משחק המוות/מתן גילור

הקדמה:

את הטור להלן פרסמתי באתר לפני שנתיים, אך לאור כמות המצטרפים מאז, מצאתי לנכון לפרסמו שנית.

שתי הערות מקדימות:

  1. ישנם הגורסים שהסיפור התרחש בדיוק כפי שנהוג לספרו. מנגד ישנם הטוענים שלהד"מ. בתווך קיימות מגוון גרסאות. אני סבור שזה לא עד כדי כך משנה. יש פה סיפור שניתן ללמוד ממנו וזה מה שחשוב.
  2. אמנם היום הקדוש הזה מוקדש לשואת העם היהודי, ברם, לדידי, הלך הרוח מתאים גם לסיפור זה.

***

למי מכם שאינם מכירים את סיפור המעשה, להלן בקצרה:

בקיץ 1942, במהלך מלחמת העולם השניה, הוכרחו שחקני כדורגל מקצוענים, שבויי מלחמה, חלקם הארי מקבוצת דינמו קייב, להתמודד נגד נבחרת קבוצת חיל האוויר הגרמני. השחקנים לא התקשו להביס את יריביהם הגרמנים בתוצאה 5-1.

הקבוצה הנאצית, "ביקשה" משחק נוסף ונענתה בחיוב (במאמר מוסגר, יהיה זה למותר לציין שלא היתה להם באמת ברירה, אלא לקבל את קריאת התיגר הנוספת), וזה נערך 3 ימים לאחר המשחק הראשון. בכדי לוודא שהמשחק יהיה הוגן, מונה שופט אובייקטיבי ככל שניתן – קצין SS. האחרון פנה אל השבויים במילים הבאות: "אני יודע שאתם קבוצה טובה. בבקשה אל תשברו את החוקים ולפני המשחק ברכו את היריבים שלכם בדרך שלנו." כוונתו היתה להשיב לגרמנים בהצדעת מועל יד. השחקנים סרבו לעשות כן ואותו רגע כבר לא היה ספק – הם פה כדי לנצח, על אף המחיר שהם עלולים לשלם.

הגרמנים הפגינו משחק אלים שזכה להתעלמות בוטה מהשופט, אך בכל זאת ירדו השחקנים למחצית ביתרון 3-1.

במחצית נכנסו לחדר ההלבשה שני קציני SS והסבירו לשחקנים את המשוואה הבאה: ניצחון=מוות.

השחקנים, אשר הבינו את משמעות הניצחון, לא התקפלו וניצחו במשחק 5-3.

לא חלף זמן רב ומרבית השחקנים שנטלו חלק במשחק מצאו את מותם. חלקם מספר ימים לאחר מכן באופן קר ומתוכנן, חלקם בעינויים קשים וחלקם בגיא ההשמדה באבי-יאר.

***

אנחנו חיים בעידן ציני. עידן בו שחקנים שמקבלים עשרות מיליוני דולרים לעונה מפסידים כדי להרוויח בחירות דראפט טובות יותר או סדרה פחות קשה בפלייאוף. עידן בו הנבחרת השניה בטיבה בעולם מפסידה בכוונה רק כדי לשדרג את צבע המדליה מארד לכסף וזאת על הבמה הכי גדולה בעולם. עידן בו שחקנים שלניצחון אין משמעות עבורם מבחינת הטבלה משחקים כאילו היו כבר בחוף הים. עידן בו אלופה ישראלית ואלופה קרואטית מחטיאות בכוונה כדי להפסיד/לא לנצח בהפרש מסוים. עידן בו קבוצות מפסידות בכוונה כדי לפגוע בסיכויי יריבה עירונית.

כל אותם תבוסתנים, אותם מבצעי טנקינג, אותם מתזמני מקום והפרש, אותם משמשי קישוט לתארים, אותם אופורטוניסטים – כל אלה מבזים את הזיכרון הגיבורים האדירים הללו.

כי זו המשמעות של להיות ספורטאי. רוח הספורט אינה להגיע למקום הגבוה ביותר בסופו של דבר. רוח הספורט היא לעלות לכל משחק – לכל התמודדות – רק במטרה לנצח.

להיות מקצוען זה הרבה יותר משעות שינה, תזונה נכונה ושעות חדר כושר. להיות מקצוען זה לכבד את החולצה שאתה לובש. את האוהדים שאתה מייצג. את הקהילה והמדינה שנושאות אליך עיניהן.

כי אף אחד לא היה מעלה על דעתו לבוא אליהם ולו בטענה הקטנה ביותר ולו בהאשמה הכי שולית שיש, אם היו "פותחים רגליים" ומפסידים את המשחק. הם לא עשו זאת בשביל כסף. הם לא עשו זאת בשביל להימנע ממפגש קשה יותר. הם התייצבו למפגש בגהינום מול השטן ועשו זאת באומץ בל יתואר. קצצו את זנבו, תלשו את קרניו ותקעו את קלשונו בלבו הבוער. למה? כי הם ספורטאים וגיבורים מיתיים – בכל רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם.

זוהי רוח הספורט. היא כל-כך חזקה. יותר מהחיים עצמם, שאפילו איום במוות לא מצליח להביסה.

בזכות האנשים האלה הספורט הוא מה שהוא והוא מאפשר לאתרים מסוג זה להתקיים. בזכותם אנו מאמינים שספורטאי מקצוען יגיד לא להפסדים גם במחיר של צבע מדליה פחות נוצץ, גם במחיר של סירוב לשלמונים, גם במחיר של חירוף הנפש. ולמרות שהם אינם יהודים, גם אותם צריך לזכור. לזכור ולא לשכוח.

לפוסט הזה יש 30 תגובות

  4. אלעד אייל

    4 מאי 2016 20:22:29

    סיפור מצמרר ומלא הוד כאחד. אני חושב שמעבר לרוח הספורט יש כאן קודם כל רוח אנושית גאה ועצמאית שלא התכופפה מול תמצית הרוע האנושי שהשתחרר ממוסרותיו

  6. נתן גולד

    4 מאי 2016 20:49:25

    סיפור נהדר. גם אני זוכר אותו מלפני שנתיים.

    בעיניי, החיים הם מעל הספורט אבל האומץ שלהם הוא מעורר הערכה.

  7. עגל

    4 מאי 2016 20:51:11

    מתן זה טור מעולה וסיפור מצוין גם אם עצוב.
    רק שאלה לא קנטרנית – עד כמה הסיפור מבוסס לפרטיו והאם אכן הם מתו כתוצאה מהמשחק?

    1. מתן גילור

      4 מאי 2016 20:54:50

      יש ערך בויקיפדיה ולא מעט כתבות על המשחק. העדויות סותרות ולך תדע מה היה שם באמת. לכל הפחות, סיפור המסגרת די מדויק, הואיל ויש תיעוד של כרזות לקראת המשחק.

  9. המשרת

    4 מאי 2016 21:37:11

    תודה מרגש.

    ומעניין לעניין, ידעתם ששימי ריגר קרוי על שם סבו שהיה אב בית הדין של קהילת בריסק הרב שמחה זעליג ריגר שעונה למוות בידי הנאצים.

  13. איליה

    5 מאי 2016 02:45:14

    קודם כל, תודה על הכתבה ועל המסר שלה, זה הדבר הכי חשוב באגדה הזאת.
    עם זאת, הדבר היחיד שנכון בסיפור שסופר פה, הוא שהיה משחק בין האוקראינים לגרמנים, ושהוא הסתיים בתוצאה 5:3.
    האגדה הזאת נוצרה לצרכי פרופגנדה של המפלגה הקומוניסטית. לאחר נפילת ברית המועצות, הכדורגלנים ששיחקו במשחק ושרדו ועדים נוספים סיפרו סיפור אחר לחלוטין ממה שסיפרו בתקופת הקומוניזם. ההבדלים בין הסיפור המובא פה לבין המציאות היו:
    1. השחקנים לא הוכרחו לשחק במשחקים שאתה מציין, אלא הוקמה ליגה שבה שיחקו שלוש קבוצות אוקראיניות ומספר קבוצות צבא גרמניות והונגריות. אותה קבוצה שאתה מדבר עליה, שנקראה "סטארט" שיחקה 10 משחקים, מתוכם שני משחקים נגד קבוצת חיל האוויר הגרמני, ב-6 וב-9 לאוגוסט 1942. לאחר מכן, הם עוד שיחקו משחק ב-16 לאוגוסט נגד הקבוצה האוקראינית השניה.
    2. אף אחד לא איים על השחקנים האוקראינים באף אחד מהמשחקים נגד הגרמנים וההונגרים, שהיו 7 כאלה, כולל לא במשחק המדובר.
    3. השופט בכל המשחקים, כולל במשחק המדובר לא היה קצין SS, אלא חייל גרמני שהיה בעברו שופט כדורגל בגרמניה. לדברי האוקראינים, הוא היה נייטרלי לחלוטין, ואפילו די דפק את הגרמנים.
    4. השחקנים לא היו שבויי מלחמה, אלא עבדו במפעל לייצור לחם.
    5. הגרמנים מעולם לא ביקשו מהשחקנים האוקראינים להצדיע במועל יד, וגם לא במשחק זה. הם בירכו את הגרמנים בברכת "פיזקולט פריבט" שהייתה נפוצה בברית המועצות במפגשי ספורט.
    6. המשחק הנוסף התקיים כחלק מהליגה ולא בגלל איומים מהגרמנים. זה היה המשחק האחרון בין קבוצה אוקראינית לקבוצה גרמנית, כי המושל הצבאי של קייב (שמונה זמן קצר לפני המשחק הראשון), אסר על משחקים בין הגרמנים לאוקראינים.
    7. המשחק לא היה אלים כלל וכלל ונערך באווירה ידידותית. לאחר המשחק שחקני שתי הקבוצות הצטלמו מחוייכים ומחובקים ביניהם.
    8. שחקני הקבוצה האוקראינית חגגו את הניצחון בשתיית וודקה ביתית.
    9. עשרה מתוך 17 שחקני הקבוצה האוקראינית נעצרו רק ב-18 לאוגוסט, תשעה ימים אחרי המשחק המדובר.
    10. ארבעה מהם נרצחו על ידי הגרמנים, אחד כחודשיים לאחר המשחק, כיוון שהנאצים חשדו שהוא סוכן של הנ.ק.וו.ד. (המשטרה החשאית הסובייטית), ושלושה כחצי שנה לאחר המשחק בחשד לתקיפת קצין גרמני.
    11. אחד מהשחקנים ששרדו סיפר ששחקני הקבוצה נעצרו עקב הלשנה של קפטן הקבוצה האוקראינית "רוך", שהאשים אותם בפני הגרמנים שהם סוכני הנ.ק.וו.ד., כנקמה על הפסד 8:0 במשחק שהתקיים יומיים לפני ששחקני קבוצת "סטארט" נעצרו.
    12. כל העדים שהיו נוכחים במשחק, כולל שחקני הקבוצה האוקראינית הכחישו שהמעצר והרצח של הכדורגלנים נעשה כנקמה על ניצחון במשחק זה.
    *** מה שמעניין שבויקיפדיה בעברית מובא רק הסיפור שהבאת כאן. מנגד, בויקיפדיה ברוסית ובאנגלית מובאות העודות האמיתיות כולל לינקים למקורות.
    אני חוזר ומדגיש בחלי קשר לעובדות, הסיפור שהבאת פה נפלא ומעביר מסר חשוב מאוד.

    1. מתן גילור

      5 מאי 2016 07:31:17

      תודה איליה. כמו שכתבתי, נחשפתי למספר גרסאות מגוון.
      רק אחת בקטנה – קראתי לא מעט ספרי היסטוריה על התקופה. כמות האנשים שהואשמו כסוכני אן.קה.וו.דה. היתה גדולה עשרות מונים מכוח האדם שהכיל הארגון בפועל. זה היה שם קוד למי שרוצים להוציאו להורג. למותר לציין שמשפט צדק וודאי שלא נערך.

      1. איליה

        5 מאי 2016 10:20:55

        משפט צדק באותה תקופהל לא היה קיים (לא שהוא קיים בימינו). הנאצים האשימו את מי שרצו לעצור ולהרוג במזרח אירופה בשיתוף פעולה עם הקומוניסטים, והקומוניסטים האשימו את מי שרצו לעצור או להרוג בשיתוף פעולה עם הנאצים.

    2. עגל

      5 מאי 2016 13:15:59

      תודה על האינפורמציה, זה מפתיע אבל כשחושבים איך דברים מתגלגלים לפעמים רואים שישנו קשר די טוב בין מה שכתבת למה שמתן כתב בסה"כ.

  15. ספלאש

    5 מאי 2016 08:20:24

    הסיפור טוב מאוד, אבל אני לא מסכים עם המסקנה שלך.
    אתה מנסה להוכיח ממנו שהניצחון מעל הכל – ולכן השבויים ניצחו למרות שידעו שזה יוביל למותם.
    אני אומר שהסיבה שהם ניצחו היא לא בגלל ערך הניצחון הדגול בספורט, אלא כדי להראות לנאצים שהם לא נכנעו להם, ושהם לא שברו את רוחם!
    ועצם הניצחון הקטן, ואולי חסר המשמעות הזה, גם נתן להם קצת תחושה טובה.
    להבדיל – הטנקינג בספורט המקצועני נובע מהרצון כמובן לנצח, לטווח ארוך. זה אולי לא נראה טוב, אבל הגיוני בסה"כ.
    אתה כועס על הקבוצות שנותנות לכוכבים לנוח במשחקי עונה רגילה חסרי משמעות, כדי לשמור עליהם לפלייאוף? לא, כי אנחנו מבינים שהמטרה החשובה היא הניצחון הסופי, בפלייאוף. באותה מידה קבוצות הטנקינג מבינות שהניצחון במשחקים האלה לא ייתן להם כלום, והדרך הטובה ביותר להגיע לניצחון הסוםי, אליפות, היא לוותר על המשחקים האלה.

    אחרי כל זה, גם אני בעד שישנו את החוק כדי שהטנקינג לא יישתלם לקבוצות, אבל עד אז, אין מה לצאת נגדם. סה"כ טקטיקת ניצחון לטווח ארוך

      1. ספלאש

        5 מאי 2016 09:28:17

        אני אנסה למקד יותר. כתבת:
        "זוהי רוח הספורט. היא כל-כך חזקה. יותר מהחיים עצמם, שאפילו איום במוות לא מצליח להביסה."
        זו לא רוח הספורט שגרמה להם לנצח, אלא רוח החיים עצמה, או רוח האדם אם תרצה. הרצון לא להיכנע לנאציים.

        ובעניין הטנקינג:
        "רוח הספורט אינה להגיע למקום הגבוה ביותר בסופו של דבר. רוח הספורט היא לעלות לכל משחק – לכל התמודדות – רק במטרה לנצח."
        על זה אני אומר שלא תמיד זה מדוייק. למשל קבוצות שמוותרות בעצם על המשחקים האחרונים של העונה הרגילה (ובראייה כללית יותר גם טנקינג לעונה שלמה). הם לא חושבים על ניצחון במשחק הנוכחי, אלא על האליפות, שזה בדיוק להגיע למקום הגבוה ביותר בסופו של דבר. ועל המנוחות במשחקים האלה לא שמעתי (כמעט) טענות.

        הדוגמאות שהבאת להפסדים בכוונה, עם חלקם אני מסכים איתך שהם מנוגדות לרוח הספורט (כמו להפסיד כדי לדפוק יריבה עירונית), ועם אחרים אין לי בעיה (להפסיד כדי לקבל מדלייה טובה יותר, או כדי לסדר יריבה נוחה בפלייאוף). אני כן מסתכל יותר על המטרה הסופית – לסיים במקום הגבוה ביותר האפשרי בסופו של דבר.

        1. מתן גילור

          5 מאי 2016 09:32:51

          כפי שכתבתי לעיל, ברוח הספורט משתקפת הרוח האנושית.
          אפשר להתווכח על *ארגון* שמבצע מהלכים מסוימים (דוגמת טנקינג), אבל ספורטאים, שבעת ההתמודדות מפסידים בכוונה, גם אם היעד הסופי יאפשר להם הישג עדיף, לדעתי, פועלים בניגוד לרוח הספורט.

          1. ספלאש

            5 מאי 2016 09:49:47

            עכשיו הבנתי את דעתך. בהחלט טענות הגיוניות (לא שאתה צריך ציון ממני..), ואני איתך כמעט לגמרי.
            נחמד להתווכח קצת עם אדם אינטילגנטי, תודה על המאמרים והתגובות!

  16. Berch

    5 מאי 2016 08:27:53

    מעולה !!
    גם אני זוכר את הפוסט המקורי.

    אני חושב שפוסטים כאלה, בימים כאלה, כדאי וראוי לפרסם אפילו יותר מפעם אחת.
    זה חשוב. מי שלא רוצה שלא יקרא…. זה באמת לא כזו בעיה 🙂

  17. אלכס דוקורסקי

    5 מאי 2016 10:28:03

    תודה למתן ולאיליה. גם אנטולי קוזנצוב כתב על המשחק הזה, בספרו "באבי יאר". קראתי לפני כמה שנים טובות וכבר לא זוכר הרבה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט