לקראת האולימפיאדה: ברני וואגנר – המאמן שהקשיב לספורטאי שלא היה מוכן להקשיב למאמן שלו / מולי

ברני וואגנר, דיק פוסברי ולוח התוצאות
ברני וואגנר, דיק פוסברי ולוח התוצאות

ושוב, ככל שמחוגי הזמן מתקדמים לקראת טכס הפתיחה של אולימפיאדת ריו, אני מבקש להזכיר שוב אנשים ששינו באופן מהותי את פני הספורט.
הפעם אני מבקש להעלות על נס (דגל, למי שלא יודע) את ברני וואגנר שהיה, תאמינו או לא, מאמן ידען ומומחה שהחליט להקשיב לספורטאי אותו אימן, להקשיב לו למרות שזה לא היה מוכן להקשיב לדרכו של ברני.
יודעים מה, לעתים הגדולה הגדולה ביותר של המאמן היא פשוט לא להפריע… והנה סיפורו.

מאמן הוא מי שמדריך ומכוון ספורטאי/ם לפני ובזמן תחרות. תפקידו כולל בחירת האימונים והיערכות טקטית בהתאם ליריב ולנסיבות המשתנות. אבל יש מאמנים שעושים יותר מכך, יש מאמנים שמשנים את פני הספורט בו הם עוסקים.

את עולם הספורט אפשר לשנות באמצעות הקשבה למאמן, אך לעתים יש ספורטאי שגדולתו היא בכך שהוא לא מקשיב למאמנו. גדולתו של המאמן במקרה שכזה היא נכונותו לוותר על כל דרך האימון שלו וללכת יד ביד עם הספורטאי אותו הוא מאמן, וכזה היה ברני ואגנר, מאמנו באורגון סטייט יוניברסיטי של דיק פוסברי, הקופץ ששינה את כל עולם הקפיצה לגובה.

קרל ברני וואדנר (30/09/1924 – 27/05/2013) למד בסטנפורד ואחרי סיום למודי המ"א שלו ב 1949 עבד בארבעה תיכונים וקולג' עד שהגיע בשנת 1965 לאוניברסיטת אורגון סטייט לעמוד בראש תכנית מקצועות השדה והמסלול של האוניברסיטה.

בשנת 1972 הוא נבחר למאמן השנה באתלטיקה ובשנת 1976 היה עוזר מאמן נבחרת האתלטיקה של ארה"ב למשחקים האולימפיים. בהמשך עמד בראש תכנית הספורט בערב הסעודית והיה המנהל האקזקוטיבי של התאחדות מקצועות השדה והמסלול של ארה"ב.

אבל את העולם הוא שינה על ידי כך שהיה מוכן להקשיב לדיק פוסברי.

ריצ'ארד דאגלס (דיק) פוסברי נולד בששה במרס 1947. בהיותו בתיכון, בגיל שש עשרה, מאחר והתקשה לעבור באמצעות טכניקת גלילת הבטן שהיתה המקובלת אז את גובה המטר וחצי הנדרש להצטרפות לקבוצת הקפיצה לגובה, הוא החליט להתחיל להתנסות בדרכים אחרות לעבור את הרף. לאחר שנתיים של ניסיונות הוא הגיע למסקנה שעליו לנתר אחורנית ובהמשך למשוך את רגליו אחורה.

לאחר סיום התיכון נרשם פוסברי לאוניברסיטת אורגון סטטיט שם פגש את ברני וואגנר. בשנתו הראשונה באוניברסיטה ברני שכנע את פוסברי להמשיך לקפוץ בסגנון המקובל, אך מאידך הרשה לו הן לעבוד על הקפיצה שהמציא, והן להתחרות עימה במפגשי סטודנטים של השנה הראשונה. ואולם בשנתו השניה, אחרי שפוסברי קפץ 2.08 מ' בתחרות הראשונה של העונה, שינה וואגנר את דעתו כפי שניתן לשמוע במילותיו של פוסברי עצמו: "לאחר הפגישה ברני ניגש אלי ואמר: "זה מספיק! זה סוף תכנית א' וכעת עוברים לתוכנית ב'. ואז הוא למד את מה שאני עושה, הסריט את זה, ואפילו התחיל להתנסות בהכשרת הקפיצה לקופצים הצעירים יותר."

ההמשך ידוע. באולימפיאדת מכסיקו 1968 זכה פוסברי תוך שימוש בקפיצה הקרויה על שמו במדליית זהב תוך שהוא קובע שיא אולימפי של 2.24 מ', ותוך מספר קצר של שנים הפך סגנון קפיצה זה לשולט בעולם, והכול כי היה מאמן אחד שהיה מוכן לזנוח את כל מה שמוכר לו וללמוד דרך חדשה מהחניך שלו.

הלל לברני וואגנר וכמובן גם לדיק פוסברי!!!

קישור לוידיאו של טקס לזכרו של בארני וואגנר

ויקיפדיה על דיק פוסברי:

http://en.wikipedia.org/wiki/Dick_Fosbury

 

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 5 תגובות

  1. אני לא רואה משהו יוצא דופן בווגנר
    לדעתי הקרדיט הוא לפוסברי , כל מאמן היה מאמץ את זה או שהוא פשוט סתם אטום

  2. יופי של פוסט, ויופי של מסר.
    התיעוד המוקדם ביותר הקיים לסגנון קפיצה של back layout הוא תמונה מתחרות תיכונים משנת 1963. הקופץ הוא Bruce Quande, שלא המשיך לקריירה מקצוענית (לא קפץ גבוה מ-1.92מ'). קוונדה התחיל להתנסות עם הסגנון כבר בשנת 1961. זה אמנם קוריוז.
    הסיפור המעניין יותר הוא של הקופצת הקנדית דבי בריל.שהחלה לקפוץ בסגנון שכונה ה- Brill Bend כבר כילדה בת 13, ב-1966. היא פיתחה סגנון זה במקביל ובלי קשר לפוסברי (לפחות בהתחלה).
    ב-1982 בריל קבעה שיא עולם (באולמות) של 1.99מ'. ההזדמנות שלה למדליה אולימפית פוספסה בגלל החרם על משחקי מוסקבה.
    https://www.youtube.com/watch?v=pOooytzmGUo

כתיבת תגובה

סגירת תפריט