חשוב מאוד

אני ואבא שלי כמו שמן ומים
כמו ה + וה – …. אם מתקרבים נהיה קצר.

הרבה שנים זה הפריע לי, במיוחד שלא הצלחנו באמת לפתור את זה.
ואז
ראיתי תכנית בערוץ 8 על קשר בין גברים שהם דור 2 ו 3 לשואה.
והבנתי שזו צרת רבים.
ויש לי חצי נחמה….. 🙂

תודה על השיתוף.
הסמליות של לקלף בסכין ריגשה במיוחד.

כתוב מצויין.

גיא תודה על השיתוף.
אני כצאצא ודור שלישי לניצולי שואה "זכיתי" לשמוע כנער וחייל צעיר סיפורים שדילגו על אבא שלי שלא שמע אותם מעולם. משום מה לסבתא שלי היה קל יותר להעביר את המורשת דרכי. אני חושב שככזה או אחר מודע או שלא נושאים עמוק בפנים את הצלקות והזיכרונות שמשפיעים עלינו גם ביום יום

השואה בשבילי היא השואה של הפרטים הקטנים והנשכחים. לא אפוסים ותיאורים היסטורים. אלא היכולת האנושית לשלול מבן אנוש את 2 המרכיבים המגדירים אותו: להרגיש בעל ערך ושייך לקבוצה או לרעיון.

כי חייך החלו כחיו של אדם שתר ובנה את ערכו חתיכה אחרי חתיכה. כאדם בעל משפחה או חבר בה. כתלמיד או סטודנט או עובד ומנהל בכיר במפעל. אולי אפילו כדמות צבאית או שוטר מקומי. נטעת שורשים רבים של שייכות. בין אם זה במעגל המשפחתי, חבריך לכיתה\עבודה, בכפר, בשטייטל או בבית הכנסת המקומי או אפילו בשכונה המקומית שלא ראתה כמוך מגן דויד מימיה. אבל היית אדם. אדם שצריכים אותו. שצריך אחרים.

ואז באבחה אחרי אחבה שמרגישה כמו שניות אבל נמשכת שנים ואתה בתוך סיוט שמרגיש חוץ גופי.

שם כבר אין לך. זיכרון בקושי. משפחתך נעלמה מזמן וחברים יש רק במבטים עייפים וגוססים. חייך תלויים על חוט בקליפת תפוח אדמה, כשבגדיך ותכשיתך נלקחים ממך וכל סממן אנושי נתלש מעליך כמו חתכי סכין חדה. מסמנים אותך בקעקוע כמו מק"ט בחנות חומרה. אתה חפץ בבעולת. חופש התנועה נשלל, חופש הבחירה גם כן. גופך הופך לכלי עבודה בדיוק כפי שפטיש ומסור נועדו ביעודם.

אתה לא כלב. כלב מקבל אוכל בשפע וליטופים חמים מבעליו. אתה כלי עבודה שיש לו תאריך תפוגה. פחת. כמו מברג. כשהמברג שלנו מתקלקל אנחנו מוציאים אנחת אכזבה וזורקים לפח. כך בדיוק ראו אותנו הנאצים. לרצח היה את המשמעות הפחותה ביותר בעינייהם. הם היו גננים בגינה שטפחו. בגינתם הדשא ירוק ומסודר, העצים דומים והמרחבים אינסופיים. אנחנו היינו הטפילים של הגינה. החרק שניצלו אותו כדי שיאכל את העשבים המזיקים בגינה כדי שתהיה נקייה ואחריה נרוסס כאחרוני המזיקים.

אבל זה לא עבד. זה לא עבד כי כל האנלוגיות והתורות הנאציות הכילו את זרעי ההרס של אותה מכונה. כי לטפילים רעבים אין סיבה באמת להאחז בחיים ללא מקור האוכל שלהם. ואנחנו נאחזנו. כשהיה רעב גירדו קליפה. כשהיה רעב רוחני מצאנו את מזון רוחני היכן שלא הושאר. לטפיל אין באמת רצון לעזור לחבר על חשבון עצמו. אין לו באמת אינטרס להזין את עצמו רוחנית ולחגוג חג חנוכה עם חוטי עבודה ושאריות נייר. אין לו אינטרס גם שהוא כחוש וגוסס לקרוא תפילות לאל שעבד.

ניצלנו מפני שהצלחנו לשכנע את עצמנו שאנחנו בני אדם. לחיינו יש ערך ואנחנו נחליט למי הם שייכים.

יהי זכרם של הנופלים כל איש אישה ילד או ילדה והסיפור שלהם.

תודה על השיתוף גיא.
אני חייב לציין שמאז שנהייתי הורה יום השואה הפך לאירוע עוד יותר מדכא עבורי. אתמול בערב אני משכיב את הילד לישון ועם כל הפחדים שלו מדברים לא ברורים הוא מבקש שאני אשאר איתו. אז אני מבטיח לו שאני שומר עליו כל הזמן, נשאר לידו וקורא פוסט של תבורי בדה-באזר עד שהוא נרדם. כמובן שילדים ישנים הם הדבר הכי חמוד ושלו שיש. אבל ביום כזה אתה כל הזמן עם הידיעה שלא משנה כמה נגיד לא עוד וכמה נזכיר לעצמנו , אנחנו לא באמת יכול להגן עליהם מהזוועות של העולם הזה. אני יודע שאני לא באמת יכול למנוע מטירוף בלתי נשלט להגיע אליו. איך לומר, אין דבר מדכא מזה כשהעצב הלאומי/גלובלי הזה מתחבר לתחושת חוסר אונים אישית.

מצויין

כואב עצוב ועמוק מה שג'ון כותב. כדאי שכל אחד יקרא.
גם אסף עידו מנחם ואחרים תודה ששיתפתם.
הבדל עצום בין החיים הנוראיים שלהם לבין חיינו.
בלתי נתפס.

זה אני פשוט היתה טעות בשם…