אתמול דיסקסנו גם "כינויים" (השלישייה הגדולה" של קליבלנד) וגם "חיים אחרי שהמשחק ניגמר". שני הפוסטים נתנו לי רעיון לפוסט שלישי שקשור לשניים. הפוסט הזה מבוסס על מאמר שניכתב על הרולד מינר בספורטס אילוסטרייטד ע"י סת' דייויס. הוא אינו מאמר מתורגם, אלא מאמר המבוסס על הסיפור ורישומים שרשמתי ממנו, וזכרונות אישיים שישנם לי על הרולד מיינר שחקן מיאמי היט כגון אליפות הדאנק, ועוד.

"BABY JORDAN". זוכרים? הכינוי שנתנו לשחקו שבמכללה היה חלק כמו טוסיק של תינוק, שהיה מכונת קליעות, ושיכול היה לעוף כמעט – אומרים יותר טוב – מאלוהים!  הדאנק שלו שזכה באליפות הדאנק של 1993 היה אחד הטובים בהסטוריה של אליפות הדאנק ב-NBA. (הוא גם זכה באליפות הדאנק ב-1995).

הוא לא הרגיש נעים עם השם. שם כזה מחייב יותר מדי, אבל כמה שביקש שלא ייכנו אותו יותר 'בייבי ג'ורדן', כן הכינוי נידבק יותר ויותר – עד שהגיע ל-NBA. יש שבכלל שכחו את שמו של השוטינג גארד מ-USC – יוניברסיטי אוף סאות'רן קליפורניה – ולא מחברים יותר בין 'בייבי ג'ורדן' והרולד מיינר, ה-1.95 מ' שחשבו שהוא הדבר הבא כשהגיע ל-NBA ב-1992 עם קרחת בוהקת, לשון משורבבת ארוכה עם כל דאנק מיוחד, וגופייה מס' 23.

בייבי ג'ורדן ב-USC – גופייה מס' 23, קרחת, לשון בחוץ, אותו גובה, ואותו גוף! (רק שמאלי!)

רק ב-5 סנטימטרים יותר נמוך ממייקל. מבחינה חיצונית ומבחינה אירודינמית הכל תאום 'קלוני'. האמינו שזהו. אחרי נפילות של כמה 'גורדן הבא' היו בטוחים שהפעם הגיע הדבר האמיתי: ה-2,048 נקודות שלו הם עדיין שיא קליעות ב-USC, אוניברסיטה ששיחקו בה ביל שרמן, קליף רובינסון,  אלכס האנום, טאז' גיבסון, או.ג'יי מאיו, דמר דרוזן, ועוד, ורפיוטציה של 'מעופף שעדיין לא היה כמוהו'. הוא גם היה טיפוס מהסרטים. K-700 בוודאי זוכר את רוטינת זריקת הפאול (בד"כ הזריקה השנייה) שלו: העברת הכדור מאחורי גבו, ליטופו, אחזקתו כאילו היה תינוק, ואז מין ספק שפשוף-ספק ניגוב הכדור באפו. ורק אז באה הזריקה. כל פעם. אין אפס. הוידיאו הזה יתן לכם מושג על איזה שחקן הוא היה ב-USC, ואת רוטינת הפאולים שלו, במיוחד הפאול השני (אל תחמיצו!):

לקהל זו היתה רוטינה מבדרת. למינר זו היתה בעייה נפשית מושרשת: הוא נגע בעצמים ודברים שונים באפו (ולפעמים בקצות אצבעותיו): מזלג, קיר, ספר, זרועות של שחקן בקבוצה. עמוד טלפון. ידית הכניסה למכונית. במה 'חייב' היה לגעת ובמה לא? הוא עצמו לא ידע. היתה זו החלטה אי-רציונלית שפקודתה מקורה במוח ממש לפני שקרתה. הוא גם חייב היה לגעת בדברים בקצות אצבעותיו: באסקלייטור נע – 'המדרכה הנעה' בשדות תעופה – הוא חייב היה לגעת בקיר באצבעו. באמצע המשחק הוא חייב היה להתכופף פתאום ולגעת בזווית הישרה של פגישת קו הצד וקו החוץ מאחורי הסל. הוא שיפשף כמה מאות עשרות ביום את אצבעותיו נגד תנוך אוזנו כי הוא חייב היה לשמוע את הקול שהשיפשוף יוצר. לפעמים כשיצא מחדרו בבית, או חדר ההרצאות, הוא היה חייב להיכנס חזרה ולצאת, 4,5, לפעמים 10 פעמים, וכל פעם לגעת באצבעו הקטנה בידית הדלת ולדוחפה כלפי מטה. הוא לא יכול היה להפסיק לדחוף את ידית הדלת למטה "עד שזה 'הרגיש' נכון" לפי מה שהוא מספר.

לבעייה הנפשית שלו קוראים OBSESSIVE COMPULSION – התנהגות כפייתית –  וכבר דברנו עליה כאן.

עם כל הבעיות שהיא גורמת, עם כל השלילה, ועם כל הרינונים מאחורי גבו – לאובססיה הזאת היה יתרון בהופכה את מיינר לפיור שוטר עליון: הוא מסוגל היה לזרוק 20 ג'אמפים שכולם עשו סוויש עם הרשת, אך הוא לא היה מסוגל להפסיק עד שהרגיש שהוא זרק את הג'אמפ האופטימלי. רק אז יכול היה ללכת להתקלח.

מיינר היה בן 9 כשהוא חש לראשונה את האידיוסינקרסיס הזה בהתנהגותו: כשחצה רחוב, הוא חייב היה לגעת בכל עמודי הטלפון או עמודי החשמל שחצה. אם החמיץ אחד – הוא חזר לחצות את הכביש פעם שנייה – כדי לגעת בעמוד שהחמיץ.

הוא ידע משך כל שנות התבגרותו, 3 שנות מכללה, והקריירה ב-NBA ש-'ישנה לו בעייה' אבל הוא לא היה מוכן להודות ביותר מזה עד לפני 3,4 שנים. אשתו פאם עמדה לסיים את ה-B.A בפסיכולוגיה, והוא החל לדפדף בדפי אחד מספרי הפסיכולוגיה הקלינית שלה. הוא קרא לפני כן על אנשים השוטפים את ידיהם 50 פעם, והוא מודה  ש-"אני אף פעם לא הייתי חייב לשטוף את ידי יותר מפעם אחת, אבל כשקראתי על האנשים שכן חייבים, הבנתי שישנה לי בעייה דומה. המשכתי לקרוא, והגעתי למסקנה שאני OBSESSIVE COMPULSIVE. ידעתי שישנה לי בעייה אבל סרבתי למצוא לה שם או לתת לה הגדרה".

כדורסל לא היה סתם ספורט אהוב על מיינר. הוא היה ספורט שהיה כל חייו. הכדורסל היתה בריחה מהצורך הכפייתי לכמה שעות. הכדורסל הפך לבריחה שלו ממחשבות מוזרות ומפחידות. הכדורסל הפך ל-SECURITY BLANKET שלו. ולכן כשהקריירה שלו הסתיימה מהר מדי – 4 שנות NBA ס"ה (3 שנים במיאמי, ושנה רביעית בקאבס, עם ממוצעי קליעות של 10.3, 10.7, 7.3, ו-3.2 נק'), הוא לא הצליח לקבל את הסוף ככל האדם. היתה זו כמעט מכת מוות. הדבר החשוב לו ביותר בחיים, 'שמיכת הבטחון' שלו לפתע נעלמה. הוא הרגיש את עצמו נופל ממטוס ללא מצנח.

הוא לא התאבד – אם כי היו בו מחשבות התאבדות – אבל בחר בדבר השני הקרוב ביותר להתאבדות: היעלמות מהעולם. ז"א מכל האנשים שהוא מכיר, ולהתחבא היכן שהוא.

******************

קיץ חם בלאס ווגאס. בוער ממש. טמפרטורות מגיעות ל-40 מעלות צלזיוס אפילו אחרי שקיעת השמש, ומיינר סוגר את הגראז' בביתו  ומוכן לעלות למעלה, לאשתו והילדים.  את הגראז' הגדול ל-4 מכוניות הוא חילק לשניים כשבחלק אחד הוא  בנה מכון כושר ביתי עם סל, בו הוא מאמן את בתו קאמי בת ה-13 שכבר ברור שניחנה בניתור מצויין, ובנו בריידן בן ה-11 – כבר שולט בקרוס-אובר כמעט מושלם. בינתיים בריידן מעדיף כדורגל, ולמיינר אין בעייה עם זה. מיינר לא השתנה הרבה: אותה קרחת, אותו חיוך, אותו גוף שרירי, אבל בן ה-43 הזה הוסיף 8 ק"ג למשקלו באזור הבטן, אבל הוא נראה בסדר גמור. במוסך תלוייה טלוויזיה של 42 אינטש, והערב הוא מתכנן לחזות במשחק הפלייאוף בין המיאמי היט ואינדיאנה פייסרס. משך כמה שנים טובות הוא לא היה מסוגל לחזות במשחק NBA. הכאב צרב מדי.

אבל הבן בריידן שפוט על דוויין ווייד ומשחקי NBA ובגללו האב החל לחזות בעצמו. הבן לא מפסיק לשאול שאלות, ואפילו מספר שלפני כמה ימים אבא קלע 14 קליעות רצופות מאחורי קשת ה-3 במגרש אימונים.,

-באמת?

-"כן. הרוטינה קצת חזרה. אבל כמובן ללא שמירה…"

מיינר אפילו החל לשחק ב-"Y" עם בוגרי קולג'ים המשחקים לשמור על כושר גופני, ולא לשכוח צעד וחצי. אחרי שנים של בריחה הוא החליט שהגיע הזמן – ושהוא מסוגל – להתקשר שוב למשחק שעבורו לא היה סתם משחק; עבורו המשחק היה משאת חיים וחבל הצלה מבעייה נפשית. הכדורסל הפך אצלו להיות החיים במהותם. "מגיל 14 ואילך הכדורסל היה כל חיי, בלי 'אם', 'למה', ו'אולי'", הוא אומר. "אני מרגיש הקלה שהצלחתי לחזור מעט אליו אפילו אם זה משחק של 3 על 3".

מיינר הוא אחד מחמישה ילדים שגדל באחת השכונות הקשות של אל.איי – אנגלווד. היום הוא מודה ששנות הג'וניור-היי – כשהיה בן 12 – היו שנותיו המאושרות ביותר. הצורך הכפייתי עדיין לא הפך לבעייה, והוא היה מתגנב לאוטובוס אחד אחרי שני בחיפוש משחק כדורסל, ולאן שהגיע הוא היה הטוב מכולם. שמו החל להתפרסם.

כשסיים תיכון חיכו לו מילגות מקנזס, צפון קרולינה, נוטר-דאם, UCLA ועוד כמה מאריות הכדורסל במכללות. הוא בחר ב-USC כי המאמן שם אמר לו שהוא 'מחפש שחקן שיוכל להפוך את USC למיבצר כדורסל עליון על UCLA. איש לא החמיא לו כך אף פעם. הוא בחר ב-USC.

מיינר היה כדורסלן שאהב ללמוד. לא לקח חלק במסיבות ואירועים חברתיים, כשכל מה שהוא עושה היה לחזות בוידיאו של הכוכבים שהעריץ – ג'ורג' גרווין, ד"ר ג'יי, לארי בירד, פיט מרביץ', ומייקל ג'ורדן. במיוחד 'פיסטול פיט' מרביץ' שמיינר החליט שהוא רוצה לשחק כמוהו, ולהיות "פיסטול פיט השחור". הוא החליט שייעודו בכדורסל הוא להיות SHOWMAN. הוא אמר למאמנו שמטרתו "למלא את האולם עד אפס מקום, ושאנשים יחפשו כרטיסים למשחקי USC".

בשנת הפרשמן שלו הוא שבר את שיא הקליעות של  ה-PAC-10 לפרשמן עם 578 נקודות. בשנת הסופומור הוא שבר את שיא הסופומורים עם 681 נקודות. בשנת הג'וניור הוא היה שלישי במכללות בקליעות עם 26.3 נק' כשבכל משחק של USC עושים עליו דאבל-טים כמעט ללא הפסק. הוא ניבחר ל-'חמישיית המכללות' של ספורטס אילוסטרייטד עם שקיל או'ניל מ-LSU, אלונזו מורנינג מג'ורג'טאון, כריסטיאן לייטנר מדוק,  וג'ים ג'קסון מאוהיו סטייט.

הוא החליט ללכת לדראפט של 1992 אחרי שנת הג'וניור שלו, בבטחון מחלט שהוא ייבחר בין חמשת הראשונים.

הוא מספר שמעולם לא היה כה ניפחד , מבולבל, וחסר אונים כשעד הבחירה ה-12 איש לא קרא בשמו, עד שמיאמי בחרה בו. הוא היה ידוע כבר אז כ'בייבי ג'ורדן', והוא בטוח שכינויו היה בעוכרו כי כולם ציפו למייקל ג'ורדן חדש. נייקי מיד החתימה אותו על חוזה ENDORSEMENT של 3 מיליון – סכום נכבד מאד ב-1992 – מיד עם החתמתו ע"י מיאמי, ובסוף העונה הוא כבר זכה בסלאם-דאנק באול-סטאר.

הנה:

 מיינר מנצח את אליפות הדאנק:

**************************

במיאמי היט הוא איבד את הצפון. ב-USC הוא היה ההתקפה. במיאמי הוא לא עלה בחמישייה, והיה חייב TO BLEND את עצמו במשחק קבוצתי, כשהמילה החשובה ביותר שיצאה שוב ושוב מפה מאמנו קווין לופרי היתה "הגנה". והגנה אף פעם לא היתה כוס התה של מיינר. הוא הבין שעליו לשפר את ההגנה, והוא ביקש אפילו אימונים נוספים בהגנה מעוזרי המאמנים, אבל ללופרי לא היתה סבלנות ל-'להטטן', והוא לא עמד לפנקו. מיינר תמיד היה הכוכב העליון – כבר מגיל 10, דרך הג'וניור-היי, התיכון, והמכללה – ופתאום הוא הזבל של הקבוצה ושק החבטות של המאמן. לופרי אמר לו: "הניתור שלך לגג האולם לא מעניין אותי. אותי מעניינים רק ריבאונדים ונקודות". נקודות הוא נתן לא רע – 10.5 נק' ב-18.9 דקות משחק בעונה הראשונה, ו-10.7 נק' בעונה השנייה ב-21.4 דקות. אבל רק 2 ריבאונדים ואסיסט אחד למשחק בממוצע לכל עונה  בשנתיים הראשונות.

בשנתו השלישית הוא זכה בעוד סלאם דאנק (אלוף 1995) אך ברכו החלה לכאוב, ומיאמי החליטה לעשות עליו טרייד לקאבס, שאחרי עונה סירבה לכבד את האופציה שהיתה לו, והוא נחת בסופו של דבר ברפטורס.

הוא התאמן כל הקיץ והגיע בכושר הטוב ביותר בחייו למחנה האימון של הרפטורס, אבל באחד האימונים הראשונים הוא התחלק על ריצפה רטובה ופצע קשה את ברכו. מהפציעה הראשונה הוא לא החלים, והוא ידע מיד שהפציעה השנייה באותה ברך היא 'פציעה מסיימת קריירה'.

"לא ישנתי משך שבועיים. אני לא מגזים. לא היה לי ערב אחד עם יותר משעה-שעתיים שינה. כל שאר הזמן כיסיתי את ראשי עם שלושה כרים ובכיתי. ידעתי שאני בן 25, ושהקריירה שלי ניגמרה. היו בי אפילו מחשבות התאבדות".

טורונטו חתכה אותו לפני תחילת העונה, וכשהוא נבוש וניכלם הוא חזר בשקט-בשקט ובעילום שם ללוס אנג'לס.

****************

הוא רכש וילה נאה אך לא ראוותנית, ואמו עברה לגור עמו. אביו שהיה מתכנת מחשבים הועבר לקולורדו לעבוד עם 'לוקהיד' (בונת המנועים ל-F-16 של חיל האוויר), והאם החלה לשוחח שעות על גבי שעות עם בנה, מנסה לשכנע אותו שהוא תמיד היה ילד אינטיליגנטי, ושעליו למצוא חיים חדשים, חיים ללא העור החום של הכדור.  הקשר עם אימו הפך לקשר נפשי חזק ביותר שמיינר היום טוען שהוא עזר לו להתגבר יותר מכל דבר אחר.

כעבור כמה חודשים הוא פגש את פאם מלוויו, סטודנטית נאה מאד מאונ' קליפורניה באירווין. הוא גם רכש מין 'בית חופשה' בלאס ווגאס, העיקר לברוח מלוס אנג'לס שעם הלייקרס ו-UCLA לא איפשרה לו בריחה מכדורסל.

בלאס ווגאס הוא החל למצוא שקט נפשי. בשנת 1999 הוא נישא לפאם. חברין הרבים מהתחכון, מ-USC, ומיאמי היט ניסו להתקשר אליו, אבל הוא החליף את מספר הטלפון למספר חסוי, והחליט שהדרך היחידה שלו להתמודד עם אכזבת ה-NBA היא TOTAL ISOLATION. הוא החליט לחתוך כל קשר שהיה לו אי פעם עם כדורסל, ולראות – אולי – הוא יצליח ליצור לעצמו חיים חדשים, כאדם אלמוני שמעולם לא שיחק כדורסל ומעולם לא היה 'בייבי ג'ורדן'.

שריל מילר – אחותו של רג'י – שהחלה לערוך תכניות כדורסל מיוחדות ל-TNT החליטה שחובה לספר את ספורו של הרולד מיינר, ואחרי מאמצים רבים השיגה אותו. "אני לא מעוניין", הוא אמר לה, וטרק את הטלפון.

להרולד מיינר היה רק חבר-נפש אחד מהג'וניור היי, ואז תיכון, ו-USC: דוויין קופר. כשמיינר כיכב כשוטינג גארד ב-USC, קופר היה הפוינט גארד שמסר לו את כל הכדורים. הוא היחידי שהיה לו קשר עם מיינר, אבל הקשר התרופף וכמעט נותק. מיינר ביקש ממנו לעוזבו במנוחה. קופר לא וויתר. מיינר לא וויתר עם סרובו. הקשר נותק.

השניים ניפגשו במקרה כמה שנים אחרי בפארק מים בסן דיאגו ושוחחו משך שעה. קופר אמר לו שמספיק זה מספיק, ושעליו לקבל את ההזמנה של USC לתלות את גופייתו בתיקרה האולם.

האדם שכאב ביותר את ה-HIBERNATION (שנת החורף של הדובים) היה מאמנו ב-USC, רבלינג. "לא היה לו במה להתבייש. הדבר היחיד שהוא לא עשה זה להיות 'ג'ורדן השני', והכינוי היה לו לרועץ בכל הקריירה. הוא לא היה ג'ורדן, אך הוא היה שחקן מצויין שיכולה היתה להיות לו קריירה ארוכה ב-NBA, אבל הברך ניפגעה, ומאמנים כמו קווין לופרי ציפו ממנו שיהיה מייקל ג'ורדן בקבוצתם, וכשנוכחו שהוא לא – זרקו אותו כסמרטוט. ללא הכינוי, וללא הנצחונות בשתי אליפויות סלאם דאנק, לא היו מצפים ממנו להיות אלפה דוג, והוא יכול היה להיות שחקן טוב מאד בשוטינג גארד!".

 מיינר אף פעם לא החשיב את עצמו כ-"RECLUSE" (מתבודד כפייתי). הוא ופאם הם זוג החי חיים נורמלים ומאושרים. יוצאים למסעדות, הולכים לסרטים, יש להם חברים חדשים. הדבר היחידי שהוא ביקש היה נתק מחלט מכדורסל. הוא ידע שכל חבריו מחפשים אותו וכועסים עליו, אבל הוא טוען שוב ושוב שהכדורסל היה יותר מדי חלק מחייו, וכשחלק זה ניתק ממנו, הדרך היחידה להתמודד עם המצב החדש – לפחות עבורו – היתה לקטוע אותו, וכל הקשור אליו מחייו ולהתחיל חיים חדשים לחלוטין.

"רציתי להחלים מהאובססיה הכדורסלנית, והאובססיביות בחיי, בכוחות עצמי, ולבדי!", הוא אומר.

***************

מיינר היה קשור מאד לאימו. כשהיא ניפטרה מסרטן כבד ב-2004 הוא כמובן חטף מהלומה קשה, אך באותו זמן התעוררה בו מחשבה שאם עליו להשלים עם מותה של אימו, אולי הגיע הזמן להתחיל להשלים גם עם מות הכדורסל עבורו.  אחרי מותה הוא סיפר על שיחות נשמה ביניהם שארכו שעות על גבי שעות. "היום, בדיעבד, לא הייתי מחליף אף שיחה איתה במשחק כדורסל. היא היתה מלאך שבמקרה היה אמי. אילו נשארתי ב-NBA הייתי מאבד את כל השנים הנפלאות האלה עם אמי ועם פאם. הידע הזה מקל את המכה. התחלתי להרגיש פחות ופחות שהכדורסל היה קללה שהרסה את חיי".

כשקאמי נולדה, ואחריה בריידן, הערפל מחייו החל להתפזר במהירות רבה. אחרי שהוא הפך לבלון השקול 140 ק"ג, הוא החל בדיאטה ואימונים והוריד מעל 30 ק"ג ממשקלו. הוא שוקל היום 103 ק"ג, 8 מעל משקלו כשחקן. הוא החל ללמוד ולהתאמן, ובשנת 2010 קיבל רשיון להיות מדריך כושר גופני מוסמך.

הוא השקיע את כספו (סך רווחיו ב-NBA היו 12 מיליון, הון שהוא השליש) בתבונה, ואין לו צורך לעבוד. הוא מעדיף להיות 'אבא המגדל את ילדיו', ולתת לאשתו פאם לעבוד כטרפיסטית, בעוד שהוא מבלה כמה שעות ביום בניהול כספיו המושקעים. ב-2010 הוא הסכים להתראיין לראשונה ללוס אנג'לס טיימס, והסכים לקבל את ההזמנה להיכל התהילה של ה-PAC 10, ולטכס תליית גופייתו ב-USC. הוא גם חידש את הקשר עם כמה מחבריו הטובים. 

"זה נפלא ממש. כמה מהם לא ראיתי מעל 20 שנה", הוא אומר. הוא אפילו היה במשחק הלייקרס, ורק במחקר החדש שעשיתי עליו התגלה לי שמייק ששבסקי הזמין אותו לבקר ולבלות כמה שעות עם נבחרת ארה"ב שהתאמנה בלאס ווגאס. הוא גם עזר לאחד הסקאוטים שביקש את עזרתו בגילוי כשרונות בליגת הקיץ השנה בלאס ווגאס.

הוא עדיין סובל מבעיית 'כפייה קלינית', אבל בעוצמה ובתדירות יותר קטנים. ה-OBSESSION  COMPULSIVENESS מתעצם כשהוא באי שקט ועצבני. היום ישנן גם תרופות חדשות המקטינות את עוצמת 'הכפייה'. הוא עדיין מסתובב לפעמים סביב עמוד חשמל פעמיים או שלוש כשהוא הולך לטייל עם אשתו, ולעתים הוא משפשף את אוזניו לשמוע את הצליל. אבל לעתים הוא אפילו לא שם לב להתנהגותו הכפייתית. "היא קורית, ואז נעלמת. זה יותר לא מפריע לי במיוחד בחיי", הוא אומר.

הוא חושב עתה לחזור ל-USC ולסיים לימודיו לתואר B.A, "ואז לעבוד עם נוער בכדורסל, או אולי לנסות אפילו את עולם הטיווי. תמיד אמרו לי שיש לי קול טוב לטיווי, ולא איכפת לי לנסזות".

איך תרגיש כסטודנט ב-USC?"

-"אני בטוח שארגיש הרבה יותר טוב מאשר בפעם הראשונה. אף פעם לא התנסיתי בלהיות סתם סטודנט אלמוני ואין דבר שאני מחכה לו יותר מזה!"

אשתו פאם דוחפת אותו לזאת: "הוא היה מספיק שנים בבית. הגיע הזמן שהוא ייקח את הטוסיק שלו ויעשה משהו חיובי לציבור!". היא גם טוענת שבגלל בעיית הכפייה הקלינית שלו, "הדבר הטוב ביותר שקרה לו בחייו היה לצאת מהכדורסל".

"כי בכדורסל הוא היה מחפש עד היום את הקליעה המושלמת, ואילו היום הוא יוןדע שאין 'קליעה מושלמת'. ישנה רק 'הקליעה הבאה'."

 הרולד מיינר, בנו (קרוס-אובר 'מושלם') ואשתו פאם מאחור, וביתו (שחקנית כדורסל מצויינת) לפנים!