CLYDE THE GLIDE – בעקבות מאמרו של אסי/מנחם לס

רק מייקל התעופף יותר גבוה

אני מחפש הזדמנויות למלא את בקשת כמה מכם עם מאמרי עבר על שחקני כדורסל גדולים. ה-'אסיסט' האחרון של אסי שלם הביא הזדמנות לכתוב על אחד מגבורי הנצחון של יוסטון אז – קלייד דרקסלר!

CLYDE "THE GLIDE" DREXLER

קלייד דרקסלר

לקלייד "דה גלייד" דרקסלר – אחד משחקני הכדורסל הטובים ביותר אבל גם אחד הפחות מפורסמים מהם – הייתה רק בעיה אחת: הוא שיחק בדיוק בשנים המקבילות למייקל ג´ורדן, וכולנו יודעים שיש רק אלוהים אחד. אילו לא היה ג´ורדן, אז קלייד היה היום הג´ורדן שלנו. לברון ג´יימס היום משחק כמו דרקסלר אז. קלייד היה אחד המרחפים/שוהים באוויר הטובים בהיסטוריה. רק ד"ר ג´יי עלה עליו.
אתם חושבים שמנחם הזקן מגזים? שהיום יש מרחפים גדולים ממנו? לכו לבדוק ביו-טיוב ותחליטו בעצמכם!

=================================================
קלייד ´דה גלייד´ דרקסלר
=================================================

תעודת זהות: קלייד אוסטין דרקסלר נולד ב-22 ליוני בניו-אורלינס. הוא הביא את יוסטון (האוניברסיטה) פעמיים למשחק הגמר בפיינל פור. היה לו גוף דומה מאד לזה של מייקל ג´ורדן (דרקסלר 2.00 מ´ ; ג´ורדן 1.98 מ´, ולשניהם גוף חזק, שרירי, עם פחות מ-5% שומן – ז"א גוף אידיאלי) וריחוף עדיף על זה של ג´ורדן. רק לד"ר ג´יי היה ריחוף (GLIDING) נעלה על זה של דרקסלר, נעלה על כולם, ולעולם לא נראה דבר כזה יותר. דרקסלר היה 10 פעמים ´אול-סטאר´ . ניבחר להיכל התהילה של הנבא ואחד מ-"50 האגדות".

היה חבר בדרים-טים האוריגינלית – שוב, קבוצת כדורסל שלעולם לא נראה יותר כמוה – זאת שלקחה מדליית זהב באולימפיאדת ברצלונה ב-1992, כשאחרי כל משחק מבקשים שחקני היריבה חתימות כי גם הם ידעו שזאת קבוצה מאד בלתי רגילה שאולי לא נראה כשכמותה בחיינו. הוא שיחק את רוב הקריירה בפורטלנד, ורק בגלל היותה עיר שדה באמצע שום מקום, כשאף אחד לא רוצה לחזות במשחקיה ולכן היא בטיוי בקושי פעמיים בעונה (אלא אם כן היא בפלייאוף) הוא לא הפך כוכב פופולארי כקרל מלון, צ´ארלס בארקלי, או פטריק יואינג. מפורטלנד הוא חזר לעירו, ועם הרוקטס זכה באליפות הנבא היחידה בקריירה שלו. אחרי ימיו כשחקן הוא אימן שנתיים את אוניברסיטת יוסטון. הצלחתו כמאמן הייתה בינונית. היום הוא משמש כאנליסט הטלוויזיה של הרוקטס.

=================================================
בעיה "קטנה": מייקל ג´ורדן
=================================================

קלייד הוא אחד מ-5 השוטינג-גארדס של כל הזמנים. האחרים, כמובן, היו מייקל ג´ורדן, אוסקר רוברטסון, ג´רי ווסט, והיום קובי בריאנט. חבורה די נכבדה להיות בה. תמיד כשראיתיו משחק חשבתי איזה כוכב-עליון הוא היה יכול להיות אילולא היה מייקל בדיוק בתקופתו, בדיוק בעמדתו, וכמעט בדיוק בצורת משחקו, עם הבדל אחד: מייקל הוא מייקל, והוא העפיל משך כל קריירת המשחק שלו על כל שחקן אחר, כולל דרקסלר. כשקלייד קלע 28 נק´, מייקל קלע 40. כשקלייד ריחף באלגנטיות, מייקל ניתר ועף בכח. למייקל היה ´קילר אינסטינקט´ כמו שלא היה לאף שחקן אחר, וקלייד היה יותר מדי ´טוב´ וג´נטלמני באופיו ומשחקו מכדי להכריח ניצחון כפי שעשה AIR.

לקלייד היה הכל: קליעה טובה מה-3 (טובה משל מייקל; הדבר היחיד בו עלה קלייד על מייק). ניתור גבוה ביותר. ריינג´ גדול מאד של משחק. כניסה מהירה א-לה לברון ג´יימס שהייתה קשה מאד לעצירה. הגנה טובה (אך לא מצויינת כשל מייק). הוא היה טוב מאד וסולידי בכל מה שעשה, אך לטעמי הוא היה שקט מדי ולא ´הכריח´ את הבלייזר לנצח כפי שהכריח AIR את שחקני הבולס ששיחקו איתו. כשמייקל שיחק על כל הקופה, הוא היה בלתי ניתן לפיצוח. בכל משחקי הגמר של הפלייאוף הוא לא היה זקוק למשחק שביעי כדי לענוד את הטבעת.

סידרת הגמר בין פורטלנד והבולס ב-1992 הראתה את ההבדל בין שניהם. למרות העובדה שקלייד היה נהדר, מצוין, מייקל תמיד מצא דרך להיות טוב יותר. לפורטלנד הייתה אז את הקבוצה עם הרקורד הטוב בנבא, קבוצה צעירה, אתלטית ורעבה, ועם יתרון בית. מי שיחקו איתו? ג´רום קרסי, קליפורד רובינסון, באק ויליאמס, קווין דקוורת´, דני איינג´, אללה עבדלנבי, רוברט פאק. מאמנה היה ריק אדלמן. אולי לכם השמות לא אומרים הרבה, אך הם היו סלטה ושמנה של הכדורסל אז.

לבולס היה את מייקל, סקוטי פיפן (לפני שהפך כוכב גדול), הוראס גראנט, ביג´יי ארמסטרונג, ביל קרטרייט, ג´ון פקסון, קרייג הודג´רס, קליף ליבינגסטון, וויל פורדו, וסטייסי קינג. תגידו: "קבוצה גדולה". אני אענה: "גדולה רק אם אתה לוקח את כל השחקנים בגדולתם". אבל הקבוצה הזאת עם השחקנים שמעל הייתה קבוצה של חבורת HAS BEENS או YET TO BE. קבוצה של זקנים בחלק היורד מהגבעה עם צעירים בחלק העולה לגבעה. אז כיצד הרס להם מייקל את יתרון הבית? קבר להם 35 נק´ כבר בחצי הראשון עם שלשות מהמאדים שאחרי אחת מהן מייקל עצמו הסתכל לעבר המצלמה ושפת גופו הייתה, "אפילו אני לא יודע מה קורה כאן עם השלשות הללו". הסתיים 122-89 לבולס, ויתרון הבית חזר לעיר הרוחות. כשאתה נותן לאייר יתרון בית, אתה יכול לסגור את החנות. בזבוז זמן. ניגמר 4-2 לבולס, אחת משש הטבעות של הגדול מכולם.

קלייד במדי הדרים-טים האורגינלית

דרקסלר. שני רק לג´ורדן.

=================================================
"PHI SLAMMA JAMMA"
=================================================

בתיכון ´ראס סטרלינג´ ביוסטון כוכב הקבוצה היה מייקל יאנג, לא קלייד. לקלייד היה כבר אז ריחוף כאילו אין משיכת אדמה אך הוא היה רזה, שקט, וביישן. "ציידי כישרונות" באו לכל משחק של ´ראס סטרליג´, אך כדי לחזות ביאנג, לא בדרקסלר. השניים הפכו חברים. הם החליטו להישאר בבית ולשחק כדורסל תחת מאמנה האגדי של אוניברסיטת יוסטון, גיא לואיס. אך גיא לואיס לא הכיר את דרקסלר. הוא הציע מלגה ליאנג. יאנג: "אני לא בא הנה בלי קלייד". לואיס: "WHO THE HELL IS CLYDE?", יאנג: "שחקן הכדורסל הטוב בתיכונים כולל אני".

לואיס הסכים להביאו למשחק מבחן (אז זה היה מותר), וכשהמשחק הסתיים הוא שפשף עיניו, מיהר לקלייד, ושאל "מה אני יכול לעשות בשבילך כדי שתחתום עכשיו? מה אתה צריך? מצחצח נעליים אישי? מיטת מים? רק תגיד" . קלייד: "הדבר שאתה צריך לעשות כדי שאחתום זה לתת לי עט". ואז, בראשית שנות השמונים הגיע לקמפוס איזה ענק רזה, 2.08, שחקן כדורגל מניגריה, ושאל אם הוא יכול לנסות כדורסל. גיא לואיס ענה, "SURE, MY SON".

אז היו בקבוצה הענק לארי מיצ´ואקס, מייקל יאנג, הענק דייויד באנס וקלייד (ממוצעיו אז היו 17.9 נק´ למשחק עם 8.8 ריב´ ו-3.8 אסיסטס). ושחקן הכדורגל הניגרי – אגב, שמו היה חאכים אולג´ואן – שכבר הגיע ל-2.11 מ´ והצטרף לחבורה שנודעה בכל היבשת ב-"פיי סלאמה ג´אמה". היא הייתה קבוצת הכדורסל הטובה במדינה. פעמיים הגיעה לגמר המכללות. פעמיים הפסידה. ההפסד נגד צפון קרולינה סטייט. בגמר 1983 הוא אחד המשחקים המפורסמים ביותר. יוסטון הובילה בנקודה עד 0.2 שניות (אחרי שהובילה בדאבל-דיג´טס כמעט כל המשחק), ואז קולעת צפון קרולינה סטייט את סל הניצחון. מאמנה, ג´ים ולואנו, התפרץ למגרש ורץ במין אמוק כשהוא צורח, מחפש מישהו לחבק. זהו אחד הוידיאוים המפורסמים ביותר בספורט.

כמה חודשים אח"כ התגלה סרטן מוחו. הוא ניפטר כשכל עולם ההופס באבל כבד.

קלייד נבחר ע"י פורטלנד ב-1985 בסיבוב הראשון, בחירה 14, ועם טרי פורטר, ג´רום קרסי, באק ויליאמס, קווין דקוורת´, וקליפטון רובינסון הוא הביאם לגמרים של 1990 (הפסידו לפיסטונס) ו-1992 (הפסידו לבולס), ועשה מהם את אחת הקבוצות המסוכנות בליגה משך 10 שנים. הוא קלע בקריירה של 14 שנה 22,195 נק´ בממוצע של 22.6 נק´ למשחק עם 6.2 אסיסטים ו-6.0 ריבאונדים. היה אול-סטאר 10 פעמים, אבל בגלל שג´ורדן שיחק בעמדתו הוא ניבחר לחמישיית הנבא רק פעם אחת (1992). הוא לקח שתי מדליות זהב באולימפיאדות עם נבחרת ארה"ב ב-1984, ואז עם הדרים-טים ב-1992. ניבחר להיכל התהילה ב-2004 ולנבחרת "50 האגדות".

ב-1995 הוא עבר ליוסטון רוקטס, שם התאחד עם חברו מהמכללה אולג´ואן (החברים הטובים ביותר עד היום), וחזר לעירו. טומג´נוביץ´ מאמנם אמר לפני הטרייד של דרקסלר: "הבאתי אותו כי אני צריך מנוע חדש ולא חלקי חילוף". עם חאכים "דה דרים" אולג´ואן שיחקו גם סם קאסל, קני סמית´, צ´רלי ג´ונס, מריו אלי, ואחרים, ויחד הם ניצחו את אליפות הנבא ב-1995 (4-2 בסדרת הגמר נגד המג´יק) כשדרקסלר קולע בסדרות הפלייאוף 21.4 נק´, 7.0 ריב´, 4.8 אסיסט, ו-1.82 גניבות למשחק. הפעם, למזלו, זה קרה לפני שמייקל ג´ורדן החל בבליעת האליפויות שלו, וכך יצא לגלייד לגנוב אליפות.

מנחם לס

בעל האתר, ומנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 32 תגובות

  1. שחקן נהדר. כתבה נהדרת.

    רק צריך להוריד את הכיתוב מהתמונה "שני רק לג'ורדן".

    לא יודע אם זה היה נכון אז (ג'רי ווסט), אבל בטוח שזה לא נכון היום (קובי, ווייד).

      1. ז"א, לפני ששניהם (לברון ווייד) הפכו לגדולים. אבל דרקסלר היה בטוח הרבה יותר משמעותי מווייד. הוא היה כמו לברון מבחינת גובה, כוח, והכל. ווייד? עם כל הערצתי אליו, הייתי בוחר בדרקסלר לפניו.

        1. ברור לי שהכתבה נכתבה לפני – תקרא שוב את מה שכתבתי.

          אבל גם ווייד (ואני בכלל לא מדבר על קובי) גדול מדרקסלר בראייה הסטורית.
          לא רק 2 אליפויות (בינתיים), אלא הופעת אמ וי פי מהדומיננטיות שנראו אי פעם במשחקי הגמר באליפות הראשונה.

          לא יודע מה יהיה הפער בין מספר הנקודות ששניהם קלעו בקריירה כשווייד יפרוש, אבל הוא לא יהיה מספיק כדי למחוק את ההבדל הזה.

          וויד > דרקסלר
          (ושוב – לטעמי גם ווסט גדול ממנו ועל קובי אני בכלל לא מדבר. לברון הוא 3 אז לא ממש רלוונטי מבחינתי)

  2. איש, שחקן וספורטאי ענק

    כל כך לא אחד מאותם טראש טוקרס שרק מחפשים את הבלאגן. תמיד שיחק עם חיוך על הפנים ותמיד התנהג בשקט והגינות בלי להתלהם או להתפרץ. מלבד זאת הוא גם היה שחקן ענק כמובן שאילמלא היה נולד לתקופה של אחד מייקל ג'ורדן או משהו כזה, הוא היה מקבל הרבה יותר הערכה וכמובן תארים.

  3. כתבה מעולה
    תיקונים ……

    דרקסלר נבחר בדראפט 83 ,לא 85 ! זו הסיבה( כנראה ) שפורטלנד בחרו בסם בואי ולא בג'ורדן בדראפט 84.
    אגב באותם שנים ששיחק קיבל בראש בעקביות מהלייקרס של מ'גיק וקארים ( 8 אליפיות מערב ל LA )

    4-0 בסוויפ ליוסטון בגמר מול אורלנדו

    ממוצע הקריריה של מייקל קצת יותר גבוה משל קלייד ל -3 ( סביב ה 32% לשניהם)

  4. דוק לס
    מאוהד בוסטון מגיע לך שוב תודה.
    הייתי יותר מעשרים שנה עם בוסטון במדבר למעט אותה שנה של פירס ואנטואן ווקר שכמעט חידשה ימי בוסטון כקדם.
    קלייד והאציל היו גיבורי שלי בדור המדבר.
    ששתי מטייטל של יוסטון וקלייד ובכיתי עם צארלס על זה שלא הגיע לטייטל אף פעם!
    עקבתי אחרי הראשון באדיקות כי באיזה שהוא שלב קצת נמאס לי מהוד אווירותו:)

  5. אגב מייקל יאנג זכה כמה שנים מאוחר יותר – 1993 באליפות אירופה ככוכבה הגדול של לימוז הצרפתית. הוא היה קלעי קטלני ושחקן הגנה מצוין.

    דדי עם כל הכבוד לוייד (ויש הרבה כבוד) ולהופעה הנהדרת שלו בגמר הפלייאוף מול דאלאס הוא לא שיחק מול ג'ורדן, ולא מול דטרויט הגדולה תומאס ודומארס. בנוסף לצידו שיחק שאק אמנם לקראת סיום הקריירה אבל עדיין דומיננטי מאד. קובי זה בהחלט סיפור אחר אבל כמו שמנחם ציין אחת הבעיות של קלייד הייתה הנחמדות שבמשחקו, שמנעה ממנו להשתלט על משחקים באותו אופן, כי מבחינת כישרון הוא בשורה הראשונה. מה שחסר לו הוא ה"קילינג אינסטינקט" שמייקל וקובי התברכו בו בשפע.

    1. מבחינתי זה לא משנה מול מי הוא שיחק – זה לא רק העובדה שהוא הוביל את הקבוצה לאליפות, אלא גם הכדורסל שהוא שיחק.
      אני אוהד דרקסלר גדול וממש לא מחובבי ווייד – אבל מבחינתי דרקסלר מעולם לא התקרב לרמת הכדורסל שווייד הציג שם.

      1. בקשר לסדרת הגמר ההיא אתה צודק, וייד בהחלט נתן שם הופעה דומיננטית שרק מעטים הציגו בעבר. בכל אופן במבט כולל על הקריירה לעניות דעתי וייד עדיין נמצא מתחת לדרקסלר, למרות שזה עדיין יכול להשתנות

        1. אני מסכים עם אלעד שעונת 2006 היתה מיוחדת במינה עבוד ווייד, אבל לו הייתי צריך לבחור בין השניים לקבוצתי, דרקסלר היתה בחירתי ללא היסוס, מה גם שהוא היה גבוה יותר, 'גדול' יותר, ואתלט הרבה יותר טוב מדוויין (למעשה מכולם; הוא היה אתלטי ברמה של מייקל).

      1. נכון מייקל יאנג הגיע לארץ ממש בסוף הקריירה וכבר לא היה אותו שחקן נפלא. אני לא ממש זוכר באיזו קבוצה הוא שיחק אבל יתכן ואתה צודק

  6. מנחם אני מצטרף לנהנים מכתבות העבר. מבחינתי זה היהלום שבכתר, הטופ שבטופ שבכתיבתך, וגם אני אשמח מאד לכתבות נוספות מסוג זה מדי פעם.

  7. שחקן ענק. מאוד שמחתי שלקח אליפות.
    קוריוז קטן שאני זוכר הוא גג נהדר שלו על MJ שגורם לך לחשוב שרק מישהו עם אתלטיות דומה יכול לעשות דבר כזה.

  8. מנחם היקר:
    ————–
    1. תענוג לקרוא. איני יכול לתאר את הנאתי מקריאת כתבותיך אחת ליום-יומיים. זה בלתי נתפס.
    2. לגבי קלייד והנחמדות שלו הייתי מציין שבראיון קצר מייד אחרי האליפות שאלו אותו איך הוא מרגיש והוא ענה: How sweet it is ! (אולי פעמיים) וקרן מאושר.
    3. מבחינת קליעה מבחוץ, אני חושב שקליעתו היתה פחות טובה משל מייקל / ווייד / קובי. זה מזכרון.

    אורי

  9. תודה מנחם, ממש נהנתי לקרוא. אשמח גם לכתבות על ממש עתיקים, כאלה שאתה זכית לראות ורובנו כאן רק שמענו עליהם.

  10. ,תודה מנחם

    אגב, קווין דאקוורת נפטר לפני כמה שנים.
    באמת האקים וקלייד התאימו אחד לשני- איזו חדוות משחק הייתה לשנייהם. תמיד עם חיוך
    לא צריך יותר מזה.

  11. ב"ה

    בשלהי הקריירה של בירד ומשחקו הגדול האחרון היה משחק בן שתי הארכות שבו ניצחה בוסטון אאל"ט בתוצאה 148-152 כשבירד משיג 49 נק', ארבעה-עשר כ"ח ושנים-עשר אס' כשדרקסלר משיג 41 נק', שמונה כ"ח ואחד-עשר אס'.

    קישור על זה: http://www.insidehoops.com/forum/showthread.php?t=209061

  12. אני מת על הכתבות של כוכבי העבר.אני ממתין לכתבה על מוזס מלון.
    חבל שאין ריכוז של כל הכתבות האלו כמו שהיה בפורמט הישן של האתר.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט