שלושים שנה על פינת רחוב 33 והשדרה השביעית / סיפור מהתיבה, מנחם לס

(מאמר זה מוכנס בהשראת מאמרו של יונתן (ג'ון) גזלה, "חי בסרט". הוא כתב על המדיסון הישן, והזכיר לי מאמר ישן שפעם כתבתי לזיכרו של האולם הישן והאהוב מכולם)

 

שלושים שנה על פינת רחוב 33 והשדרה השביעית

חגיגות השלושים
מדיסון סקוור גארדן "החדש"
ניו יורק, 1998

דפי סיכום המשחק שחולקו לעיתונאים על ידי הניקס עדיין מצויים בידי: ניקס 114 – רוקטס 102. המשחק הראשון במדיסון סקוור גארדן החדש. הרוקטס נקראו אז סאן דייגו רוקטס. וויליס ריד קלע 23 נקודות לניקס. הסמול-פורוורד פאט ריילי, בחירת הדראפט הראשונה של הרוקטס, קלע שתי נקודות בלבד.
כמה משחקים ראיתי שם מאז? משהו בסביבות ה-800. כ-700 משחקי NBA ו-100 משחקי מכללות. איך כל כך הרבה? משנת 1984 חבשתי שני כובעים באונ' אדלפי: ראש המחלקה לביומכניקה וראש המחלקה למנהל ספורט. כל סמסטר ללא הפסקה היו לי מ-10 עד 15 סטודנטים שעשו את האינטרנשיפ (סטאז') או בניקס, בריינג'רס, או בניהול המדיסון סקוור גארדן. הייתי שם באולם לפחות 4 פעמים בשבוע ולפעמים יום-יום ללא הפסקה. היה לי אישור כניסה שנתי לאולם ללא ציון אם זה לניקס או לריינג'רס. מושב למשחק סידרו לי הסטודנטים שלי שאחד הג'ובים שלהם (ג'וב לא קל בתכלית!) היה לסדר מקומות ישיבה ל-200 עד 300 אקרדיטציות כל משחק.

מאומה לא השתנה מהפעם הראשונה: הריח בחדרי ההלבשה של הניקס; מר ברקובסקי ברמפה מספר 64 הבודק את האישורים של העיתונאים; דוכני הנקניקיות; "צ'ארלי-או" הניצב בדוכן שלו בכניסה לאולם, לבירה קרה שלפני הפתיחה; וההומלסים על מדרגות בניין הדואר הראשי מול האולם על השדרה השמינית. הכל נשאר כמו שהיה ממש ביום הראשון.
אני זוכר את הרגשתי ברגע הראשון שנכנסתי לאולם החדש: הלם טוטלי. אולם ענק. מדרגות נעות מכל היציאות – אל תשכחו, זו שנת 1968. הכל צבוע בצבעים טריים של אדום, צהוב, ירוק, וגג חום-כתום. היה זה אולם שכולו קסם, וכזה נשאר עד היום. הגארדן, אולם הספורט המפורסם בעולם, חוגג עתה את יום הולדתו ה-30. בלב כבד עזבתי את הגארדן "הישן", זה שעל השדרה השמינית ורחוב 50, שבו חזיתי במשחק ה-NBA הראשון שלי ב-1961 ובו התאהבתי במבט ראשון בבוסטון סלטיקס עם בוב קוזי וביל ראסל.
את הגארדן החדש לא חנכה ניו יורק הניקס. היו אלה בוב הופ וביל קרוסבי בהופעת צדקה כמה ימים קודם לכן. אפילו במשחק הכדורסל הראשון בו לא התכבדו הניקס. היו אלה ימי ה"דאבל הדר" (שני משחקים ברציפות, בכרטיס אחד), וראשונים עלו הסלטיקס והפיסטונס. רק אחריהם הניקס והרוקטס.
דברים רבים לא פעלו: הרמקול חרק ולוח התוצאות חזר והראה 0-0 כל כמה דקות. עמודי הסלים עדיין לא רופדו, ובחלק מהפרקט ניכרו סימני רטיבות מהקרח שמתחתיו, עליו התאמנה קבוצת ההוקי של ניו יורק ריינג'רס כמה שעות קודם לכן.
את הסל הראשון בגארדן החדש קלע דייב דה בושר, אז שחקן דטרויט פיסטונס. את הסל הראשון במשחק השני, והסל הראשון של הניקס באולם, קלע וולט פרייזר, רוקי מגולח למשעי שהתפתח לאחד מגדולי הפוינט-גארדים. הסל האחרון בערב המשחקים הראשון בגארדן נקלע על ידי רוקי אחר, פאט ריילי, שרוקטס בחרה מאוניברסיטת קנטקי.
אדי לייטון האגדי היה יושב ליד האורגן הענק במעלה האולם הישן, בצד הפונה לשדרה השמינית, ומנגן לנו את כל מנגינות המארש. פה ושם, כשהייתי בא לומר שלום, היה זורק איזה "הבה נגילה" או "צאינה צאינה הבנות וראינה" – לכבודי כאילו, אבל יותר, כמובן, לכבוד אלפי האוהדים היהודים שתמיד היו חלק חשוב מאוהדי הניקס והריינג'רס. היום האורגן איננו, ובמקומו הותקנו 30 מושבים לעיתונאים המכסים הוקי קרח.

 


מה זה אולם כדורסל? שילוב של פלדה, עץ, זכוכית ובטון, לא יותר. אבל מה שעשה את הגארדן לאולם הספורט המפורסם בעולם היו האנשים שבו, השחקנים ששיחקו עליו, ההיסטוריה שלו והקרבות המפורסמים שיצר: ויליס ריד וביל ("דולר ביל") בראדלי; וולט פרייזר וארל "דה פרל" מונרו. דה-בושר וג'רי לוקאס. האליפויות המהוללות ב-1970 ו-1973. קרבות האגרוף של פרייזר נגד עלי. קונצרטים עם בוב דילן וברברה סטרייסנד.
ד"ר קאזו יאנאג סוואה, "יאנא" בפי אלה שהכירו אותו, הוא רופא האולם הוותיק שהסיגר וכוסית הוויסקי לעולם לא משו מפיו וידו. פעם הביאו אליו איזה ברנש שפיו שתת דם מאגרוף שחטף בתגרה ביציע העליון. יאנא ביצע בו 20 תפרים בלי להוציא את הסיגר מפיו, כשהוא מוצא גם זמן ללגום כמה לגימות, וגם להמשיך את "היד" שלו במשחק הפוקר המסורתי בחדרו עם ביל מוסקווה, שיין בקר ואייב גולדסטין, סדרני האולם הוותיקים.
ומה עם צ'ארלי (טייגר) לנד? קראו לו "טייגר", לעובד האולם הזקן, כי פעם נפל ממעקה רחבת המזנונים היישר לכלוב של נמר מהקרקס של "בארנום אנד ביילי". לנד עבד בגארדן הראשון עוד ב-1908, והוא היה היחיד שעבד בשלושת ה"גארדנים". הפיסיותרפיסט דני וילאן היה זה שנתן ל"קלייד" פרייזר את כינויו: קלייד דה גלייד. קלייד המרחף. פעם לקחו הניקס את וילאן עמם למשחק חוץ, ודיק בארנט אמר בקול, "מן, אם וילאן טס למשחק חוץ אנחנו 'ביג טיים'". מאז קראו לו "ביג טיים וילאן".
סטנלי אסופסקי ופרדי קליין היו במשך 40 שנה אוהדי הניקס הקולניים ביותר. כל השופטים הכירו אותם, וכמובן כל המאמנים והשחקנים האורחים. הם ישבו 25 שנה בלי להפסיד משחק באותם מושבים – אזור 11 , שורה א', כיסאות 7 ו- 8 – עד שאסופסקי חלה והפסיק לבוא. בקולם העמוק ובמבטא הברוקליני/יהודי שלהם הם צרחו, לעגו, לכלכו והתלוננו על כל שריקה נגד הניקס.
והיה גם איש מזכירות האחראי על שעון הזמן ושמו פיטס בראודי. פעם, במשחק נגד הסלטיקס, ה הובילו הניקס בנקודה, שמונה שניות לסיום. פתאום צלצל השעון. רד אורבך רץ כמטורף אל "פיטס" וצרח, "תגיד לי, פיטס, אתה מטורף?" פיטס הרים את ידיו בחוסר אונים וענה, "מה אני יכול לעשות? השעון נכנס להיסטריה!" היה לפיטס רומן עם ביל בראדלי, שחקנו האהוב ביותר. שניות לפני כל משחק ביתי היה בראדלי זורק את המגבת לפיטס, וזה היה זורק בתגובה ממתק שוקולד "קיס" לבראדלי. כשפיטס פרש זרק לו בראדלי מגבת חדשה שנתלתה בדירתו הקטנה, שם חי בודד וערירי עד מותו. אבל בבית הקברות הוא לא היה לבד: כל שחקני הניקס היו שם, ואת תפילת הפרידה נשא דייוויד סטרן.

 


והיה גם הכרוז. הקול שהיה שייך רק לג'ון פרנסיס אקסווייד קונדון, אוJPX כמו שקראנו לו, ובפשטות "דה ווייס" – הקול. "ליידיס אנד ג'נטלמן …" הקול עדיין מצלצל במוחי. הוא היה קשיש שבא מהגארדן הישן ולא התבייש לדבר באמצעות המיקרופון אל 19,500 הצופים, בכלל זה השופטים: "היי…זה נראה לנו מכאן כמו 'גולטנדינג…'", או, "נראה שהיום אין עבירת תוקף של ביל ראסל…" הוא היה הכרוז גם בקרב האולטימטיווי מוחמד עלי – ג'ו פרייזר, שנחשב לציון דרך בספורט האגרוף. כיום מייק וולצ'בסקי הוא "דה וויס אוף דה ניקס". קולו דומה לזה של "הקול", אבל חסרים לו עוד 30 או 40 שנות היסטוריה. כמו יין שצריך להתיישן כדי לקבל את הטעם המיוחד. השוואה דומה אפשר לעשות גם בין פטריק יואינג בסנטר כיום לוויליס ריד. זה פשוט לא אותו דבר.
היום החליף ד"ר ברנרד גולה את "יאנא", סדרנים חדשים שאיני מכיר משליטים סדר, ובאזור 11, שורה א', כיסאות 7 ו-8 יושבים אנשים לא מוכרים. הכל השתנה פרט לדבר אחד: האולם ממשיך להיות המפורסם בעולם. ההיסטוריה, הנוסטלגיה והמסורת, דואגים לזה.

***

הערבים המזהירים ביותר שבהם נכחתי אישית בכל שנותי בגארדן היו:
* הופעת הביטלס ב- 1964 (מחיר כרטיס $8…)

* פרייזר גובר על מוחמד עלי "בקרב העשור" במרץ1971

(קטעים מהקרבץ מי שיבקש, יש לי את הוידיאו של הקרב כולו)
*הניקס זוכה באליפות ה-NBA, 1973
* נדיה קומאנץ' מקבלת ציון "10" ראשון בהיסטוריה בהתעמלות (1976)
* ה"רסלמניה" (אליפות העולם בהיאבקות חופשית) הראשונה של ה-WWF (1985)
* הקרב בין רוברטו דוראן וקן ביוקנן, שנחשב לקרב האכזר ביותר בהיסטוריה (1986)
* ניו-יורק ריינג'רס משיגים את אליפות ההוקי קרח אחרי 54 שנות בצורת (1994)

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 17 תגובות

  1. איזה כיף. אתה חתיכת מוזיאון מהלך. מעניין כמה הכרטיס של הביטלס שווה היום…

    אני לא אוהד את הניקס אבל חושב שגם להם מגיע סיבוב נוסף של תהילה. מה יגיד הדור הזה של האוהדים? ראיתי שחקן ממוצא אסייתי שניצח 5 ברצף?ומה בעתיד? האם כדורי הפינג פונג ירחמו עליהם? האם ג׳ליל יהיה הטים דאנקן שלהם? האם כרמלו הוא באמת הפיתרון? האם פיל ג׳קסון יזכר כעוד גימיק בשורת הגימיקים הארוכה של הקבוצה?

  2. מנחם, הכתבות שלך על העבר פשוט מדהימות. רק חזר איזה מורגן פרימן או ג'ף ברידגס[THE DUDE] שיקריא אותן. כולי תקווה שיום אחד תכתוב מעין ספר דברי הימים על כל החוויות והסיפורים האלו

      1. שכחתי מהספר הזה, בעיקר שלא יצא לי (לצערי הרב) לקרוא בו. יש עוד דרך להשיג אותו? אשמח לקנות גם אם מישו פה מוכר

  3. מעולה מנחם! כמה כיף הפנינים האלו שאתה זורק אלינו מדי פעם.
    הייתי בכמה מגרשים אבל אין ספק שהכניסה למדיסון סקוור גארדן עם האנרגיה המטורפת של מנהטן באמצע וההיסטוריה של האולם הזה היא המרגשת ביותר.
    באמת מגיע לאולם הזה קבוצה אמיתית ולא הרפש הזה שהיא מתפלשת בו כבר יותר מדי שנים

    1. אגב מי סיפר לך שבהלוויה שלו הגיעו כל שחקני הניקס??

      הכרוז נשמע לי בדמיוני כגרסה של רפי גינת עם הצחוקים של יורם ארבל.

  4. כתבה שעוד לא הכרתי. תענוג לקרוא.
    מנחם, כתבת ש״קלייד דה גלייד״ הוא כינוייו של וולטר פרייזר. לפי מה שאני יודע זה דווקא כינוייו של דרקלסר, לא?

כתיבת תגובה

סגירת תפריט