מכתב מצ'אנסי לצ'אנסי (מומלץ ביותר!!!) / תירגם עומר קון

דריק ג'יטר, השורט-סטופ הנפלא לשעבר של היאנקיס שייבחר ברגע שיהיה ELIGIBLE ל'היכל התהילה' הוא אחד השורט-סטופרים הטובים בכל תולדות המשחק. הוא החליט לפתוח אתר המיועד לשחקני הווה ועבר שיוכלו לשתף בו אחד את השני ,ואת אוהדיהם, בסיפורים שבאים מהלב ושבא להם לכתוב.

הסיפור הבא ניכתב ע"י צ'אנסי ביליאפס, הפוינט גארד של דטרויט שזכתה באליפות ה-NBA. הוא החליט שעתה – כשהוא מייג'ור  אנליסט ב-ESPN – הגיע לכתוב מכתב מצ'אנסי המבוגר והמנוסה, לצ'אנסי הצעיר!

תהנו!

נ.ב: בינתיי רק 3 גולשים התנדבו לתרגם. אם ישנם עוד מעוניינים אנא התקשרו אלי לספרשלי@הוטמייל.קום

נ.נ.ב: זהו ספור נהדר, אבל ארוך בהרבה מהאחרים אז אנא לא להיבהל!

********************************

מכתב מצא'נסי לצ'אנסי

 

צ'אנסי הצעיר היקר,

אנחנו לא חוזרים לאל.איי.

אנחנו לא חוזרים לאל.איי.

אנחנו. לא. חוזרים. לאל.איי!

התאריך הוא 8 ליוני, 2004, בערך 11 בלילה, לוס אנג'לס. כרגע הפסדת את המשחק הכי חשוב בכל 28 שנותיך. ואתה עומד להיכנס לתוך האוטובוס הקבוצתי של דטרויט פיסטונס.

אתה הולך לעזוב את הסטייפלס סנטר באותו אוטובוס. אתה הולך לתפוס טיסה. ומתישהו מוקדם בבוקר, כמה שעות מעכשיו, הולך להגיע הביתה – בשוויון עם הלייקרס, משחק אחד לקבוצה, בגמר האנ.בי.איי. כן, הלייקרס האלה: שאק, קובי, פייטון, מאלון, הזן המאסטר. אותה שושלת ענק שהיא גם אלופת העולם שלוש פעמים ברציפות.

אבל נגיע לזה מאוחר יותר. כרגע, אנחנו חייבים להתמקד על האוטובוס – האוטובוס מלא בחברי קבוצה, באחים, כולם חלק מהכדורסל של דטרויט. האוטובוס הזה מלא באנשים שהפסידו את ההפסד הכי ברוטלי בחיים שלהם, בדיוק כמוך. והם צריכים אותך.

הם צריכים את הרכז שלהם.

הם צריכים שאתה תגיד בחומרה וברוגע לקואץ' בראון – אלוהים יברך אותו – לחסוך מכולם את "שיחת פילדפיה". אל תיתן לו אפילו לסיים כשהוא מתחיל, בעצב, אם, "כשזה קרה בפעם האחרונה". פשוט תקטע אותו (באהבה), ותסביר לו, בצורה הכי פשוטה: "לא מעניין". תעשה את כל זה כדי לוודא שהוא מבין – שכל הקבוצה מבינה – שאת אף אחד לא אמור לעניין בכלל מה קרה לסיקסרס ב2001. ואת זה, כאשר קואץ' בראון יגיד, "בפעם האחרונה" – לא. לא. לא הייתה פעם אחרונה.

זה הפעם הראשונה של כולכם. והקבוצה היא לא פילי.

זוהי דטרויט.

או שזה יקרה בעוד כמה שעות, בכל מקרה. אבל מה שחשוב עכשיו, כמו שאמרתי, זה לזכור שזה רק אוטובוס שעוזב את סטייפלס סנטר – ורק עלית אליו. ואני צריך שתלך לחלק האחורי שלו – איפה שכולם רואים אותך, כולם שומעים אותך – ואני צריך שתסתכל על הקבוצה שלך. אני צריך שתסתכל על כולם – על בן, על ריפ, על טיי, על שיד – ותחכה עד שיהיה לך את תשומת הלב של כולם.

ואז אני צריך שתגיד את זה.

אנחנו לא חוזרים לאל.איי!

אנחנו לא חוזרים לאל.איי!

אנחנו. לא. חוזרים. לאל.איי!

כן. טוב. בדיוק ככה.

ועכשיו, תקשיב. אני צריך שתשב. אני צריך שתפעיל לך מוזיקה. ותהנה ממה שנשאר מנסיעת האוטובוס. תישן קצת בטיסה. לך הביתה.

תישאר בבית.

ותיקח FUCKEN אליפות .

אבל בוא נלך פרה פרה, נחזור קצת אחורה.

בוא נחזור אחורה לפני שנהיית פיסטון, או מנהיג, או ווינר, או שחקן גדול – לפני כל זה.

יודע מה? בוא נחזור לפני לפני שהיית אפילו רכז.

בוא נחזור אחורה שש שנים וחצי. כשהיית בן 21, בבוסטון, עם תספורת גרועה וחוזה רוקי.

בוא נחזור אחורה… לעכשיו. אתה קורא את זה?

בשנת 1997.

למה 97? ובכן – יש לי חדשות רעות עבורך, חבר.

אתה הולך לעבור בטרייד.

אני יודע, צ'אנס, אני יודע.

כולם מסכימים – זה דפוק לגמרי. אתה רק רוקי, ולא סתם רוקי: לפני כמה חודשים, אתה היית הבחירה השלישית בסך הכל בדראפט האן.בי.איי. הבחירה השלישית. בחירה מספר שלוש לא עובר בטרייד באמצע עונה. זה לא קורה.

חוץ משזה קורה!

זה מצחיק – עד לסוף הקריירה שלך, אנשים הולכים לחשוב שהייתה לך מערכת יחסים רצינית עם המאמן פיטינו. האמת היא, ששניכם יכולתם להסתדר לא רע. ואני אגיד לך מה: שהטרייד יקרה, קואץ' פיטינו יהיה – לפחות – כנה איתך. הוא לפחות יהיה כנה.

(וזה כבר יותר טוב מכמה GM'ים שהכרתי).

המאמן ייקח אותך הצידה, ויגיד לך שיש עליו הרבה מאוד לחץ לעשות את הפלייאופס– אפילו בשנה הראשונה שלו בקבוצה. הוא יגיד לך שבשביל להתמודד על מקום בפלייאוף, הוא מרגיש שהקבוצה צריכה רכז עם ניסיון. הוא יגיד שהוא תמיד אהב את קני אנדרסון – אני לא יודע, בטח הקטע עם ניו יורק. הוא יגיד לך שהוא עדיין מרגיש שאתה הולך להיות שחקן גדול – אבל כל זה, עם הלחץ שיש עליו עכשיו, והסגל הנוכחי, הוא חייב לעשות את מה שהוא חייב לעשות.

לגלות על הטרייד יהיה עבורך שוק. הוא יבוא ללא אזהרות, בלי כלום. אתה הולך להרגיש פגוע, ונבגד, ומבולבל. אתה הולך להרגיש הרבה מאוד דברים – אף אחד מהם לא טוב.

אבל הנה העצה שלי: רק אל תרגיש נבוך!

אני יודע שזה לא נשמע הרבה. ואני יודע, אני יודע – יותר קל להגיד זאת מאשר לעשות. אבל זאת הדרך היחידה לעבור את המשבר הזה, צ'אנסי: בכך שתזכור שאתה משחק כדורסל… למחייתך. עבורך זה מקצוע. לא חתונה!

תרים את ראשך גבוה, ותשאיר אותו שם.

אתה הולך לעבור את זה, פשוט ביותר, בכך שלא תהיה נבוך. ובכך שתבין שאין לך שום דבר, אבל שום דבר, שאתה צריך להתבייש בו, וזה דבר שאין לך שליטה עליו.

אה, והנה מה שאני כן יכול לספר לך:

הטרייד יהפוך  לברכה מוסווה. אני יודע שזה לא הולך להרגיש ככה בכלל – ת'אמת, אהיה כנה איתך, אתה הרבה זמן לא הולך לחשוב ככה. אבל אני מבטיח: רק טוב הולך לצאת מהטרייד הזה.

רק תתאפק בסבלנות.

בינתיים, לעומת זאת… צ'אנסי, אני לא אנסה להמתיק לך את הגלולה: הולכת להיות לך דרך קשוחה.

זה אתה שהולך, אתה לבדך, עם עצמך, בשממת הפרא של הכדורסל: מבוסטון לטורונטו, מטורונטו לדנבר.

מ"יהלום בלתי מלוטש" ל"מטייל" בפחות משנתיים.

או שזאת תהיה התפיסה לפחות.

זה מטורף איך שהנחות ושמועות מתחילות.

אבל בליגה שמקבלת סיקור 24/7, עם אוהדים קנאים ומדיה מתקדמת, גורל  של שחקן הוא תמיד נושא מעניין. בNBA, כל פיסת מידע צריכה סיפור שקשור אליה – שמועה, תווית, משהו. אני יודע שזה מבאס, במיוחד ברגעים כאלה. והלוואי שהייתה לי עצה בשבילך לקטע הזה. אבל זה משהו שתצטרך לדעת לקבל ולהמשיך הלאה. תפיסה מוטעת הולכת לפגוע כמה וכמה פעמים, צ'אנסי. וזאת האמת כולה.

אני אתן לך דוגמא.

בדנבר, אתה הולך לשחק תחת המאמן מייק ד'אנטוני. זה הולך להיות קואץ' די לפני השנים בפיניקס, לפני "התקפה בפחות משבע שניות", הרבה לפני כל השבחים שלו – אבל הוא עדיין עם אותו סוג חשיבה; עם הרצון לנסות דברים חדשים; אותו ראש שחושב מחוץ לקופסא. הולך להיות לכם את ניק ואן אקסל – מקצוען עם ניסיון, ועדיין שחקן מצוין – מושרש לקבוצה בשלב הזה. אבל לקואץ' די יהיה רעיון!

הוא יגיד, "יודע מה, לעזאזל עם זה – אני פשוט אפתח אם שני הגרדים הכי טובים שלי, סוף פסוק. לא אכפת לי לגבי העמדות: הראשונה, השנייה, זה לא משנה. אני רוצה שמי שיכול לשחק שיישחק".

ואתה תיקח את ההזדמנות בשתי ידיים.

*****

אתה תילחם כמו שד, אתה תסתגל, ומהר מאוד אתה תיפתח בחמישייה של הנאגסט – בקו האחורי, כקלעי, לצד ניק. אתה תהיה גאה בעצמך בשביל ההישג הזה, צ'אנסי, ובינינו: אתה צריך להיות. צריך ביצים גדולות בשביל לעשות את ההתאמות הנחוצות בתור שחקן צעיר, וטונות של כישרון. ובעלייה הראשונה למגרש כקלעי, זה יהיה הישג גדול. אבל בוא תשמע קטע משוגע: ההישג הזה הולך לרדוף אותך משך שנים רבות.

אני כבר יכול לשמוע אותך קורא את זה וחושב לעצמך: מה הכוונה במה שהוא כותב לי – ”לרדוף אותי"?  – חשבתי שאמרת שזה הישג!.

כמו שאמרתי צ'אנסי, כל הליגה כולה היא דעות, תפיסות ושמועות. ומוזר כמו שזה נשמע: אף אחד, אבל אף אחד בכל הליגה לא הולך להיות אכפת מכל ההתאמות שלך, על הורסטיליות שהפגנת, על כל הכישרונות שלך שהופגנו, שגרמו למאמן לרצות לפתוח איתך בתור קלעי. לא, הדבר היחידי שאנשים יראו הוא: צ'אנסי כבר לא רכז. זה יידבק בך אם תרצה או לא. כפי שאמרתי – הכל עניין של דיעות ותפיסות, וברגע שמישהו כותב על זה, זה כאילו חותמת על המצח שלך: "צ'אנסי לא רכז. צ'אנסי הוא שוטינג גארד!"

הם יראו את הטרייד בשביל קני אנדרסון בבוסטון. הם יראו את התפקיד הקצר והטרייד השני בטורונטו. הם יסתכלו ויגידו – צ'אנסי בילפס, קלעי – בדנבר. אני מניח שאתה בטח גם לא תשמע את זה, אחרי הכול כל הדיבורים הם רק לחישות: ראית שהם הזיזו את צ'אנסי מהכדור? כן, הוא ניסה, אבל הוא לא רכז. ולפעמים לחישה קטנה יוצרת מציאות מכלום. וזה דפוק, אני יודע. אבל ככה הכול מתנהל בליגה.

צ'אנסי לא רכז. זה מה שיהיה להם להגיד.

והם יטעו בגדול.

והדבר השני שיהיה כל כך קשה לגבי דנבר הוא  שזה הבית. כשתגיע כמובן, שזה יהיה חתיכת סיפור בשביל רוב האנשים. אתה שחקן הכדורסל הטוב ביותר בהיסטוריה של קולורדו, ככה זה נראה לפחות, אז שאתה תשחק עם חולצה של הנאגטס  הולך להיות חדשות גדולות בקנה מידה מקומי. והם יירשמו כל מיני דברים כמו, המשיח של קולורדו, או, זה בדיוק שינוי המיקום שצ'אנסי בילאפס היה צריך.

אבל במציאות כמו במציאות, לשחק בבית בתור מקצוען בן 23 זה פחות ברכה  והרבה יותר קללה. (והנה לך, עוד מקרה של תפיסה מוטעת, במיוחד בשבילך). ואני אפשט לך את זה: אתה עדיין לא מוכן להפוך את דנבר לעיר שלך. אתה הולך להאמין שאתה כן – והם גם – אבל, סמוך עליי, אתה לא. אתה עדיין כל כך צעיר. אתה עדיין הולך להסתובב עם החברה שלך, עושה את מה שעשית פעם. והולך להיות כל ה… ההסחות של הבית. וההסחות האלה הולכות להיערם למכשול  שאי אפשר להתעלם ממנו.

ואתה חייב להפנים את זה, צ'אנסי: זה לא רק שאתה יצרת את זה. זה שכל השכונה והשכנים שלך הולכים להרגיש שהם יצרו לך את המכשול הזה. הם הולכים להרגיש כאילו הם גרמו לזה לקרות. שלא תבין אותי לא נכון – זה משהו מיוחד שאין לכולם. אבל בגיל הלא נכון, בזמן הלא נכון, זה יכול להיות מסובך. זה הרבה מאוד דברים שצריך להתעסק איתם. ואתה תהיה בגיל הלא נכון, ובזמן הלא נכון. אתה לא תהיהמספיק בוגר, או מפותח, לפחות בינתיים, בשביל לדעת איך להתמודד עם כל המערבולת הזאת של הסחות דעת, עם האחריות, עם התפקיד הזה. אתה לא תהיה מוכן להיות המנהיג.

בתחנה הבאה שלך, באורלנדו… אתה אפילו לא הולך להיות מוכן לשחק. בעיה בכתפיים הולכת לגרום לך לשבת בצד כל מה שנשאר מהעונה. שלושה טריידים, ארבע קבוצות – ועכשיו, פציעה אחת.

וזה מתי שההבנה תפגע בך.

והיא תיפגע בך חזק וכואב, כמו אבנים, ותגרום לך לעצור לגמרי. בפעם הראשונה שתחשוב על זה, אתה פשוט תתעלם. אתה תרצה לחשוב, לא, אני רק 24, זה לא יכול להיות נכון. אתה הולך להתעלם, ולהעיף את המחשבות הצידה.

אבל ברגע מסוים, בזמן הפגרה, אתה תצטרך לחטוף את המכה של ההבנה.

יופי.

אתה צריך את זה.

יודע מה: למה שלא תסתכל במראה עכשיו, כן עכשיו, ותגיד את זה בקול חזק וברור. קדימה, צ'אנסי – תגיד זה:

זו עלולה  להיות ההזדמנות האחרונה!

בבקשה תפנים את זה, תשלים עם המציאות, ותבין את הדחף של הסיטואציה. ותבחר את התחנה הבאה בקפידה.

תבחר בקווין!

כן, מה שאתה שומע – קווין גארנט, החבר הוותיק שלך. לו ולך יש עבר שהולך עד תקופת התיכון.

ובכן, ליתר דיוק, סוף התיכון. למשך רוב הילדות רק שמעתם אחד על השני: תמיד  צמודים; תמיד ברשימת הכשרונות; תמיד אותו דירוג בשנתון. אבל אף לא נפגשתם פנים אל פנים. ואז, לבסוף, בשנה האחרונה, נבחרתם לאותו אול-אמריקן טים – לאותו משחק ב1995 בסנט-לואיס. (אתה, גארנט ופירס – כולם באותה קבוצה – לא רע לתיכון, נכון?)

וככה רצה הגורל, ואחרי המשחק גם הטיסה שלך וגם הטיסה של קווין התעכבו. ושניכם נשארתם עם זמן לבזבז בשדה תעופה, רק שניכם.

ובנאדם… שניכם פשוט התחלתם לדבר, ולדבר ולדבר. וכנראה איזה שעתיים, שלוש פשוט ישבתם בשדה תעופה. פשוט זוג של נערים בני 17: מדברים, מתבדחים, שואלים אחד את השני דברים – אתה יודע, מתעלמים מהבולשיט. מדברים כדורסל, על החיים ועל ההחלטות הגדולות שהתקרבו ובאו בשביל שניכם.

זאת הפעם הראשונה שיכולת לדבר בגלוי עם אתלט ברמה שלך – ושעבר בדיוק את אותן בעיות וכאבים, גם כבן אדם וגם כסלבריטי. וכשהטיסות הגיעו סוף-סוף, שניכם החלפתם פרטים והלכתם כל אחד לדרכו. אבל השיחה הזאת… בדרך משונה… שינתה הכול.

קווין הפך לחבר לחיים.

וככה, כשהקריירה שלך תלויה בהחלטה שלך, עכשיו, צ'אנסי – הגיע הזמן להצטרף לאנשים שבעולם שאתה יכול לסמוך עליהם באמת. הגיע הזמן ללכת עם החבר הכי טוב שלך בליגה. הגיע הזמן לעשות את מה שאתה רוצה, ולקרוע את התחת בזמן שאתה עושה את זה.

ואתה תראה מה יקרה.

אל תדאג, תהיה לך עזרה.

יהיה לך את סם מיצ'ל, הידוע יותר בתור "דוד"  והוא יכול להיות יקר מפז בללמד אותך מה זה אומר להיות מקצוען. ההתאמות הקטנות, איפה צריך לדעת להתבגר – השיעורים העדינים שאתה אפילו לא שם לב שלמדת. זה סם. זה הדוד.

תשעים-ותשעה אחוזים מהתקשורת אינה מילולית, צ'נאסי. זה, צ'אנסי, איך אתה מתלבש כמו מקצוען. איך אתה מתנהג במשחקי חוץ, צ'נאסי: זה איך אתה מתנהג בבית.

זה הידע של דוד סם מיצ'ל עם הראש הישן והמגניב. ואתה לעולם לא הולך לשכוח את זה.

יהיה לך את פליס סונדרס – ותקשיב: זה בטח חומר למכתב אחר לגמרי. אבל כל מה שאני אגיד עכשיו – צ'אנסי – עליך לכבד אותו ולהעריך אותו בתור מאמן… הוא אחד מהטובים. ובתור בן אדם… הוא אחד מהגדולים.

(אבל אל תבזבז ד"ש גדול מדי על מינסוטה. אתה תפגוש אותו בשלב מאוחר יותר).

ולבסוף, יהיה לך את טרל ברנדון.

טרל יהיה רכז וכוכב גדול, בשיאו, ושתגיע למינסוטה – זה אומר שלא תיפתח בחמישייה  ישר.

אבל אנחנו לא מדברים על דברים שקורים מייד יותר, צ'אנסי. כבר לא.

לא, זה לגבי לבנות יסודות, ועכשיו, לבנות לעצמך קריירה. אתה רוצה להיות רכז, צ'אנסי? אז תהיה רכז גיבוי. תתחיל מהנקודה השנייה ואיפה שהם צריכים אותך, מה שברור – רק אל תתבייש במילה "גיבוי". תאמץ אותה. תלמד מהכוכב עם הניסיון תלמד מטרל. ואז תבנה את עצמך מאפס.

תבנה את צ'אנסי בילאפס בצורה הטובה ביותר.

לא יהיה לך מנטור יותר טוב מטרל – אז תוודא שהכל מחלחל פנימה.

תן תשומת לב לחוכמה, סבלנות וחריצות של טרל. תסתכל על משחק המיד-ריינג' שלו: אומנות שאבדה בין הרכזים – וסוג של יכולת שיכול להשתלם שיש לך, בזמן משחק פלייאוף או שניים בהמשך הדרך. תסתכל על ראיית המשחק שלו ועל כל המחשבות שהוא שם בכל מסירה – אף פעם לא משהו ראוותני, תמיד עם מטרה. צ'אנסי: תספוג את כל אלה.

העונה הראשונה שלך עם הטימברוולבס הולכת להיות האוניברסיטה של טרל ברנדון, והעונה השנייה היא המבחן המסכם.

וזה רק השיעור הראשון. אלה רק היסודות, בחור צעיר. תהיה מוכן לשיעורים המתקדמים, גם כן.

"צ'אנסי", יגיד טרל, באחד מימי הצילום שלכם. "אני לא רק המנהיג של הקבוצה – אני הבחור עם הכדור ביד. אתה לא יכול לזלזל בזה. זה תואר, וזה בא עם אחריות".

והוא יסביר לך את הכול בפרטי פרטים.

"יש לך את KG, שהוא הסקורר הכי טוב שלנו – 21,22 נקודות כל משחק. יש את וולי, הסקורר השני בטיבו – 17,18 למשחק. עם ל-KG אין איזה 12-14 נקודות בחצי ולוולי אין איזה 8 או 9 – אז אני לא עושה את העבודה שלי. סוף פסוק. אין רגע בזמן המשחק שעובר בזמן המשחק שאני לא חושב, האם אני ממלא את כל החובות שלי בתור רכז?

וזה הולך להיות רגע נורא חשוב, צ'אנסי, רגע של וואו. לפני טרל, המחשבה שלך לגבי המשחק הייתה לא מתוחכמת במקסימום: תשחק טוב, ותנצח את המשחק. זה הכל. אבל טרל הולך להרים את הכול לרמה אחרת. עכשיו מה שתחשוב זה, איפה קווין רוצה את הכדור? איפה וולי הולך לתפוס את זה? איזה מהלך ספציפי אני עושה… בשביל לבחור הספציפי את הכדור… במקום הספציפי? איפה, ומתי ואיך, ואם עדיף שאני אקח את הזריקה?

אתה לא הולך לשחק סתם כדורסל.

אתה הולך לשחק רכז!

אם העונה הראשונה שלך במינסוטה היא האוניברסיטה של טרל ברנדון, אז השנה השנייה היא בחינת הגמר. בגלל שבאותה שנה T.B. יסיים את העונה בגלל פציעה בברך… ואתה תושלך על התפקיד שהתכוננת אליו, עבדת לקראתו, כל הזמן הזה: רכז פותח. לפני שאנחנו מגיעים לזה, תקרא את החלק הבא בתשומת לב רבה, צ'אנסי, בגלל שיש סיכוי גדול שזה השיעור הכי החשוב בכל המכתב הזה.

הרבה מאוד אנשים יגידו שקיבלת את ההזדמנות לפתוח כרכז רק בגלל הפציעה של טרל ברנדון. ואת האמת – באותו רגע, כאשר כל זה מתרחש, יש סיכוי שגם אתה תחשוב את זה. אבל הנה האמת: קיבלת את ההזדמנות בגלל הנדיבות של טרל ברנדון.

ואתה לא הולך להבין את זה, עדיין, תאמין לי. אתה הרבה יותר מדי צעיר. אבל יום אתה תבין. יום אחד, כשאתה במרחק פסיעה מגיל 40, ותסתכל אחורה על הרגע הזה… אז אתה תבין. אתה תבין איך, ברוב הסיפורים שאנשים שומעים, אתה יודע, הסיפורים על המבוגר שעוזר לבחור הצעיר? רובם אגדות.

תאמין לי. 80 אחוז, 90 אחוז, כמעט 100 אחוז מהזמן: הבחור במצב של טרל ברנדון לא ירצה שתצליח. אפילו לא לשנייה אחת. אני יכול להבטיח לך את זה.

וזאת האמת: הליגה הזאת בנויה על משחק – אבל מתנהלת בתור עסקים. רוב האנשים נחמדים, מאוד נחמדים… עד הרגע שתאיים על המקום והפרנסה שלהם.

טרל יידע כמעט מההתחלה שאתה איום. האמת היא שהוא הולך לדעת את זה יותר טוב מכולם – והסיבה שהוא יודע יותר טוב מכל אחד, היא שהוא יודע מה אתה מסוגל לעשות.

אבל בוא אני אספר לך משהו: הדבר הראשון שהוא הולך להגיד לך, כאשר אתה תראה אותו על הקביים אחרי הניתוח – זה דבר שלעולם לא תשכח.  הוא הולך להתקדם אליך, להניח את היד שלו על הכתף שלך, להסתכל לך בלבן של העין… ולהגיד, "צ'אנסי, זה התור שלך".

והוא לא יעצור שם. כל יום שהוא יראה אותך מתקדם – כל בוקר באימון, כל אחר צהריים, כל לילה לפני הקפיצה לכדור הראשון – הוא הולך להגיד לך את אותן ארבעת  המילים. זה הולך להיות הפיזמון החוזר של טרל, במשך כל ההמשך של העונה – וזה הולך לעזור לך, הרבה יותר ממה שאתה יכול לדמיין, כל פעם שהוא יגיד את זה.

”צ'אנסי, זה התור שלך".

”צ'אנסי, זה התור שלך".

”צ'אנסי, זה התור שלך".

כשטרל יפצע… כן, אתה הולך לפתוח כרכז, עם או בלי רצונו. אבל אתה לא הולך להיות רכז פותח. בשביל זה, אתה צריך את טרל. וההבדל הזה, של התמיכה של טרל – זה הולך להיות הכל בשבילך.

אה, כן, ולגבי מבחן הסיום שלך?

עברת – בהצטיינות!

לאחר מכן בהמשך הקיץ, אתה הולך לחתום בדטרויט!

עצה קטנה לגבי הגופיה: תבחר את מספר 1.

לא, ממש לא בגלל שאתה הכי טוב – שום דבר נדוש כזה. תבחר את מספר 1, בגלל ש… הזדמנות אחת ואחרונה. זה הצ'אנס האחרון שהם הולכים לתת לך – הליגה הזאת, שכמעט בעטה אותך החוצה – בגדולה. בלהיות הכוכב הראשי של ההצגה. זה יהיה זה או כלום.

ואם תהרוס אותה? היי – הייתה לך תקופה טובה במינסוטה, צ'אנסי. זה לא כאילו אתה תהיה מחוסר עבודה. אתה עדיין תהיה רול פלייר מוכח, לא משנה מה, ותוכל לחזור ישר להיות כזה.

אבל אתה לא רוצה לוותר על ההזדמנות. עבדת קשה מדי, ועברת יותר מדי, בשביל לחזור אחורה. וזה מה שיסמל מספר 1. היית בבוסטון. טורונטו. דנבר. אורלנדו. ולבסוף, מינסוטה. וזה הרבה הרבה תחנות.

מספר 1, צ'אנסי, יסמל את הסיכוי היחידי… בלעשות משהו שהוא יותר מתחנה.

בלעשות משהו אחר במסע הזה.

ודטרויט היא היעד.

הקטע לגבי יעדים, מן הסתם, הוא שלכל אחד יש סיפור אחר על איך הוא הגיע לשם. לך יש את שלך, וזה חתיכת סיפור. אבל הקטע הכי מדהים בדטרויט הוא שהסיפור של כל אחד יותר פרוע מהשני.

בוא ניקח את בן וואלאס.

מי? – תסמוך עליי – תן לזה כמה שנים. אתה תדע. אתה חושב שאתה נפלת מגבוה, צ'אנסי, מבחירה שלישית בכל הדראפט? הבחור לא נבחר בדראפט – מוירג'יניה יוניון – והוא הולך למצוא דרך לתקוע יתד בליגה. הבחור הזה הוא סנטר בגובה 2.10 מטר – סנטר של 2.10 – והוא הולך להפוך לגבוה עם ההגנה הכי טובה בליגה.

ונכון, הוא נראה קצת מרושע, במבט ראשון… אבל רק על המגרש. אתה תאהב אותו, אני מבטיח. בן יהיה השומר שלך ושל כל הקבוצה, בכל מובנה של המילה – ויהיה ההתגלמות של המאפיינים של… (נשימה עמוקה) הכדורסל של דטרויט. הוא  הולך לייצג. עובד קשה, ידוע קרבות שבנה את עצמו.  סוג של מנודה, שבנה לעצמו שם וקריירה  קודם כל עם הגנה.

והפרצוף המרושע הזה שלו? זה יהיה הפרצוף של המועדון שלכם – ואתם לא תרצו שום פרצוף אחר.

או קח את טיישון פרינס.

מי?  תסמוך עליי – תן לזה זמן. אתה תדע. הוא יהיה הצעיר שבחבורה – אתה תקרא לו "אחיין". (קשה להאמין, אני יודע. בקרוב אתה תהיה הוותיק – הדוד – של מישהו). טיי יהיה בחור שקט וביישן. לא הולך לדבר הרבה. בהתחלה, אם אתה לא תראה אותו – אני מתכוון במובן הפיזי של תראה אותו – בחדר ההלבשה, אתה לא תדע שהוא שם. אבל זאת הדרך שלו. אבל תן לו קצת זמן. תן לילד לגדול. אחרי כמה זמן, הוא ייפתח לאט לאט, ויתגלה כאחד מהבחורים היותר מצחיקים שתכיר. כן, שמעת נכון – לטיי יהיו בדיחות שתשכבנה את כולם על הריצפה, והוא יודע כיצד לספר אותן..

מי היה מאמין?

על המגרש, טיישון יהיה משהו מיוחד. יהיה משהו לסגנון משחק שלו, שאף אחד לא מסוגל לשים את האצבע שלו במדוייק. הוא יהיה כמו רוצח שקט.

וכמו כל רוצח שקט, זה הרוצח המסוכן ביותר….

הם לא יראו שהוא בא עד שזה יהיה מאוחר מדי.

בהרבה דרכים, כמה משוגע שזה נשמע, טיישון יהיה העתיד של הכדורסל. העתיד – דחוס כולו ל2.10 מטר ו-90 קילו של שרירים. הוא יהיה האב-טיפוס: בחור עם זרועות ארוכות בצורה מפחידה, שיכול לשמור על כל השחקנים מעמדה אחד עד 4, ולהרוג את הרוח של היריב במהלך הגנתי אחד. ובאותו הזמן: בחור עם מגע קטיפתי, שיכול לשמור גם על שחקני הכנפיים הכי אתלטיים שיש. עשר שנים אחריי טיי, כולם ינסו להעתיק את הטיוטה של טיישון פרינס.

אבל יש רק אחד מקורי. ואתה תקרא לו אחיין.

תיקח את ריצ'ארד המילטון.

מי? תסמוך עליי – תחכה כמה שנים. צ'אנסי – אתה זוכר את כל השנים שבילית, ובנית את עצמך, ובנית את עצמך, על הרכז הטוב ביותר שאתה יכול להיות? בצורה מסוימת, מסתבר של כל הזמן הזה התכוננת לציוות עם שחקן אחד: ריפ. ריפ הולך להיות הקלעי המושלם בשביל הרכז שהפכת להיות. ו – תודה, וויזארדס – הולך ליפול בדטרויט בתזמון מושלם.

הסגנונות שלכם ייראו כאילו הם הותאמו בהזמנה מיוחדת אחד עבור השני. גם ההתנהגויות שלכם: אתה תהיה המוח, תהיה נינוח ורגוע, ותהיה היד היציבה בעמדת הרכז. בעוד שריפ – יש לו מנוע בתוך הגוף שלו, לבחור הזה. הוא ירצה לחתוך, ולהסתובב, ולרוץ, ולהשתחרר… כל.. היום. וזאת האנרגיה הטהורה והפרועה של ריפ, שהוא מביא איתו לכל מקום. הוא סוג השחקן שבטוח שהוא פנוי בכל מהלך כלשהו – כאילו יש כלי מיוחד לקליעה שאף פעם לא נהרס או נכבה.

אבל תהיה מוכן. אתה סיימת בהצטיינות ובכבוד רב את אוניברסיטת טרל ברנדון, ואתה תהיה מוכן. אתה תהיה המנצח של התזמורת עם הכדור ביד. אתה תנצח על הכלי של ריפ בשלמות. לפעמים אתה תכבה אותו. לפעמים תדליק אותו. לפעמים תעשה את שניהם בו זמנית, באותה התקפה. יהיה לכם פשוט כימיה בלתי מוסברת ומובנת ביחד.

ואתם תהיו חברים מצוינים גם מחוץ למגרש.

אבל על המגרש, צ'אנסי?

אתם תהיו הקו האחורי הטוב בעולם!

ואחרון חביב, תיקח את ראשיד וואלאס.

מי? סתם, אני צוחק, עם שיד, ועם ה-" מי זה". אבל אתה  באמת לא תדע מי זה. את האמת, לפני הטרייד, אתה הכרת את שיד רק לפי מוניטין: חלקו טוב… וחלקו לא כזה טוב. החלק הטוב מצוין: זה בחור ששרד מלחמה אחרי מלחמה, במערב, מול כל ה-4 המצוינים עם הכוח הגדול: מדאנקן, לוובר, למקדאייס עד לחברך הטוב KG. והוא מבין הבודדים במלחמות האלה שיכולים להגיד שהוא ניצח את אותה כמות שהוא הפסיד.

אבל אתה גם תשמע דברים – בעיקר מהמדיה, ורובם הוצאו מהקשרם – שייגרמו לך לעצור רגע ולחשוב: התנהגות רעה, אישיות מוזרה, מזג קצר, אתה יודע – כל הדברים הרגילים ששומעים על שיד. ובתור מנהיג של קבוצה שלכימיה יש ערך גבוה מאוד, אתה לא יכול לקחת את הדברים האלה בקלות ראש.

ולכן, כאשר תגלה שראשיד וואלאס הידוע לשמצה מצטרף לקבוצה… לא תדע בדיוק אם לשמוח או לבכות.

מוטב שתשמח!

כאשר שיד יגיע, אתה הולך לדעת באופן כמעט מיידי: זה הבחור שייקח אותנו ממתמודדים על האליפות לאלופים. אתה אפילו לא תצטרך משחק אחד בשביל להבין את זה. בשיא הכנות – לא ייקח לך יותר מכמה אימונים בשביל להבין את זה.

שיד פשוט… ייכנס בדלת, ויעיף אותך.

 

דיבורים, דיבורים ועוד דיבורים על הגנה. שומר על הקו האחורי, על הקו האחורי הקדוש שלכם, כאילו שהוא כבר שנים בקבוצה. קורא מהלכים, אומר לחברה מאיפה מגיעה החסימה. הוא באופן מילולי ינחש, ובאופן מושלם, לאן המהלך מתפתח – בכל פעם. תלך לשם. אני צריך אותך פה. תיזהר מהפינה, בן. שים לב על הכדור, צ'נאסי. ואז, בהתקפה… הוא אנוכי לגמרי בכל מובנה של  המילה: משתלב עם הקצב של ההתקפה באופן חלק – ובאותו זמן מעלה את הרמה של הזרימה הכוללת של ההתקפה.

אחרי האימון הראשון עם שיד, ארבעתכם – אתה, ריפ, בן וטיי – הולכים פשוט… לעמוד, להסתכל אחד על השני… לחייך בערמומיות, ביראת כבוד. העיניים שלכם הולכות להאיר מבפנים. הלסתות שלכם ייפלו לרצפה. אף אחד לא הולך להגיד את זה. אבל בדממה, כולכם תחשבו אותו דבר:

הולי שיט!!!

הבחור הזה גאון.

ואת המשפט הבא – אתה לא תצליח להתאפק, צ'אנסי – אתה תגיד בכל רם:

שאר הליגה בצרות רציניות, חברה. הם בצרה עכשיו!

אז תתאפק בסבלנות, בחור צעיר.

כפי  שאמרתי בהתחלה… רק תישאר סבלני.

כאשר תועבר בטרייד, מאמצע שום מקום, בתור רוקי בבוסטון. כאשר תרגיש מבולבל, ומתוסכל, ומיואש בטורונטו. כשתשמע את הלחישה שצ'אנסי הוא לא רכז בדנבר. כאשר הפציעה תפגע באורלדו, ברגע הכי גרוע שאתה יכול לחשוב עליו, באורלנדו. וכאשר תעצור בתחנת ההזדמנות האחרונה במינסוטה, תישאר סבלני.

תישאר סבלני, צ'אנסי.

בגלל ש – כל זה – זה המסע שלך.

ודטרויט היא היעד.

בדטרויט, תהיה לך חבורה של חברי קבוצה שאף אחד מהם לא דומה לך… ואיך שהוא, כולם, יהיו בדיוק כמוך. תהיה לך משפחה של אחים שעברו גם דרך מצוקה – ויצאו מהצד השני. יהיה לך את בן, ויהיה לך את טיי, ויהיה לך את ריפ, ויהיה לך את שיד. וכאשר תצעד על הפרקט איתם אתה תרגיש את זה. אתה תדע את זה: תדע שהכדורסל של דטרויט לא יהיה הסיכוי היחיד שלך לגדולה; זה יהיה גם הסיכוי שלהם!

זה יהיה של כולכם – ביחד.

וזה מה שיעשה את כל ההבדל.

****************

אנחנו לא חוזרים לאל.איי.

אנחנו לא חוזרים לאל.איי.

אנחנו. לא. חוזרים. לאל.איי!

התאריך הוא 8 ליוני, 2004, בערך 11 בלילה, לוס אנג'לס.  לפני כשעה הפסדת את המשחק החשוב ביותר בכל 28 שנותיך, ואתה עומד להיכנס לתוך האוטובוס הקבוצתי של דטרויט פיסטונס בדרך לשדה התעופה.

מתישהו מוקדם בבוקר כמה שעות מעכשיו, תגיע הביתה – בשוויון עם הלייקרס, משחק אחד לקבוצה בגמר האנ.בי.איי. כן, הלייקרס האלה: שאק, קובי, פייטון, מאלון, הזן המאסטר. אותה שושלת ענק שהיא גם אלופת העולם שלוש פעמים ברציפות

וכאשר תטפס על המדרגות הענקיות של האוטובוס – אתה הולך לחשוב על לאן הגעת ועל הדרך שלך.

הגעת די רחוק, צ'אנסי.

ואתה צריך להרגיש טוב עם זה. לא רבים מגיעים לשחק בסידרת הגמר של ה-NBA.

אז אתה תצטרך להבין מה זה אומר שהגעת עד כאן. אתה צריך לדעת כמה אני גאה בך, אחרי כל מה שעברת, ונלחמת כל הדרך – ואתה צריך לדעת את זה.

אבל אני צריך שתבין שדרך ארוכה עוד נמצאת לפניך.

 

שאתה תשחק יותר מ-1,000- משחקים – 1,000 משחקים – לפני שהקריירה שלך תיגמר. אבל אף אחד מהם לא יהיה חשוב כמו שלושת המשחקים הבאים שלך!!!

שלושת המשחקים הבאים בבית.

בשביל לנצח את שלושת הבאים, צ'אנסי , אתה תצטרך את הידיים של כולם על הסיפון, כל אח עם המשוט שלו אבל על כולם לחתור בקואורדינציה ובחוכמה!

אתה תצטרך את גם את האוהדים של דטרויט, בארמון שלהם, באובורן הילס.

אתה תצטרך את קואץ' בראון, אלוהים יברך אותו, עם כל הגאונות והשיגעונות שלו. אתה תצטרך את הספסל המתאושש שלך, את הגיבורים האלמוניים, מקורליס וויליאמסון והלאה. אתה תצטרך את האחים שלך… את המשפחה שלך… את החמישייה הפותחת של פעם בחיים.

אבל הם גם יצטרכו אותך במיטבך – יותר מכל – צ'אנסי!

והם צריכים אותך עכשיו. כאן ועכשיו, על האוטובוס הגדול הזה.

הם צריכים את הרכז שלהם, שיאמר משהו שייכנס למודעות. שייכנס לנשמה.

ואתה תיקח את הצעד הנוסף, צ'אנסי – וזה בדיוק מה שתיתן להם.

אתה תסתכל על בן, על ריפ, על טיי, על שיד. והם יהנהנו. ואתה תבטיח. אנחנו מנצחים את משחקים 3 עד 5. וזה מה שתעשו. ואתה תגיד להם.

אנחנו. לא. חוזרים. בחזרה. לאל.איי!

ואתם לא תחזרו.

ואתה תחשוב, דטרויט זה המקום אליו אני שייך.

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 35 תגובות

  1. כל הכבוד על התרגום!
    פשוט אדיר המכתב הזה. זה תמיד מרתק לשמוע ממקור ראשון על מה שקורה בקבוצות מרגשות כאלה

  2. כל הכבוד על התרגום!

    כל כך הרבה פעמים משתמשים בקלישאה על סך החלקים וכ"ו,
    רק שבדרך כלל קבוצות NBA מנסות (ולא מצליחות) לממש את הפוטנציאל של שחקניהם. 100% זו תוצאה נפלאה ונדירה, ברוב הקבוצות יש הרבה כישרון מבוזבז.
    בדטרויט 2004, הקלישאה פגעה בול – בדטרויט השלם אכן עלה על סך חלקיו.

  3. איזה כיף של מכתב! ! תמיד אהבתי אותו ( חוץ מבמשחק האליפות ב 2004, אבל שאק פייטון מאלון וקובי זרקו שם כל כך הרבה לבנים שזו באמת לא אשמתו. .)

    1. תאמין לי שאני יודע כמה שעות השקעה צריך לתרגום מאמר באורך כזה. אבל התוצאה שווה כל דקה. באמת תרגום מצויין וכך גם אנשים שלא היו מגיעים לזה בדרך אחרת יוכלו ליהנות.
      כמה שיהיו לנו יותר מתנדבים באיכות כזו, ככה האתר יגדל ויתפתח ונוכל להגיע להרבה יותר תכנים שלא מגיעים אליהם אחרת.

  4. סחטיין על העבודה! כמה נהניתי מהשחקן הזה. כל המשחקים שלהם התחילו בצונסי מאכיל את ריפ עד שהוא קולע ואז עד שהוא מחטיא, אחכ שיד אחכ טיישון. אחרי שכולם נכנסו למשחק צונסי היה זורק עד 'הוא קולע..

  5. אחד המאמרים הטובים ביותר שקראתי,אם לא היו אומרים לי בחיים צ'ט הייתי מנחש ששחקן כדורסל כתב את זה.
    לפני כמה חודשים מישהו כתב על הלייקרס שהפסידה לאותה דטרויט בגמר,על כל הבעיות שהיו בתוך הקבוצה,הייתי שמח אם מישהו ימצא את הקישור לאותה כתבה.
    תודה לעוזרים

  6. שאפו על התירגום
    דטרויט של אותה שנה זו אחת הקבוצות הראשונות באן בי איי שממש אהבתי- שנכנסה ל ללב וממש רציתי שתנצח
    אהבתי כל שחקן שם ואת החיבור שלהם, יותר מכל אהבתי את צ'אנסי כי ממש הרגשתי שהוא כזה ווינר שיכול לקחת את המשחק מהתחלה על עצמו עד הסוף, אבל בשונה משחקנים אחרים באנ בי איי הוא באמת הבין שהוא לא יוכל לבד, והוא דאג שכל החמישייה תיכנס טוב למשחק, בדיוק כמו שהוא הסביר פה
    ורק שלא הייתה ברירה, בדקות הכי קשות, הוא היה שם בשביל דטרויט, לקח על עצמו, ופשוט קברר את הלייקרס- להנאתי הרבה
    עכשיו אני גם רואה שהוא כותב לא פחות טוב מאשר איך שהוא משחק

  7. תרגום נהדר לכתבה מרגשת. תודה רבה!
    (רק תקן את כל המקומות בהם כתבת "ש" במקום "כש". אם כבר עוסקים בשפה ובכתיבה…).
    שוב סחתיין!

כתיבת תגובה

סגירת תפריט