(Hit them, LeBron (3/מתן גילור

הקדמה

אחרי האליפות הראשונה בה זכה לברון ג'יימס, כתבתי את החלק הראשון שעסק ברצון ליהנות מהשחקן הזה.

אחרי האליפות השניה שלו, כתבתי על ה"החלטה",

הווינריות והתפקוד במעמדים גדולים

והסגנון, הסמים והמקום בהיסטוריה לאותה העת.

כשהחל הפלייאוף הנוכחי, ישבתי לכתוב את החלק השלישי בטרילוגיה, מתוך מחשבה שאם לברון ג'יימס יזכה בעוד אליפות, אפרסם זאת לאחריה, ואם לאו, אפרסם אחרי האליפות השלישית, כשזו תגיע, ואם לא תגיע לעולם, בשלהי הקריירה שלו.

אז מה בכל זאת גרם לי לפרסם את המאמר כעת? היו מספר גורמים. ראשית, אני חושב שהשטנה ללברון ג'יימס חצתה מזמן את גבולות הטעם הטוב. נכון, היה עדיף אילו לקליבלנד היה תא שיגור שמשגר את ג'יימס הישר מקו החוץ של המגרש אל מחוץ לאולם, כיוון שעל פניו נראה כי על המגרש ומחוץ לאולם יש לו את האופי הראוי – כמו לכל אדם יתרונות וחסרונות, אך בסך הכל אישיות מניחה את הדעת, בלשון המעטה. הבעיה היא מה שקורה בין קו החוץ ליציאה מהאולם, בדגש על הרגעים בהם ג'יימס פותח את הפה. לדעתי, ההתבטאויות שלו גורמות לאנשים לכזו איבה, שהם מחפשים במשחקו פגמים לא עם זכוכית מגדלת, אלא עם מיקרוסקופ. לתחושתי, מוצבים לו סטנדרטים שלא הוצבו לשום ספורטאי קבוצתי אחר. בישראל, כל הנושא קיבל משנה תוקף, הואיל ומדובר, בין היתר, על "אחד משלנו", דיוויד בלאט. תוסיפו לזה את עידן הרשתות החברתיות והאופן בו שנאה מתפשטת בהן כמו שריפה בשדה קוצים ותגיעו לרמת שנאה, שלעניות דעתי עושה ללברון עוול גדול. רמת שנאה שבדך כלל אנחנו שומרים לפוליטיקאים. כן – עד כדי כך! עצם בחירתו לפרנצ'ייז קטן לא פגע בו רק בפן ההישגי, אלא לא הציב מאחוריו עדת מגנים. אם למשל היה משחק בבוסטון, כל האלפים שאוהדים אותם בישראל היו נעמדים על הרגליים האחוריות והתדמית שלו היתה קצת יותר טובה. בקיצור, בשל התנהלותו על הקווים ומול התקשורת, הביקורת המקצועית עליו, לא פעם, איננה עניינית. הטיב מכל לנסח זאת מארק גונס (ESPN): "אם לברון היה הולך על מים, יהיו אנשים שיגידו 'תראו מה זה! לברון לא יודע לשחות.'"

שנית, הגמר האחרון היה משהו באמת יוצא דופן. אני לא בא להשוות לשחקן זה או אחר, אבל זה בהחלט היה גמר היסטורי ברמה שלא רואים כל עונה. אולי פעם בעשור וגם זה בספק. גמר שהקטגורים מצביעים בו בעיקר על אחוזי קליעה נמוכים, תוך התעלמות מהנסיבות, לרבות העובדה ששאר הקבוצה קלעה פחות טוב, כלומר לא היתה אופציה טובה יותר.

כל אדם חובב ספורט מתחבר לספורטאים אחרים וברמות שונות. אי אפשר תמיד לשים את האצבע על הסיבה המדויקת או להסבירה במילים. זה יכול להיות משהו בשפת הגוף, בסגנון, בדיבור, בדרך שעבר עד לשיא וכיו"ב. מלכתחילה חשתי חיבור ואמפתיה ללברון, אבל בעונות האחרונות, ככל שהשנאה אליו מתגברת, מסיבה שאינה ברורה, אני מרגיש מעין צורך לגונן עליו מעט (כאילו שהוא בכלל זקוק לזה). לאור זאת, החלטתי להוציא לאור, מוקדם מהרצוי, את המאמר להלן.

בשני המאמרים הראשונים, ניסיתי להסביר כמה לברון הוא שחקן היסטורי. היום כבר אין בכך צורך. כל בר דעת שאינו מונע משנאה עיוורת, מכיר בכך. כפי שתראו בפרק הפרשנים להלן, יש כאלה שמדרגים אותו קצת יותר גבוה ממני וחלק שקצת יותר נמוך, תנו או קחו 2-3 מקומות, אבל הרוב הגדול מכיר בכך שמדובר על אחד מגדולי כל הזמנים, כבר טרם מלאו לו 31 שנים, ומדרג אותו בעשירייה הראשונה. הואיל ומעכשיו זה עניין של 2 מקומות למעלה או למטה, לעיתוי הפרסום יש פחות משמעות. עוד אליפות תשפיע, אבל לא בצורה אקוטית.

מניח שכשהקריירה שלו תסתיים, יגיע מאמר נוסף.

טוב, די כבר עם כל בלבולי השכל – מאמר ארוך לפנינו, אז בואו נצא לדרך.

תבלו.

***

פרק א' – גמרים

בין השנים 1957-1966 הגיע ביל ראסל ל-10 הופעות רצופות בגמר ה-NBA. מאז – משך כמעט יובל – אף שחקן לא הצליח לעבור את המספר 4. עד שנת 2015 ועד לברון ג'יימס (וג'יימס ג'ונס), אשר רשם הופעה חמישית רצופה בגמר ה-NBA. לא זו בלבד, אלא שהוא היחיד שעשה זאת בשתי קבוצות שונות. כלומר, הוא לא נשען על שושלת מוצלחת בלבד, אלא עבר לקבוצת לוטורי ואיתה המשיך את הרצף. זאת ועוד, הדבר מבוצע לראשונה מאז שלפלייאוף מעפילות 16 קבוצות, כלומר לראשונה במתכונת הנוכחית ובעידן המודרני של הכדורסל.

לא זו גם זו, היסודות לדבר מונחים כבר במהלך העונה הסדירה. מאז עונת 2007/2008, משך 7 עונות רצופות, הקבוצות בהן שיחק לברון ג'יימס סיימו במקומות 1-2 במזרח. הווה אומר, שלכל היותר נדרשה סדרה בודדת ללא יתרון ביתיות – ככה חברות וחברים, קל יותר להגיע לגמר. רוצים להרחיב גם למקום ה-3 במזרח? תצטרכו להרחיק עד עונת 2005/2006 – כלומר לפני 10 עונות – כדי למצוא אותו מסיים במקום הרביעי. מעבר לשתי העונות הראשונות בליגה, קרי החל מגיל 20, לא זו בלבד שלברון ג'יימס מעפיל כל עונה לפלייאוף, אלא שכל עונה הוא עושה זאת עם יתרון ביתיות.

אפשר לספר סיפורים מפה ועד אקרון על המזרח החלש, איחוד כוכבים, פרישות, פציעות של יריבים ומה לא. העובדות הן שהוא עשה זאת ואחרים לאו. כל השאר זו ספקולציה. הרי לא באמת ייתכן שהנסיבות המתאימות שררו לראשונה – מדובר פה על ליגת כדורסל ולא על תנועת גרמי שמים. ג'יימס, למרות שחורשי רעה מנסים לערער על יכולתו ברגעים הגדולים, מוכיח שוב שהוא עשוי מהחומר ממנו עשויים הגדולים באמת. החומר ממנו עשויות אגדות.

אם חשבתם שאני הולך לברוח מהמאזן באותם גמרים, אתם טועים טעות מרה. ג'יימס עומד על מאזן לא מחמיא של 2 ניצחונות ו-4 הפסדים ב-6 הגמרים, בהם נטל חלק. יש פתגם שאומר שמי שחושב שזכייה במדליית כסף היא הפסד של מדליית זהב, מעולם לא זכה במדליית כסף. אז ללברון אכן יש יותר הפסדים מניצחונות בגמר, אבל יש לו 2 מדליות זהב ו-4 מדליות כסף. הגעה לגמר היא דבר חיובי ולא שלילי. האם עדיפה אליפות אחד על 10 הופעות בגמר? יתכן שכן. אבל גם בהחלט ייתכן שעדיף מאזן כמו של ג'רי ווסט, הכולל אליפות ועוד 8 מדליות כסף, על פני חאקים אלג'ואן עם 2 מדליות זהב ומדלית כסף אחת. כך שאפילו אם ג'יימס לא ייקח עוד אליפות אחת, אבל יסיים עם 8-10 מדליות בסה"כ, כשמתוכן 6-8 בצבע כסף, זה יהיה עדיף על פני שחקנים שזכו ב-3 אליפויות ב-3, 4 או 5 גמרים. גמר NBA הוא השיג אדיר. צריך להיות מאד יצירתי כדי להציג הגעה לגמר שלא הסתיימה באליפות כמאורע שלילי בקריירה של של שחקן.

*

פרק ב' – קולע

אלא אם תתרחש ירידה דרסטית ברמה שטרם נראתה אצל שחקן כדוגמתו או אלא אם תתרחש פציעה שתגמור לו את הקריירה בשנים הקרובות, לברון ג'יימס עתיד לסיים את הקריירה כאחד מחמשת השחקנים שקלעו הכי הרבה נקודות בכל הזמנים, וכן, ייתכן גם, כאחד מחמשת השחקנים בעלי ממוצע הנקודות הגבוה ביותר.

לא מן הנמנע שיסיים כשחקן שקלע בספרות כפולות הכי הרבה משחקים רצופים.

לא זו גם זו, משלב מוקדם מאד בקריירה, כל נקודה שקולע – הוא השחקן הצעיר ביותר לקלוע אותה.

בהתחלה אמרו שאלה רק המהירות והניתור ולאחר מכן הכוח, אך ג'יימס בשלו. מוסיף כל פעם עוד אספקט למשחק. פעם זו קליעה מעבר לקשת השלוש (שלמרות כל מה שאומרים עליה, למעט השנה הראשונה, לא ירד מ-30% ועומד על ממוצע קריירה של יותר מ-1/3, כלומר אפקטיבי של מעל ל-50% – טוב בכללי ומצוין לפורוורד), פעם זה פייד-אווי ופעם זה משחק עם הגב לסל בתוך הצבע.

לברון ג'יימס הגיע לראשונה לפלייאוף כבר בעונתו השלישית ומאז לא חדל. לדבר חסרון גדול – הואיל ולא הגיע לקבוצה משופעת בכוכבים, לשוק קטן ולפרנצ'ייז לא נוצץ, הדבר גזר עליו לחפש את תואר האליפות הנכסף בשדות זרים ולדעת מי שמחפש לקטרג עליו פגע במורשת שלו. בהחלט ייתכן שאם היה מעפיל לפלייאוף בשלב מאוחר יותר בקריירה או לא ברציפות, היה ניתן לבנות את הקבוצה עם בחירות דראפט עדיפות, לרבות מסחר בהן, ולייצר קונטנדרית. לעומת זאת, לדבר גם יתרון גדול, שכן לג'יימס סיכוי סביר מאד לפרוש כמלך הסלים של הפלייאוף בכל הזמנים. עוד 3-4 העפלות לפלייאוף אמורות להספיק לשם כך ונוכח עוצמתה של קליבלנד וגילאי שחקני המפתח שלה, הדבר אפשרי בהחלט. כמו כן, בשלושת המשחקים האחרונים של גמר 2015 הוא קלע כמות מצטברת של 123 נקודות – שיא כל הזמנים.

בנוסף, כל תרחיש בו לא יפרוש כמלך הסלים ההיסטורי של משחק האול-סטאר, אינו סביר בעליל.

*

פרק ג' – מוסר

ביום 24 בפברואר 2015, בניצחון החוץ של קליבלנד בדטרויט, מסר לברון ג'יימס לקווין לאב את האסיסט מספר 6,136 בקריירה ובכך הפך לשחקן שמסר הכי הרבה אסיסטים בהיסטוריה של ה-NBA בעמדות 3-5, קרי עמדות הפורוורד והסנטר.

ביום 10 במרץ 2015, בניצחון החוץ של קליבלנד בדאלאס, מסר לברון ג'יימס לג'יימס ג'ונס את האסיסט מספר 4,207 במדי קליבלנד קבאלירס ובכך הפך לשחקן שמסר הכי הרבה אסיסטים בהיסטוריה של הקבוצה. זאת למרות שיש נטייה לשחקנים בעמדת הרכז למסור יותר וכן למרות שאת שיא הקרירה – גילאי 26-29 – העביר בקבוצה אחרת.
ביום 8 במאי 2015, בהפסד החוץ של קליבלנד בשיקגו במשחק השלישי בסדרת חצי גמר המזרח, העפיל לברון ג'יימס למקום הרביעי בטבלת מוסרי האסיסטים בפלייאוף, אחרי שלושה מגדולי המוסרים בכל הזמנים: ארווין (מג'יק) ג'ונסון, ג'ון סטוקטון וג'ייסון קיד.

יש שיאי NBA שככל הנראה לא ישברו. סך הנקודות בקריירה (עונה רגילה) של קארים עבדול ג'אבר, 100 נקודות במשחק של ווילט צ'מברליין והפסד בודד במשחקי הדחה של ביל ראסל. תחת הנחה שלברון ג'יימס לא יעבור איזו פציעה קשה שתגמור לו את הקריירה בשנים הקרובות ותחת ההנחה הדי סבירה – לאור השינוי בסגנון המשחק – שככל שהוא יהיה פחות אפקטיבי בייצור נקודות ולקיחת כדורים חוזרים הוא ישחק יותר בחוץ וימסור יותר, גם לברון ג'יימס יחזיק בשיא בלתי שביר של אסיסטים לשחקן שאינו גארד (וכן, זה שיא פחות "אבסולוטי" מהשיאים שצוינו לעיל, אך לא פחות מרשים).

אבל המספרים לא מספרים פה את כל הסיפור. יש עוד מספר נקודות ששווה להתעכב עליהן:

  1. רוב השחקנים עם היכולת של ג'יימס לייצר נקודות או בכלל כוכבי על שיצור הנקודות הוא נקודת החוזק שלהם, העדיפו בעיקר לשים דגש על נושא זה. נכון, עבור חלק משחקני הפנים יש את עניין הכדורים החוזרים, אבל זה הרבה יותר אגבי למשחק מאשר אסיסטים. הדבר מראה כמה ג'יימס הוא שחקן קבוצתי. כמה חשוב לו להכניס גם את חבריו למשחק וכמה הצלחת הקבוצה חשובה לו לא פחות מהסטטיסטיקה האישית.
  2. הסעיף השני – וזה מתחבר לסעיף הראשון – מדבר על איכות האסיסטים. ג'יימס מוסר כמות גדולה מאד – יחסית לכמות האסיסטים שלו – של אסיסטים "מסובכים" (עניין של תחושה). היתרון – הואיל ואותם אסיסטים אינם צפויים, אם המסירה הושלמה, הסיכוי שלהם להוביל לסל גבוה יותר. החיסרון – הסיכוי שלהם להגיע ליעד נמוך יותר. הווה אומר שג'יימס לוקח את הסיכון לאיבוד כדור שירשם על שמו, כדי שלמקבל הכדור תהיה אפשרות טובה יותר לקלוע סל שירשם על שם הקולע. שוב – הצלחת הקבוצה קודמת לכל.
  3. מעבר לראיית המשחק הנדירה ולנכונות למסור, הדבר שהופך את ג'יימס לכזה מוסר ענק הוא היכולת הנדירה שלו לקבץ את ההגנה בחדירות או בפוסט-אפ ואז להוציא כדור לקלעים. ספק אם היה שחקן שניחן בשתי האפשרויות הללו גם יחדיו בכזו רמה גבוהה.
  4. גם אם מבחינה מספרית ג'יימס לא יהיה בין 10 השחקנים עם הכי הרבה אסיסטים בכל הזמנים (והוא יהיה), הוא עדיין יחשב כאחד מגדולי המוסרים. כי כששחקן בעמדה כזו ועם יכולת כזו לייצר נקודות מצליח להגיע לכאלה מספרים, זה אומר דרשני.

*

פרק ד' – מגוון

לברון ג'יימס הוא מהשחקנים המגוונים שידע המשחק, אם לא המגוון שבהם. הוא אחד משלושת השחקנים היחידים שסיימו את עונת הרוקי עם ממוצע שלא פחת  מ-20 נקודות, 5 כדורים חוזרים ו-5 אסיסטים למשחק. טרם מלאו לו 31 אביבים, הוא כבר מחזיק בשיא ה-NBA למשחקי פלייאוף של 30 נקודות, 5 כדורים חוזרים ו-5 אסיסטים. הוא גם אחד מ-5 השחקנים היחיד בהיסטוריה של הליגה שהשיגו טריפל-דאבל במשחק אליפות. כמו כן, בפלייאוף האחרון, בגמר המזרח, סיים משחק עם 37 נקודות, 18 כדורים חוזרים ו-13 אסיסטים. מספרים שאיש לפניו לא השיג במסגרת הפלייאוף. וגם את סדרת הגמר סיים עם ממוצע של 36 נקודות, 13 כדורים חוזרים ו-9 אסיסטים למשחק, נתונים שטרם נרשמו בסדרת גמר. לזאת אפשר לצרף כמות פסיכית של פעמים בהם הוביל את קבוצתו ב-3 הקטגוריות הנ"ל. יותר מכל אחד אחר בעידן המודרני של המשחק. בנוסף, זולת מג'יק ג'ונסון, הוא השחקן שהשיג הכי הרבה טריפל-דאבל בפלייאוף, בהיסטוריה של ה-NBA. לברון ג'יימס הוא השחקן היחיד אי פעם לסיים סדרת גמר כשחקן המוביל בנקודות, בכדורים חוזרים ובאסיסטים, בשתי הקבוצות גם יחד.

יבואו המלעיזים ויאמרו: "זו לא חוכמה. הרי הוא כל הזמן מחזיק בכדור, אז וודאי שיגיע לכאלה מספרים. לא מעט שחקנים אחרים שהיו מחזיקים בכדור כמוהו היו מגיעים לכך."

אז בואו נהדוף את הטענה:

נקודות – אם היה מדובר רק על כמות הזריקות, דיינו. ברם, מה שמשפיע הם האחוזים. האחוזים של לברון ג'יימס מהשדה זהים לאלו של מייקל ג'ורדן ולארי בירד (קחו או תנו עשירית אחוז) וגבוהים בהרבה מאלה של קובי בראיינט למשל. ולא סתם בחרתי אותם – מדובר על השחקן הגדול בכל הזמנים, השחקן הגדול ביותר שחולק עמדה עם ג'יימס והשחקן האחרון שהצטרף לליגה לפני לברון והגיע לטופ ההיסטורי. לפיכך, טענה זו נפסלת על הסף, כיוון שמי שיכול לקלוע כמו ג'ורדן או בירד, כדאי שיזרוק. כמו כן, כנראה שאם ג'ורדן קלע יותר באותם האחוזים הוא גם זרק יותר. לכן, אין קשר למשך ההחזקה בכדור, כיוון שמספר הזריקות אינו חריג. אז אם האחוזים זהים לאלו של ג'ורדן ובירד, כנראה שלא כל אחד שהיה מחזיק בכדור כל-כך הרבה זמן היה מגיע לכאלה מספרים.

כדורים חוזרים – אם מישהו מחזיק יותר בכדור, חזקה שקשה לו יותר לקחת כדור חוזר בהתקפה, ובהגנה ודאי שאין רלוונטיות לעניין.

אסיסטים – הרי מי שמחזיק יותר ומוסר יותר אמור גם לאבד יותר. קרי, מה שמשנה פה הוא יחס אסיסטים/איבודים. אם היחס סביר לעומת שחקנים היסטוריים אחרים, אזי שהטענה חסרת שחר, שכן אם הוא יעיל ברמה היסטורית, רצוי שימסור כמה שיותר ושחקנים אחרים שהיו מחזיקים בכדור לאו דווקא היו מגיעים למספר האסיסטים הזה או שהיו מאבדים יותר. שוב, ניקח בדיוק את אותם השחקנים ושוב נגלה את אותן התוצאות. לברון ג'יימס, לארי בירד ומייקל ג'ורדן עומדים על יחס זהה וטוב מזה של קובי בראיינט. ההבדל הוא שלברון מסר יותר מהם. אז אם נניח שהם היו שומרים על היחס, אפשר לבוא לקראתם ולומר שהיו מגיעים למספרים שלו, אבל בטח שאי אפשר לזקוף את מספר האסיסטים כנתון שלילי שנובע מהחזקת יתר של הכדור, שכן אם היחס מספיק טוב לג'ורדן ובירד, אזי שהוא מספיק טוב לכל אחד, אבל לא כל אחד יכול להשיגו.

*

פרק ה'- מה אומרים הפרשנים?

הפרשנים נשאלו לגבי מקומו של לברון ג"יימס בהיסטוריה בכלל ובעמדת ה-SF (בדגש על השוואה ללארי בירד) בפרט. להלן תשובותיהם:

רונן דורפן (ישראל היום): "אם לא ישיג יותר בקריירה או ישיג משהו שלא חורג מהקודם (למשל עוד הפסד בגמר, אבל דרך מזרח חלש ביותר או עוד MVP בלי הישגי פלייאוף יוצאי דופן), אמקם אותו באזור הנמוך של עשרת הטובים בכל הזמנים. משהו בין 7 ל-10. בתחושת הבטן שלי, לברון היה דומיננטי אולי טיפה יותר מול בני דורו מבחינת היכולת, כי ללארי היו "רק" שבע שנים ממש גדולות, אבל: א. בירד באמת עושה את האחרים יותר טובים. לא מבחינת מוסר להם אסיסטים, אלא נותן להם לפרוח. מקהייל ופאריש פרחו ליד בירד. שחקנים גדולים (וויד, קיירי) נוטים "להתקטן" בסביבתו של לברון. לא כי הוא לא קבוצתי, אלא כי הוא שתלטן. אותו הדבר לגבי מאמנים. לברון לא נותן להם לגדול – בירד לתחושתי כן; ב. בדקות הסיום אני נותן את זה לבירד הרבה לפני לברון. הרבה מאד לפני לברון. אז לתחושתי – לסתם קבוצה שצריך לסחוב – לברון. לבניית קבוצה גדולה – בירד; ג. עוד עניין לטובת בירד – נכון שללברון יותר הופעות בגמר, אבל דרך מזרח עלוב. בימי בירד המזרח היה אמתני. חזרה לנושא הראשון – שם אותו מעל בראיינט, בתיקו עם שאקיל ואולי אפילו פור קטן (אבל מתחשב בכך שהליגה חוקקה נגד שאקיל ובעד לברון), ונוטה לתיקו עם דאנקן. הוא יותר טוב מדאנקן, הוא פחות טוב לקבוצה מדאנקן."

אוריאל דסקל (כלכליסט): "טוב מבירד. הטוב מבין כל הסמול פורוורדים. שני לג'ורדן."

מנחם לס: "לברון ג'יימס ללא ספק שחקן טוב מלארי בירד אישית. מה זאת אומרת? אם היו משחקים אחד-על-אחד, לברון היה מנצח. אבל אם ישחקו "חיובים" או תחרות זריקות מרחוק, לארי היה מנצח. מה שלברון עשה בפלייאוף הזה עם קבוצה מקרטעת, היה מעל ומעבר, אבל ניתנה לו הזדמנות שלאף שחקן אחר לא ניתנה אף פעם – לשחק למעשה לבדו נגד יריבה ולעשות כל מה שעולה על רוחו. לך תדע מה קובי או ג'ורדן היו עושים במצב כזה. מצד שני, כדורסל ברמת הליגה הטובה כוכב-על משחק משחק כרגיל עם שחקנים מצויינים סביבו. במקרה כזה הייתי מעדיף את לארי בירד על לברון כי הוא היה מנהיג קבוצתי מעולה יותר, מקובל יותר, ושחקן קבוצתי טוב יותר. הבחירה מאד קשה, אבל נכון להיום בעברו של לברון וביכולתו הייתי ממקם את לארי בירד לפני לברון הנמצא רק טיפה מאחוריו. מה יהיה בעוד שנה-שנתיים? אלוהים גדול." (הכוונה לבורא עולם ולא ל-MJ, מ.ג.)

גיל שלי (דה באזר): "קודם כל מוקדם לשפוט. לברון עוד לא סיים את הקריירה. אך אם חלילה זו היתה עונתו האחרונה, אני בוחן קודם את ההישגים הקבוצתיים ולאחר מכן סטטיסטיקות. למשל, אף אחד לא בוחן את מג'יק על כמות הטריפל-דאבל שלו, אלא על כך שבתקופתו הלייקרס לקחו אליפויות. עולה השאלה – האם ניתן לבנות סביב לברון קבוצה חזקה מספיק? התשובה בעקבות השנים במיאמי היא חיובית, אך לטעמי וויד היה שם גורם מוביל בשנתיים הראשונות. לכן, העונה הזאת כה מעניינת. מחד, לברון גרם לכך שקליבלנד ישובו לשיטת הבידודים. האם הם היו לוקחים אליפות בסגל מלא? לא נדע לעולם. העובדה ששוב העמיס על גבו סגל חלש עד הגמר וזיכה אותנו בגמר דו צדדי, חשובה אך לא מספקת. אני מעדיף את בירד על לברון כי אני יודע שסביב בירד נבנתה קבוצה שלקחה אליפויות וגברה על יריבות חזקות במיוחד כמו מילווקי והסיקסרס עד שהגיעו לגמרים מול הלייקרס. העובדה שלברון לא התמודד עם יריבות משמעותיות במזרח מפריעה לי לשפוט כהלכה. אך שני הגמרים שמיאמי הפסידו, וגם הדרך בה היה מרוכז בעצמו בגמר השנה והויתור שלו במשחק מספר 6, מעלים אצלי את התחושה שהייתי מעדיף לבנות קבוצה סביב בירד. אני לא בטוח שלברון עדיף על הדוקטור. למעשה, אני חושב שהם די שווים. הדוקטור היה הלברון של תקופתו. עצם נוכחותו בסיקסרס הפכה אותם לגורם. במדי הנטס הוא שלט ב-ABA."

זאב אברהמי (מאקו): "מבחינת כדורסל אין דומה לו. לא היה וזה בכלל לא קרוב. אבל השחקנים הגדולים באמת הם אלה שעשו את הויתור. והוא עוד לא עשה אותו. לזכותו יאמר שבניגוד לגדולים הוא באמת לא התאמן תחת אגדות כדורסל, אז זה קצת מסובך."

אסף רביץ (וואלה ספורט): "כרגע אני ממקם את לברון מיד אחרי חמשת הגדולים (מייקל, ראסל, מג'יק, לארי וקארים), אבל אני מאמין שתוך שנתיים-שלוש הוא כבר יעבור את לארי בירד כסמול-פורוורד הטוב ביותר אי פעם."

שגיא רפאל (וואלה ספורט): "אין ספק שלברון אחד השחקנים הכי גדולים בכל הזמנים ואין ספק שהוא שליט המזרח, אבל יש לו בעיה עם הנושא הזה של ניצחון. כרגע, מבחינתי, הוא באותו לבל של ווילט (הלבל השני ב-GOAT). שחקן כדורסל ענק, שחקן שעשה הכל מהכל, אבל לא תמיד דברים הסתדרו עד הסוף. כמי שגדל על התקופה של לארי, מג'יק ומייקל, בליבי, הם ישארו תמיד הכי גדולים, הכי טובים. קובי בראיינט, טים דאנקן ושאקיל אוניל שם. לברון עדיין לא. יש לו עוד זמן."

שרון דוידוביץ' (ידיעות אחרונות): "טופ 10. חמישייה שניה בכל הזמנים. מקום שני בסמול אחרי בירד."

טל בן יהודה (דה באזר): "מתן ביקש ממני כמה מילים על לברון. "כמה?" השבתי, כי אני יכול לכתוב פסקה או שתיים או דף או שניים. אני מסוגל לשפוך עכשיו הרים של מילים על השחקן הזה, אבל ישנן ארבע שאני חושב שיספיקו. דאפט פאנק לקחו אותם ועשו מזה שיר (שקנייה ווסט שכלל ושיפר): "Harder, better, faster, stronger." זה לברון בקנה מידה היסטורי. הוא חזק יותר, מהיר יותר וטוב יותר מ(כמעט)כל השחקנים ששיחקו כדורסל בהיסטוריה. לטעמי, חוץ מאחד. למעשה, אם הייתם מרכיבים שחקן כדורסל במעבדה, הוא כנראה היה התוצאה המושלמת שהייתם מנסים להגיע אליה. עזבו אתכם מהשטות של חלוקה לעמדות ומספרים. זה לא רלוונטי כשמדברים על לברון, כי הוא כבר שיחק (בהצלחה) בחמשת העמדות, בזמן שהותו במיאמי. אבל זה אפילו לא הנתון הכי מרשים לגביו בעניין הזה. תוהים מה כן? ובכן, לברון הוא גם השחקן היחיד שהיה מסוגל לשמור, ואכן שמר בהצלחה, על שחקנים בכל חמשת העמדות אצל הקבוצות היריבות. ואת זה, גבירותי ורבותי, אף אחד מעולם לא עשה."

מידן בורוכוב (HOOPS.CO.IL): "מוקדם מדי לקבוע את המיקום של לברון מבחינה היסטורית, אבל הפלייאוף האחרון נתן חותמת סופית לגדולתו של האיש. מבחינה היסטורית הוא אחד השחקנים הטובים בתולדות המשחק, גם אם היה פורש מחר בבוקר. הוא מזללה של שיאים סטטיסטיים ובשנים הבאות יכול אפילו לאיים על שיא הנקודות של קארים. את שיא הנקודות בפלייאוף כנראה שישבור תוך שנתיים. האם יש לו מקום בחמישיית כל הזמנים שלי? לא בתור ה-SF. לארי בירד, על אף המחסור באתלטיות, ניחן בתכונה שלברון לא ישיג לעולם – קלאסה. ללארי היתה היכולת לעשות את האקסטרה פעולה בזמן הנכון ובמקום הנכון עם אינטליגנצית משחק מעבר לגאונות. מצד שני ובעקבות הפלייאוף הנוכחי, הסמול בול באופנה ואפשר לשקול לתת ללברון לשחק כ-PF לצד מג'יק, אלוקינו, לארי וקארים או דאנקן."

ניצן פלד (בעבר ערוץ הספורט ו-kick.co.il): "ג'ורדן במעמד משל עצמו. ראסל סוגר את המקום ה-2. מג'יק-קארים-ווילט נועלים את החמישייה. ווסט-רוברטסון-חאכים-מוזס והבאים אחריהם ממוקמים מסביבות סוף הטופ 10 והלאה. מה שמשאיר באמצע את בירד, דאנקן, קובי ולברון, שכרגע נופל מדאנקן בגדולתו כמנהיג, נופל מול קובי בגדולתו כקלוזר ונופל מול בירד גם בזה וגם בזה. מה שאומר, אצלי – לברון הוא כרגע מקום 9, אבל המגמה ברורה. הוא לא יפרוש 9 ולמטה הוא לא ירד."

*

פרק ו' – לארי ציפורי

לארי ג'ו בירד היה האהבה הראשונה שלי. טוב, לא ממש, כנראה שאמא היתה לפני, אבל הוא הדמות הראשונה – ואחת היחידות – שהערצתי. אולי אפילו עדיין מעריץ.

כשנכנסתי לבית הספר היסודי, בגיל שש וחצי, רוב הילדים התחלקו בין אהדה לשתי קבוצות כדורסל: לוס אנג'לס לייקרס ובוסטון סלטיקס. לא זו בלבד שצבע המדים הירוק השפיע, אלא שבקיבוץ בו גרתי הרוח נשבה מזרחה וכך מצאתי את עצמי מתכנס עם עוד כמה ילדים בימי שישי בלילה לצפייה משותפת בכדורסל מהליגה הטובה בעולם. לרוב דרך ערוץ זר, METV, ערוץ 2 הישן או ערוץ הספורט, אם האחראי בקיבוץ הצליח לתפוס אותו בצלחת (או באמצעי אחר).

בהתחלה זה היה די משעמם, אבל עם הזמן ובעיקר עם הלארי, התחלתי להתעניין. עד כדי כך שעומרי מזרחי ואנוכי היינו עושים תורנויות מי מעיר את מי בפתיחת המחצית הראשונה ומי בשניה. הרוטינה עברה דרך שלל סדרות שנות ה-90 של המאה הקודמת, החל משיקגו-לייקרס, ועבור בשיקגו-פיניקס, ניו-יורק-שיקגו ויוסטון-ניו-יורק.

באולימפיאדת ברצלונה היינו יושבים לצפות בנבחרת החלומות. כולם התלהבו מאחד, מייקל ג'ורדן שמו, אבל אני נשארתי נאמן ללארי ורק חיכיתי לראותו על הפרקט.

לימים, כאשר בגרתי והפרספקטיבה השתנתה, ישבתי לראות עוד ועד משחקים שלו ביו-טיוב והבנתי כמה מדהים הוא היה באמת, בעיקר בשיא הקריירה, אותה הייתי צעיר מדי כדי לראות, קל וחמר בשביל לזכור.

לארי בירד היה כל מה שאתם מחפשים בשחקן כדורסל. בסדר, לא ממש מה שמחפשים היום בשחקן כדורסל, כשהכל סובב סביב השואו והביזניס. הכוונה היא כל מה שאיש מקצוע מחפש בשחקן כדורסל. שחקן ששולט כמעט בכל האספקטים של המשחק. קולע מבחוץ ולוקח ריבאונד; נותן מקום גם לאחרים ועושה אותם טובים יותר ובכל זאת מצליח להתבלט ולהנהיג כוכבי על כמו רוברט פאריש וקווין מקהייל; יודע להוריד את הפטיש בדיוק ברגע הנכון וגם לתת מרפקים בהגנה; סופר-חכם ואולטרה-קשוח. בקיצור, מנהיג גדול וווינר אמיתי.

מצד אחד זה יותר קל להצליח בפרנצ'ייז גדול, אבל זה גם הרבה יותר מלחיץ. לארי עמד בלחץ ובענק. בליגה שכללה חלק נכבד מגדולי כל הזמנים הוא הצליח להוביל את הסלטיקס לשלוש אליפויות ושתי הופעות נוספות בגמר. הוא זכה שלוש פעמים בתואר ה-MVP של עונה הסדירה ופעמיים בתואר ה-MVP של סדרת הגמר. כבר בעונתו הראשונה זכה בתואר רוקי העונה (אלא מה?) ונבחר לחמישיית העונה! בלי אתלטיות יוצאת דופן הוא סיים את הקריירה עם ממוצעים נדירים של יותר מ-24 נק' בכמעט 50% מהשדה, יותר מ-10 כדורים חוזרים ויותר מ-6 אסיסטים למשחק. כל זאת כשבחלק ניכר מהזמן גבו וברכיו בוגדים בו.

רוצים סוג של הקבלה לכדורגל? חישבו על שילוב של ראיית המשחק של זינדין זידאן, הקלאס של פאולו מלדיני, הקשיחות של לותר מתיאוס, האלגנטיות של מרקו ואן באסטן והדומיננטיות של זלאטן איברהימוביץ'. היותר מבוגרים יודעים שאני צודק. לצעירים אני ממליץ לא להאמין לי ופשוט לגשת בהקדם למחשב הקרוב ולצפות בכמה משחקים. אל דאגה, כשתתחילו לא תוכלו להפסיק.

קשה לי להסביר במילים את הערצתי לשחקן ולאיש הזה. בספר שלי הוא מעל כל ספורטאי אחר שדרך אי פעם דרך על הפלנטה, ברמת הכבוד שאני רוחש לו. יותר מכל שחקני מכבי חיפה, יותר מבקלה, יותר מבולט, יותר בובקה, יותר מפדרר יותר מעדי גורדון!

אם הייתי חי בגולה, קיימת סבירות גבוהה שלבני הבכור הייתי קורא לארי.

אחד הדברים הכי קשים בחיים הוא להודות בירידה. להודות שאתה כבר לא מהיר, חזק וחטוב כמו פעם; להודות  שהדרך הפוליטית שהאמנת בה פשטה את הרגל; להודות שאתה צריך להתאמץ קצת יותר כדי לראות את הכתוביות; להודות שהקבוצה שלך כבר סתם עוד קבוצה בינונית; להודות.

לארי בירד הוא הספורטאי הנערץ עלי ביותר. היחיד שאני יכול לשקול להשתמש כלפיו במילה אהבה. כל מעברון איתו בערוץ הספורט עדיין מרגש אותי והוא הדבר שהכי מזוהה עם הצבע הירוק. לארי בירד הוא מלאך בעל רגל אחת – קצת צולע, אבל תמיד באופן קסום.

אבל גם פה הגיע הזמן להודות – להודות שאחרי הפלייאוף הזה, אחרי סדרת הגמר הזו, לדעתי, מבחינתי ולטעמי, לארי בירד כבר לא הסמול-פורוורד הגדול בכל הזמנים.

לפוסט הזה יש 110 תגובות

  1. דובי

    28 יונ 2015 07:31:17

    שמע, זה חתיכת מאמר ענק. לא יודע כמה מושקע בו, אבל זה בטוח הרבה שעות וכמה וכמה ימים. על זה כל הכבוד.
    הצלחת ליצור יריעה רחבה שמוכיחה, בעיניך, את הגדולה, החד פעמיות ומקומו ההיסטורי של לברון כאחד הגדולים ששיחקו את המשחק. על זה כל הכבוד.

    אבל הוא עדיין טיפוס מגעיל ובלתי נסבל. בנאדם שמוקף בטבעת עבה כל כך של שומרי תדמית, ששום דבר חיובי שיעשה לא נתפס כאמיתי וכנה, ושום מחווה מרגשת שלו לא נראית אמינה. הדוגמאות לאלה רבות מאוד.

    לברון הוא שחקן עם יכולות היסטוריות, שנראה שיכול היה להפיק מעצמו יותר מבחינת תארים וצורת משחק. הוא גם טיפוס מגעיל שלא נעים לחבב ונורא מתבקש לתעב.

    1. בלעם

      28 יונ 2015 17:23:01

      יצא לי לחשוב על זה קצת בפלייאוף האחרון: נניח ולברון היה השחקן שכל הזמן עסוק במגן השיניים של עצמו ושבמהלך העונה היה זורק שלשות ורץ להגנה כי ברור לו שהן נכנסות, איך היינו מגיבים? כי אם לברון עושה חלק מהדברים שקארי עשה היינו שוחטים אותו. אז ברור שלברון דוש-על בעוד הרבה תחומים ומעוד הרבה סיבות (מזריקת הטלק באוויר ועד ״ההחלטה״), אבל גם פה הוא לא נשפט באותם כלים שאנחנו שופטים שחקנים אחרים. ג׳ורדן לא דפק מכות לקר ואחרי ניצחון בפלייאוף צרח ״ת׳אנדר דן מארלי מיי פאקינג אס״? אנשים שגדלו על ג׳ורדן בעידן בלי טוויטר ויוטיוב אוהבים להתרפק עליו, אבל כשאנחנו מזהים שחקן שמתנהג בצורה דומה, אנחנו קוטלים אותו, כי היום אפשר ואנחנו צינים והתבגרנו.

  2. צביקה

    28 יונ 2015 07:34:00

    וואוו, יופי של פוסט. הקטע על לארי, מבטא מאוד את מה שאני חש. באהבה לארי נשאר ראשון, בדירוג ענייני כנראה שלברון אכן עובר אותו. אם כי תכלס כל העניין הזה של לדרג שחקנים שלא שיחקו זה מול זה קצת פישי בעיני.

  3. גיא

    28 יונ 2015 07:39:00

    מאמר אדיר!

    אני חייב לציין שחסרות לי הפרספקטיבה והאובייקטיביות על מנת לשפוט את מקומו של לברון בהוגנות (לא שאכפת לו. או למישהו אחר…)

    גדלתי על לארי נגד מג'יק.
    ואני לא סובל את ההצגות של לברון. על המגרש, ומחוץ למגרש.

    אבל כאשר אני מנסה להיות אובייקטיבי –
    אין ספק שלברון שחקן אדיר. ענק.
    היום, עם אקדח לרקה, אני עדיין מצביע עבור לארי.
    אבל חובה לציין שלברון עדיין לא אמר את המילה האחרונה.
    וישנה סבירות לא קטנה, שבעוד כמה שנים, מספיק זמן אחרי הפרישה של לברון, התשובה שלי תהיה שונה.

  5. איש הערפל

    28 יונ 2015 07:39:53

    מלבד ג'ורדן עליו יש קוצנזוס, ואליו לברון לדעתי לעולם לא יגיע (אלא אם כן ייקח עכשיו 5 טבעות רצוף כאלפא דוג – לא סביר), כל שאר הרשימה היא מאוד סובייקטיבית.
    אין מה לעשות בשורה התחתונה אם לברון לא לוקח עוד שתי אליפויות לפחות בתור האלפא דוג, הוא לא יגיע לחמישיה, הוא אולי יגיע בשנים הקרובות כי הזכרון של המשחק שלו טרי, אבל בעוד עשור וחצי או שניים, מה שיזכרו זה רק כמות הטבעות,

  6. מתן גילור

    28 יונ 2015 07:48:21

    תודה על התגובות.
    איש הערפל, ג'ורדן וראסל מעליו וזה סגור וחתום. התקרה שלו, מבחינתי, זה מקום 3, אבל אני לא רואה אותו מגיע לשם.
    לגבי מספר האליפויות – אין ספק שזהו קריטריון חשוב מאד לעניין, אבל רק אחד מני רבים. אני מניח שיהיו רבים שידרגו את ג'רי ווסט לפני דווין וויד, למרות שלשני 2 אליפויות יותר. כמובן שזו דוגמא אחת ויש עוד רבות.

  7. יניב

    28 יונ 2015 08:55:36

    לא בא לי להרוס את החגיגה שערכת פה למלכנו מושיענו אז אני לא אהיה שלילי.אני רק מצטרף לדובי שכל הכבוד על ההשקעה.
    אבל בכל זאת אני רק שאלה(באמת)בסעיף הראשון אתה טוען שמה שהכי הכי חשוב זה עצם העובדה שהוא בכלל מצליח להגיע לגמר(דרך אגב מסכים שלהגיע 5 פעמיים רצוף אפילו כמה שהמזרח חלש זה הישג יוצא דופן),אז שאלתי זה למה מלכנו מושיענו אמר בקולו המלכותי שהוא מעדיף לא להגיע בכלל לפילאוף מאשר להפסיד שוב בגמר?

  8. מתן גילור

    28 יונ 2015 09:10:52

    אודה לך אם תפנה אותי למקום בו כתבתי שזה הדבר הכי חשוב. כל שלב חשוב מקודמו – האליפות חשובה *בהרבה* מהעפלה לגמר, אבל זה לא אומר שהעפלה לגמר איננה הישג.
    לגבי השאלה שלך, מעבר לזה שהוא סתר את עצמו בהמשך הראיון, אני חושב שאתה מיתתם ואתה יודע בדיוק מה עמד מאחורי הדברים, אך בכל זאת…הכוונה היתה שמידת האכזבה כה גדולה, שאולי עדיף לא להגיע להישג ובלבד שלא תתלווה אליו תחושת האכזבה.

    1. יניב

      28 יונ 2015 09:21:26

      לא אמרתי שכתבת אלא ככה אני הבנתי ממה שאתה כתבת שלהגיע לגמר זה בעצם הנקודה העיקרית והזכייה עצמה זה בונוס(שוב זה מה שאני מבין מדברייך אם לא התכוונת לכך אז בהחלט יכול להיות שיש לי בעיה בהבנת הנקרא לא שולל)ואי אפשר להציג הגעה לגמר כלא משהו חיובי.
      אז קודם כל לגבי ההשוואה שנתת אני חושב שכל שחקן כולל לברון(מה עוד שדווקא פה אני לא חושב שהוא דיבר מהשפה לחוץ אלא באמת התכוון אולי לא לא להגיע לפליאוף אבל בהחלט לא להגיע שוב לגמר)אז כל שחקן יעדיף לזכות ב3 אליפויות מ3 ניסיונות מאשר לזכות ב2 אליפויות מ6 ניסיונות,בייחוד שאתה שחקן שמקעקע בגיל 18 את המילים הנבחר וקורא לעצמך(בחסות התקשורת)מלך ולא מפסיק לדבר על הר ראשמור ומיקומך שם.
      ונקודה נוספת אחד הדברים שיצרו את המיתוס הענק של ג'רודן היא העובדה שלעולם הוא לא הפסיד סדרת גמר אז אני מניח שיש משמעות קצת יותר גדולה לזכייה באליפויות מאשר להגעה לגמר(מכובד ככל שיהיה)

      1. מתן גילור

        28 יונ 2015 09:36:47

        אז אני מדגיש שוב – אליפות היא הדבר הכי חשוב בפן הספורטיבי של הספורט. הרבה יותר מכל דבר אחר.
        השאלה היא לא מה השחקן מעדיף, אלא מה הופך אותו לגדול יותר. ואני חושב ש-2 אליפויות מ-2 גמרים פחות מרשים מאשר 2 אליפויות ו-10 הגעות לגמר (סתם דוגמא היפותטית), אפילו אם השחקן מעדיף אחרת.
        נכון, זה בהחלט חלק מהמיתוס של ג'ורדן ובמקרה שלו מדובר על 6, אז על אחת כמה וכמה, אבל לדעתי זה היה מרשים יותר אם בשנים הפחות טובות של שיקגו היה מגיע לעוד גמרים, גם אם מפסיד (ואז זה באמת היה קשה מאד, כי היו קבוצות על כמו בוסטון, תולדה של חוסר תקרת שכר ומציאות שונה מהיום).

        1. יונתן שגב

          28 יונ 2015 13:51:07

          לא מסכים איתך. אם הוא היה מגיע אפילו לגמר נוסף שבו הוא היה מפסיד חלק מהמיתוס של ג׳ורדן היה נעלם. אם הגעת 6 פעמים לגמר, אז כנראה שיכולת כדורסל אלוהית יש לך. אבל אם הצלחת לזכות בו 6 פעמים נוספות, כולל בשנות השלושים האמצעיות – אז זה מראה משהו על יכולת הקילינג אינסטינקט שלך. אז הגמרים שהוא הפסיד יכולים לקדם אותו ממקום 20 בהיסטוריה למקום 7-8, אבל הם לא יכולים לקדם אותו מ-5 ל-4 למשל. להפך. הם רק יורידו אותו, כי זה מראה על חוסר היכולת במאני טיים של העונה. וכשמגיעים למקומות האלה ברשימה, אז קילינג אינסטינקט חשוב לא פחות מיכולת כדורסל פנומנאלית.

          1. מתן גילור

            28 יונ 2015 13:57:02

            וחצי גמר אזורי הוא לא מאני-טיים? כלומר, אם גו'רדן היה עובר את בוסטון ודטרויט, אך מפסיד ללייקרס בגמר הוא היה פחות גדול? האם אתה מבין כמה אבסורדי הטיעון הזה?

          2. יונתן שגב

            28 יונ 2015 15:11:54

            לא, חצי גמר איזורי הוא לא מאני טיים. ראשית, בגלל שאם הקבוצה היא פייבוריטית להגיע לשלבים הגבוהים (ובד״כ הקבוצות של לברון( אז היא תפגוש בחצי הגמר האזורי קבוצה שלא ברמתה. כנ״ל הפוך. חצי הגמר האזורי הוא המקום שבו רוב הסינדרלות נופלות. הגמר האזורי? לפעמים זה באמת מקום שהוא מאני טיים, אבל במקרה של לברון כשהוא מגיע מקונפרנס כ״כ חלש אז זה לא מאני טיים אמיתי. הגמר, הוא הדבר האמיתי – המקום שבו שתי הקבוצות הטובות בליגה או לפחות 2 מ-5 הקבוצות הטובות בליגה נפגשות. יש שם הרבה יותר הייפ, הרבה יותר לחץ, כל העיניים נשואות למקום אחד…
            זה המאני טיים!

    1. MBK

      28 יונ 2015 09:36:19

      בארקלי לדעתי הוא השחקן הכי גדול שלא לקח אליפות
      מעניין איך הוא נראה לצד רכב כמו סטוקטון שהיה מלווה אותו לאורך כל הקריירה

  10. p

    28 יונ 2015 09:24:47

    תודה רבה על כתבה מושקעת באמת.
    לברון כמובן אדיר ברמה היסטורית. לא פייר שאגיד שהוא מבחינתי כבר עבר את בירד, כי לא הייתי בעניינים בתקופת בירד (התחלתי יותר בתקופת ג'ורדן).
    עדת השנאה כלפי לברון כמובן מוגזמת לחלוטין ולכן כל מי שמהווה אלטרנטיבה בשנים האחרונות נהיה אהוב הקהל (דוראנט, ספרס, קרי, "רק לא לברון!!!!").
    מה שאני מעריך בלברון מעבר לכל הסטטיסטיקה הפסיכית, זה העובדה שמגיל 15 מפמפמים לו במוח שהוא המלך ושהוא עתיד לשלוט ושהוא ובזמן שלרוב המוחלט של האנשים השתן היה עולה לראש והם היו הופכים לכשלון במקרה הטוב, לברון עמד בציפיות (אי אפשר לערער על שליטתו בליגה).
    אפשר לומר שהשתן עלה לו לראש בשחצנות, אם זאת רמת השחצנות תחת הנסיבות, אז זה באמת בקטנה.
    ג'ורדן וקובי בוודאי שחצנים לא פחות. אגב, הכתבה שלך זאת עוד טענה מבוססת היטב למה לברון כבר מזמן עבר את קובי ברמה.

    1. מתן גילור

      28 יונ 2015 09:41:23

      כבר כתבתי על ההשוואה ביניהם. תומכי קובי יציגו את מספר האליפויות (נתון חשוב ביותר – אולי הכי חשוב) ותומכי לברון יציגו את הסטטיסטיקות האישיות (עולה על קובי בכל נתון – פשוט או מורכב – זולת % מקו העונשין), תארים אישיים ושליטה בליגה.
      ברור שככל שפער האליפויות יקטן (אם בכלל), הקייס של לברון יתחזק. אני מאמין שאם לברון יגיע אפילו ל-4 (גם אם 1 או 2 יהיו בתור סייד-קיק) יהיה קונצנזוס לגבי עליונותו על קובי. כרגע, יש חוסר הסכמה ולכל צד יש טיעונים מצוינים.

  11. אשך טמיר המקורי

    28 יונ 2015 10:05:43

    כל הכבוד מתן, באמת פוסט מושקע מאוד ומצוין.
    חבל לי שאתה זונח בסיום את אלוהי האמת (לארי) ופונה לסגוד לעגל הזהב.
    אבל זו זכותך.

    בענייני לברון, שום סטטיסטיקה לא תשנה את דעתי על האיש ועל משחקו לפי מה שאני רואה בעיניי.
    דורפן ופלד הכי קלעו לדעתי מבין חברי הפאנל המכובד.

    1. מתן גילור

      28 יונ 2015 10:18:02

      אתה פה הכופר! לפי דורפן ופלד הוא בעשירייה הראשונה. תגובתך מרעידה את אמות הסיפים. אני אפילו מניח שרעידת האדמה אתמול היא תולדת למפרע של הכנסתך את ג'יימס לעשירייה 🙂
      וקצת יותר ברצינות – אני עדיין מעדיף לראות קטעים של לארי על פני כל שחקן אחר.

  12. Berch

    28 יונ 2015 10:16:15

    כתבה מעולה ומושקעת. וואו.
    מה שניתן להסיק מהמאמר, הניתוחים והתגובות הוא שלברון הוא ללא ספק בטופ של הטופ מבחינה פיזי.
    אם כדורסל היה משחק של 1 על 1 בלי קהל לברון היה המלך הבלתי מעורער כל שנה ברצף.
    אבל כשמדובר במשחק האמיתי חסר לו משהו.
    חסר לו משהו חמקמק… כזה שקשה להצביע עליו.

    אין לו את הכריזמה (כמו למג'יק)
    אין לו את הקילר אינסטינקט (כמו לג'ורדן וקובי)
    אין לו את האימפולסיביות החייתית (כמו ווסטברוק)
    אין לו את הקלאסה (כמו בירד)
    אין לו את הצניעות ( כמו דאנקן)
    ואפילו אין לו חוש הומור משובח (כמו לשאקיל)

    ובנוסף לכל אי אפשר לבוא אליו בטענות כי ניפחו לו את הראש עם זה מגיל בית ספר…. שמופלא שהוא לא קרס רגשית להרס עצמי…..

    לסיכום – שחקן מעולה בכל סטטיסטיקה
    אבל למלחמה כנראה נבחר לצאת עם מישהו אחר….

    1. מתן גילור

      28 יונ 2015 10:21:24

      כותבים הרבה על העניין הפיזי, אבל זה שילוב של פיזיות עם כישרון. הרי יש בליגה כרגע לפחות 30 שחקנים חזקים ממנו, לפחות 20 שקופצים גבוה יותר ולפחות 5 שגם חזקים ממנו וגם קופצים גבוה יותר.

          1. יונתן שגב

            28 יונ 2015 14:37:04

            אף אחד מאלו לא קופץ טוב יותר מלברון, חוץ מגריפין ואולי (אולי) הווארד. אם מסתכלים על ה״vertical leap" שלהם הרי שלברון טוב משניהם, אבל הם היחידים שלדעתי כן, אולי, קופצים גבוהה ממנו וגם חזקים ממנו. לגריפין יש גם חיסרון של מוטת ידיים ממש קצרה…

  13. עגל

    28 יונ 2015 10:33:52

    איזה טור מעולה ומושקע, מתן כל הכבו ותודה רבה !
    כשמסתכלים על משחקים ישנים ורואים את בירד וגדולים אחרים זה קצת מאכזב לעומת המשחקים היום שהם באוקטן גבוה. מידן צודק שלבירד היתה קלאסה שאין ללברון, ובירד הוציא מהגוף שלו את המקסימום שהיה יכול, הוא היה קוסם.
    כמו לברון לא היה ולא יהיה, זה השחקן המושלם לבנות עליו קבוצה וביתר שאת קבוצת-טלאים של חלקי חילוף, כי הוא נותן למאמן הכי הרבה אפשרויות של הרכבים שונים על המגרש.

    1. גיא

      28 יונ 2015 10:56:23

      אתה יודע מה היה לבירד שאין ללברון?

      אני זוכר שצפיתי ב-METV בפיינלס של 86'.
      יוסטון של תאומי המגדל נגד הסלטיקס הגדולים.
      והייתי ממש בעד יוסטון (כזה אני, תמיד בעד האנדרדוג)
      וכאשר צפיתי בבירד – הוא עורר יראת כבוד. ראית גם שהקבוצה היריבה חוששת ממנו.
      כאשר המשחק לקראת סופו, והכדור אצל בירד- ידעת. ידעת שזה אבוד. בירד ימצא את הדרך לנצח, וזה בדיוק מה שהוא עשה.
      אני לא חושב שלברון מעורר את תחושת יראת הכבוד שכל כך מעט שחקנים הצליחו לעורר אצל היריבה, ואצל האוהדים.

      3. אשך טמיר המקורי

        28 יונ 2015 12:00:29

        אני חייב להדגיש את הנקודה הזאת.
        לא רק שלברון לא מעורר בי יראת כבוד כאוהד הקבוצה היריבה, הוא מעורר בי חוסר כבוד וכמעט תחושה ש"אני סומך עליו" שיפשל כשזה יגיע לקראנץ' טיים.
        שיתקע את ההתקפה, יעשה תוקף, יאבד, יחטיא זריקה קשה ומאולצת או שלשה כזאת.
        כשזה נכנס לו מדי פעם אני כמעט מופתע כל פעם מחדש.

        עוד דבר שחייבים להפריך זה המיתוס שהוא עושה את השחקנים שסביבו טובים יותר.
        הוא לא.
        בירד עשה את זה. מג'יק. גם ג'ורדן בדרכו (ניצול מקסימלי של יכולתם ודחיפתם בעזרת כוח רצונו).
        לברון ממש לא. השחקנים הופכים סטטיים לידו. מאבדים מזהותם ומיכולתם. דורפן הגדיר זאת היטב – שתלטנות.

        מספר האסיסטים ממש לא משקף את הדינמיקה הזאת.
        הוא משקף את זה שהוא מחזיק בכדור כל כמעט כל התקפה, כל ההתקפה, והדרך היחידה שהתקפה מסתיימת היא או בזריקה שלו או במסירה לזריקה מיידית (בגלל חוסר תנועה וחוסר זמן בשעון).
        ברור שאף שחקן אחר לא יוכל להשיג אסיסטים בהתנהלות כזאת (ואז הוא הולך ומתבכיין בתקשורת שיש לו יותר אסיסטים מלכל שאר הקבוצה יחד).

      4. עגל

        28 יונ 2015 12:43:26

        זה נכון מה שאתה אומר אבל אני חושב שמה שהשחקנים בליגה חושבים עליו שונה מאוד ממה שאנחנו אוהדי הכורסא חושבים. אנחנו מושפעים מכל המסביב בעוד מי שהיה צריך לשמור על לברון פעם אחת בלבד עבר כזאת טראומה שהוא מתחיל להעריץ אותו.

  14. captain beefheart

    28 יונ 2015 11:58:14

    עוד מאמר לפנתיאון האתר. סחתין!

    את משנתי על ה"מורשת" של לברון כבר פרשתי כאן (בתמצית – לא אוהב את הקדמת ההיסטוריה. זה כמו לפנטז על הסיגריה שאחרי כשהדייט בעיצומו).

    ובכל זאת קראתי ונהנתי והחכמתי עד כדי שאוכל לקבוע – לברון אכן ענק ועצום כי עם המספרים אין להתווכח. אם רק היה גם צנוע, זה היה ה-real deal.

    בכל פעם שאני שומע אותו אומר עוד I, my, me ובעיקר leadership אי אפשר שלא להיזכר במייקל. הרוצח בשורטס חצב את מקומו לפסגת הנצח בלי הביטויים הילדותיים האלה.

  16. מאוריציו

    28 יונ 2015 13:42:25

    איזו השקעה, כיף שלקחת את הדברים לכזאת רמה.
    הפנייה שלכותבים שונים בשיח הספורט הציבורי נהדרת.

    5 הסנט שלי: (זה דיון שכבר נשחק עד דק כמובן) אי אפשר באמת להשוות בין שחקני כדורסל בתקופות שונות. אני מעדיף לשבת ולהינות מההופעה (צעיר מידי כדי לזכור הופעות של בירד בלייב).
    אני יכול להגיד שבזמן שאני צופה בלברון, אני מרגיש את קנה המידה ההיסטורי, ובו בזמן פשוט שונא אותו (אישיותית). הסיבה לכך היא ששחקן כדורסל הוא עסקת חבילה, ונורא קשה להפריד בין האהדה ה"ספורטיבית-מקצועית" לבין היכולת להזדהות עם מושא האהדה.

  17. רועי ויינברג

    28 יונ 2015 13:59:51

    מאמר מעולה, לברון באמת שחקן בסקאלה היסטורית, והמאמר הזה מראה את זה בצורה טובה מאוד, למרות שאני מסכים עם קפטן ביפהארט בקשר לזה שכדאי פשוט להנות מהגדולה שלו במקום להשוות אותו כל הזמן לאנשים אחרים, אבל כל אחד עושה את זה בכל תחום (בין אם מדובר במוזיקה, אומנות ושות').

    אהבתי את הקטע שהפנת שאלות למומחים, ויותר את זה שגם מנחם וגם מידן שם.

  18. אוהד ס"א

    28 יונ 2015 14:00:38

    הרבה כבוד למר ציפורי (ולכותב המאמר)
    איך אמרו לברון מבחינת כדורסל טוב יותר. מבחינת מנהיגות, אישיות ואוח המשחק לא מצליח לגרד ללארי את קצה הציפורן.
    לארי היה בליגה קצת יותר מעשור, אבל אחרי הפציעה זה כבר לא היה זה. הסוף היה קשה לצפייה לראות אותו שוכב על הפרקט מחוץ למגרש נאנק מכאבים.

    ושלא תבינו אותי, לארי בירד לא היה איש נחמד (ברמות האלה אין הרבה אנשים נחמדים). היו לו את השטויות שלו מחוץ למגרש.

  19. IDO

    28 יונ 2015 14:23:27

    Loved the post!

    Not a big fan on nostology,
    today's game is faster and stronger and with much more sets.

    I never liked Labron. did not approved the support team comments. did not like the decision, and did not like the full take over of the cavs iver Blatt.

    having said that, he is by far the best player of the 21st .

    with a more "attractive" personality he would have taken the MVP of 2014 and 2011. and of course he was robed from final MVP this year.

    in my book already a top 5 player. ahead of Duncan and shaq/kobi wit larry behind him

  20. or-k

    28 יונ 2015 14:29:31

    נראה שאתה לא יכול לקבל את העובדה שכדורסל הוא לא אוסף נתונים וסטטיסטיקות אלא הרבה מעבר לזה. אנחנו לא מעריצים להקה מסויימת כי הגיטריסט מנגן הכי מהר או הכי מדוייק או הכי 'יפה' אלא כי אנחנו אוהבים את מכלול ומתחברים אליו ברמה הרגשית
    אתה יכול להמשיך לנפנף בנתונים האפקטייבים של לברון (כפי שאתה ואחרים מרבים לומר) אבל זה לא ישכנע את מי שלא מתחבר אליו. וכן, חלקנו לא חושבים שהוא השחקן הכי מוצלח על המגרש אף שיש לו יחס כזה או אחר (אסיסאטים איבודים למשל) שהוא טוב משל ג'ורדן. זו לא מהות המשחק בעיניינו.
    למה אתה מרגיש צורך לשמש כפרקליט השטן זה לא מובן. השטנה אליו לא עוברת כל גבול, וזה לא שמישהו נסע לאקרון והוציא את הבלו פרינט של הבית שלו כדי לתכנן מארב.
    אנחנו לא אוהבים את האיש. מבחינתו האישיות הדוחה שלו, האגואיזם, ההצהרות המיותרות, התוקפנות כלפי חבריו לקבוצה על המגרש ומחוצה לו מספיקה לנו. לא אהבנו אטותו לפני קליבלנד ולא נאהב אחרי.
    כמו שאני לא אוהב נניח שחקן שהוא גבר אלים, ראה מקרה קיד, ככה אני לא אוהב אותו ואת אישיותו הדורסת. תקבל את זה בהבנה ותפסיק להתנצח בעניין שלו כל הזמן, כי זה לא דיון אלא התנצחות תמוהה.
    לא אוהבים אותו, היינו מרכיבים שבע חמישיות ראשונות לפני שהיינו משבצים אותו ולא הוא לא גורם לשחקנים לפרוח אלא לברוח.

    1. מתן גילור

      28 יונ 2015 14:38:14

      אני אתעלם מהחלק גס הרוח של תגובתך (שגם מלא בהמון הנחות מנותקות לחלוטין מהמציאות לגבי, אבל אין מה לצפות מאדם שמתבטא באופן הזה להתייחס לנכתב ולא לכותב) וגם מהרצון לכתוב בשם קולקטיב פיקטיבי כלשהו, ופשוט אכתוב לך מה שתכתבי היום למישהו אחר בבלוג שלי:

      " שמע, אתה בעצם אומר משהו בסגנון "אין לי נתונים להוכיח את טענתי, אבל הם לא נדרשים לעניין. יש פה משהו מעבר, שלא בטוח שניתן לכמת למילים, ואני קורא לו "גדולה" אולי גם "קלאסה" שייך פה לעניין. כשאני רואה את השחקנים האלה לעומתו אני פשוט חש שמבחינתי הם גדולים יותר" (ותקן אותי אם אני טועה).
      הטענה הזו היא סופר-לגיטימית (בלי ציניות), פשוט אין לי שום יכולת להתמודד איתה. היא מעקרת דיון (וזה בסדר גמור), כיוון שהיא סובייקטיבית לחלוטין.
      ברור שבכל הדירוגים הללו יש מימד סובייקטיבי, אבל מי שאומר שבארקלי (סתם דוגמא) יותר גדול, מרחיב את העניין הסובייקטיבי לרמה כ"כ גדולה (כיוון שג'יימס גובר עליו הם בנתונים האישיים, לרבות תארים, והן בנתונים הקבוצתיים, לרבות תארים) שאין כבר מקום לטיעונים לוגיים."

      אתה בעצם אומר: "ראיתי, אז אני יודע, ואתה, שחושב אחרת, אינך אדם רציונאלי בשל כך."

      על זה אני עונה – כדורסל הוא ענף שניתן באחוזים גבוהים מאד להסתמך בו על המספרים (פחות מכדור-בסיס למשל, אבל הרבה יותר מכדורגל). אין בעיה לטעון אחרת מהמספרים, אבל חזקה (שניתנת לסתירה) שאפשר למצוא לטענות תימוכין מספריים. אם אתה כופר בחזקה הזו, חובת ההוכחה (שלא ברור לי בדיוק איך מממשים אותה) היא עליך ולא עלי.

      1. or-k

        28 יונ 2015 14:56:45

        אתה רק מוכיח את הטענה שלי שנקודת המוצא שלך היא שונה. אתה אדם של מספרים כנרא נסמך על סטטיסיטיקות, אחרים לא.
        אתה לא יכול לכפות לוגיקה על האהבה לספורט. גם אם שחקן מסויים ילקע ב-90% מהשדה ויתנהג כמו לברון כמישהו תוקפני ושתלטן, אני לא ארחוש חיבה לשחקן הזה.
        אתה מנסה לגרור את הדיון לזירה משפטית, אבל אין צורך לסתור חזקות כי ישנה חזקה חלוטה לפיה ספורט כולל רכיב רגשי שאיתו לא תוכל להתווכח, אף שאתה מאוד מעוניין לעשות זאת.
        פשוט תקבל את העובדה שיש עמדה מנוגדת, אץה לא חייב להסכים איתה.

        1. מתן גילור

          28 יונ 2015 15:14:06

          אני לא גורר כלום לשום דבר והתייחסתי לזה (למרות שאתה מתעלם). זכותך לחשוב אחרת על סמך הרגשות ששחקן X או Y גורמים לך. אני פשוט לא מבין – אם זו הטענה שלך – למה אתה פוסל הרגשות שונות? הרי אם כל מה שחשוב זה רק ההרגשה, אין כל בעיה שפלוני יטען שמבחינתו גל מקל גדול ממייקל ג'ורדן. לך אין שום זכות להתעמת עם הטענה הזו, כיוון שחיבה היא מה שחשוב ויש רכיב רגשי שהוא בעצם הדבר שהכי חשוב.
          אז לתחושתי גל מקל הכי גדול אי פעם ותכלס אין לך שום אפשרות לסתור את הטענה הזו.

        2. Berch

          28 יונ 2015 16:03:16

          אויש תנוח
          בכלל לא ברור מה אתה רוצה. הוא מראה לך סטטיסטיקות (שדרך אגב לא הוא אסף) ואתה צולב אותו במילים מושחזות ?
          אנחנו מבינים שאתה לא מתעניין בסטטיסטיקה אלא אתה איש של אהבה… לא אוהב לברון וזהו
          ושלא נבלבל אותך עם עובדות !!!!

          אבל תבין שיש אנשים שחושבים אחרת. אנשים רגילים…. לא פרקליטי השטן.
          אה, ותפסיק לדבר ברבים… זה עושה אותך יותר גדול או צודק.
          גם אני לא אוהב את לברון, אבל לא מכליל עצמי באלו שאתה מתיימר לייצג.
          ותחייך קצת 🙂

  21. מנחם לס

    28 יונ 2015 14:29:45

    היי מהגולף של מכסיקו.
    כיף לדעת שאפשר לצאת לחופשה לשבוע והאתר ממשיך לבעוט בלעדי, טוב יותר מאשר איתי. אבל מאחר ואני הבעלים, לא תצליחו להיפטר ממני.
    אחכה כמה שעות כדי שלא יהיה קונפליקט ואז אכניס את לארי בירד לשם השוואה.
    הדבר היחידי שלברון יהיה זקוק לו כדי להחליף את לארי בהר רשמור זה עוד שתי אליפויות.

  22. איל

    28 יונ 2015 14:46:49

    נפלא, מתן. כל הכבוד.
    קצת חסרה לי פה הביקורתיות. ללברון יש מספיק אנשים בתקשורת שכותבים לטובתו מבלי קשר לדבר (וגם ההפך כמובן). בתור אחד שכותב בשביל הכיף בלבד, אין סיבה לקחת צד באופן כל כך גס. אבל זו בחירה שלך כמובן.

  23. י

    28 יונ 2015 15:02:31

    מקווה שיש תואר בכדורסל – מבחינתי קיבלת פרופסורה.
    קטונתי מלהשוות .
    לא רציתי שלברון יזכה – כי יש אולי יותר מהכל.
    כנראה שצריך להינות ממה שהוא עושה למרות אי הרצון שלי שייזכה

  25. לחם מטוגן

    28 יונ 2015 16:04:22

    מתן מתן מתן.. בחיית ראבק איך אתה יכול להשוות את לברון לבירד?
    כתבת באמת יפה ומרגש על לארי ומה גרם לך
    להעריץ אותו כול כך, ומיד אחר כך זנחת את כול הרומנטיקה לטובת הסטטיסטיקה היבשה של לברון.. סליחה אבל בעייני לברון לא נמצא בליגה של בירד ג'ורדן ושות. כמו שאשך כתב, לברון לא עושה את השחקנים סביבו ליותר טובים והתחושה שאני צופה בו היא יותר של
    ONE MEN SHOW

  26. captain beefheart

    28 יונ 2015 16:40:35

    האיזכור של ברקלי העלה לי עוד תובנה לגבי לברון.

    800 שנה אחרי שברקלי נגע בכדור אנשים עדיין זוכרים אותו, מתגעגעים אליו, קוראים לו "האציל" וכל זאת בלי שיש לו אפילו אליפות אחת.

    כי ברקלי הביא אופי שהוא כל הניגוד ללברון. משועשע במקום חמור סבר, בעל חוש ביקורת עצמית במקום רס"ר. בקיצור – FUN במקום דודה פולניה שהדבר הכי חשוב בחייה הוא "את מי אפשר להאשים".

  27. שגיא נאור

    28 יונ 2015 17:23:00

    מתן, טור נהדר. חייב להגיד שני מהסולדים מלברון והבעיה של כמעט כל המגיבים זה חוסר היכולת להפריד בין הסלידה מהאופי והסגנון לבין היכולת והגדולה. לברון טוען רגשית את הציבור (במקרה שלו זאת לא מחמאה) ולכן קשה להישאר אובייקטיבים בשאלה הילידה שחשובה בהקשר של הפוסט שלך.

  28. נתן גולד

    28 יונ 2015 17:55:29

    אותי מצחיק כל האלה שטוענים שלברון עושה הכול בלי צוות מסייע.

    אנשים כל כך מהר שוכחים שלברון הוא אחד השחקנים היחידים בהיסטוריה שבחר בעצמו את הקבוצה שלו.

    אנשים שוכחים שרק עם הקבוצה היחידה הזאת הוא הצליח לזכות באליפות שמלבדו היו שם שתי שחקני היכל התהילה שאחד מהם הוא אחד השחקנים הטובים בהיסטוריה בעמדה שלו ושניהם היו שחקני מקסימום כשהם הגיעו למיאמי.

    אני מסכים שההופעה שלו בגמר הייתה היסטורית ברמות ג'ורדניות אבל עד שלברון לא יזכה אליפות בקבוצה שהיא לא מיאמי היט של ווייד ובוש הוא בעיניי מסתובב עם כוכבית גדולה מאוד על גבו.

    2. מתן גילור

      28 יונ 2015 18:07:39

      גם ללארי יש כוכבית בגלל מקהייל ופאריש? לג'ורדן בגלל פיפן? לשאק בגלל קובי ולהפך? שלא לדבר על מג'יק, קארים וורת'י או ווסט, צ'מברליין וביילור.
      אין שום כוכביות.

      1. נתן גולד

        28 יונ 2015 18:21:08

        המקרה שונה עשרת מונים. לא שמעת אותי מתלונן על אירווינג ולאב ביחד באותה קבוצה. המקרה של ההחלטה היה יחיד ומיוחד, שאני זוכר לפחות בה שחקנים טובים מאוד מתכננים ביחד ליצור מעצמת על. בירד הגיע לאן שהגיע והיה לו גם מזל גדול כנ"ל מג'יק אבל בירד לא בחר את השחקנים שאיתם שיחק בתקווה שיהיה מעצמה היסטורית.

        1. יניב

          28 יונ 2015 19:24:15

          עוד נקודה שתמיד משום מה נוטים לשכוח היא שבזמן מג׳יק ווב ירד הליגה הייתה קטנה יותר ויותר שחקנים איכותיים התרכזו בפחות קבוצות. מג׳יק נאלץ להתמודד מול בידרו ההיפך וזה עוד לפני שדיברנו על שאר הקבוצות שהיו הרבה יותר חזקות. לברון יוצר לו שלישיית סופרסטארים שבכל הליגה מקסימום יש 2 סופרסטארים בכל קבוצה

          2. איל

            28 יונ 2015 19:47:53

            מתן, ביילור פרש במהלך עונת האליפות של הלייקרס ב-1971-72. חוסר התרומה שלו התבטאה באופן סמלי בכך שהמשחק הראשון שלהם ללא אלג׳ין היה גם הראשון ברצף 33 הניצחונות שהוא עודנו הרצף הארוך בהיסטוריה.

          5. נתן גולד

            28 יונ 2015 21:32:57

            אני חוזר ואומר זה לא העניין של קבוצת הכוכבים. קבוצות כוכבים היו ויהיו, גם קליבלנד היא כזאת, למרות שבפלייאוף היא סבלה מחוסר מזל. הבעייה שלי הייתה מאיך שמיאמי נוצרה ואני חושב שאם לברון ייקח אליפויות רק במיאמי, בקבוצה שנוצרה בחטא לטעמי (זה עניין סובייקטיבי אבל זו דעתי), יהיה עליו כוכבית גדולה. הכוכבית היא לא בשל יצירת קבוצת הכוכבים אלא בשל הדרך ליצירת קבוצת הכוכבים הזאת.

  29. avri

    28 יונ 2015 18:01:02

    יופי של פוסט. כולם נתפסים פה להשוואה ללארי בירד, אז כמובן שגם אני אעשה זאת. גם אני גדלתי על לארי בירד, וגם אני חושב, כמוך שלברון הוא שחקן היסטורי. כל השוואה בין השניים זה כמובן משחק בנדמה לי, אז נדמה לי שאם הייתי בונה קבוצה מאפס, לארי היה הבחירה הראשונה שלי לעמדת הסמול (ויש מצב גם שהוא היה הבחירה הראשונה שלי נקודה).
    למרות הדמיון בעמדות ובגודל, הם שחקנים מאוד שונים, ואני לא אחדש בזה כלום. אבל לארי היה מנהיג ענק, הוא היה חכם בצורה בלתי רגילה ובעיקר מאוד יצירתי. הוא היה אבן הפינה של קבוצה שלדעתי היתה הכי טובה בהסטוריה, ויותר מזה, לדעתי הוא זה מי שעשה את הקבוצה הזו לטובה בהסטוריה. מנחם אמר, ובצדק, שלברון היה לוקח באחד על אחד, אבל לארי הוא מי שידע לקחת את הקבוצה שלו יותר גבוה.

  31. דור בלוך

    28 יונ 2015 19:14:53

    ממש נפלא, לא הסכמתי עם אף מילה, אבל סחטיין 🙂

    וברצינות, חמישיהי שלישית, הרבה תלוי במקרה יקרה עכשיו בישורת האחרונה בקריירה שלו, אם יתרסק זה יצבע את הקריירה באור אחר, אם יזכה באליפות באק טו באק עם קליבלנד יעבור את לארי לג'נד.

    כל דבר באמצע פתוח לפרשנות

  32. אוריאל

    28 יונ 2015 19:32:23

    מתן תודה רבה על פוסט מצויין ומלמד מאוד

    רק שאלה מרפה הבנה שלא מצאתי לה התייחסות בפוסט ( אם אינני טועה)
    הפוסט בודק סטטיסטית את כל הפרמטרים ההתקפיים אולם לעניות דעתי ראוי לבדוק שחקנים בקליבר הזה גם ביכולות הגנתיות
    שאלות שעלו לי במהלך הקריאה
    עד כמה ניתן היה לחסל הגנתית את שאר הגדולים שהוזכרו כאן?
    ( כמו לדוגמה מה שעשה לו קוואי בשנה שעברה )
    עד כמה לברון מסוגל לקחת שחקן ולחסל אותו בהגנה?
    אני אקח כדוגמה רבע שלם באחד המשחקים העונה שלו נגד יוסטון שהוא והארדן שיחקו במשך רבע שלם אחד על אחד ונראה לי לפי מה שראיתי שלברון הפסיד לא זוכר אם במשחק עצמו אבל בוודאי בקרב האישי.
    אין ספק שהוא שחקן הסטורי בכל קנה מידה וקטונתי מלהביע דיעה בעניין

    1. מתן גילור

      28 יונ 2015 19:44:43

      אפשר להתייחס גם לפן ההגנתי. אין לו מה להתבייש בזה, החל מבחירות לחמישיות ההגנה, דרך היותו אחד מ-10 השחקנים שחטפו הכי הרבה בהיסטוריה של הפלייאוף וכלה בחסימות זכורות כמו על ספילטר או רוז.
      מניח שיש מדדים מתקדמים שבוחנים זאת, אבל לא רציתי להעמיס עוד על מאמר בלאו הכי עמוס מאד.

      1. אוריאל

        28 יונ 2015 20:50:10

        אני לא מכיר את השקלול של % אפקטיבי אבל נראה לי שקוואי קיבל MVP על ההצלחה שלו בשמירה על לברון לא פחות מאשר על ממוצע הנקודות שהיה לו בסדרה

    3. עגל

      28 יונ 2015 22:27:02

      א. קוואי לא חיסל אותו בשנה שעברה.
      ב. במשחק שאתה מתכוון אליו היו רגעים שבהם לברון והארדן שיחקו משחקי אגו וברגעים ארוכים לברון עצר לגמרי את הארדן.

  33. אלון

    28 יונ 2015 19:58:28

    אני חושב שצריך לגשת לכל הדיון הזה מזוית שונה לגמרי, מעבר לכל הסטטיסטיקות, השיאים והתארים. השאלה שצריכה להישאל היא:
    בהנתן מצב דמיוני בו אתה ג'נרל מנג'ר של קבוצה ויכול לבחור כל שחקן משחר ההסטוריה בשיאו ובכך להרכיב חמישייה שתגרוף הכי הרבה תארים. האם לברון נמצא בחמישייה הזו?
    לעניות דעתי, אם תסקור את השאלה הזו בקרב חובבי NBA מעל גיל 30 תגלה שהתשובה היא לא ב-90% מהמקרים.

    1. מתן גילור

      28 יונ 2015 20:40:05

      לא מסכים. הרבה יותר משמעותי לקביעת איזה שחקן היית לוקח ועכשיו מתחיל לבנות קבוצה. אם יש לך כבר את מייקל ומג'יק, אתה מחפש מי שיהיה יותר טוב כסייד-קיק וישתלב במרקם.
      בסופו של דבר, רוב הקריירה אתה משחק עם עוד כוכב על היסטורי במקרה הטוב. בטח שלא עם עוד 4 בחמישייה.

  34. bobby

    28 יונ 2015 20:21:44

    מתן – כתבת יפה מאוד.
    במיוחד עניינה אותי הנקודה הראשונה שכתבת, בנוגע לגמרים – שאם מסתכלים על הפסד בגמר כ"מדליית כסף", פתאום זה נראה קצת אחרת.
    וואלה, מאז 2007, האלופה מהמזרח היא כמעט תמיד קבוצה של לברון (מלבד הפוגה קלה של הטריו מבוסטון ואורלנדו עם דווייט בעונת שיא שלו), ועושה רושם שקיים סיכוי גדול שהן ימשיכו להיות קבוצות של לברון עד סוף העשור (אלא אם כן הוא יחליט מתישהו שהוא מגדל ביצים ועובר לקבוצה במערב 😉 ).

    מה גם, ש-2 מתוך 4 ההפסדים שלו, הם כאלה שאפשר למחול לו – מן הסתם אני מתכוון להפסדים שלו עם קליבלנד.
    ב-2007 באמת שלא היה להם מה למכור מול הספרס. לברון עוד היה ילדון, ובקבוצה מסביבו לא היה איזה סופרסטאר בולט נוסף שיוכל לקחת ממנו את המעמסה.
    והשנה, לאור הפציעות של קיירי ולאב, שוב פעם לברון הגיע למצב שהוא בודד במערכה מול קבוצה מעולה ועמוקה. נכון – כל השחקנים בקליבלנד, ובראשם דלי, נתנו את כל כולם על הפרקט. אבל אי-אפשר להשוות את האיכות של הסגל של הקאבס נטולי קיירי ולאב לזה של הווריורס. ובכל זאת – לברון נתן סדרה מפלצתית, וניצח 2 משחקים (והיה כל-כך קרוב לנצח משחק נוסף…).

    האם הוא "הר רשמור מאטיריאל"? קשה להגיד עדיין, נצטרך לראות מה הוא יעשה ב-4-5 שנים הקרובות כדיי להחליט סופית.
    לדעתי, השנה, עם החזרה לקליבלנד + הפלייאוף המעולה שנתן, אז יש מצב גדול שהוא עלה על השביל שמוביל לכך שייחשב כאחד מהגדולים ביותר, מה שבתקופה שלו במיאמי לא העזתי (או לא רציתי) לחשוב.

  35. שי אבן צור

    28 יונ 2015 20:22:18

    מתן, במילה אחת – וואו!
    מסכים עם כל מילה. גם בעיני לברון הוא שחקן היסטורי ואני אפילו מוכן להסתכן ולומר שבסוף הקריירה יש מצב שההשוואה למייקל לא תהיה מופרכת

  37. אהרון שדה

    28 יונ 2015 21:58:51

    מתן תודה רבה על מאמר נפלא.
    מקווה שתספיק לקרוא גם את זה.
    איני חושב שיש מי שחולק שלברון שחקן היסטורי .
    הוא שנוא בעיני כי
    1. הוא לא היה אמיץ מספיק לבנות את הקליבלנד לזכייה בתואר …נכון המנהלים שלו לא עשו לו את החיים קלים ולא הביאו פקטורים משמעותיים (הפוך מהשנה אגב ..שבתאוריה היה את לאב וקיירי ).
    ובכל זאת קובי לא ברח ,טים לא ברח ,מייקל ,לארי ומג'יק לא ברחו …קארים ברח אחרי שלקח אליפות ,אלג'ואן נשאר ולקח.
    גם כאלו שלא לקחו ידעו להישאר בקבוצתם יותר מעשור כמו סטוקטון ומלון שנשארו ביוטה כמעט עד השקיעה…אפילו קווין גרנט נשאר כמדומני עשור במיסוטה.
    לברון ברח ולא באמת נתן צ'אנס לקליבלנד …אמנם בחזרה או כיפר על כך במשהו …אבל

    2. הוא ניסה ומנסה להיות יותר גדול מהמועדון .הזלזול הזה בבלאט זה משהו מקומם (לא בהכרח בגלל שהוא משלנו ) אלא הוא מנסה להראות שהוא הגדול מכולם …אני ראיתי אותו במסיבת עיתונאים עם ג'י אר סמית וראיתי איך הוא לוקח פטרונות מוגזמת …על מי שהוא כאילו חבר שלו וזה היה מוגזם ומקומם.

    בקיצור קצת צניעות וענווה לא היו מזיקים לו ..כשרואים את הפרגון של דאנקן או קרי מבינים שיש לו עוד לאן ללכת.

    3. נעבור לצד ההישגי .

    6 גמרים זה מכובד אך איני בטוח ש 2 אליפויות +4 גביעים עדיפות על נניח 3 אליפויות ובטח לא 3 אליפויות +סגנות.

    אבל זה לא רק זה .
    אמנם זה 6 גמרים וזה דבר מכובד עד מאד …אך לא ניתן לזלזל למשל
    בדברים הבאים.
    א. המזרח חלש באופן מהותי מהמערב …רואים זאת לאורך שנים ברצף המערב מנצח כ 65 אחוז מהניצחונות במשך כמה שנים.
    בנוסף קבוצה כמו ס.א עפה השנה בסיבוב ראשון במערב …אין באמת סיכוי שזה היה קורה לה במזרח .

    ב. ההצלחות במיאמי נבעו מ"שבירת כללי המשחק"
    והוא נעזר (על הנייר …גם אם לא תמיד בפועל) בשני כוכבי על הראשון טופ 5-10 והשני טופ 10-15.
    הוא בעצם אמר כאילו הוא לא יכול לבד…ואחרי שהם עזרו לו להביא צמד אליפויות הוא כאילו בא ואמר אני המלך ואני ואני ואני .
    וזה מקומם מאד …כי הרי ראינו אותך לפני כן.

    4. נעבור להשוואה "הפוליטית "
    אכן לעיתים רבות נראה שהבן אדם עסוק בתדמיות ובאינטרסים ולכן כשאתה מתנהל כמו פוליטיקאי אל תתפלא שאתה מקבל יחס של פוליטיקאים.

    5. בצד הסטיסטי דיברת למשל על 20,5,5 בעיני זה יפה אבל בסוף זו עוד סט' ובמקרה אני זוכר עוד איזה שחקן מסקרמנטו שעשה זאת ולא הגיע כ"כ רחוק.
    לכן אתה נבחן בהישגים ובעיקר הישגים בקבוצה שבחרה אותך.
    שם לברון עומד על 2 גמרים כמדומני ב 9 שנים …לא מאזן להתפאר בו בטח לא היסטורי (סטוקטון ומאלון עשו זאת בתקופה קצת יותר קשה)
    בקיצור לברון עוד צריך לקרוע כמה זוגות.

    ואחרי כל זה אני בהחלט מסכים איתך שההופעה שלו בגמר הייתה מדהימה …ולקילבלנד לא באמת הייתה ברירה.
    ההפסד המכובד הזה בהרכב כ"כ מקרטע נובע קודם כל מכך שלברון נתן תצוגת שיא יוצאת דופן וכן בזכות מאמן שעשה כל מה שהוא היה יכול בכדי להפתיע את הצד השני.
    ומסדרה חץ צדדית של 0-4 מהדהד קיבלנו גמר צמוד ומעניין.

    לכן בשורה התחתונה …כתבת עוד אליפות פחות אליפות זה לא מה שישנה…אבל לדעתי אליפות בקליבלנד דווקא בקליבלנד משמעותית מאד למורשת של לברון.
    במובן זה אליפות אחת בקליבלנד שווה מבחינתי יותר מ3 אליפויות (לפחות) במקום אחר.

    1. מתן גילור

      28 יונ 2015 22:15:02

      אשתדל להתייחס בקצרה:
      1. כל מי שבא לליקרס/בוסטון בכלל לא בדיון. זה הריאל מדריד/ברצלונה של ה-NBA (בהיבט של הצ'מפיונס נניח ולא ספרד). קבוצות שבמוקדם או מוקדם יותר ידעו לבנות סביב שחקן היסטורי קבוצה לאליפות. בטח כשיש שם כמה שחקנים היסטורים. דאנקן הגיע למועדון בטופ של הליגה בגלל טנקינג. לברון הגיע לפח אשפה. ג'ורדן זה ג'ורדן ולברון לא ג'ורדן. וכמובן שגם לג'ורדן הביאו עזרה גדולה יותר. אני למשל לא חושב ששאק עם 4 אליפויות נופל מחאכים, רק כי הוא עבר קבוצה (ועוד לפרנצ'יז כמו הלייקרס, שהוא גדול ממיאמי בכמה מידות).
      2. מסכים. מצד שני הוא גם מגיע עם JR לפני כולם לאולם, אם לאחרון מתחשק לזרוק קצת יותר.
      3. א. הנתונים שלך שגויים לדעתי. המערב חזק בהרבה מהמזרח וס"א בהחלט לא היו מודחים בו בסיבוב הראשון. עם זאת, היו שנים שפלייאוף מזרח לא היה קל יותר וזה מה שחשוב (הרי זה לא באמת משנה מה עצמתה של הקבוצה מספר 10, קצת לעניין המאזן הסופי). נניח ס"א בשנת 2013 שעברו פלייאוף די קליל עם ג"ס הפצועה וממפיס שניצלו פציעה של דוראנט כדי לעבור את OKC. באותו זמן היט הקיזו דם מול שיקגו ואינדי. אבל בגדול, אין ספק שהמערב חזק מהמזרח כבר כמה שנים טובות.
      ב. נכון חלקית, אבל אל ניכנס לניואנסים. אני עדיין חושב שזה טרם לו יותר היסטורית מאשר פגע בו, נוכח התוצאות שהושגו, אבל זו כמובן ספקולציה.
      5. טיריק אוונס, אבל הוא לא המשיך בקו הזה. גם הוא נתן עונת רוקי מאד מרשימה ומגוונת. בסופו של דבר בודקים את המצטבר לאורך הקריירה.
      מלון וסטוקטון לא עשו זאת מול קבוצות טובות יותר מבוסטון של הביג 3 או דטרויט של הוואלסים. ובהחלט שהיתה להם קבוצה טובה בהרבה מקליבלנד. דורנאט עומד עכשיו באותה סיטואציה. בוא נראה מה יבחר בקיץ הבא ואיך זה ישפיע על הקיירה שלו. אני מניח שגם דיוויס יגיע לצומת הזו.
      לגבי אליפות בקאבס – ההימור שלי שלא תושג. אולי עוד כמה שנים כשחקן משלים לקיירי בשיאו ועוד כוכב.

      1. אהרון שדה

        28 יונ 2015 22:44:46

        שמח שקראת.
        את הלייקרס /בוסטון נשאיר רגע בצד.
        מה עם תומאס ?
        מה עם רובינסון /דאנקן
        מה עם אלוג'אן ?
        נוביצקי ?
        בקיצור מעבר להם ומעבר למייקל …יש מספיק שעשו זאת לא בל.א /בוסטון.

        בהמשך סעיף 1. זה עניין של טעם אבל בעיני זה ששאקיל זנח את אורלנדו עשה אותו (הרבה לפני שנולד לברון השחקן ) פחות חשוב ומשמעותי מטים/האקים.

        3.א זה נכון חלקית .
        בגדול בשנים האחרונות במזרח הייתה קבוצה גג שני קבוצות שיכולה הייתה לסכן את מיאמי …במערב זה לא תמיד ככה .

        המשך 3 .א .
        אתה זוכר שחלק גדול מתקופת סטוקטון /מלון היה שם מג'יק ול.א ?
        אתה זוכר שבחלק אחר שיחקו פיניקס ובארקלי ובאותה תקופה היו גם האקים ויוסטון ?
        את ס.א לקראת הסוף אץה זוכר ?
        וגם בפורטלנד של דרקסלר לא הייתי מזלזל .

  38. אחד העם

    28 יונ 2015 22:10:05

    חזק גדול מהיר שובר שיאים וכו' וכו' .. הכל טוב ויפה, אבל אנחנו מתחברים לשחקנים לאו דווקא בגלל נתונים טכניים.
    לדוגמה: השחקנים האהובים עלי ביותר ( בדור הנוכחי ) הם סטיב נאש ומאנו ג'ינובלי ) הכי רחוקים מהמתואר לעיל, מוגבלים, חיוורים, חלשים פיזית וכו' אבל איזה תענוג לצפייה, כמה פעמים שפשפתי עיניים מעוד מסירה מבריקה של נאש או מאד שינוי כיוון צלופחי של מאנו ( המון! ) כמה פעמים החסרתי נשימה למראה מפלצת פיזית שקופצת גבוה וחזק? ( כמעט ולא ) לברון הוא כריסטיאנו רונאלדו מועצם. כלומר גוף מושלם, יכולת פיזית וטכנית מעולה והרבה כשרון. אבל זהו. שום דבר שיגרום לי לקום בלילה במיוחד בשבילו.
    אניוואי תודה על המאמר.

  39. דרור2

    28 יונ 2015 22:28:13

    הערה לאהרון בנוגע לתקופה הראשונה בקליבלנד – הוא היה שם 7 שנים שבהן השחקן הכי טוב שצירפו אליו היה מו וויליאמס (ולא, שאקיל בדימדומי הקריירה לא נחשב). להגיד שהוא לא נתן להם צ'אנס?

    אין לי דעה לגבי ההשוואה לבירד היות ולא זכיתי להנות ממנו. מסכים לגבי זה שקובי וכמובן שמייקל נתנו את התחושה שאם הכדור אצלם בסוף המשחק הם ינצחו, ולברון לא (סוף משחק 6 מול ס.א. ב-2013 לדוגמא). זאת למרות שסטטיסטית יש לו יותר buzzer beaters משניהם בפלייאוף.

    מסכים לגבי ההתנהלות השחצנית שלו, בטח כלפי בלאט אבל גם באופן כללי. ביחד עם זה, חשוב לזכור שכשמפמפמים לך מגיל כלום שאתה מלך העולם קצת קשה שהשתן לא יעלה למוח. לא מכיר הרבה כוכבים צנועים ונחמדים בסדר הגודל הזה. בעיה נוספת – גם אם הוא יתחיל להיות יותר צנוע אני מניח שיגידו שזה סתם מתוך שיקולים של יחסי ציבור…

    1. אהרון שדה

      28 יונ 2015 22:50:11

      דרור תודה אז סה"כ הוא 2/8 .
      אתה למעשה לא סותר אותי .
      אני גם מסכים שלברון לא קיבל את מה שהיה צריך.
      אבל אני זוכר למשל את קובי שלפני שהוא קיבל את גאסול איים בטרייד …נמאס לו שהקבוצה לא תחרותית ולבסוף הוא זכה בטרייד.
      לברון היה "ילד טוב " לא איים ולא השתולל …אבל באבחה אחת ברח.
      זו לא מנהיגות בעיני זו בריחה מאחריות.
      אפשר להתעקש עשו זאת מספיק (גם מייקל ).
      אפשר גם לוותר אבל אחרי הרבה שנים (גרנט).
      אבל מה שלברון עשה שובר את כללי המשחק .

      בקשר ללארי הוא היה אגדה ואני עוד זוכר את מאמרי הד"ר עליו בזמן אמת…יש קליפים שמראים זאת …לארי הייתה השראה.
      אחד הדברים שאני מאד מצטער עליהם הוא שבזמן אמת הייתי בעד מג'יק והשואו ….כשגדלתי הבנתי כמה אני מתחבר פילוסופית ללארי בפרט ולבוסטון בכלל.

  40. דורון האסטבן

    29 יונ 2015 01:00:06

    מישהו פרץ ל ללל והחליף את בובות הוודו לבובות ברבי
    או דובונים.
    בושה לאגודה תנחומי לאשך מידן יניב ועוד.
    החשוד ששמו כמו שי דורון מנחה וסליחה
    לא ביקש סליחה.

  42. דורון האסטבן

    29 יונ 2015 01:05:53

    מתן, כתבה עשירה מושקעת נהדרת ונפלאה.
    בדיוק חשבתי לאחרונה על המוסר הענק שלברון
    הפך גם עם זה בשבריר שניה של החלטה תוך כדי מעוף
    באוויר. המסירות שלו הם ממש כיפיות לראות,
    במיוחד שזה מפתיע מאד איך הוא מצליח למסור טוב
    כל כך עם 2 שומרים שדוחפים וחוסמים אותו.

  43. דורון האסטבן

    29 יונ 2015 01:11:57

    ח'ברה התגובות פה מצוינות גיא עגל בובי אהרון דובי אשך
    וסליחה הרשימה ארוכה מידי.
    תודה רבה מתן (גם על התגובות) ולכולם באמת שבחים,
    לכתבה אדירה שמשכה תגובות אדירות.
    תודה רבה תבורכ…

    1. מתן גילור

      29 יונ 2015 20:57:14

      קריטריון לא רלוונטי לבחירת שחקן. הרי רוב הקריירה הם לא שיחקו עם גורדן ומג'יק בקו האחורי.
      חוץ מזה שאני מנסה לדמיין את האציל זוכה באליפות ולא מצליח 😉

  46. בעז

    14 יול 2015 15:50:09

    אני אגיב קצת שונה. החל מהשנה האחרונה הפכתי למעריץ של לברון. ולמרבה ההפתעה, ובשונה מרוב התגובות, אני אוהב את האישיות שלו. אני אוהב את המלחמה הבלתי מתפשרת, אני אוהב את האנושיות שבטעויות, אני אוהב את החוכמה בתשובות שלו לשאלות. אני אוהב את הכנות שלו, אני אוהב את החברות שלו לאנשי הקבוצה.
    שהייתי צעיר שנאתי כוכבי על דוגמת מוחמד עלי, מארדונה, מייק טייסון. שנאתי את השחצנות שלהם, את הפה הגדול, את התמיכה במדוכאי העולם (דוגמת הפלסטינים), את השנאה לממסד. כשהתבגרתי הפכתי למעריץ שלהם (גם אם לא אוהב), מעריץ את האומץ שלהם להגיד את דעתם האמיתית, את האומץ להוביל ולהיות סמל לחלשים יותר. אני מעריך את המוסריות שלהם את חוסר ההשלמה עם ההתקרנפות. בסוף דרך אגב הממסד "הרג" אותם.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט