מאמר שגרם לסערה: "קובי – הסיבה לנפילת הלייקרס הגדולה" / מאת הנרי אבוט. תרגום: FANTMAN

Kobe

BY HENRY ABBOT

 FANTMAN תרגום (נפלא!) מאת 

(הערת המתרגם: המאמר הזה הוא מעוות  מיסודו ומושפע משנאה יוקדת של הנרי אבוט לקובי)

בסוף המאמר תגובות המתרגם, קובי, ואחרים!

כותרת שנייה למאמר תחת הכותרת הראשית: "ייתכן ומדובר בשחקן הטוב בהיסטוריה של הלייקרס, אך הוא גם הורס את הקבוצה מבפנים".

זמן קצר לאחר שריקת הסיום של משחק 7 בגמר 2010, בעודו ספוג עד לשד עצמותיו בשמפניה, צרח בשמחה קפטן הקבוצה דרק פישר, שחקן שידוע בליגה בשל שלוותו הסטואית, "אנחנו רק מתחילים, בייבי!", צהל תחת הכובע של אליפות הגב-אל-גב שזה עתה קיבל, ורק למקרה שמישהו פספס את ההצהרה שלו, שאג עוד פעם. "אנחנו רק מתחילים, ביייי-בי!"

זו לא הייתה הצהרה חסרת שחר. ללייקרס היו בזמנו, על פי רוב המדדים, את המאמן והבעלים הטובים בהיסטוריה, שוטינג גארד אגדי בן 31, אחד, קובי ברייאנט, לצד פאו גאסול האול-סטאר, ואנדרו ביינום האול-סטאר העתידי. מהגילאים והחוזים של כל הנוגעים בדבר השתמע כי הקבוצה תוכל להמשיך ברצף ההצלחות- פחות או יותר כפי שתמיד היה נהוג בלייקרס.

באותה שנה, דירג ג'ון הולינג'ר את הלייקרס כקבוצה החזקה בליגה, כשנימק את החלטתו באתר ESPN, כתב: "כשזה מגיע לסופרסטארים, הלייקרס מקדימים כל אחד אחר בהפרש כל כך גדול שזה אפילו לא מצחיק."

פישר ראה את הלייקרס בזמנו כפי שכולם ראו אותה: מווילט לקארים לשאקיל לפאו, זו הייתה הקבוצה שתמיד ידעה לשלוף עוד כוכב מכובע הקוסמים שלה.

אך מאז אותו ערב צוהל של פישר, הטריק הכי מרשים של הקבוצה היה כמה מהר ומושלם היה המהפך מקבוצת הראווה של הליגה לקבוצה המביכה שהליגה מנסה להחביא במרתף, מתחתית המקום ה-28 בדירוג של ESPN. ארבע שנים, חמישה מאמנים, שלוש התעופפויות מהירות מהפלייאוף, שתי עזיבות מתוקשרות של סנטרים משמעותיים, מוות של בעל הקבוצה. הלייקרס ביצעו צניחה חופשית בלי מצנח.

נדמה שהדבר היחיד שקושר את האוהדים למסורת התארים של הלייקרס הוא ברייאנט, האדם שעזר לפרנצ'ייז  להפוך לאחד המותגים הפופולאריים ביותר בספורט.

כעת, בגיל 36, אין ספק שיום אחד יוצב פסל בדמותו ברחבת הסטייפלס סנטר. הוא הסיבה בעטיה מתיישבים ידועני הוליווד על שפת הפרקט. הוא גם הסיבה, על פי מקורות בהנהלת הקבוצה, בעטיה התרסקה הקבוצה בכזו עוצמה.

במשך שנים הממבה השחורה החזיק את הלייקרס בחיים, זה הסיפור על הדרך בה הוא הורג אותה.

 

מיץ' קופצ'אק הג'נרל מנג'ר של הלייקרס ידע שעוד עבודה רבה לפניו. בשוך החגיגות של אליפות 2010, כשדרק פישר שימש ככרוז החגיגות באולם, קופצ'אק החל לתכנן את העתיד. כאדם שחי את הלייקרס זה 60 שנים וחבר בהנהלת הקבוצה מאז 1986, קופצ'אק שומר במתכוון על פרופיל נמוך, אך הוא וטרן למוד קרבות פוליטיים, המתלווים תדיר למעמדו. הוא ידע כבר אז שעל אף כל הזוהר סביב הלייקרס, לא רחוק היום בו יזדקקו לסופרסטאר הבא. בראיינט, בהתמסרות האובססיבית שלו, כפה על עצמו כמות לא אנושית של אימונים ותרגולים, ניתוחים, שיקומים וטיפולים רפואיים. אבל הזמן הוא ממזר לא קטן, ואפילו קובי לא יכול לגרום לו לעצור.

קופצ'אק רצה להיות מוכן עם אפשרויות ליום שבו ג'רי באס יחליט כי הגיע זמנו של קובי להעביר את הלפיד הלאה.

 

קופצ'אק הכיר היטב את כללי המשחק של הליגה. עם, אולי, 12 סופרסטארים אמיתיים בליגה כולה, ו-30 קבוצות המתחרות עליהם, באופן טיפוסי העיקרון המנחה לבניה מחדש של קבוצת NBA הוא הציפיה לנס שינחית סופרסטאר בקבוצה. עבור הלייקרס מאידך, החשבון הפשוט היה שונה, טוב יותר. 

 

כך לדוגמה הדרך בה השיגו את בראיינט. ב-1996, הלייקרס היו נחושים בדעתם שהתיכוניסט החצוף עם החינוך האיטלקי הוא היהלום האמיתי של הדראפט. אך עדיין לא הייתה להם בחירה גבוהה מספיק על מנת להשיג אותו. לכן נהגו כדרכם בקודש וניצלו את העובדה שיש להם פרנצ'ייז אגדי בעיר שעושה פלאות לאיכות החיים וההכנסות של השחקנים וסוכניהם, בעוד שבראיינט טס ללוס אנג'לס לאימון טרום-דראפט פרטי, על מנת להבטיח שג'רי ווסט והלייקרס יהיו מודעים לכישוריו, הוא סירב לעשות אימונים בקבוצות שוק קטן, דוגמת ההורנטס.

ארן טאלם, סוכנו באותה תקופה, הבהיר לכל מי שרצה לשמוע כי בראיינט אינו מעוניין לשחק בשוק קטן. ההצהרה הזו בשילוב היותו של ברייאנט תלמיד תיכון בלבד, הספיקה על מנת להבריח קבוצות רבות, והעסקה נרקמה בסופו של דבר: ההורנטס ייקחו את בראיינט במקום ה-13 ישלחו אותו ללוס אנג'לס ויקבלו תמורתו את הסנטר המוכח ולדי דיבאץ'.

הלייקרס השיגו את מבוקשם.

 

מדובר בסיפור ידוע, השחקנים הטובים ביותר תמיד עשו כל שביכולתם כדי להגיע ללוס אנג'לס, מקארים עבדול ג'אבר דרך מג'יק ג'ונסון וכלה בשאקיל אוניל. וכך, לפני כארבע שנים, התכנית של הלייקרס הייתה פשוט להציע את המפתחות לסטייפלס סנטר ולתת לכשרונות ה-NBA להתחרות על הזכות לעטות סגול וצהוב. בשנת 2012 הבהיר ג'ים באס סגן הנשיא בפועל, כי הצורה המועדפת להגעת הכוכב תהיה דרך שוק השחקנים החופשיים של 2014. "אנו שמים את יהבנו על כך, ואנחנו רוצים לעשות החתמה משמעותית. לכן עיצבנו את החוזים והשחקנים ולמעשה את כל העתיד שלנו סביב זה."    

קופצ'אק תכנן זאת כך שחוזים רבים בקבוצה יסתיימו בערך באותו זמן בו שחקנים כלברון ג'יימס ופול ג'ורג' יהפכו לשחקנים חופשיים. עד אז הוא ינקוט בתכנית פעולה אגרסיבית להנחית את אבני הפינה של הדור הבא, כשרונות ככריס פול ודוויט האוורד. ישמור על הבחירה בדראפט המבוקש של 2014, כך יהיו לו נכסים להשיג עוד סופרסטאר בעזרת טרייד, או מספיק מקום תחת תקרת השכר על מנת לפתות שחקן עם חוזה מקס' בקיץ 2014 או 2015.

"הם וודאי תכננו את הפאזה הבאה שלהם זמן ממושך," אמר אחד מהמנהלים היריבים ל-ESPN. :משפחת באס ומיץ' תמיד חושבים על הדיל הגדול הבא."

 

ואז הגיעו הצרות. אחרי עזיבת המאמן פיל ג'קסון ב-2011, החל אחוז הנצחונות של הלייקרס לגלוש מטה (69% ל-62% ל-54%) עד תחתית המכתש (32%).  וכאשר הלייקרס החלו לגשש את דרכם לשחקנים החופשיים של 2014, קיבלו בחזרה רק תשובות שליליות.

לברון אליו פנו ראשון, היה בלתי ניתן להשגה, כשפנו לפול ג'ורג' – כוכב עולה שגדל בלוס אנג'לס והעריץ את בראיינט- הוא חתם על חוזה עם הפייסרס. והלייקרס המשיכו לנסות, קווין לאב? כרמלו אנטוני? כריס בוש? אף אחד מהם לא הסכים לקחת את הכסף מהלייקרס- או להילחם על מנת להגיע ללוס אנג'לס.

מתוך ראיית הנולד, החל קופצ'אק להכין את האוהדים לרעיון שהמקום הצפוי תחת תקרת השכר בשנים הקרובות לא יתורגם לשם גדול , בשנת 2013 אמר ל-ESPN, "איני יודע אם נשיג סופרסטאר, בעודו מדגיש את העובדה כי ישנם דברים רבים נוספים אותם ניתן להשיג עם מרווח גדול תחת תקרת השכר, פרט להחתמת שמות גדולים."

 

נראה היה כי משהו – או מישהו-  מהווה גורם מפריע להתממשות חלומה של הלייקרס על החתמת כישרון גדול.

 

זוכרים את רמון סשנס? באביב 2012, אחרי הטרייד שהעביר אותו מקליבלנד, מומחה הפיק-נ-נרול היה למשך זמן קצר המושיע של הלייקרס, הפוינט שמנווט את הספינה אחרי תקופת פישר, סשנס מילא את התפקיד בצורה נהדרת, משך תקופה מסוימת, עד להופעה מזעזעת בפלייאוף. אם לא שמעתם את השם שלו זה זמן מה, זה מפני שכאשר הציעו לו את האפשרות לחזור ללייקרס כשחקן חמישיה, הוא סירב בנימוס.

תחת זאת הוא חתם על חוזה ארוך בתור ממלא המקום של קמבה ווקר בשארלוט, שסיימה את העונה הקודמת עם המאזן הגרוע ביותר בהיסטוריה של ה-NBA.

סשנס התחמק מהשאלה למה, אך הוא צוטט כאומר כי החוויה "שונה לחלוטין" מלשחק עם בראיינט.

בישיבות פנימיות היו מוטרדים מעט מעזיבתו, והגיעו למסקנה כי הסיבה העיקרית היא קובי בראיינט. לא הייתה לדבר חשיבות רבה מבחינה עסקית, אך היה בדבר כדי סימון דגל אדום באשר לדרך בה שחקנים רואים את הקבוצה.
"הצץ מאחורי דגלי האליפות," אמר אחד הסוכנים הותיקים ב-NBA, "הכל רקוב שם."

 

"קובי הוא כמו הסלע הגדול הזה שבולט לך באמצע המדשאה," אומר סוכן שעבד עם הלייקרס בשנים האחרונות. "אתה לא יכול לכסח את הדשא מעליו, רק סביבו."

עוד סוכן, לו יש שחקנים החתומים בלייקרס, נשאל האם בראיינט מעכב את ניסיונות הבניה מחדש של הקבוצה בכך שהוא מרחיק ומנכר את השחקנים החופשיים. "ובכן, 'דה',זה לא ברור לכל?"

אם ישנו מכנה משותף הנוכח בקביעות משך תקופתו של קובי בלייקרס, הרי שזה הוא: זו לא אשמתי, ולרוב זו אשמת שחקנים אחרים. או'ניל- מי שבתקופה מסוימת היה המנטור של קובי, ובתקופה אחרת, במועדון מלא עד גדותיו במנהטן, שר בפריסטייל-ראפ, "יו, קובי, איזה טעם יש לתחת שלי" – הוא רק אחד ברשימה ארוכה של חברים לקבוצה של בראיינט, המתקשים לדבוק בתסריט אחד כאשר הם מתארים את האישיות הבלתי-רגילה בה נתקלו. ביינום, גאסול והאוורד היו לפרקים מצטנעים, מאופקים, נלהבים או עוקצניים. ובנוסף, כל אחד בתורו ספג קיתונות האשמה מהתקשורת בלא שבראיינט יטרח לצאת להגנת מי מהם.

"היו לי לקוחות רבים בחמש השנים האחרונות, שחקנים טובים, שלא רצו לשחק עם קובי," מספר סוכן עם מספר אול-סטארים ב-NBA. "הם רואים שהשחקנים שאיתו הופכים בצורה כרונית לשקי חבטות. כל מי שמאתגר את מקומו של קובי באור הזרקורים הופך לכרית הסיכות של התקשורת, אפילו שאקיל."

לעיתים המילים מגיעות ישירות מפיו של קובי, כפי שקרה ב-2003 אז אמר קובי לתקשורת כי שאקיל- מועמד רציני ל-MVP באותה שנה, ואלוף פעם שניה ברציפות- "שמן ולא בכושר" ורמז ששאקיל משחק בהגנה רק כשמתאים לו.

לעיתים קרובות אלו ששיחקו לצד בראיינט ספגו התקפות מהתקשורת שהתבססו על "מקור" מהקבוצה.

חבר בהנהלת הקבוצה נזכר בשנת 2012 כאשר ביינום- בערך שנה לאחר שהצהיר כי יש על המגרש 'בעיות אמון'- עמד בפני הארכת חוזה: "במהלך המשא ומתן שאל אנדרו:'איך אתם מתכוונים לרסן את קובי?' לא הייתה לנו תשובה לזה. המחשבה הראשונה שלי הייתה, ובכן, הוא לא רוצה לשחק עם קובי אם לא נענה לו על השאלה."

"פשוט מעולם לא הרגשתי שהלייקרס עושים מאמץ בחלק של בניית הקבוצה," אומר סוכן שאחד משחקניו החופשיים דחה הצעה מהלייקרס. "ראיתי כמה דברים במגרש החניה של השחקנים. שיחות בין ביינום לאנשיו ללייקרס, זה גלש לפסים לא נעימים."

"זה איום ונורא, זה מרושע, הניצחון הוא סם שקשה מאוד להיגמל ממנו," אומר איש הנהלה מקבוצה יריבה, המכיר היטב את המעורבים בפרשה. "קובי עולה ללייקרס ביוקר בכח אדם. קובי פגע בהרבה אנשים, ובמקרים מסוימים סיכן קריירות."

ביולי 2013, אחרי עונה סוערת אחת בלוס אנג'לס, דווייט האוורד יצא לשוק החופשי, עם מגוון הצעות מקבוצות שונות, מהלייקרס נדרש לנסות להחתים אותו מחדש, האם הם יצליחו לשכנע כוכב גדול להישאר עם בראיינט?

הפגישה נערכה בבוורלי הילס, ב-2 ליולי, במשרד סוכנו של האוורד, קופצ'אק, האדם הקרוב ביותר להאוורד בקבוצה, הכין את נציגי הלייקרס לפגישה, וביקש מכולם להגיע עם חליפה ועניבה, להיות קשובים ולהביע עניין, הגישה הייתה שהלייקרס נמצאים בראיון עבודה, בעמדת המרואיין, הם רצו להוכיח להאוורד שזה המקום להגשים את חלומותיו.
כאשר המשלחת התכנסה בחדר הישיבות, היה ברור כי סטיב נאש עקב אחר ההוראות של קופצ'אק, בחליפה מחויטת והקשבה עם הרבה תשומת לב לשאלות שהועלו, קובי, לעומת זאת, הגיע עם מכנסיים קצרים, טי שרט ושרשרת זהב, נוסף על גישה שלילית.

כאשר האוורד שאל את חבריו לקבוצה, מדוע נתנו לו, בעודו משחק פצוע,  לספוג את כל האש התקשורתית כאשר העונה לא התקדמה בהתאם לציפיות, ענה נאש כי לא היה לו מושג שזו ההרגשה שהאוורד חווה, ואילו ידע זאת היה פועל בצורה אחרת.

בראיינט לעומתו, הציע להאוורד לקחת קורס מזורז בפיתוח עור עבה, ונתן גם הרצאה קטנה על ללמוד איך לנצח.  מקורות מסרו מאוחר יותר ל-ESPN כי ההרצאה של בראיינט הייתה 'טרן-אוף מוחלט' עבור האוורד.

 

"זו לא הייתה פגישה קלה להיות בה," אמר קופצ'אק מאוחר יותר בראיון רדיו. "ואני מנוע מלהיכנס לפרטים הקטנים."זמן קצר לאחר הפגישה בחר האוורד לעבור ליוסטון, על אף שבמהלך זה הפסיד 30 מליון דולר.

הסיפור על הדרך בה הלייקרס הפסידו את האוורד שווק כסיפור על סנטר שלא הסתדר עם שיטת ההתקפה של ד'אנטוני. אך מקור בלייקרס טוען כי הבעיה האמיתי של האוורד לא הייתה עם תרגילי ההתקפה, אלא שהוא ראה שחקן אחד ספציפי שלא שיחק לפי התרגילים המשורטטים עם חופש פעולה מלא, ללא נשיאה באחריות קבוצתית. האנשים שאומרים שהיה קשה לדווייט עם הלחץ של לוס-אנג'לס.. נו באמת, שטויות. ל.א. הייתה כל מה שהוא חלם עליו, כל הזוהר, הנשים, התקשורת, זו הייתה סביבה מושלמת עבורו.

 

בראיינט, שסירב להגיב לסיפור דרך איש יחסי הציבור של הקבוצה, רטן בצחוק על 'הצעירים של היום ודרכיהם הנלוזות', אך אכן יש אלמנט בדרך המשחק שלו ששייך לעבר.

אם מודדים את מספר הנקודות למשחק, הוא לא רק אול-סטאר, אלא אחד השחקנים הטובים בהיסטוריה, אך הליגה השתנתה במהירות והוא נשאר במקום.

מה שמנצח משחקים היום זו תנועת שחקנים ללא כדור, שלשות, הגנה מתואמת, ייצור זריקות חופשיות עבור שחקנים, סטטיסטיקה מתקדמת משתלטת על הליגה. הצנעת האגו והאדרת המשחק הקבוצתי זו האסטרטגיה המנצחת היום, וזה מה שד'אנטוני ונאש ניסו להביא לקבוצה.

בתום השנה הראשונה שלו עם בראיינט, נאש לא הצליח להסתיר את אכזבתו בראיון ל'גרנטלנד': "אני חושב שיהיה נחמד להגיע לעמק השווה, מצב בו קובי ימשיך לשחק כפי שהוא רגיל אך הכדור עדיין יזוז בין שחקנים.   …אבל ידעתי שלא זה יהיה המצב, כשאתה משחק עם קובי בראיינט, הכדור יהיה אצלו בידיים רוב המשחק."

 

או לפחות עד שהוא יזרוק אותו לסל. בראיינט קלע בצרורות בשני העשורים האחרונים. הוא רביעי בטבלת קלעי כל הזמנים, מזנב בג'ורדן, מלון וקארים. אך נוסף על כך הוא רחוק שבועות בודדים מקביעת שיא כל הזמנים בהחטאות. "הבעיה היא שהוא פשוט לא טוב כמו שהוא חושב שהוא," אומר גורם בלייקרס. "הוא לא יעיל כמו שהוא חושב, אם היו לו היבטים נוספים במשחק, כמו ללברון, או אם הייתה לו אישיות שונה, היה לנו הרבה יותר קל למשוך כישרונות, להשאיר אותם בקבוצה ולנצח."

 

אז מדוע בנובמבר האחרון, על אף כל האמור, האריכו לבראיינט את החוזה לשנתיים נוספות? מדוע לא להכריז על ניצחון ולהתרחק מכל התסבוכת עם בראיינט? על מנת לענות על כך, יש להבין תחילה את המצב עם ג'ים באס, סגן הנשיא בפועל האחראי לסגל השחקנים- שקיבל את המושכות לאחר פטירת אביו ב-2013.

 

ירושה זה נחמד, אך תמיד יהיה מישהו שיאתגר את הסמכות של היורש. משך שנים ספג ג'ים הקנטות ברחבי ה-NBA. ב-2005 תואר ג'ים בניו-יורק פוסט כ-"חיית מסיבות מקצועית." בהזדמנות אחרת אמר מגי'ק ל-ESPN שהוא מאוד אוהב את ג'רי באס, אך הוסיף "אני לא סומך על ג'ים באס." והוסיף ודיבר על ה'טעויות הקריטיות' של ג'ים בדרך הניהול של הקבוצה.

 

וישנו כמובן גם פיל ג'קסון. ב-2011, הוא היה המאמן היוצא של הלייקרס, עמית של ג'ים בהנהלת הלייקרס, וכמובן בן משפחה בעקבות יחסיו עם ג'ני באס. כאשר עזב את הקבוצה, אמר לכתבים "לא דיברתי עם ג'ים כלל השנה, באשר לניהול, אם אתם רוצים לקרוא לזה כך, אין כל קירבה." ג'ים מצידו אמר שהוא מחשיב את פיל כ'בן משפחה', אם אתם רוצים לקרוא לזה כך.

ג'ני דיברה על תחושת הבגידה שחשה כאשר שמעה על חתימת החוזה עם ד'אנתוני במקום ג'קסון, 7 משחקים בלבד לתוך עונת 12-13.

 

הוגן או לא, התוצאה של התגובות האלו הייתה דווקא מעט אמון בג'ים מצד אוהדי הלייקרס. וכאן המורשת של אביו זורחת בגדול. כמה מילים על הלך הרוח בלייקרס, ג'ים לא נודע כאחד שעוקב אחרי החוקים, אלא יותר ככזה המתרועע עם צעירים, בליין ומהמר. אך כפי שמג'יק הבהיר לאחד הכתבים בימיו הראשונים של הסכסוך הגדול בין קובי לשאק, יש לג'רי באס דרך התנהלות מסוימת: "הארגון כולו מושתת על העיקרון לפיו אנחנו מטפלים בדברים בתוך המשפחה, לא מוציאים את הכביסה המלוכלכת החוצה."

כך היה נהוג בעבר, בכל אופן, לפני שג'קסון ובראיינט שינו זאת. ג'ים הוא אחד הלייקרים האחרונים הדבקים במורשת זו של אביו. ג'קסון יכול להיכנס בבאס, אבל באס לא יחזיר לו, או לשום לייקר אחר.

ובינתיים בראיינט תמיד מוכן ומזומן להצליף בלשונו בראשי הארגון, אם הדבר תואם לצרכיו.

 

כל האמור, גרם לבאס להיות מעט הססן בהתמודדות עם בראיינט. רבים מיועציו הקרובים של באס הציעו כי המהלך הטוב ביותר לקבוצה יהיה להיפרד מקובי בעזרת חוק האמנסטי- החיסכון הכספי לבדו צפוי היה לחצות את סף ה-70 מליון דולר- באס לא היה מעוניין להתחיל בקרב תקשורתי מול בראיינט, או לסכן את המוניטין המשפחתי.

 

ישנו גם רציונל עסקי בשמירה על בראיינט בקבוצה, הראשון נוגע לכך שהלייקרס, כעסק, אינה קבוצה טיפוסית. מדובר ב'עסק המשפחתי' ב-ה' הידיעה. בשאר הקבוצות אף אחד לא מסתמך על הקבוצה כעל מקור תזרים המזומנים הראשי שלו, הקבוצה מהווה עסק בסיכון גבוה בקצה רשימת ההשקעות.

בלוס אנג'לס, לעומת זאת, הקבוצה היא הבורג המרכזי במכונה התומכת בשישה יורשים.

ואין הכנסה חשובה יותר מהחוזה בן 20 השנים, בשווי 3 מליארד דולרים, לזכויות השידור של המשחקים עם חברת וורנר. הכנסה התלויה לא מעט ברייטינג של הקבוצה, הנוטה לעלות כאשר בראיינט נמצא על המגרש. אם הקבוצה הייתה זורקת את בראיינט ופונה לעונת טאנקינג, הרייטינג הנמוך היה גורם למכה כלכלית קשה לעסק המשפחתי.

 

זו, כפי הנראה, הסיבה בעטיה התבטא קופצ'אק בגנות הטאנקינג; הבוסים שמעליו אמרו לו שטאנקינג יעלה לקבוצה הון תועפות. ובינתיים זה לא שלא היו לבראיינט גם תומכים מבחוץ, מחזיקי המנויים בלייקרס הם כל המי ומי של הידוענים והעשירים בלוס אנג'לס, ובמהלך שנראה כפעולה מתואמת, רבים מהם התקשרו לג'ים והבהירו כי הם מצפים לראות את בראיינט במדי הלייקרס.

וכך קרה, שג'ים נמנע ממאבק ציבורי בבראיינט על ידי החתמה מוקדמת. באס הצעיר לא רצה שפרטי המשא ומתן יהיו ציבוריים, ועל ידי כך שהתהליך יעבור בצורה חלקה, תיווצר לו תדמית של בעלים נדיב ונאמן, כאביו- שהחוזים הנדיבים שהעניק למג'יק ושאק, היכו גלים בליגה כולה.

ובינתיים, באופן פרדוקסאלי, עצם ההחזקה של בראיינט באזור, תעזור להנהלה להיפטר ממנו בשלב מאוחר יותר ללא רעש. זה יאפשר לאוהדים להבין שהקבוצה לא יכולה לנצח עם קובי באזור, ג'ים יוכל להיפרד מקובי ללא מראית עין של בגידה, כאשר הוא יפסיק לשחק ברמה גבוהה, ניתן יהיה להעבירו.

חובבי תיאוריות קונספירטיביות עשויים לתהות על משמעות הציטוט ששחרר קופצ'אק לעיתונאים בעת הודעה על הארכת החוזה של בראיינט, שנדמה שהשאיר מעט מאוד מקום לתמרון באשר להארכת חוזה נוספת בתום הנוכחי: "אמרנו לאורך כל הדרך כי אנו מעדיפים ומקווים שקובי יסיים את הקריירה שלו כלייקר, והחתימה הזו אמורה להבטיח זאת. לשחק 20 שנים ב-NBA, ולעשות זאת באותה הקבוצה, זה דבר חסר תקדים, והישג בלתי רגיל."

ואף שקופצ'אק סירב לענות לשאלה מה דעתו על ההחתמה, הוא שחרר רמז עדין בראיון ללוס אנג'לס טיימס, באומרו: "עמדת הבעלים הייתה כי קובי שווה או ראוי לכל אגורה בהארכת החוזה."

 

האם אכן ראוי בראיינט להארכת החוזה? ואם לא, מדוע להחתים אותו? התשובה לשאלה עשויה להיות טמונה בשאלה נוספת: הייתכן כי הלייקרס הרגישו חופשיים לבזבז מקום תחת תקרת השכר שלהם כיוון שלא היה טעם לשמור שם מקום? כשאינך יכול אפילו לשחד שחקנים לשחק לצד בראיינט מה הטעם בכסף?

וכפי שאומר אחד מחברי ההנהלה של קבוצה יריבה: "אני בטוח שקופצ'אק כבר בדק ומצא שאין טעם במקום תחת תקרת השכר, כיוון שהיעד אינו אטרקטיבי כלל עד שקובי יפנה את השטח."

קופצ'אק עשה את שיעורי הבית שלו, הוא לא יכול להשיג כוכב שיהיה מוכן לשחק עם בראיינט, חוזה גדול או לא חוזה גדול, מספר סוכנים בליגה אמרו כי קשה לשכנע שחקנים לאחר כל כך הרבה ניסיונות כושלים, שהם ייהנו לשחק לצד בראיינט.

הוא רוצה לנצח, אמר מקור המקורב למקבלי ההחלטות בלייקרס, אך רק בתנאי שהוא הסיבה לכך שהקבוצה מנצחת, אין אף אחד בליגה שעובד קשה כמו קובי. ואין אף אחד שמחבל בעבודה שלו עצמו כמוהו. הוא מפחיד את השחקנים החופשיים שאנחנו מנסים להחתים, אנחנו מנסים להקיף אותו בכישרונות והאגו שלו פשוט מפריע.

לא פלא, אם כך, שהקיץ של 2014 הסתיים בלא החתמה משמעותית עבור הלייקרס. רק לפני שנים בודדות , השמועה החזקה בליגה הייתה כי הלייקרס הם היעד הבא של לברון. אך כאשר לברון הגיע לשוק השחקנים החופשיים, הלייקרס לא הצליחו אפילו לקבוע פגישה איתו.

השני ברשימה אחרי לברון היה כרמלו אנטוני. אך גם ניסיון הגיוס הזה טורפד, בראיינט הגיע במיוחד מאירופה לפגישה, אך איכשהו הוא הצליח לפספס אותה, והזכיר לחברי ההנהלה את הדרך בה כמעט הצליח להבריח את סטיב נאש ב-2012, לפני שהלייקרס החתימו אותו, נאש ביקש לדעת מה דעתו של קובי על כך שהכדור יהיה בעיקר בשליטת הרכז החדש, כחלק עיקרי בשיטת ההתקפה של ד'אנטוני מימיו בפניקס.

כאשר מנהלי הלייקרס ביקשו מקובי להתקשר לנאש, קובי התחמק ואמר שהוא מעדיף שנאש יתקשר אליו, הקטנוניות הזו כמעט טרפדה את העסקה כולה.

בה בעת שהלייקרס דיברו עם אנטוני, הם ניהלו מגעים חשאיים גם עם כריס בוש, אך הוא העדיף להישאר עם מה שנותר ממיאמי. פול ג'ורג', שנולד וגדל בלוס אנג'לס, היה בעבר אופציה בטוחה להחתמה, אך אחת הסיבות לכך שלא חתם בלייקרס בסופו של דבר הייתה החשש שלו מהמשטר הקפדני של קובי.

וכך אנו מגיעים לפתיחת העונה, בה הלייקרס יכולים רק לדמיין תואר, עם קובי המחלים, הנתמך בקו האחורי בג'רמי לין, הרוקי ג'וליוס רנדל (נכתב, כמובן, לפני סיום העונה העגום), ג'ורדן היל ואד דייויס, ההשקפה במשרדי ההנהלה היא כי תהליך בניה מחדש של הקבוצה יוכל להתחיל רק לאחר פרישתו של בראיינט. "בסופו של דבר ההבנה חלחלה, אין שום שחקן ראשי שרוצה לשחק עם בראיינט, ג'ימי פשוט מחכה שהוא יעזוב." אמר בכיר בלייקרס, "זה כמו שהילד שלך יתחתן עם מישהי שאתה לא מרוצה ממנה, אם אתה לא יכול להילחם בזה אתה פשוט הולך עם הזרם."

הטוב ביותר שאתה יכול לקוות לו הוא שזה ייגמר כמה שיותר מהר.

 

 

********************************

הערות:

*******************************

הערת המתרגם-
אני מעט אמביוולנטי לגבי המאמר הזה, מחד מרתק ומאידך מוטה בצורה בלתי פרופורציונלית עד כדי כתיבה חובבנית / רכילותית (ריבוי ציטוט 'מקורות יודעי דבר'), נראה ששנאה לקובי סימאה את הכותב במהלך הכתיבה.
המאמר היכה גלים גדולים ברחבי הליגה והתקשורת וגרר דיונים רבים באשר לסיטואציה של קובי והלייקרס.
כדאי אולי להוסיף גם כמה תגובות למאמר-
ראשון, קובי כמובן-
"זו לא הפעם הראשונה וודאי לא האחרונה, אם יש דבר שלמדתי במשך השנים הוא שביום מסוים כותבים עליך משהו נוראי בעיתון, ולרגע נדמה שזה סוף העולם, ונראה שכולם רק רוצים להתנכל לך, ואז הזמן חולף, ואתה מסתכל לאחור וזה בסך הכל היה יום אחד.
ואז, אולי חודש מאוחר יותר, מגיע יום אחר, וכותבים עליך סיפור טוב, ואתה מרגיש פנטסטי, וחודש אחר כך יוצא עליך עוד סיפור רע וכן הלאה, אז אתה פשוט מבין שמדובר בסוג של מעגל, והדברים לעולם אינם טובים או רעים כפי שהם נראים באותה נקודת זמן בה אתה חווה אותם..
רג'י מילר-
אני מרגיש שזו גישה עיתונאית פחדנית, ואני לא אומר שהכל במאמר שגוי, בהחלט ייתכן שהכל שם נכון. אבל אם אתה מנהל או שחקן, ואתה אומר משהו, אל תתחבא מאחורי מסך אנונימיות, תיחשף על מנת שנוכל לעמת אותך עם שאלות מול מיקרופון. למה שקובי בראיינט יענה לבדו על כל השאלות כאשר כל השאר מסרבים להזדהות.
תגובה של פלי (בסיסט\רד הוט צי'לי פפרס) בטוויטר-
המאמר של אבוט הוא זבל מוחלט, התקפה בוטה וחסרת אחריות, שכחת לצטט את סמאש פרקר. (להזכירכם-רכז הלייקרס, 2005-2007, שהסתכסך קשות עם קובי ולא מסר לו כדורים בכוונה)
פיל ג'קסון ציטט את פלי והוסיף (טוויטר)-
הנרי אבוט, המאמר שלך הוא זבל טהור. כל הכבוד פלי.
פול ג'ורג' (טוויטר)-
הכתבה הזו על קובי לא נשמעת לכם משוגעת לגמרי?

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 25 תגובות

  1. בין אם זה נכון או לא זה מה שיהיה.
    הלייקרס לא יוכלו לנשום לפני שקובי יפרוש.

    חלאס עם השטויות, הלייקרס לא מצליחים להביא אף קליבר כבר שנתיים או לעשות לפחות איזה טרייד שישנה את התמונה.

    הלייקרס זה ארגון חולה, והאשמה מתחלקת בין קופצ'אק באס וקובי, והשחקנים מריחים את זה.
    הם לא פראיירים ולא מתרגשים משמות כמו "לייקרס" "ניקס" או "סלטיקס".

    מעניין אותם איזה ערך מוסף יש לארגון, מי מנהל אותו, ועם אילו שחקנים הם ישחקו.

    המאמר קיצוני אבל גם איינשטיין אמר פעם דברים קיצוניים וצדק..
    אני מאמין שקובי יכול להיות בלתי נסבל אך ברור שזו לא הסיבה היחידה למה הלייקרס נמצאים בבור הזה.

  2. מסכים שהסגנון רכילותי, אבל תכל'ס זה נשמע לגמרי הגיוני. האווארד הפסיד 30 מיליון דולר! זה קשה להסביר בלי הרקע הזה: הוא הבין שבטווח הבינוני, עם קובי, לא יצא כלום מהקבוצה הזאת. ואין לו במחסנית מספיק שנים לשרוף על הסיפור הזה.

  3. נהניתי מהמאמר והתרגום, תודה.
    לגבי קובי, זה לא משנה אם העובדות נכונות, מה שבטוח נכון זה השורה התחתונה – קובי הורס את הלייקרס. הוא סרטן בגוף הקבוצה ולידו גם דשא לא יצמח, מאוד מזכיר לי את אבי נימני בשנותיו במכבי ת"א..
    אחרי ששאקיל עזב ולפני שפאו בא, הלייקרס לא עברו סיבוב ראשון בפלייאוף וזה כל הסיפור שמראה כמה קובי שווה לליקרס לבדו. ספורטאי גדול – כן, תחרותי ביותר – כן, כדורסלן ענק – כן, מועיל לקבוצה – ממש ממש לא.

    1. +100
      ההשוואה לנמני נכונה ב-70%. נמני לא היה כזה בורג משמעותי באליפות היחידה אחרי שנות התשעים. קובי היה הבורג הכי משמעותי אחרי שאקיל

  4. Well, here's what Kobe Bryant told Randle about that:

    "Get it out your system just like I did. Get it out of your system with a nice hard cry. Then it's time to go from there."

    Crying? It's cool.

    And it's funny how things can appear so completely one way and then surprise you.

    The Los Angeles Lakers are a mess after two games, sage veteran Steve Nash and future hope Randle are out for the season within a week of each other, and Bryant is openly annoyed.

    "Getting your butt kicked a little bit, the frustration boils over, naturally," Bryant said after the Lakers' 119-99 loss in Phoenix.

    Just when you start to wonder, though, if Bryant will soon be reminiscing about the fun days he spent with Kwame Brown and Jumaine Jones and reflecting on Smush Parker and Chucky Atkins as winners because the current Lakers are so bad, Bryant leaves all of that out on the court.

    USA TODAY Sports
    Sitting in front of his locker, his feet in an ice bath and the knees in ice packs, and with his right shoulder getting its own wrap because it's already sore, Bryant refused to lose himself in the negativity.

    Bryant and Nash will never become the greatest backcourt in NBA history, and of more immediate relevance, how is Bryant supposed to pass the Lakers' torch to Randle now that Randle is carrying that rod and those screws in his lower right leg?

    It was actually Nash who throughout the Lakers' disastrous 2012-13 season tried to explain the team missing a kinship that blossoms only through shared experiences. So many new perspectives and distracting injuries…and Mike Brown and Mike D'Antoni utterly failed at getting the guys to comprehend events together through one collective lens.

    Just when Randle's injury meant there was no way for Bryant to mentor him on the court, here are Bryant and Randle now bonding through their recent misfortunes.

    Bryant said he spoke to Randle late Tuesday night then again early Wednesday and said he would again late Wednesday night—keeping his promise to be a lynchpin in the 19-year-old rookie's support system at this critical time.

    Bryant has also publicly propped up the Lakers organization as one that takes care of its own and has old heads around to help young players overcome adversity faster. Sure enough, James Worthy called Randle at midnight—knowing Randle would be too stressed about his leg and his future to sleep—and reassured him with the story of Worthy's own broken tibia as an NBA rookie…en route to a Hall of Fame career with the Lakers.

    Mark J. Terrill/Associated Press
    Kobe Bryant has tried to encourage Julius Randle to let go of the sadness of a lost season and focus on the rehab work ahead.
    Bryant mentioned Blake Griffin losing his rookie season to injury, too, in speaking with Randle.

    "He's got to draw inspiration from that and use that as a source of comfort," Bryant said.

    Bryant also made sure Randle, who grew up idolizing Bryant, is using Kobe's 2013 Achilles rupture as his primary reference point.

    "My situation was similar," Bryant told Randle. "It's just you have an advantage that you're 19. Deal with the frustration tonight, get it out of your system and then it becomes about the challenge of coming back."

    Just like Bryant after his Achilles tear, Randle had surgery on his leg the very next morning. With that decision, Bryant said, the time for feeling sorry for yourself ends, which is why he was inspired to hear Randle, after the tears, sharing the following words:

    "Yeah, I'm not having any pity parties."

    Bryant likes Randle and respects his determination to improve. In just a month together, Bryant had come to the conclusion, meant in the best way possible, that "he's a dog."

    Randle actually already went through a humbling injury in November 2012, fracturing his right foot in the second game of his senior year of high school. Now, it is his right leg, a break the Lakers believe is unrelated to the first one.

    Bryant, of course, fractured his left knee shortly after finally returning from this torn left Achilles last season.

    They are indeed brothers in wounds.

    SHARE
    TWEET
    Bryant isn't the perfect teammate, but he's trying—and he has learned lessons.

    He played quite well on offense Wednesday night in his first post-Achilles 30-plus-point game. He also played quite irresponsibly on defense, particularly as his exasperation grew.

    But Bryant (31 points on 11-of-25 shooting in 28 minutes) had painfully little help.

    "Kobe's the least of my worries," Scott said afterward.

    After leading only once at 3-2 in the opener against the Houston Rockets, the Lakers never led at all against the Suns. The 18-point home loss marred by Randle's stunning fall was followed by this 20-point road loss that saw Carlos Boozer bungling plays even worse than Kwame ever did.

    One NBA scout on hand Wednesday night was impressed enough by Bryant's shot-making (and passing despite teammates failing to finish) that he declared: "Kobe's back."

    Another scout, however, wondered aloud what Bryant, especially now that he's healthy, really thinks of just how bad the Lakers already have been.

    Bryant has his answer at the ready: He's working on it—and he'll continue to be. (He also has a joke ready about how well he has been able to limit his minutes twice because "we got blown the f–k out.")

    "I've been trained really well by the Yodas of the world," Bryant said, referring to Tex Winter and Phil Jackson. "They've always just talked about looking at the game and looking at things you can correct. Then the next day, correct them. It's a simple as that. We're not as bad as these first two games. We're not."

    Stephen Dunn/Getty Images
    Byron Scott has seen his Lakers surrender an average of 114 points over their first two games.
    One example Bryant cites is the minimal production so far from new point guard Jeremy Lin, whom Bryant told late Wednesday night on the bench basically to stop walking on eggshells around him.

    Go run the offense—aggressively. This is your job. You run the show. You're good at it. You don't have to look over your shoulder anymore like with other teams. Grab the bull by the horns. Enough with your talk about fitting in or facilitating for me. Play like you played when you were in high school.

    The example that sprang to Bryant's mind was Derek Fisher, Bryant's favorite teammate ever—someone who theoretically wasn't good enough to tell Bryant what to do but someone who knew it served the greater good not to be Bryant's pushover.

    Again, it took shared experiences—a ton of them, in that case, after Bryant and Fisher entered the NBA the same year.

    And with that mind, Bryant allowed it will absolutely take Lin more time to settle in next to him. Just as Bryant was able to convey the message to Lin on the bench because there was fourth-quarter garbage time Wednesday night, even moments of failures can build connective tissue.

    Matt York/Associated Press
    Jeremy Lin has handed out only seven assists in the Lakers' first two games this season.
    You might plan a lavish night on the town with your special someone, be forced to cancel all your elaborate plans and wind up sitting at home…having a simple, great conversation. Either way, it's a cool shared experience—and they are bricks in the wall of that relationship.

    Asked how he will stay patient with the Lakers now, Bryant said, "You don't stay patient. You stay persistent."

    And he proceeded to wax poetic on Jackson's Zen ideals by way of explanation:

    You must demand things turn around immediately because that impetus is what will drive things to turn around. Yet you know honestly that things will not turn around immediately because results can only come through a process of change.

    That's how Bryant goes from being ticked off on the US Airways Center court Wednesday night while trying to rally the team…to understanding the peace of the bigger pie by the time he reaches the locker room.

    And that's why Bryant sure hopes everything he invests in Randle will pay off in some immediate, remarkable jackpot next season and not when Bryant is long gone…but he appreciates that the true dignity is in the try.

  5. יש דבר שנכונים במאמר
    הסגנון נמוך, לא מכובד, כל הגורמים – מזגיר את העיתונות בארץ שהכתב ממציא דברים.
    קובי ווינר בנשמה. שחקן על. אבל מהסוג הישן שלא יזרטק חיוך ויעבוד קשה… היום שחקנים רטצים ליטוף…( לדוגמא בוכים על אורך העונה).
    והתגובה של קובי נכונה! .
    הווארד חיפש קבוצה חזקה. שקט ואהבה?. ..

  6. האוורד לא חיפש לעצמו שום סיטואציה אמיתית לאליפות.

    הוא חיפש מקום שבו לא ידרשו ממנו להביא רק אליפות, הוא חיפש להיות צמוד לכוכב שהשיא עוד לפניו, לעשות כסף ובעיקר לא לשחק ליד אלאפא דוגים שרוצים רק אליפות.

    כזה האוורד, יסיים את הקריירה עם מאות מיליוני דולרים ו-0 אליפויות.

        1. ספרס שקט ואהבה?? מספיק לראות את הפרצוף של המאמן שלהם אחרי שאחד הנגרים שלו מאבדים כדור או מחפפים בשמירה.

          איזה שקט ואהבה?? להזכיר לך איך 15 שנה הוא היה תופס את האוזן של פארקר מול המצלמות??

          מיאמי שקט ואהבה? לא בשנתיים האחרונות ועם כל כך הרבה אפס אנד דאון לאורך העונה והמון המון לחץ שהיה שם.

          אולי שקט ואהבה בין שלושת הכוכבים לא משהו שהקרין על הקבוצה עצמה.

          דאלאס באה כאנדרדוג מופלאה לעונת האלליפות שלה ובלי שמישהו יספור אותה לפני הפלייאוף.
          זו עונה של אחת ל… אז שם היה שקט, ריספקט ואהבה אבל גם היא הייתה קבוצה "רעה" מאוד באופי ששיחקה על החולשות של היריבות שלה וחיפשה להוציא אותן משיווי משקל.

          אין שקט ואהבה בקבוצות שהן קונטנדריות אמיתיות.

  7. המאמר כתוב טוב כי בכל זאת ESPN אבל התוכן אוי התוכן, האם ESPN הפכו לגירסה האמריקאית של אתר ONE? מסמנים מישהו וזהו? רכילויות זולות ומטופשות ממקור כזה או אחר, שימו לב שבאף ידיעה אין ציטוט עם שם אז מהיכן לנו שזה באמת קרה? (וחייבים לציין את מועד יציאת המאמר – כמה ימים אחרי שקובי קרא לESPN חבורה של מטומטמים).
    עוד כמה נקודות – אז בואו נראה מה עשו אותם כוכבי על שמצויינים בכתבה שכביכול 'נהרסו' ע"י קובי:
    ביינום – קריירה מזהירה היתה לו אחרי שעזב את הלייקרס, ומישהו יזכיר לי היכן הוא היום?
    הווארד – הסנטר הכי אובררייטד בהיסטוריה וגם זה בגלל תחרות הטבעות שלא היה אמור לזכות בה, למקטרגי קובי כולל כותב המאמר נוח להשמיט את העובדה שאחרי פציעת קובי להווארד היתה הזדמנות פז להוכיח מה הוא שווה בפלייאוף נגד ס.א. – מה קרה אז? סוויפ מהדהד, אבל סליחה זאת היתה אשמת המאמן…
    רמון סשנס??!?

    ולגבי קובי רע או טוב ללייקרס – סתם משחק בכאילו – נניח כרגע לא היה קובי, האם באמת מישהו מהסופר סטארס היה מגיע לשם? כרמלו?? לברון?? לאב??? היום כל אחד מהפרימדונות האלה עובר רק אם יש סיכוי ריאלי לאליפות.

    לדעתי הלייקרס עשו שתי טעויות פטאליות שבכלל לא קשורות לקובי:
    1 – החתמת מייק בראון – באמת שאין לי מושג איך ולמה חשבו שהוא מאמן
    2 – הטעות הגדולה מכולם – החלפת בראון בדאנטוני במקום פיל ג'קסון(!!!!) כל העונה הארורה ההיא היתה נראית אחרת לגמרי ומשם הכל היה מתפתח בצורה שונה.

    וכמה מילים אחרונות לילדים – אי שם בסוף שנות השמונים הלייקרס הגדולה ההיא נגמרה, היתה הבלחה מקרית בגמר של 91 אבל עוד לפני שנזרק הכדור הראשון ידעתי שהבולס ישחטו אותם, וגם אז אגב עשו טעות קשה בעמדת המאמן שנתנו לריילי ללכת, אחריהם הגיעו שנות בצורת קשות עד שהגיע פיל ג'קסון. אז הנה הגלגל שוב חוזר, עברנו את שנות התשעים נעבור גם את זה, זה מה שיפה בליגה הזאת.

  8. בין שהמאמר נכון או שלא, יש עובדות שאי אפשר להתווכח איתן: מה קובי עושה בלייקרס? הקבוצה לא תגיע לשום מקום, לפחות שיתן לצעירים לשחק ולמנהלים בנות מחדש, שחקן רציני היה מחפש הזדמנות לעוד אליפות ולא חוזה מקסימום.
    כמו שאמרו כאן קודם, אף כוכב לא בא וזה מוזר.
    הלייקרס בדרך הנכונה לטאנקינג, פגיעה בשם הטוב של הקבוצה ובגידה בעקרון המצויינות הדורסנית שלהם שלא פסח אפילו על מג'יק ג'ונסון. מי שחושב שלהם זה לא יכול לקרות, כדאי שיצפה בבוסטון סלטיקס.
    שיאי הנקודות של קובי לא יהיו שווים לכלום מאחר שיגיע אליהם כשחקן בקבוצת תחתית שזורק יותר מידי. אנחנו נהיה כאן תמיד להזכיר את זה.

    1. וזאת הבעיה בדיוק כמו שמתוארת במאמר, אוהדי לייקרס מתגאים בקובי אחרי הפסדים. הפכתם לאוהדי קובי, לא לייקרס. אבל: שחקן פרנצ'ייז בקבוצה מפסידה לא יכול להחשב שחקן טוב. נדאג להזכיר לכם…

כתיבת תגובה

סגירת תפריט