יום השואה שלי / גיא רוזן

 

לפנות בוקר צפיתי במשחק הכדורסל. השתתפתי והגבתי בבלוג, כאילו הכל כרגיל.

 

"כשתגדל ויהיה לך ילד
שיבוא וישאל מה יהיה כשאגדל
אז תגיד לו עזוב, אל תשאל. "

 

אני מקלף תפוחי אדמה עם סכין, לא עם קולפן.
למדתי את זה מאימא שלי.
כשהיא הייתה ילדה, אם היא הייתה מעזה לקלף תפוח אדמה עם סכין, או אם כשהייתה מקלפת את אותו תפוח האדמה, והקליפה המקולפת הייתה עבה יותר ממילימטר בודד, היא הייתה זוכה לגערה:
"בטרייזנשטט, אם הייתי מקלפת ככה תפוח אדמה, היו מעיפים מהמטבח. אני לא הייתי שורדת – ואת לא היית קיימת!"

 

"חכה שתגדל, אמרו לך לא פעם
איש אחד גבוה ואשה נמוכה
אם לא תאכל לא תגדל אף פעם
ילד טוב משאיר צלחת ריקה."

 

כשגדלתי, יום הזיכרון לשואה ולגבורה לא זכה להתייחסות יוצאת דופן –
אצלנו, זיכרון השואה היה חלק מהשיח כל השנה.
סבתא שלי, ניצולת שואה, סרבה לדבר יותר מדי על מה שקרה בשואה. רק כשהיא כעסה אז היא הייתה מדברת קצת על מה שעברה.
אבל אימא שלי, דור שני לניצולת שואה, סרבה לחזור על אותה הטעות – היא דובבה את סבתא שלי, ולמדה על מה שקרה.
והיא דאגה לספר גם לנו, לילדיה את סיפורי השואה.
כדי שנזכור.

 

"כשתגדל ותראה איזה ילד
אז תגיד לגוזל לא צריך שתגדל."

 

יומיים לפני ערב יום השואה, ישבתי עם ילדי ושמענו בטלוויזיה את השיר "כשתגדל" מתנגן.
שאלתי את בתי בת ה-8 אם היא רוצה לשמוע את כל השיר.
השמעתי לה את השיר, הקראתי לה את המילים, סיפרתי לה על אימי, והסברתי מה זה
'דור שני לשואה'.

 
"תגדל, תגדל ותהיה גנרל
תהיה אסטרונאוט ותעוף לחלל
אתה לא רצית להיות אפילו חייל
או סתם להיות כמו כולם כשתגדל
אבל, אותך אף אחד לא שאל. "

("כשתגדל", מילים: יעקב גלעד, לחן: יהודה פוליקר)

 

הסברתי לה כדי –
שתגדל, שתשאל, שתלמד, שתזכור.

 

לפוסט הזה יש 29 תגובות

  3. Berch

    5 מאי 2016 10:34:01

    אני ואבא שלי כמו שמן ומים
    כמו ה + וה – …. אם מתקרבים נהיה קצר.

    הרבה שנים זה הפריע לי, במיוחד שלא הצלחנו באמת לפתור את זה.
    ואז
    ראיתי תכנית בערוץ 8 על קשר בין גברים שהם דור 2 ו 3 לשואה.
    והבנתי שזו צרת רבים.
    ויש לי חצי נחמה….. 🙂

  9. אלעד אייל

    5 מאי 2016 11:43:50

    גיא תודה על השיתוף.
    אני כצאצא ודור שלישי לניצולי שואה "זכיתי" לשמוע כנער וחייל צעיר סיפורים שדילגו על אבא שלי שלא שמע אותם מעולם. משום מה לסבתא שלי היה קל יותר להעביר את המורשת דרכי. אני חושב שככזה או אחר מודע או שלא נושאים עמוק בפנים את הצלקות והזיכרונות שמשפיעים עלינו גם ביום יום

  11. john

    5 מאי 2016 12:46:27

    השואה בשבילי היא השואה של הפרטים הקטנים והנשכחים. לא אפוסים ותיאורים היסטורים. אלא היכולת האנושית לשלול מבן אנוש את 2 המרכיבים המגדירים אותו: להרגיש בעל ערך ושייך לקבוצה או לרעיון.

    כי חייך החלו כחיו של אדם שתר ובנה את ערכו חתיכה אחרי חתיכה. כאדם בעל משפחה או חבר בה. כתלמיד או סטודנט או עובד ומנהל בכיר במפעל. אולי אפילו כדמות צבאית או שוטר מקומי. נטעת שורשים רבים של שייכות. בין אם זה במעגל המשפחתי, חבריך לכיתה\עבודה, בכפר, בשטייטל או בבית הכנסת המקומי או אפילו בשכונה המקומית שלא ראתה כמוך מגן דויד מימיה. אבל היית אדם. אדם שצריכים אותו. שצריך אחרים.

    ואז באבחה אחרי אחבה שמרגישה כמו שניות אבל נמשכת שנים ואתה בתוך סיוט שמרגיש חוץ גופי.

    שם כבר אין לך. זיכרון בקושי. משפחתך נעלמה מזמן וחברים יש רק במבטים עייפים וגוססים. חייך תלויים על חוט בקליפת תפוח אדמה, כשבגדיך ותכשיתך נלקחים ממך וכל סממן אנושי נתלש מעליך כמו חתכי סכין חדה. מסמנים אותך בקעקוע כמו מק"ט בחנות חומרה. אתה חפץ בבעולת. חופש התנועה נשלל, חופש הבחירה גם כן. גופך הופך לכלי עבודה בדיוק כפי שפטיש ומסור נועדו ביעודם.

    אתה לא כלב. כלב מקבל אוכל בשפע וליטופים חמים מבעליו. אתה כלי עבודה שיש לו תאריך תפוגה. פחת. כמו מברג. כשהמברג שלנו מתקלקל אנחנו מוציאים אנחת אכזבה וזורקים לפח. כך בדיוק ראו אותנו הנאצים. לרצח היה את המשמעות הפחותה ביותר בעינייהם. הם היו גננים בגינה שטפחו. בגינתם הדשא ירוק ומסודר, העצים דומים והמרחבים אינסופיים. אנחנו היינו הטפילים של הגינה. החרק שניצלו אותו כדי שיאכל את העשבים המזיקים בגינה כדי שתהיה נקייה ואחריה נרוסס כאחרוני המזיקים.

    אבל זה לא עבד. זה לא עבד כי כל האנלוגיות והתורות הנאציות הכילו את זרעי ההרס של אותה מכונה. כי לטפילים רעבים אין סיבה באמת להאחז בחיים ללא מקור האוכל שלהם. ואנחנו נאחזנו. כשהיה רעב גירדו קליפה. כשהיה רעב רוחני מצאנו את מזון רוחני היכן שלא הושאר. לטפיל אין באמת רצון לעזור לחבר על חשבון עצמו. אין לו באמת אינטרס להזין את עצמו רוחנית ולחגוג חג חנוכה עם חוטי עבודה ושאריות נייר. אין לו אינטרס גם שהוא כחוש וגוסס לקרוא תפילות לאל שעבד.

    ניצלנו מפני שהצלחנו לשכנע את עצמנו שאנחנו בני אדם. לחיינו יש ערך ואנחנו נחליט למי הם שייכים.

    יהי זכרם של הנופלים כל איש אישה ילד או ילדה והסיפור שלהם.

  13. עגל

    5 מאי 2016 13:42:57

    יפה ומרגש. אתן לאישתי שתקרא ותראה שהאנשים פה באתר לא בבונים.
    ישנה תופעה שלא נחקרה מספיק ומזכירה את תסמונת דור שני ושלישי לשואה – דור שני ושלישי לקיבוץ (דור המייסדים עבר סוג של שואה מסוג אחר)

    2. אסף

      5 מאי 2016 14:57:18

      סבתא שלי מעולם לא דיברה על הזוועות שעברה רק בערוב ימיה התחילה לשחרר פרטים לאמא שלי, כשנפטרה הייתי בן 10, רק כמעט עשור לאחר מכן כשנסעתי בכיתה י"'ב במסגרת משלחת ביה"ס לפולין התחלתי לגלות ולנבור בפרטים קצת יותר, כמה שנים אחרי כשההורים שלי נסעו לפולין במסגרת קבוצה לסוג של טיול שורשים עבור אימי (נולדה בפולין אחרי המלחמה ועלתה לארץ בשנת 1957) המשכנו את ההעמקה בעיקר בשביל עצמנו וידיעת ההיסטוריה המשפחתית ושמירה עליה שלא תעלם.
      מה שכן את הקטע עם הקילוף בסכין אני מכיר גם מסבתא שלי…
      משימה חשובה העברת ההיסטוריה לדורות הבאים בעיקר שדור הניצולים הולך ופוחת.

  15. עידו גילרי

    5 מאי 2016 15:18:04

    תודה על השיתוף גיא.
    אני חייב לציין שמאז שנהייתי הורה יום השואה הפך לאירוע עוד יותר מדכא עבורי. אתמול בערב אני משכיב את הילד לישון ועם כל הפחדים שלו מדברים לא ברורים הוא מבקש שאני אשאר איתו. אז אני מבטיח לו שאני שומר עליו כל הזמן, נשאר לידו וקורא פוסט של תבורי בדה-באזר עד שהוא נרדם. כמובן שילדים ישנים הם הדבר הכי חמוד ושלו שיש. אבל ביום כזה אתה כל הזמן עם הידיעה שלא משנה כמה נגיד לא עוד וכמה נזכיר לעצמנו , אנחנו לא באמת יכול להגן עליהם מהזוועות של העולם הזה. אני יודע שאני לא באמת יכול למנוע מטירוף בלתי נשלט להגיע אליו. איך לומר, אין דבר מדכא מזה כשהעצב הלאומי/גלובלי הזה מתחבר לתחושת חוסר אונים אישית.

    2. Yavor

      6 מאי 2016 00:45:43

      הימים האלו בהחלט הופכים קשים יותר כשאתה הופך להורה. אני מתפרק הרבה יותר בימינו, אפילו מסיפורים "רגילים" של פיגועים וכו'

  16. מנחם לס

    5 מאי 2016 16:31:31

    תודה חגיא ולמגיבים. חשבתי לכתוב משהו להערב, אבל כל הכתוב כאן ובפוסטים אחרים על השואה מוציא את החשק לכתוב. אני מרגיש שוב את הכאב והאימה של אלה שהיו שם, כולל הוריה של אמי ושלושה אחים ואחיות שנעלמו בליטא.

  19. דורון האסטבן

    5 מאי 2016 18:34:32

    כואב עצוב ועמוק מה שג'ון כותב. כדאי שכל אחד יקרא.
    גם אסף עידו מנחם ואחרים תודה ששיתפתם.
    הבדל עצום בין החיים הנוראיים שלהם לבין חיינו.
    בלתי נתפס.

  20. שם (נחוץ)

    5 מאי 2016 23:41:46

    היום קראתי בטקס יום השואה, ובשלב מסוים בנות מהשכבה (ז')
    התחילו לשיר שיר על אם שתשיר שיר לבנה, וגם על ילדים שהוכו והושפלו ע"י הנאצים ועוזריהם ורק אז הבנתי כמה חשוב להעריך ולהכיר תודה במה שיש ולא לבכות על מה שאין, שיש לי כישרון לכתיבה ואהפוך לכתב גדול!

כתיבת תגובה

סגירת תפריט