כלומר, פוינט גארד שיבוא ויטביע על אנשים? זה היה ממש מחזה.
ומארק ג'קסון, הוא היה ייחודי בדרך אחרת. הוא היה יותר גדול מרוב הפוינט גארדים, והוא ידע להשתמש בגוף שלו ממש טוב, אבל יכולת הראייה שלו היתה ספקטקולרית. הוא מסר את הכדור כמו השטן. תמיד הייתי מתבונן בו ושם לב למסירות שלו. וכמובן, היה לו ימבה סטייל ניו יורקי, ואהבתי את זה.
כל השחקנים הכי טובים של אז – מארק, קני, בו, כריס מאלין, כולם – היו עם איזה ניצוץ, רמת סטייל אדירה, שהפכו אותם למיוחדים. הם היו ניו יורקים בכל רמ"ח אבריהם, זה בטוח. אהבתי לראות אותם משחקים אותה בשנות ה-80' ומביאים כבוד לעיר שלנו.
אבל הקטע המצחיק הוא שהשחקן שהכי הרבה ניסיתי לחקות, נייט ארצ'יבלד, היה הרבה לפני החבר'ה האלה, והיה דופק קרוסאוברים כשאני עוד הייתי בחיתולים. יש אנשים שקוראים לו "טייני", אבל בניו יורק אנחנו קוראים לו "סקייט" – נייט הסקייט. הוא היה האליל שלי. הוא בחור מדרום הברונקס, מתיכון דה וויט קלינטון, שהפך לאגדת מגרשים. נייט היה כוכב ב-NBA כשאני גדלתי, ובגלל שהוא היה כל כך מהיר בדרך לסל, ובערך בגודל שלי, ושמאלי כמוני, ניסיתי לשחק בדיוק כמוהו.
(נייט ארצ'יבלד: ממגרשי המשחקים של ניו יורק ל'היכל התהילה')
זה היה רף גבוה, כמובן, אבל עשיתי הכל כדי ללכת בעקבותיו. וזה עבד לי לא רע.
אחרי שהלכתי לג'ורג'יה טק ונבחרתי בדראפט של 91' ע"י הנטס, הסצינה של הפוינט גארדים בניו יורק התחילה להתחמם שוב, והשחקן הכי מוכשר שכיכב שם היה סטפון מארבורי מקוני איילנד, ברוקלין. הבחור הזה היה יכול לקלוע, הוא היה יכול לשלוט בכדור, הוא היה יכול לקפוץ, והוא היה סופר אקספלוסיבי. היה לו הכל. ובשבילי, הקטע המגניב באמת היה שסטפון, כצעיר, היה די דומה לאיך שאני הייתי עם נייט.
סטפון העריץ אותי, והוא היה ממש פתוח ונחמד עם העובדה הזו במשך השנים. הוא תמיד הרגיש חופשי לספר לי מה הייתי בשבילו וכמה עשיתי עבורו. זה היה ממש מיוחד בשבילי.
בימים ההם, הוא אפילו הסתפר כמוני. היה לי קטע באמצע הראש עם שיער קצר יותר, וקצת אחרי שאני התחלתי עם זה סטפון עשה אותו דבר. אם תסתכלו בכל התמונות שלו מהתיכון, תראו את הקטע הזה באמצע הראש. ואני זוכר שהוא אמר לי שכשהוא היה בתיכון, הוא וגאד שמגוד נהגו להילחם זה בזה על המגרש כדי לראות מי יוכתר להיות קני אנדרסון. המנצח בקרב היה מוכתר כק"א.
אתם יכולים לדמיין את זה?
הדברים האלה, כשאני חושב עליהם, ממש עושים אותי גאה. כלומר, זה היה מגניב בזמנו, והערכתי את זה. אבל עכשיו כשאני כבר מבוגר יותר, זה ממש מרגש.
זכרונות כאלה מזכירים לי כמה בר מזל אני, שזכיתי להיות חלק מכזו חבורה מיוחדת של אנשים שהעפילו ממגרשי המשחקים של ניו יורק והסתערו על עולם הכדורסל. ניו יורק היא שהפכה כל אחד מאיתנו לשחקנים שהיינו. בתמורה, הראינו את הכרת התודה שלנו בכל ששיחקנו עם כל הלב, עם הקשיחות ועם הסטייל, בכל פעם שדרכנו על הפרקט.
ובכל פעם, היה ברור לגמרי מאיפה באנו.

 

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 20 תגובות

  1. פנטסטי! תרגום פנטסטי! לא יכול להיות טוב יותר.
    נהניתי מכל מילה של התרגום. קראתי את האנגלית, והצלחת לכתוב באנגלית בדיוק מה שקני אנדרסון אמר באנגלית!

    אפילו המבטא…

  2. תרגום נהדר.

    במגרש ב-west 4th, מטר מוושינגטון סקוורפארק, על 6th,
    עדיין אפשר לראות משחקי כדורסל (מומלץ לפני כן לעצור בפרסי'ס, ולקחת משולש פיצה בדולר. משלים היטב את החוויה)

  3. תרגום מושלם. הקצב, השפה, באמת שיחוק. כל הכבוד.
    וכתבה נפלאה על ניו יורק ועל ההילה שפעם עטפה את משחקי הרחוב. היום הכל נקי ומקצועני מדי. הכוכבים הגדולים מתגלים בגיל צעיר מדי ופוחדים לההיהרס במגרשי הרחוב

  4. מאמר מצוין ותרגום על הכיפאק!

    זכיתי לראות מספר משחקים ב- W4. יש שם עדיין קשיחות ואגרסיביות יחד עם אווירה מחשמלת. כל שניה נראה שהולכת להתפתח שם קטטה. מומלץ בחום.
    מדהים כמה טוב צריך להיות וכמה מזל צריך כדי להגיע ל-NBA ולשרוד.

  5. תירגום נחמד.
    קצת שאלות המשך
    איך הואהצליח להפסיד 63 מליון דולר?
    על מה הוא נעצר בפלורידה ולמה הקולג היהודי שאימן פיטר אותו ?
    מה היתה רמת המעורבות שלו בכנופיה אלו שהגדיר כמי ששמרו עליו ?
    בכל זאת הבחור השלים תואר בגיל מאוחר 2010 אז מה פחות או יותר המסר שהוא מעביר באיזה צד הוא היום ?

כתיבת תגובה

סגירת תפריט