"נלי בול" / דון נלסון. תירגם אורי הלוי

 

נלי בול / דון נלסון


תרגם: אורי הלוי

 

לפני כ-50 שנה, אדם חכם אמר לי דבר שלעולם לא אשכח:

"אנחנו הולכים לשחק מהר."

האמירה הזו עלולה להישמע כהצהרה כללית יחסית. אבל מכיוון שהיא יצאה מפיו של רד אורבך, המאמן של אלופת העולם הבוסטון סלטיקס, האמירה הזו הייתה חשובה לי מכיוון עמדתי להיות חלק מסוג חדש ומרגש של כדורסל.

השנה הייתה 1965 ובדיוק חתמתי בתור שחקן חופשי עם הסלטיקס לאחר שדשדשתי בשנותי הראשונות בליגה. נבחרתי בדראפט בשנת 1962 על ידי השיקגו פאקרס, שמאוחר יותר שינו את שמם לשיקגו זפירס – וגם שחררו אותי מהחוזה לאחר עונתי הראשונה בליגה. הלייקרס החתימו אותי זמן מועט לאחר מכן ושם שיחקתי במשך שנתיים, כאשר בשנה השנייה שיחקתי בממוצע קצת יותר מ-6 דקות למשחק. התרגשתי לחתום בסלטיקס, מפני שתמיד הערצתי את הדרך שבה רד אימן את קבוצותיו. השחקנים רצו, קלעו וזכו באליפויות בעזרת סגנון משחק חדשני בכדורסל.

התקפת המתפרצת.

שנות ה-60 היו ידועות בתור העשור של השחקנים הגבוהים. כל מי שצפה במשחק NBA בשנות ה-60, ראה כמעט בוודאות סנטר שולט במשחק – בין אם זה היה וולט בלאמי עולה להטבעה או ווילט צ'מברליין קוטף ריבאונדים, הגבוהים שלטו בדרך שבה כדורסל שוחק.

אבל רד שינה את זה.

(הביסטרו של נלי במאוי)

 

הוא רצה להעלות את קצב המשחק ולהכתיב את האופן שבו ישחקו את המשחק. ואם היה מישהו שהיה חכם מספיק בשביל לעשות זאת, זה היה רד. הוא היה האדריכל הגדול בתולדות המשחק, ותשע האליפויות בהן זכה כמאמן הן תוצאה של תצוגת אימון שהייתה מהגדולות בהיסטוריה של הליגה.

הייתי הרכש החדש של הסלטיקס, ולמדתי למה התכוון רד כשאמר מהר. אולי היה לנו את הסנטר הגדול בתולדות המשחק בדמותו של ביל ראסל, אבל רצנו בכל מקרה. אם יכולנו לרוץ מהר יותר מהקבוצה השנייה, עשינו את זה. פשוט תצפו בקליפים ישנים של הקבוצה. ביל ראסל, שהיה בגובה 2.06, רץ במעלה המגרש כמו גארד וקלע סלים קלים. זה היה יוצא מן הכלל.

אבל הסגנון הזה של הכדורסל לא התפתח בין לילה. בילינו אינספור שעות באימונים עם רד באולם. במשך כמה דקות בסיום כל אימון היה רד מחדיר לראשנו את חשיבות ההתקפה המתפרצת והיה שם דגש על החלקים שהפכו את השיטה למוצלחת – הריבאונד, המסירה והסיומת. כל החלקים היו חשובים.

אבל לא היה דבר שרד אהב יותר ממשחק אימון טוב. אני עדיין זוכר אותו צועק את שמות חברי הקבוצות בזמן שריח הסיגר הדלוק מילא את האוויר. "ביל והגבוהים בצד הזה של המגרש, האבליצ'ק והנמוכים בצד השני."

ראסל תמיד היה חלק מקבוצת הגבוהים, בה היו וויין אמברי, סאץ' סנדרס, ביילי האוול וטובי קימבל. הקבוצה של האבליצ'ק הייתה הנמוכה, והיא תמיד כללה את קיי סי ג'ונס, סם ג'ונס, טום סנדרס [למנחם – סאץ' סנדרס וטום סנדרס הם אותו אדם, יש סיבה שנלסון שם אותו בשתי הקבוצות? תודה] ואני. הקבוצה של ביל הייתה אמורה לנצח אותנו. האסטרטגיה שלהם הייתה פשוטה יחסית: מספר מסירות בין השחקנים והכנסה של הכדור פנימה. על הנייר, זה לא היה אמור להיות אפילו קרוב, אבל לנו היה משהו שלהם לא היה.

מהירות.

מרגע שנשמעה השריקה של רד, התחלנו להריץ את ביל וקבוצתו לכל אורך המגרש. העובדה שלביל היו ענקים בקבוצתו לא שינתה. מהירות תמיד מנצחת. אם תפסנו את אחד מהם שומר רחוק מדי מהצבע, חלפנו על ידם במהירות בדרך לסל קל. משחקי האימון האלו לימדו אותנו שלא צריך להיות גבוה כדי לשלוט במשחק. גם שחקנים נמוכים יותר יכולים לקחת אחריות על המשחק.

השליטה של קבוצת הנמוכים במגרש האימונים, שהתבססה על חשיבותה של מהירות, הייתה משהו שכל הקבוצה שכפלה וביצעה במשחקים. אפילו הגבוהים לקחו חלק. אחרי כל כך הרבה פעמים בהן הגארדים עברו אותם בדרך לסל, עכשיו היה תורם לעשות אותו דבר ליריבים.

כאשר שיחקנו בבוסטון גארדן, הרגשנו במשחקים בדיוק כמו שהרגשנו באימון. אם שחקן מהקבוצה היריבה החטיא זריקה, ביל או סאץ' תפסו את הריבאונד, מסרו את הכדור קדימה לאחר מהגארדים, ומשם זה היה מרוץ בדרך לסל. לא היה שום היסוס. קלענו לאחר מספר מסירות בלבד. כולנו היינו מתואמים לחלוטין.

עד אז, לא נראתה בליגה התקפה כמו ההתקפה שלנו, ולא ניתן היה להכחיש את התוצאות.
במשך 11 השנים שבהן שיחקתי בסלטיקס, זכינו ב-4 אליפויות, והייתה לנו רק עונה אחת עם מעל ל-40 הפסדים. ההתקפה שלנו התבססה על החטאות ואיבודים של היריב. אם הקבוצה השנייה החטיאה או איבדה את הכדור, היינו מנסים לרוץ לסל שלהם ולהשיג נקודות קלות. סגנון האימון של רד תמיד השפיע עליי – אפילו לאחר שנגמרה קריירת המשחק שלי.

***

עבודת האימון הראשונה שלי לא הייתה עם הסלטיקס. התחלתי את קריירת האימון שלי במרחק של יותר מ-1,500 קילומטר מערבה מבוסטון, עם המילווקי באקס. התמניתי להיות עוזר מאמן במילווקי בעונה שלאחר הפרישה שלי, אבל אז לארי קוסטלו התפטר באמצע העונה, ואני נזרקתי ישר למים הקרים.

אם לדבר בכנות, בהתחלה לא הייתי מוכן לקחת את המושכות. אני זוכר את האימון הראשון שלי עם הקבוצה. קיבצתי אותם ואמרתי להם, "חבר'ה, אין לי מושג מה אני עושה."

אימנתי את הקבוצה באותו אופן שבו שיחקתי בסלטיקס, ובו בזמן יישמתי כמה מהאסטרטגיות האישיות שלי. ידעתי שאני רוצה לשחק כדורסל לא קונבנציונאלי ולהשתמש במהירות בתור יתרון, אבל כדי לעשות זאת היה דרוש יותר מלקיחת כמה תרגילים מספר המהלכים של רד.

בהתחלה, לא היינו הקבוצה הכי מוכשרת. לבאקס לא היו ביל ראסלים או ג'ון האבליצ'קים, אבל השחקנים נתנו כל מה שיש להם על בסיס יומי, וזה היה חשוב לי יותר מאשר מספר הנצחונות שהשגנו. אבל ברגע שהגיעו בוב לניר ופול פרסי, הבנתי שיכול להיות שיש לנו פה משהו מעניין.

לניר היה מהגבוהים המוכשרים בליגה באותה תקופה, אבל היה מעט מבוגר כשהגיע לקבוצה. היה עליי לשנות במעט את סגנון המשחק שלנו כך שיתאים לחוזקותיו. הוא היה מכונת ריבאונדים ותרם רבות לקבוצה בתחום הזה, אבל ההגעה של פול פרסי היא מה שהביא לנו דינמיקה קבוצתית חדשה שמעולם לא ראיתי לפני כן.

פרסי התנשא לגובה 1.96, עם זרועות ארוכות וכישורי שליטה בכדור שהיו מהטובים בליגה. פורוורד הייתה עמדתו הטבעית, אבל עם השליטה המעולה שלו בכדור לא הייתה לי בעיה לשחק איתו גם כגארד. הוא היה רכז בגוף של פורוורד. הוא היווה בעיית מאצ'אפ לשומרים שלו. הוא שיפר את הקבוצה משמעותית. במשך מספר עונות הוא מסר למעלה מ-7 אסיסטים בממוצע למשחק. לא היו הרבה פורוורדים שהיו מסוגלים לקלוע, לשמור ולמסור ברמה של פול פרסי. הוא היה שחקן פנומנלי.

 

(בביסטרו של דון נלסון במאווי, הוואי, עם חברים)

במשך השנים המשכנו להוסיף עוד שחקנים לקבוצה, והתחלנו להראות הבזקים של החזון שלי: כדורסל לא קונבנציונאלי עם דגש על התקפת המתפרצת. זה היה סגנון המשחק הייחודי שלי. עזבתי את מילווקי לאחר 11 עונות ועברתי לאמן את הגולדן סטייט ווריורס, אבל מעולם לא הפסקתי לנסות לתקן ולשפר את שיטת המשחק. בעונת 1989-90, עונתי השנייה בגולדן סטייט, סגנון המשחק שלי (שלימים ייקרא "נלי בול") התחיל ללבוש צורה.

רציתי לאמן קבוצה שתוכל להשתמש בפורוורד שיוביל התקפות מתפרצות, אבל בעיקר רציתי שכל השחקנים הטובים ביותר בקבוצה יהיו על המגרש בו זמנית – בלי קשר לעמדותיהם.

זה היה הגיוני מבחינתי. לא היה לי אכפת כל כך מהעמדות. נהגו לשאול אותי למה תמיד אני משחק עם חמישיות כל כך נמוכות, ותמיד עניתי את אותה התשובה: "אני עושה מה שאני צריך בשביל לנצח. אז אני שם את השחקנים הכי טובים על המגרש."

עם הווריורס, היו לי שלושה שחקנים ברמת אול-סטאר בדמותם של טים הארדאווי, כריס מאלין ומיץ' ריצ'מונד, אז מן הסתם רציתי שכולם ישחקו באותו הזמן. הבנתי שזה אומר שאני אשחק עם הרכב נמוך יחסית, וזה אמר שהיינו צריכים לשים דגש על מהירות.

רציתי שנרוץ בגולדן סטייט באותה דרך שבה רצנו בזמנו בבוסטון ושאני אימנתי במילווקי. רציתי לדחוף את הכדור קדימה. לא עבר הרבה זמן וכבר הובלנו את הליגה בנקודות והמונח Run-TMC נולד. המטרה שלנו הייתה להגיע ל-100 נקודות בכל משחק, ובמשחקים רבים קלענו יותר מזה. טימי הוביל את ההתקפה במהירות עם כריס או מיץ' בכנפיים, וההגנה הייתה נתונה לרחמינו.

אבל כשאתה משחק נמוך, הקבוצות האחרות הולכות לעשות כל מה שהן יכולות כדי להביס אותך בצבע, אז הייתי חייב לערוך שינויים בסגל. לא התכוונתי לנסות ולהיכנס לקרב של גבוהים, אלא תכננתי לנצח אותם בחוכמה. את זה עשיתי על ידי נתינת הכדור לפורוורדים, שהם ינהלו את המשחק – בדומה לאופן שבו פול פרסי נהג בתקופתי במילווקי. ולמרות שכריס מאלין ומיץ' ריצ'מונד היו פורוורדים מוכשרים שיכלו לשלוט בכדור, היה פורוורד נוסף בקבוצה שלא מקבל מספיק הערכה על יכולותיו.

 

(היו ימים…)

שמו הוא טום טולברט.

הוא לא היה ברמה של הארדאווי, ריצ'מונד או מאלין, אבל הוא היה שחקן נהדר. טום, שמתנשא לגובה 2.03, היה מהגבוהים המוכשרים בקבוצה. הוא יצר בעיות מיסמאץ' לסנטרים היריבים מכיוון שהיה יכול להתמודד מולך מקרוב לסל אבל בו בזמן היה יכול גם לפגוע בך מרחוק.

את ההצלחה שלי אני חייב כמובן גם לכל עוזרי המאמן שהיו לי, לצוות האימון ולשחקנים. אבל בלי רד אורבך, שלימד אותי את הבסיס של התקפת המתפרצת, שום חלק מזה לא היה אפשרי. כל הקרדיט ל"נלי בול" מגיע לו, בנוסף לקרדיט על האופן המהיר שבו כדורסל משוחק היום.

היום ניתן לראות שהשחקנים הנמוכים יותר הם אלה ששולטים בליגה. עכשיו, עם חוק ה-Hand Check, הגארדים יכולים לשחק יותר בחופשיות ולזרוק שלשות, מה שמרווח את המשחק. הם יכולים לנצל את המהירות לטובתם ולהקל את המשחק עבור אחרים. הסגנון הזה של כדורסל לא היה אפשרי אם רד לא היה יוצר אותו מלכתחילה.

הקבוצה שעושה את הדברים האלו כיום באופן הטוב ביותר, והקבוצה שאני הכי נהנה לצפות בה, היא הגולדן סטייט ווריורס. סטיב קר עושה עבודה מרשימה עם הקבוצה – במיוחד עם סטף קרי. הדרך שבה מתעל קר את יכולותיו של קרי מזכירה לי את הדרך שבה השתמשתי בסטיב נאש בדאלאס. הדרך שבה נאש היה מסוגל לקרוא חסימות ולהכניס זריקות כאשר לא שומרים עליו קרוב מספיק דומה מאוד לסגנון המשחק של סטף. ברור לגמרי שקר וקרי עשו את שיעורי הבית שלהם.

 

(הסיגר? אות כבוד לזכר רד אאורבך)

וזה מה שיפה כל כך בכדורסל. לא משנה באיזו תקופה שיחקת או אימנת, אתה עדיין יכול להתמחות בטכניקות חדשות. כשניסיתי להעביר את רעיונותי בקבוצות שאימנתי, נהגתי לומר שוב ושוב לשחקנים, "בכדורסל מותר לגנוב רעיונות."

אין שום חטא בהעתקה של דרכים שעובדות טוב. אין חוק שאומר שאסור לצפות במשחקים ישנים ולנסות לשכפל את מה שעובד. כאשר מסתכלים על כל הקבוצות והשחקנים שהצליחו בעבר, הם היו מושפעים במידה מסוימת מהקבוצות והשחקנים הגדולים שבאו לפניהם. הגלגל לא ממציא את עצמו מחדש.

כולנו שואבים השראה ממישהו.

(נלי היום: רגוע ומאושר)

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 29 תגובות

  1. תרגום מעולה ביותר.
    כל הכבוד לנלי שמצא מנוחה ונחלה בביסטרו שלו עם אנשים שהוא אוהב, והוא נראה ונשמע רגוע ומאושר על חופי האוקיאנוס הפיפי בהוואי

  2. תמיד אהבתי את דון נלסון. היה נראה שהוא משאיר את הנשמה שלו על המגרש.

    נחמד שגם הבן שלו משחק, למרות שג'אמיר לא כל כך דומה לו…
    🙂

  3. תמיד היתה לי פינה חמה לנלי . הרי הגעתי לאהוד את הווריורס בתקופתו שם , שמה שזכור ממנה יותר מכל היא שלישית ה- RUN TMC .
    נלסון היה קצת חסר מזל לא להשיג תארי אליפות כמאמן . כשאימן בניקס הוא רצה לשחרר מהקבוצה את פטריק יואינג על מנת להביא את הכוכב העולה שאקיל או'ניל . ההנהלה טירפדה את תכניותיו . בדאלאס הוא אחראי לשינוי הגדול ב-DNA של הקבוצה , אבל לא נשאר מספיק זמן לקטןף את הפירות .

  4. אין ספק שהסגנון של נלי גם בווריורס ואחרי זה גם בדאלאס היה שובה עין ומהנה לצפייה אבל חבל שלא הביא הצלחות משמעותיות. ואם אינני טועה ההדחה של המאבריקס מהמקום הראשון מול הווריורס של בארון דיוויס וסטיבן ג'קסון בסיבוב הראשון היה עם נלי שזה חתיכת כתם בקריירה.

    1. למעשה בקיוק להפך. אייברי ג'ונסון היה זה שאימן את המאבס באותה שנה, ונלסון אימן את גולדן סטייט, שניצחו אותם.

    1. מי עוד ברשימה,
      פיל ג'קסון
      הערפד של מיאמי
      גרג פופוביץ
      טיירון לו 😉

      זה הר ראשמור של המאמנים ??

      מי שיביא לי תחליף ראוי לחמישי שבחבורה אודה לו..

כתיבת תגובה

סגירת תפריט