אמש, בתכנית CNN המראיין אנדרסון קופר שוחח עם הסנטור היהודי רון וויידן שהחליט להחרים את נאומו של בנימין נתניהו בקונגרס. הסיבה כמובן ידועה. הבעייה היא איראן. הויכוח התנהל בקשר  ל-"עובדים בסתר על פצצה גרעינית או לא". פתאום רון וויידן אומר לקופר, "איפה מו ברג כשצריכים אותו?".

למי שלא יודע, מו ברג היה המרגל היהודי שרוזוולט שלח לגרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה לוודא אם לגרמנים יש כבר נשק גרעיני או לא. כרגיל, אני מחכה להזדמנויות כאלה להכניס ספורים מהתיבה. אז הנה עוד אחד. ארוך – אבל שווה קריאה!

*******************************

גאון בבייסבול, גאון בפיסיקה, גאון בריגול, קבור בישראל

29 שפות, 19 שנות בייסבול מקצועני
ניו-יורק, 1972

איבו ג'ימה, 1944. הנחתים האמריקאים מגדוד 28 של הדיביזיה החמישית, שפלשו לפני שבועיים לאי, מתחפרים עתה לפני ההתקפה על קיטה ונישי, שתי הגבעות האסטרטגיות. היפנים המגינים עליהן מתחפרים בשוחות כשמרחק של לא יותר מ-300 מטרים מפריד ביניהם ובין היאנקים. מלחמת עצבים. כל צד מחכה שהאויב ממול ימצמץ. ליל השלושה במרס. 2:30 לפנות בוקר.
פתאום נשמע קול ברמה. רמקול. אנגלית לא רעה, מבטא יפני. חייליו של הגנרל קוריביצ'י. "אישה שלכם בבית מזדיינת עכשיו עם שכן". הנחתים רגילים לזה. היפנים מנסים להדיר את שנתם כמה פעמים בלילה, והם אינם מגיבים. ואז, שוב ברמקול, "בייב רות' מסריח"! אחרי חצי דקה, "לו גריג בנזונה!" איש לא מגיב. עוברת עוד חצי דקה ואז, "מו ברג מזדיין בתחת"! עד אותה השנייה הייתה דממת מוות בשוחות. הנחתים מנסים לישון. אבל עכשיו, עם ה"מו ברג מזדיין בתחת", נשמעים קולות של נחתים מהשוחות השואלים זה את זה, "מי לעזאזל הוא מו ברג?", "מי שמע על מו ברג?" רות' וגריג (על שמו נקראית "מחלת לו גריג", מ.ל) הם שחקני בייסבול מהטובים בהיסטוריה של המשחק. אייקונים ממש. אבל מו ברג? מי הוא מו ברג?
ב-1938 נשלחו רות', גריג ומו ברג כ"משלחת רצון טוב" ללמד את היפנים כיצד הגדולים שבמקצוענים משחקים את המשחק שכבש ושטף את יפן, משחק שהיה שם לפופולרי ביותר. מו ברג שיחק אז כ"קצ'ר" (תופס) בוושינגטון סנאטורס, קבוצת הבייסבול של הבירה. ה-O.S.S, שאחר כך היה ל-C.I.A, חיפש אדם מתאים למשימת ריגול ביפן. מו ברג היה האדם המושלם לתפקיד שעמדו להטיל עליו. דירתו שכנה שלושה בניינים מהמשרד הראשי של שירות הריגול; טיפוס מתבודד ללא אשה וילדים; דיבר יפנית כבן המקום, ו"ריגול" היה תפקיד התפור עליו מאז שהיה ילד בן 10 – תמיד טיפוס מסתורי ושומר סוד.
אבל מו ברג היה שחקן אפור בליגת ה-MLB (ליגת-העל האמריקאית), ולמרות שהיפאנים הכירו אותו מביקור קודם ב-1932, ומנאום שנשא בתחנת הרדיו הממלכתית היפאנית ב-1939, ליאנקים בשוחות הוא היה מין "ג'ו שמו" – שם עלום לחלוטין. ברור ש"שחקן אפור" ב-MLB הוא דבר יחסי: מיליוני אמריקאים מנסים, אך רק פחות מאלף משחקים בליגה כמקצוענים. ברג ניסה, והצליח.
ברג היה כאמור תופס בעל ידע תיאורטי מעולה, ממש "גאון ידע" במשחק; היו לו ידיים מצוינות בתפיסה (חובה לתופס), אך חבטתו הייתה בינונית ביותר. למרות שבילה 19 שנים כמקצוען בליגת-העל – רבע מחייו – 17 שנה כשחקן ושנתיים כמאמן הקצ'רים ב"שיקגו ווייט-סוקס", הוא היה לרוב שחקן מחליף או קצ'ר למטרות ספציפיות. אבל היה בו משהו מיוחד שלא היה לקצ'רים אחרים: ידי זהב ויכולת החלטה בעשירית שנייה שכמעט תמיד הייתה נכונה. רק כך אפשר להסביר את שיא הליגה שהוא עדיין מחזיק: 117 משחקים רצופים כקצ'ר ללא שגיאה אחת (בבייסבול "סופרים" מספר "שגיאות" כחלק מהסטטיסטיקה). למרות שהיה שחקן אפור, השיא הזה הוא ממש מהמם.
אביו ברנרד, בן לרב יהודי באוקראינה, הגיע לארה"ב ב-1989, ומהרגע שהגיע זרק את הכיפה והתפילין כי רצה להתבולל ולהיות "אמריקאי". לכן גדל מו כילד יהודי ללא בר מצווה וללא לימודי דת פורמליים. הדבר היחיד שמשך אותו לבית הכנסת היה רצון ללמוד עברית. יום אחד אמר לאביו שהוא לא הולך עוד לבית הכנסת, "כי אני רוצה ללמוד עברית, אבל הרבי מנסה לעשות ממני דתי". או. קיי, אמר האב הדובר עברית, "אני אלמד אותך". אבל גם בלי יהדות מסורתית, הייתה בבית גאווה יהודית וזיקה ציונות. שנים אחר כך הרגשתי בגאוותו הגדולה על היותו יהודי מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כשפגשתי אותו ב"יאנקי סטדיום" והוא ממהר לעברי, מחייך ואומר, "כל כבוד לישראל. עשיתם כולם יהודי בארה"ב לאדם גאה!"
האב הקים מכבסה וחנות לניקוי יבש בעודו לומד רוקחות באוניברסיטת ניו-יורק ומספק את צרכיה של אשתו היפהפיה רוז ושלושת ילדיו סם, אתל, ומוריס – לימים "מו" – שנולדו ב-1889, 1900 ו-1902. סם ואתל היו תלמידים למופת, וכן היה מוריס, אבל ברנרד לא אהב את האובססיה שהראה הבן הקטן לבייסבול כבר בהיותו בן שבע. הוא היה בא הביתה, זורק את הילקוט ורץ לשחק בייסבול עם חבריו. אבל כשהמורים אמרו לו ולרוז שמוריס הוא התלמיד הטוב בכיתה, איך תנזוף אחר כך בילד בטענה שרק בייסבול מעניין אותו?
בתיכון הוא כבר היה ALL NEW JERSEY"" בשורט-סטופ. עם ציוני 10 מלמעלה עד למטה, ויד לזריקת בייסבול אדירה, רצו אחריו כל האוניברסיטאות, אבל הוא – כשאביו דוחפו – בחר בפרינסטון היוקרתית, שעם הרווארד וייל הייתה חלק מ"השלישייה האקדמאית הגדולה". העובדה שאלברט איינשטיין היה פרופסור שם הייתה הסיבה שבגללה האבא ברנרד – שעכשיו היה כבר רוקח בעל חנות מצליחה משלו – דחפו לשם. הוא גם קיווה שפרינסטון תרפא את בנו מכל מחלות הבייסבול שלו.
האב טעה טעות מרה. בפרינסטון משחקו פרח והוא היה ל"שחקן הבייסבול הטוב ביותר בתולדות פרינסטון" כמו שהוא נודע עד היום, עם ביל בראדלי, "שחקן הכדורסל הטוב ביותר בתולדות פרינסטון". באוניברסיטה הוא הגיע למעמד של "אול אמריקן" (מצטייני האוניברסיטאות בספורט) וסיים את המכללה בציונים מצוינים במחלקה לשפות. איש לא הופתע כשפרינסטון הציעה לו משרה מלאה בשפות הרומנטיות מיד כשסיים את לימודיו. אגב, הוא היה גם הסטודנט לשפות הראשון שהעז להירשם לקורס "קוואנטום" בפיסיקה, שרק גאוני פרינסטון למדו אצל פרופסורים כאלברט איינשטיין. ולא סתם "נרשם". הוא גם סיים עם ציון A+. חבריו בפרינסטון העידו עליו שהוא היה מבקר קבוע במשרדו של אלברט איינשטיין, אתו היה משוחח על גיאומטריה "אוקלידית" ופיסיקה גרעינית.
אחרי שסיים את לימודיו עלה בו הרצון ללמוד בפאריס. התרבות הצרפתית והשפה היו כוח משיכה שלא היה יכול לעמוד בו. כדי לממן את לימודיו הוא חתם כמקצוען עם קבוצת ברוקלין רובינס מליגת המשנה, לפני שהייתה לברוקלין דודג'רס המפורסמת. בחודשי הפגרה סיים בהצטיינות את אוניברסיטת סורבון הצרפתית והיוקרתית עם תואר נוסף בלטינית, ושתה יין עם ארנסט המינגוויי בביסטרו השונים בעיר. אך הבייסבול – תמיד ולעולם אהבתו הראשונה – חסר לו, והוא חזר הביתה למורת רוחו של אביו, שמעולם לא הסכים לחזות במשחק של בנו, ועד יומו האחרון היה מנדנד למו בקשר ל"בחירת משחק ילדים טיפשי על פני מקצוע מכובד".
היו מומחי בייסבול שניבאו לברג גדולות כשהגיע לליגה ב-1922. כמה אפילו טענו שהוא "הדבר הבא". אבל פציעת ברך קשה ב-1929, חבטה בינונית ואטיות, היו בעוכריו. למרות החסרונות הללו הוא קיבל כמה קולות בהצבעה ל"שחקן המצטיין" של הליגה ב-1929 לפני פציעתו. אבל לשחק בייסבול בלא חבטה מעולה – אלא אם כן אתה פיצ'ר (זורק) – זהו חיסרון בולט. פעם נשאל קייסי סטנגל, המנג'ר האגדי של היאנקיס, מה דעתו על ברג והאם הוא יודע שהוא מדבר 27 שפות. הוא ענה: "אולי הוא מדבר 27 שפות, אך הוא לא מסוגל לחבוט באף אחת מהן".
התירוץ של האמריקאים בשליחת מו ברג ולא כוכב-על אחר בבייסבול כטד ויליאמס או סטן מיוזיאל, למשל, היה שא', אין ידען תיאורטי גדול ממנו, וב', הוא מדבר יפנית על בוריה. הסיבה האמיתית הייתה שמשרד החוץ ביקש ממפקח הליגה לשלוח את ברג ולענות לכל השואלים "למה הוא?" שהכל בגלל היפנית שלו ו"יום אחד תדעו למה". איש לא ידע שכבר אז הוא היה איש ה-C.I.A, ששלח אותו עם הוראה לצלם כמה שיותר בעיר טוקיו, ובייחוד את אזורי התעשייה שם. הצילום בטוקיו היה אז אסור לחלוטין, והוא סיכן את חייו כשצילם. תמונותיו היו חלק חשוב ביותר באסטרטגית ההתקפה האווירית הראשונה של הגנרל ג'ימי דוליטל על טוקיו בשנת 1942 עם 16 מפציצי 25-B שלו, ההתקפה הראשונה על אדמת יפן.
הנשיא רוזוולט הזמין את ברג לפגישה בבית הלבן, ובסוף המלחמה רצו לתת לו את ה-MEDAL OF MERIT – אחת המדליות היקרתיות ביותר לגיבור מלחמה, אך מו ברג – בגלל סיבות שהיו שמורות רק אצלו, כמו דברים מסתוריים רבים אחרים – סירב לקבל את תואר הגיבור. היו שאמרו כי הוא הרגיש נבוך לקבל תואר של "גיבור" בשעה שנחתים נהרגו כמו זבובים בפלישה לאיבוג'ימה באוקיאנוס השקט או על חופי נורמנדי בצרפת.

היו עשרות שחקנים יהודים גדולים במייג'ור-ליג (ליגת העל) בבייסבול. שניים היו מהטובים ביותר: סנדי קופאקס נחשב עד היום לאחד מגדולי הפיצ'רים מאז ומעולם – אם לא הטוב שבהם, והאנק גרינברג היה איש הבסיס הראשון, מטובי החובטים בהיסטוריה, שכמעט שבר את שיא ה"הום-רנס" לעונה של בייב רות' שעמד על 60 (לגרינברג היו 58 עם שלושה משחקים לסיום, אבל אז החלו הפיצ'רים לזרוק לו רק "בולס" ולאפשר לו הליכה חפשית לבסיס הראשון – רק שלא יחבוט – העיקר ש"היהודי לא ישבור את שיאו של הבייב"). שניהם נמצאים בהיכל התהילה של הבייסבול בקופרסטאון, פנסילבניה.
אבל מעולם לא היה שחקן בייסבול אחר – יהודי או לא יהודי- ששיחק 17 שנה במייג'ור-ליג; דיבר 27 שפות, בכלל זה עברית ויידיש, תשע מהן בשליטה מושלמת עם מבטא כאילו היה יליד המקום (אנגלית, לטינית, יפנית, יוונית, צרפתית, גרמנית, ספרדית, פורטוגזית, סינית וסנסקריט – שפה הודית קלאסית עתיקה), שריגל ביפן לפני המלחמה; שהיה למומחה בפיסיקה גרעינית ברמה של פרופסור באוניברסיטת פרינסטון בשביל להשתלב ולרגל בין מפתחי פצצת האטום הנאצים כאחד משלהם (והכל בשעורים פרטיים); שלמד משפטים ועבד כעורך דין באחת הפירמות הגדולות במנהטן בעודו משחק בייסבול מקצועני; שישלח לחטוף את מפתחי הפצצה האטומית של גרמניה הנאצית; ושביקש להיקבר בישראל.
הוא נחשב לאתלט המוזר והמסתורי ביותר מכל שחקני הבייסבול. הוא גם לא ידוע כאחד מהספורטאים היהודים הגדולים – חבורה אליה הוא בוודאי שייך – בגלל הסיבה הפשוטה, שמעטים יודעים מי הוא. כל חייו היו תעלומה אחת גדולה. כך הוא חי וכך הוא רצה לחיות: בבדידות ובחשאי. אפילו לא להתחתן ולהוליד ילדים, כי אז תשע עליו אשתו יותר מדי.
היה לו זיכרון שמיעתי מדהים. הוא למד יפנית על בוריה בביקור של שלושה שבועות ביפן. הוא דיבר עברית "עוברת" מקצת שעורים אצל אבא ומביקור חטוף בארץ-ישראל בזמן המנדט.
היה זה ב-1932, אחרי ביקורו הראשון ביפאן, שבסיומו עבר דרך קמבודיה להודו, אחר כך מצרים וארץ-ישראל. הוא שחה בכנרת, טבל בירדן ובילה לילה במלון "ציון" בהדר הכרמל ליד בניין העירייה. אחרי ביקור אחר ביפן חזר לארה"ב בחורף דרך קו הרכבת "טרנס סיביר", מסע של 6,000 ק"מ ממנצ'וריה למוסקבה, כשהטמפרטורות מגיעות ל-35 מתחת לאפס. מה עשה שם ולמה עלה על הרכבת הזאת, הוא לא גילה לאיש.

עם קייסי סטנגל שנים אחרי. סטנגל: "לא איכפת לי אם הוא מדבר מאה שפות. הוא לא יודע לחבוט באף אחת מהן…"

הכל היה מוזר אצל מו. אפילו סירובו ללמוד לנהוג כשהוא צעיר אמיד, שחקן בייסבול מקצועני, החורש את ניו-יורק, בוסטון, שיקגו, וושינגטון ברגל מקצה אל קצה. למה לא מונית? תכונה נוספת של מו הייתה קמצנותו הידועה לשמצה ונכונותו לחיות תמיד על חשבון אחרים. הליכה ברגל גם לא תחייב אותו לדבר, אפילו לא עם נהג המונית.
סיפורחייו של ברג עניין אותי יותר מכל סיפור חיים אחר של אתלט, יהודי או לא יהודי. כחלק מעבודת המחקר שלי לתואר מ.א בקנט סטייט יוניברסיטי, 1965, “A Comparison Between the GMA and GMC of Jewish and White Non-Jewish Children”.
למדתי וחקרתי את עברו. גיליתי דברים מדהימים עליו, למרות שלעתים היה קשה לברור בין אמת לדמיון. פגשתי ושוחחתי אתו שלוש פעמים ב-1961 וב-1967. אחד ממשחקי הבייסבול של היאנקיס בשלהי ספטמבר או אוקטובר של 1961: אייזיק סטרן, עיתונאי הספורט מ"ניוזדיי" של לונג-איילנד מושך אותי אחריו בלאונג' העיתונאים ואומר, "אני רוצה שתפגוש מישהו". אבל לפני שהוא מציגני לפני מו ברג הוא מזהיר: "אל תשאל אותו שום שאלה; תן לו להוביל את השיחה". הוא מציג אותי ואומר לו, "מו, זה הבחור שסיפרתי לך עליו".
מיד אורו פניו של מו. "מה שלום האדון?" הוא שואל אותי בעברית. "מה מביא אדוני למשחק בייסבול עד הלום"? הוא מסרב לדבר אתי אפילו מילה אחת באנגלית. "אני מחפש לעשות יותר טוב שפה עברית שלי". הוא אומר לי שהיה בארץ-ישראל בשנת 1932.

בבריה"מ
בפעמיים האחרות שבהן נפגשנו הוא שוב דיבר אתי רק עברית ברמה של עולה חדש אחרי כמה חודשי אולפן בארץ. כשבפגישה השנייה שאלתי אותו אם זה נכון שצלח את הכנרת ולן במלון ציון בהדר הכרמל (עובדות שגיליתי במאמרים בניו-יורק טיימס ובהראלד. שנים אחר כך, ספרו של ניקולאס דוידוף, "הקצ'ר היה מרגל", מאשר אותן העובדות), הוא מרים אצבע לפיו בתנועה שרמזה "שקט, על זה לא מדברים".
גבר נאה מראה, כריזמטי ביותר, איש שיחה מרתק כשהוא חפץ לדבר – כל זמן שלא מדברים עליו – ובעל ידע רב שכיכב כמה חודשים בתוכנית "הכר את המומחה" אותה הריץ בשביל CBS.
הוא היה גאון. למד שפות במהירות מפליאה. בתוך חודשיים למד על אנרגיה גרעינית בעזרת פרופסורים בפרינסטון, המעידים עליו שהוא קלט את החומר עד לרמה של מרצה. הוא התיידד שם עם אלברט איינשטיין כשהיה צריך ללמוד פיסיקה גרעינית, ובתמורה ניסה ללמד את הזקן קצת בייסבול. משפטו של איינשטיין, "ברג ילמד פיסיקה גרעינית הרבה לפני שאני אלמד בייסבול" היה חלק מהלקסיקון האמריקאי. הוא היה שחקן הבייסבול הטוב ביותר בתולדות אוניברסיטת פרינסטון ואול אמריקן ב-1921; הוא קרא בין 15 ל-20 עיתונים ליום – בכלל זה עיתונים מקנדה, אנגליה (ה"מנצ'סטר גרדיאן" היה חובת קריאה יומית בשבילו), צרפת ואיטליה – אבל לעולם לא עיתון שמישהו קרא לפניו; הוא היה תחילה ה"שורט-סטופ" (השחקן המגן בין הבסיס השני לשלישי) של ברוקלין רדינגס (לפני שהיו לברוקלין דודג'רס) בליגת המשנה מ-1922 עד 1924, ואז שיקגו ווייט-סוקס קנתה אותו, החליפה את תפקידו ועשתה ממנו קצ'ר מ-1924 עד 1930. אחר כך היה הקצ'ר של וושינגטון סנאטורס מ-1931 עד 1934 ושל רד-סוקס מבוסטון מ-1935 עד 1939, לרוב כמחליף לקצ'ר הראשון, אך הוא שיחק יותר משבע מאות משחקים בקריירה כקצ'ר פותח.
הוא היה לסוכן של שירות המודיעין תחילה במין "התנדבות" שזיכתה אותו במשכורת חלקית מ-1933 עד 1938, ואחר כך במשרה מלאה מ- 1939 עד 1952. בסוף 1938 ותחילת 1939 עבד באחד הארגונים הפילנטרופיים של המיליארדר נלסון רוקפלר (אתו היה ביחסי ידידות) ותפקידו היה לשלוח דו"ח על מגיפת העגבת בברזיל ועוד כמה ארצות בדרום אמריקה, והמלצות איך הארגון יכול לעזור לעצירת המגיפה. ב-1956 הציע ל-C.I.A שישלחו אותו לישראל ולמצרים כדי לדווח על כל מה שקורה שם. "אולי אוכל לעזור במשהו", אמר. זה היה כמה שבועות לפני מבצע סיני. ה-C.I.A לא שכר אותו, כי שם עדיין זכרו חוב כספי גדול שהיה לו כלפיהם, ושמעולם לא החזיר (לטענתו, שימש אותו הכסף למטרות ריגול שונות, אך ברג מעולם לא שמר קבלות. קבלות "מגלות" היכן היית ומה עשית, טען, ומלבד זאת, שמירת קבלות היה מעשה המנוגד לאופיו: "מו ברג לא שומר קבלות", אמר לעיתונאי ההראלד ששאל אותו על כך.

היו לו ידיים מצוינות כ"תופס", והאמרה השנייה שנכנסה מאז ללקסיקון הבייסבול האמריקאי היא GOOD HANDS – NO HIT"" (ידיים טובות, אבל לא מסוגל לחבוט), המשפט שבו תיאר הסקאוט של הקרדינלס, מייק גיאמבין, את מו ברג. חבר קבוצתו ברד-סוקס, איש הבסיס הראשון בובי נילאן שחבט לפניו בתור, אמר פעם, "אני לא שם קצוץ על כך שיש לו ארבעה תארים אקדמאים. אף אחד מהתארים לא לימד אותו לחבוט CURVE BALL (כדור קשתי)". לכן היה ברג שחקן בייסבול מקצוען טוב, אך לא יותר מזה. אילו היה מצליח לחבוט טוב יותר (ממוצע חבטות לקריירה של 24.6%, לא איום, אך גם לא טוב), הוא היה נחשב גם לשחקן בייסבול גדול, מלבד שאר הדברים המדהימים והמסתוריים שעשה בחייו.
יש החושדים שברג מעולם לא רצה להיות כוכב-על בבייסבול. הם טוענים שרק מכיוון שידע כי הוא היה יכול להגיע לפסגה, הוא "הסכים" לבלות רבע מחייו בבינוניות. אחרת קשה להסביר כיצד חבט רק שבעה "הום-רנס" במשך כל הקריירה בת 19 שנה שלו, כשההום-רן האחרון שלו היה בחבטתו האחרונה כשחקן, במשחק נגד דטרויט. הוא היה כנראה סכיזופרני במידת מה, אוליחשש שאורות הבמה יאירו עליו. הוא העדיף להיות שחקן ספסל אלמוני ולא אול-סטאר בעמדת הקצ'ר. הוא הסתפק בעצם היותו שחקן מקצועי, עניין שאִפשר לו נסיעות, טיסות ולינה ברמה הגבוהה ביותר, זמן חופשי לסייר בבקרים בספריות ובמוזיאונים של עיר זו או אחרת ולהסתובב עם טיפוסים כדיימון ראניון, בני ליאונרד (אלוף העולם היהודי הגדול במשקל בינוני באגרוף), המאפיונרים לאקי לוצ'יאנו ומאיר לנסקי או בייב רות'.

אך היותו מרגל בקווים הראשונים של המערכה במלחמת העולם ה-II, זה מה שייחד אותו מכל האחרים ועשה ממנו דמות מסתורית, מוזרה וחשאית. ממש טיפוס מיסטי. המבקר במוזיאון של ה-C.I.A בלנגלי, וירג'יניה, ימצא תמונה של מו ברג במדי רד-סוקס עם כיתוב המסכם את שירותיו בסוכנות הריגול: "מו ברג, שחקן הבייסבול של ווייט-סוקס, סנאטורס, ורד-סוקס במשך 19 שנה היה סוכן שצילם בסודיות תמונות של טוקיו במצלמה רגילה וכן מצלמת 16 מ"מ בשנים שלפני פרל-הרבור. אחר כך, בשנות המלחמה באירופה, נשלח לאיטליה, גרמניה ושווייץ כדי ללמוד כמה שיותר על פרויקט האטום של היטלר, כשבין תפקידיו היה המשימה להתיידד עם הפיסיקאי הגרמני ורנר הייזנברג, שהיה אחראי על פיתוח האנרגיה והפצצה האטומית של גרמניה, בשביל ללמוד ממנו על התקדמות הנאצים בפיתוח פצצת אטום. אם לדעת ברג היו הנאצים קרובים לפיתוח הפצצה תחת הייזנברג, הרי שהיה עליו לחטוף אותו או להורגו במקום".
ברג, שכבר ידע על מחנות ההשמדה בפולין ובגרמניה, קיבל את תפקידו בכבוד והתלהבות. הנה הוא עושה משהו חשוב ביותר בשביל הניצחון הסופי על הנאצים הארורים, ולמען ארה"ב, שקיבלה את אביו בזרועות פתוחות מהעיירה קיפיניה שבאוקראינה כמהגר ב-1894. הוא גם הרגיש שהוא עושה עבודה נעלה ואמיצה ביותר לעמו היהודי. אולי האיסור של אביו ברנרד לדבר יידיש או עברית בבית, ולא לכבד אף חג יהודי, גרם לו רגשי אשם ורצון להביע את יהדותו בדרכים אחרות. אחרי שהאמריקאים שחררו את רומא, ברג ועוד כמה קציני ה-O.S.S הוזמנו לביקור אצל האפיפיור פיוס ה-XII. ברג, בלטינית רהוטה, ביקש מהאפיפיור שיצהיר כי הוותיקן וכל הקתולים מתנגדים להשמדת העם היהודי. האפיפיור שמע, ולא עשה דבר בנידון.
אבל, כך נדמה, גם ללא התודה לארה"ב והרצון לתרום לעמו היהודי, היה מו משמש כמרגל ברצון. עצם הגדרתו כמרגל התאימה לו ככפפה ליד: הנה, סוף סוף משתמשים בידע שלו, בגאוניותו בשפות ובכריזמה המידבקת שלו. הנה תפקיד באירופה התרבותית עם הזדמנות להסתובב בעילום שם ביבשת של בטהובן ומולייר, לדבר גרמנית כגרמני וצרפתית כצרפתי או שוויצרי, להסתובב בהיחבא עם מעילו השחור ולעשות מה שהוא רוצה לבדו, בלי שאיש יידע על כך פרט לבוסים ב-C.I.A. אפילו להם סיפר רק מה שרצה ומתי שרצה.
המנג'ר של שיקגו ווייט-סוקס היה מנג'ר/שחקן ושמו ריי שאלק. הוא החתים את מו לחוזה מקצועני מלא כי חיפש שורט-סטופ מחליף. שאלק היה קצ'ר נפלא בצעירותו, ועתה שיחק רק בעת הצורך. פעם קרה ששני הקצ'רים הקבועים שלו, באק קראוס והארי מקרדי, נפצעו באותו משחק, והוא עצמו לא היה יכול לשחק. פתאום הוא היה בלי קצ'ר. הוא הסתכל על הספסל ושאל, "היש מישהו כאן שיכול לשחק קצ'ר?" מו ענה, "יש לך 'מייג'ור ליג קצ'ר' כאן על הספסל, ממש לפני עיניך הרואות". הוא התכוון לשחקן ושמו ארל שילי שישב לידו, ששיחק פעם קצ'ר בליגת המשנה לפני שהועבר למייג'ור ליג כשורט-סטופ, אבל שאלק חשב שמו מתכוון לעצמו.
"או. קיי, מו", אמר, "לך ללבוש את מגיני הקצ'ר". ללא היסוס קם מו ללבוש את מדי הקצ'ר ונתן משחק נפלא. מושלם. באותה השנייה נולד קצ'ר חדש במייג'ור ליג ושמו מו ברג. מאחר שהיו לו ידיים נפלאות וזריקת כדור מהנהדרות ביותר מעמדת הקצ'ר עד הבסיס השני (יכולת חובה כדי למנוע "גניבת רץ" מהבסיס הראשון לשני), ומאחר שמהירות אינה קריטית כל כך לקצ'ר כמו לשורט-סטופ, זה היה בעצם התפקיד הטבעי למו, והוא נשאר קצ'ר לתריסר השנים הבאות.

שחקני קבוצותיו השונות מספרים עליו סיפורים מסמרי שיער. איך יום אחד נעלם לפני משחק בקליבלנד, ומצאו אותו יושב בספרייה וקורא משהו בגרמנית במקום להיות על המגרש. איך היה לומד שפות ופיסיקה על ספסל המחליפים, ופעם אפילו נתפס קורא במשחק שבו שיחק כקצ'ר, בין האינינגים (ההפסקה שבה עוברת קבוצת ההגנה לחבוט וההתקפה היריבה הופכת למגינה). איך היה נעלם בזמן משחקי חוץ ואיש אף פעם לא ידע לאן ומתי יחזור. פעם, במשחק חוץ, ירד בתחנת רכבת באמצע הדרך ולא חזר. שעתיים לפני שהמשחק החל הוא הופיע בחדר ההלבשה בלי לומר מילה. כאילו זה הדבר הטבעי ביותר להיעלם בתחנת רכבת באמצע מסע ולהופיע למשחק כאילו לא קרה דבר. חבריו לקבוצה כבר ידעו שאין טעם לשאול אותו מה קרה. הוא לעולם לא יגלה.
הוא היה מלא כריזמה, והוא הרגיש סיפוק גדול כשהיה יושב עם שחקנים צעירים על כוס בירה ו"מדסקס" בייסבול ועניינים ברומו של עולם, אך מעולם לא נתן לשחקן להתקרב אליו יותר מדי. הוא לימד אותם על יינות; איזה יין הולך עם איזה מאכל, ומהן המסעדות הטובות ביותר בכל עיר, אבל אף דבר אישי. אחרי שנפטר ב-1972 כתב עליו איירה ברקוף מניו-יורק טיימס שהנה, הלך לעולמו שחקן ששיחק 19 שנים בייסבול מקצועני, ועדיין נפטר בלי שיהיה אף חבר לקבוצה בלווייתו (מאחר שציווה על אחותו שתשרוף את גופתו, לא הייתה זו לוויה רגילה אלא התאספות בביתו של אחיו).
בקבוצות ששיחק בהן היה ידוע שמו כברג אף פעם לא משלם. תמיד השחקנים האחרים משלמים בשבילו. כולם היו סקרנים לדעת כיצד נהג עם הנשים שפגש. הוא היה גבר נאה מראה, סקסי מאוד, ונשים נמשכו אליו כמו אל מגנט. אבל חוץ משתי נשים, דבורה וייספיש ואסטלה הוני, מעולם לא ראו אותו עם אותה האשה פעמיים. יחסיו עם הוני היו עוד סיפור מסתורי. אריסטוקרטית יפהפייה, עשירה מאוד, שהייתה לוקחת אותו לבתי המלון היקרתיים ביותר בלונדון ובניו-יורק, עד שיום אחד נעלם מחייה בלי לומר מילה. בלי התנצלות, בלי מכתב. כמה שנים אחרי המלחמה התקשר אליה, אך היא אמרה, "אני מצטערת. אני נשואה ונא לא לצלצל לכאן יותר".
הוא היה "חבר לשתייה" של דיימון רניון ושאר הברנשים בניו-יורק, חבר אישי של שחקני קולנוע ועיתונאי ספורט רבים. כולם אהבו לכתוב עליו, כי חייו תמיד סיפקו סיפורים עסיסיים למדיה. העיתונאי ג'ון קיראן של ניו-יורק טיימס כה הושפע ממו, שבמשך כמעט 20 שנה (מ-1926 עד סוף המלחמה) כתב עליו טורים על גבי טורים. כתבותיו עזרו לי מאוד בכתיבת הפרק הזה.
כששיחק בווייט-סוקס החליט ללמוד משפטים בתקופות הפגרה. הוא התקבל לאוניברסיטת קולומביה והחל ללמוד, אך בגלל לימודיו היה עליו לוותר על מחנות האימונים לפני פתיחת העונה באביב. בעל הווייט סוקס, צ'ארלס קמיסקי (על שמו נקרא האיצטדיון המפורסם), נתן לו אולטימטום. או בייסבול או משפטים. הוא לא ידע מה לעשות, ופנה בבקשת עצה לרקטור בית הספר למשפטים נואל דאולינג, ששיחק בייסבול בהרווארד בצעירותו. הרקטור שאל, "אתה הוא מו ברג מפרינסטון?" כשמו ענה "כן" אורו פניו של דאולינג, שאמר, "נסדר את תוכנית הלימודים שלך כך שתוכל לשחק ולסיים את לימודיך".
מו ברג סיים את לימודיו תוך כדי משחקו כמקצועני, והחל לעבוד כעורך דין באחת החברות הגדולות במנהטן בזמן הפגרות, דבר שסיפק את רצון אביו ברנרד, שאמר לו שוב ושוב, "עליך ללמוד ולרכוש מקצוע. בייסבול זה משחק לילדים". מו המשיך לשחק ולאמן עד יום פטירת אביו ב-1942.
כשהמלחמה באירופה הייתה בעיצומה, אחד החששות הגדולים של האמריקאים היה שהיטלר יצליח ליצור פצצת אטום לפניהם, דבר שעלול לסיים את המלחמה בנצחון הנאצים. על מו כאמור הוטל התפקיד לבדוק את שלבי פיתוח הפצצה ולהתיידד עם ורנר הייזנברג, המדען האחראי על פיתוח פצצת האטום. ל-C.I.A היה ידוע שהייזנברג אנטי-נאצי, אך פיתוח הפצצה הוטל עליו. אם לא – תושמד משפחתו.
בשביל לנסות ולהתיידד עם המדען הבינו C.I.A וכמובן מו שעליו לדעת די פיסיקה גרעינית כדי שיוכל לדון אתו בענייני גרעין. מו מיהר לבית היוצר שלו, אוניברסיטת פרינסטון, שבה היה איינשטיין חלק מ"פרויקט מנהטן" לפיתוח הפצצה האמריקאית. לברג היה תפקיד בפרויקט "AZORA" הסודי, ושם למד על חציית האטום (פיוזיה). מו גם למד קורס פרטי מזורז של כמה שבועות בעזרת כמה פרופסורים, ובסיומו אמר אחד מהם שהוא השיג רמת ידע מספיקה בשביל ללמד אנרגיה אטומית בפרינסטון.

ראשון מימין

ברג בא לציריך, שבה הרצה הייזנברג בכנס גדול. מו הצליח להתקרב אליו בדרך אינטימית דייה, והפרופסור הזמינו לכוסית יין וארוחה. למו היה אקדח מתחת לחגורה. אם היה מסיק שבהנהגת הייזנברג הנאצים קרובים לפיתוח הפצצה הוא היה הורג אותו. אבל הייזנברג אמר לו מה שאמרו לברג גדולי מדעני אירופה בראשות הגאון הדני נילס בור – שגם אתו ברג התיידד – והאיטלקים אנריקו פרמי ואדוארדו אמאלדי, מגדולי הפיסיקאים האיטלקים, שעליהם הטיל מוסוליני את תפקיד פיתוח רקטה סילונית: "לנאצים יש די אורניום, אבל הם אפילו לא קרובים לייצור הפצצה". יכול מאוד להיות שברג ידע על כך לפני כל אדם אחר מבעלות הברית. הוא מיד הודיע על כך ל-C.I.A, ועל פי המסופר, פרץ הנשיא רוזוולט בצחוק של אושר כששמע זאת.
למו היו תפקידים אחרים באירופה. הוא הוטס ונחת בגרמניה הנאצית ב-1944 כדי לברר, לעזור ולהבטיח שמדעני גרמניה ייפלו בשבי האמריקאים ולא הסובייטים. היה זה כנראה תפקידו המסוכן ביותר. לא היו הרבה יהודים שנחתו כמרגלים בגרמניה הנאצית ב-1944. אחרי המלחמה המשיך בתפקידים חשאיים בבאלקן, בצ'כוסלובקיה וביוגוסלביה, כשאחת השליחויות שלו הייתה לבדוק ולהסיק עם מי עדיף לאמריקאים לקשור ברית, עם טיטו או עם הסובייטים.
איש לא יודע עד היום בביטחון כמה טוב היה ברג כמרגל. הוא היה "הצגה של איש אחד", כשאפילו האחראים עליו לא יודעים היכן הוא, מה בדיוק הוא עושה וכמה כסף הוא מוציא. השאלה "היכן לעזאזל נמצא מו ברג?" הייתה נשאלת יום יום בסוכנות החשאית. נטייתו להיעלם היא שבעצם סיימה לו את הקריירה ב-C.I.A, מלבד אי-נכונותו להסביר לאן נעלמו עשרות אלפי דולרים שהוציא על מטרות הריגול שלו.
מלבד תפקידים קטנים ב-C.I.A לא עבד מו ברג יום אחד בחייו אחרי שהסוכנות החשאית הפסיקה לשלם את משכורתו ב-1952. את עשרים השנים הבאות בילה אצל אחיו ואחותו וחי על חשבון מכרים, ידידים ועיתונאים. הוא היה בא לעתים למגרשי היאנקיס והמטס כדי לחזות במשחק האהוב עליו, אך גם כדי לקבל ארוחת חינם בלאונג' של העיתונאים. עד יומו האחרון הוא היה טיפוס שכולם חפצו ביקרו בגלל הכריזמה ששידר והבדיחות החדשות שתמיד ידע לספר כאילו היה קומיקאי מקצועי. כולם רצו לשמוע ממנו עוד סיפור בייסבול מעניין. כשהיה בא לאיצטדיון מיד היה מוקף בני אדם. הוא היה אדם מוזר ומסתורי, אבל תמיד עדין ומנומס, ג'נטלמן למופת שלא פגע בזבוב כל ימי חייו ולא היה לו אויב אחד.
אפילו בשנות ה-60 לחייו היה מופיע ונעלם. כשהוצאת ספרים במנהטן הציעה לו לכתוב את סיפור חייו הוא בא לישיבות, החליט החלטות עם מנהלי ההוצאה, הגיע להסדרים ולסיכומים כספיים, ואז, כשהיה צריך לשבת ולכתוב – עשה את הדבר הטיפוסי לו: נעלם ולא חזר. לא ידוע אם שילמה לו הוצאת הספרים מפרעה שמעולם לא הוחזרה לפני שנעלם.
ככה זה. יש מקרים בחיים שבהם האמת מוזרה יותר מנדמיון.

***

מו ברג ביקש מאחותו אתל שאחרי מותו תשרןף את גופתו ושאפרו ייקבר בישראל. הדבר נודע לי רק בשנים האחרונות. זוהי הוכחה נוספת לגאוותו היהודית ולזיקה הציונית שתמיד הייתה חבויה בו. המועצה הדתית בישראל סירבה לבקשתה לקבור אותו בבית קברות יהוד,י כי"'שריפת המת" נוגדת את דתנו. בסוף שנת 1972 היא באה לבדה לישראל עם קופסת אפר קטנה. היא פיזרה את אפרו היכן שהוא, אבל סירבה לגלות את המקום כי "כך הוא היה רוצה". הביוגרף ניקולאס דוידוף גילה שהיא פיזרה את אפרו בהר-הצופים, אך איש לא בטוח בכך. במותו כמו בחייו, לעולם יישאר מו ברג אגדה מסתורית.

ביום הכתרתו כ-"גיבור אמריקאי". מימין, היפאטני שהזמינו יחד עם שאר אלילי הבייסבול לטוקיו, שםן צילם את צילומיו המפורסמים של טוקיו, ששימשו מקור ראשון להפגזת העיר של דוליטל.