מה עושים כשהמשחק ניגמר? / מנחם לס

קווין ג'ונסון – ראש העיר סקרמנטו

עכשיו הגיע תורו של סטיב נאש לפרוש. במקרה שלו הפרישה אינה אופיינית כי הוא מעורב ביותר בחברה ליצור סרטים בבעלותו, ובבית ספר גדול בדרום אפריקה שהוא השקעתו, ואחריותו. זה כמובן לא מונע בהכרח תקופה של ריקנות ודכאון.

אני זוכר את יום השחרור מצה"ל: משך השנתיים הראשונות בקורס טיס, ואז בעתודה האקדמאית חיי היו מאורגנים עד הדקה האחרונה. רק מלחמת סיני ("מבצע סיני") שהחזיר אותי לצבא – הפעם לטנק בשריון – גרמה לי לששה חודשים קצת פחות עמוסים.

אבל עדיין הרגשתי מין ריקנות. היסוס. מה עושים, ממשיכים בטכניון, או עוברים לשטח אחר לחלוטין – ספורט – שתמיד היה משאת חיי, עם החלטה ללמוד במכון וינגייט.

אני זוכר עדיין את הסיפור על הפעם השנייה שמייקל ג'ורדן פרש. הוא צילצל לחברו הטוב צ'ארלס בארקלי – שניהם היו בני 36 – ואמר לו שזה עתה הוא הוריד את בנו בבית הספר העממי, "ואין לי מושג מה לעשות עד 3:30 אחה"צ כשאני צריך להחזירו הביתה. כיצד אני אמור להעביר את היום?".

שנה אח"כ אותה שאלה שאל בארקלי את ג'ורדן אחרי שהוא החליט לפרוש, אבל כעבור שבוע הוא צילצל שוב ואמר למייקל שהוא מצא תשובה למה לעשות אחרי הפרישה.

לא תאמינו, אבל שנה שלמה אחרי פרישתו מייקל – שחקן הכדורסל הגדול שרקאה העולם מאז ומעולם – היה חבר בכנופיית 'הארלי דייוידסונים' שחרשו באופנועיהם את רחובות וסימטאות שיקגו בשעה 3 לפנות בוקר. הוא חיפש משהו – לא משנה מה – שימלא את מקום הסערה וההתרגשות, ויחזיר את האדרנלין שהיה חלק בלתי ניפרד מחייו משך 20 שנים רצופות – מהתיכון, דרך אונ' צפון קרולינה, ואז שיקגו בולס.

מה תיכנן בארקלי לעשות?

"ללמוד לשחק גולף, אבל ממש, ללמוד לנגן על פסנתר, ולהשמין".

אבל יום אחד אחרי 18 חורים בגולף הוא מגיע הביתה כולו מתוסכל  ושואל את אשתו מורין: "כמה שנים אני כבר בפרישה?".

-"או…6 או 7 חודשים", באה התשובה.

"זה הכל?", הוא ענה. "זה לא יכול להיות שעבר כל כך מעט זמן, וזה לא יכול להיות שזה כל מה שיש לי בפרישה!"

ואז הוא החליט להפוך לקול הרועם והשואג לטוב או לרע במדיה, ולהפוך למוגול תקשורתי, קריירה שנייה בה כבר הרוויח פי שניים משהרוויח בכל שנותיו ב-NBA (בערך 20 מיליון).

עצתו לסטיב נאש?

"אל תחזור. אין להחזיר את ההרגשה. ישנו הבדל גדול כיום ולילה בין להיות האלפה-דוג, לבין להיות שחקן ספסל שסוחבים אותך ממש בגלל חוסר ברירה. לעולם לא תוכל לחזור להיות בן 30 כשאתה בן 40+. חזרה בלתי מוצלחת יכולה לקלקל את הטעם הטוב מ-16 השנים בהם היית אול-סטאר וכוכב עליון. זה קרה ליותר מדי שחקנים שאני מכיר!".

כשהאתלטים האלה פורשים, אנשים מתחילים לבקש מהם חתימות, הם מוזמנים לתיכון או למכללה בה למדו לחלק פרסים לאתלטים הצעירים המצטיינים, ואפילו לדבר על ליבם של פרוספקטים להצטרף למכללה זו או אחרת. רובם הופכים למוצגי ראווה, בשעה שצעירים אחרים בני גילם שאינם ספוטאים מקצוענים  נמצאים למעשה בראשית הקריירה שלהם, בונים משפחה ומתכננים עתיד פורה ומשובח עבורם ועבור ילדיהם.

זהו הבדל פסיכולוגי עצום. במיוחד כששחקנים פורשים עם מספיק כסף לשארית חייהם וחיי ילדיהם. אבל כמובן שאחת הבעיות היא שמרוב שעמום הם מתחילים לזרוק את כספם בנסיון למצוא את אושרם בביזבוז כספים, 'קניית' חברים ונשים, והימורים. כמה מחליפים את חברי הקבוצה והמאמנים ב-'אנטוראז' של 'חברים' הניסחבים אחרי הכוכבים בדימוס, ומנצלים את כספם. הכוכבים הגדולים חייבים להמשיך להיראות 'גדולים' ו-'חשובים', וכמובן עשירים יותר משהם באמת, ופתאום חשבון הבנק מתרוקן.

"מאומה לא מכין את הספורטאים המקצוענים לחיים אחרי המשחק", אמר דריק ג'יטר, אחד מגדולי שחקני הבייסבול בדורינו. "כל מה שמכינים אותך זה למשחק הבא. מלמדים אותך להיות אגואיסט. זה הכל 'עבורך', 'עבורך', עבורך', ומה היכ טוב עבורך. ואז אתה פורש, וזה 'האלו. הגעת לחיים האמיתיים'.

לא רבים הם הספורטאים המקצועניים שמקבלים את הפרישה כדבר טבעי ומוצאים שקט נפשי בפרישתם. תראו מה קרה למייקל פלפס – והוא הגיע מספורט יחידים שם הספורטאים יותר רגילים להתאמן לבד, להיות לבד, לחשוש ולפחד לבד, ולהתפרץ בשמחה לבד: אחרי אולימפיאדת לונדון הוא רצה להיות פרשמן בקולג' שהוא אף פעם לא היה: לשתות הרבה בירה, לעשן מרחואנה, ולשכב עם כמה שיותר נשים שהוא יכול. היה לו כסף…היה לו FAME…הוא היה גיבור האומה…הוא היה מלך כל האולימפיאדות. אבל משך 20 שנה מ-27 שנות חייו הוא רק הסתכל למטה וראה את הקו השחור של המסלול. משך 15 שנים – מאז שהתגלה כשרונו – הוא הלך לישון בשעה 8 או 9 בערב כי ב-5 בבוקר הוא כבר היה בבריכה.

הוא החליטו לחזור לבריכה, וכולנו יודעים שזה לא החזיק מעמד יותר מחצי שנה. אני מעדיף עתה שיודיע על פרישה ולא ינסה לחזור אחרי העונש שהוטל עליו על נהיגה בשכרות.

סטיב נאש החליט לייצר סרט דוקומנטרי על פרישתו "THE FINISH LINE". אתמול שמתי לינק לסרטו שיצר עם GRANTLAND.COM. אבל הוא לא פרש לחלוטין, ואני לא יודע בדיוק את הסיבה לכך כי הונו נאמד בקרוב מאד ל-100 מיליון (http://www.celebritynetworth.com/richest-athletes/nba/steve-nash-net-worth/). כל אחד וסיבותיו עמו, אבל אחת הסיבות הראשיות ביותר היא שרבים (הרוב הגדול) של הספורטאים לא מסוגלים להסתדר פסיכולוגית עם אבדן כוכבנותם. אני אישית מכיר ספורטאי ישראלי שהיה קפטן הנבחרת בכדורגל, והשחקן מס' 1 בחיפה משך שנים רבות, ואחד הדברים הכואבים לו ביותר הוא להסתובב בחיפה אחרי היעדרות ממושכת, ולא להיות מוכר ע"י איש. הוא לא מסוגל להסתדר עם זה.

לכן ספורטאים כה רבים נעלמים אל השחור ואתה לא שומע עליהם יותר. אני הכרתי אישית את כל שחקני מכבי חיפה, מכבי ת"א, ונבחרת ישראל בכדורגל של שנות ה-50 המאוחרות, שנות ה-60, ושנות ה-70. כולם כמעט נעלמו ואינם. אף אחד הידוע לי לא המשיך בפוליטיקה, במדיה, או בביזנס.  אני יודע שמעשורי שנות ה-80 וה-90 ישנם כמה ספורטאים שכן המשיכו בעולם המדיה, אבל עד כמה שידוע לי אף אחד לא בפוליטיקה, ומעטים ביותר פרחו בשוק ההון או המסחר.

מה שקורה הוא שהם 'מתביישים' להיות כאחד האדם, ואם הצלחתם בספורט לא תורגמה להצלחה בחיים, הם מעדיפים להיעלם ולהתחבא.

הסטטיסטיקות מפחידות: 76% משחקני ה-NFL פשטו את הרגל או הודיעו על קשיים פיננסיים תוך 5 שנים מהפרישה. זה קורה ל-60% משחקני ה-NBA, ול-56% משחקני הבייסבול. את הסיבות הזכרתי קודם. ישנן גם בעיות רפואיות:

אוניברסיטת צפון קרולינה ערכה מחקר ידוע בו גילתה ש-11% משחקני ה-NFL בפרישה סובלים מדכאון קליני. את ספורו העצוב של וולקר כתבתי כאן באריכות (אולי זה היה באתר הישן). הוא שרף 100 מיליון דולארים שהרוויח בסלטיקס ובמיאמי היט עד שנאלץ לשחק בליגת "D" עבור $300 דולאר למשחק. ווין בייקר שרף 80 מיליון. תודות לג'ון לוקאס – שחקן ה-NBA לשעבר המריץ מכון מיוחד לספורטאים מסוממים, כושלים, וניזקקים – הוא התגבר על קשייו הכלכליים, החזיר חובות שהיו לו, והוא מכהן כיום כמיניסטר בכנסייה בפטיסטית קטנה בג'ורג'יה. אותו ספור עם דרל סטרוברי, הפיצ'ר שיכול היה להיות מהגדולים אי פעם, ששרף 200 מיליון, ואחרי טיפול אצל ג'ון לוקאס, אף הוא משמש היום כמיניסטר בפטיסטי בכנסייה באלבאמה.

וכמובן שבפוטבול ובכדורגל החלו לדבר יותר ויותר על זעזועי מוח, דימנשיה, ובעיות נפשיות אחרות בגלל פציעות ראש.

היו מקרי התאבדויות, ירידה לעולם הפשע, הכאת נשים, ומה לא ע"י ספורטאים מקצוענים בפרישתם, והכל באחוזים גבוהים הרבה יותר מאשר באוכלוסייה הרגילה.

הרבה מהכושלים שניצלו, החלו לארגן קבוצות שיקום לספורטאים אחרי פרישה לדבר, לדסקס, ולמצוא פתרונים (פתרונות?) למה עושים עם אבדן ה-PASSION, אבדן המתח, אבדן המשחק שבעבר היה להם להוציא בו אגרסיביות, תוקפנות, וצורך להיות 'מנצחים'.

אנדרה אגאסי טוען שבהרבה מקרים מה שקורה לספורטאים אחרי הפרישה היה קורה ממילא, "כי הספורט רק היווה מסיכה ובריחה למי שהם באמת". אולי. אבל אם משך 15 שנים הם הצליחו לחיות חיים די נורמליים, נראה שניתן ללמדם להמשיך כך את חייהם.

בארה"ב לפחות החלו כמה ליגות לארגן קורסים מיוחדים לרוקי'ס, עם המלצה לקבוצות להמשיך בנתינת הוראה לצעירים בקשר להשקעת כספים, וכן קליניקות, מפגשים, סמינרים, וטיפולים חברתיים ופסיכולוגיים על כל הנושאים שהיום ברור שלפורשים ישנה בעייה איתם.

בעייה אחרת היא הבדידות. רג'י סנדרס, האאוטפילדר המצויין, כתב בספרו שהוא הרגיש ש-"לקחו ממני את כל הקהילה, ופתאום שארתי בודד במדבר". הספורטאים הללו רגילים שבבארים הם לא משלמים, ושחברים מרגישים כבוד להיות ולהיראות במחיצתם. אבל כשההילה נעלמת – כך גם נעלמים החחברים שלמעשה לא היו חברים, אלא נצלנים. בזמן הפעיל כשחקנים הם תמיד מסובבים ב-SUPPORT SYSTEM – חברים, מאמנים, טריינרים, חברי קבוצה, רופאי הקבוצה, פסיכולוגים וכירופרקטים שהיום יש לכל קבוצה, ולפתע כולם נעלמים כלא היו. השוק הפסיכולוגי עלול להיות חמור ביותר.

הבעייה הפכה להיות כה חמורה שבערים רבות (אני יודע בוודאות על יוסטון, בוסטון, ואטלנטה, ובטוח ישנן עוד ערים) נוצרו "SUPPORT GROUPS" אנונימיות – משהו כמו AA לאלכוהוליסטים – שהכניסה אליהן היא רק למקצוענים לשעבר המשוחחים בפתיחות מחלטת על כל בעייה המטרידה אותם. הרבה אתלטים שפרשו טוענים שקבוצות העזר הללו ממש הצילו את חייהם, ופתחו בפניהם אפשרויות חדשות, ומבט חדש על החיים. קבוצות העזר הללו אפילו נתנו שם לקושי הפסיכולוגי שבפרישה ממקצוענות בספורט- (SEPARATION ANXIETY OF RETIREMENT).

תגידו שאותו ANXIETY יש לכל אדם בפרישה, ובמידה מסויימת זה נכון, אבל כשאתה פורש מעבודתך בבית חרושת או פרופסור באוניברסיטה, לא מודיעים על כך בטיווי, וחמישים מיליון איש לא מדסקסים אם 'הגיע הזמן או לא'. גם לא היית משך 15 שנים בראש החדשות, בשערי מגזינים, ובתכניות טיווי.

דווקא בכדורסל ישנם מקרי הצלחה רבים. אולי הדוגמא הבולטת ביותר להצלחה וחיים מאושרים בפרישה הוא מג'יק ג'ונסון, שהפך לאיש עסקים כובש עולם, מעורב בספורט מהרגע שפרש (בלייקרס, ועתה כבעל חלקי של הדודג'רס), ובמדיה – ככל שהוא רק רוצה. גם מייקל ג'ורדן הוא דוגמא בולטת, כאיש עסקים ובעל קבוצה (ועתה כריס וובר הגיש מועמדותו לקניית אטלנטה האוקס).  הכל התחיל עם אוסקאר רוברטסון שהפך לאחד מאיילי הפלדה הגדולים של ארה"ב, ואחריו דייב בינג, מולטי מיליונר גדול וראש עיריית דטרויט. כמובן ביל בראדלי הסנטור, קווין ג'ונסון ראש העיר סקרמנטו, המאמנים הרבים ב-NBA, ואנשי המדיה כבארקלי, רג'י מילר, ומרק ג'קסון – להזכיר רק כמה.

באופן כללי נראה לי שהדור החדש של שחקני NBA מתבגר להיות הרבה יותר אחראי מבחינה פיננסית מהדורות הקודמים, ואולי ההכנה המוקדמת כבר כשהם מגיעים כרוקיס ובהמשך הקריירה עושה את שלה.

אבל זה לא פותר את הבעייה הפסיכולוגית הגדולה של פרישה. זה כבר דבר אישי, ונראה לי שגם כאן ישנה התקדמות.

 

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 13 תגובות

  1. חיים כ

    25 אוק 2014 03:49:29

    אז ספרוול צדק כשהוא אמר שיש לו משפחה להאכיל?

    המימדים של התופעה מחרידים.

    דוגמה בולטת הפוכה זה שאק, לבן אדם יש דוקטורט (!) בפיתוח משאבי אנוש, מרוויח בין 20-25 מיליון דולר בשנה ואימפריה כלכלית.

  3. Mbk

    25 אוק 2014 08:42:05

    יש כדורגלנים ישראלים שפרחו בעולם הפשע
    מאחר ויש צווי איסור פרסום אבל ידוע לי לפחות על 4 שחקני נבחרת ישראל בדימוס המעורבים בפלילים
    לדעתי ההסיבה ששחקנים נכנסים לדכאון לאחר הפרישה הגיונית
    אתה באור הזרקורים והכל נגמר בבום
    אני לא רוצה להכליל אבל לפחות באן בי איי חלק גדול מהשחקנים מגיעים ממעמד סוציו אקומני נמוך ואין להם כלים להתמודד עם כמות כסך כזו , שלא לדבר על כך שהרוכסן פתוח ויש צאצא בכל עיר בליגה

  4. Berch

    25 אוק 2014 09:51:45

    הבעיה העיקרית היא גישת "לי זה לא יקרה"
    במיוחד כשיש לך סביבה שאומרת לך שאתה הכי גדול והכי חכם….
    אני חושב שהיום, עם הצפת הבעיה לפני השטח, המצב יהיה טוב יותר.
    למרות שנגד הזעזועים בפוטבול אין הרבה מה לעשות. אני לא רואה אותם מתחילים לשחק בעדינות.
    גם ברוגבי יש את התופעה הזו ? הלוא שם הבומבות חזקות יותר כי אין קסדה.
    מישהו יודע נתונים ?

  6. עגל

    25 אוק 2014 13:17:16

    כתבה חשובה, שניתן להרחיב לכדי ספר שלם.
    בקונטקסט הרחב אנחנו כחברה מתייחסים אל הספורטאים כאל אלים, אבל בגיל 40 הם יורדים מהאולימפוס הופכים לאחד האדם. רובם לא מפנימים את זה וחושבים שהם עדיין אלים, כלומר שיש להם סף בלתי מוגבל, ואז באה הנפילה. הנפילה באה גם כשיש כסף. אצל רוב האנשים הפרישה באה בגיל מבוגר ומלווה בירידה פיזית וקוגניטיבית. לדעתי ג'ורדן עדיין לא מצא את החיים השניים שלו אחרי הפרישה, הוא כל כך תחרותי וחייב לנצח, וגם האגו שלו כל כך גדול, שהבעלות על קבוצה לא מספיקה, בעיקר שהוא היה עד היום די גרוע.

  7. אוהד מיאמי לשעבר

    25 אוק 2014 13:17:58

    אכן כתבה מצויינת ורציתי שתמשך עוד עם עוד סיפורי חיים מעניינים של ספורטאים לשעבר.אין ספק שכשנחה על מנחם הרוח יוצאים דברים טובים,
    חבל רק שבזמן האחרון זה קורה לעיתים רחוקות יותר ובמקום זה ישנם פוסטים מגוחכים על קובי והלייקרס.

      1. אוהד מיאמי לשעבר

        26 אוק 2014 20:16:35

        כנראה את קליבלנד
        השילוב של מאמן ישראלי והסיפור הענק של לברון חוזר הביתה צריך להיות פנטסטי.
        אני מאמין שתהיה קבוצה שכיף לצפות בה
        משהו בסגנון של מיאמי.
        אני משוכנע שגם הדוק יתאהב מחדש.

  8. עומר מזיג

    25 אוק 2014 14:10:45

    כתבה מעולה. לא יכול לקרוא את זה ולא להיזכר בזה:

    https://www.youtube.com/watch?v=mC_97F2Zn9k

    בעיני הבעיה היא לא עם השאקילים והריק פוקסים והכריס ווברים – דווקא השחקנים הגדולים באמת ימצאו מה לעשות עם עצמם כי בד"כ כדי להגיע לרמה הזאת צריך לא רק כישרון מולד אלא גם מוסר עבודה ושכל ישר ועוד דברים שיעזרו להם להתמודד עם החיים אחרי הכדורסל, ולכן דוגמאות ספציפיות של הצלחה גדולה לא יעזרו כל עוד המספר הגדול (76% 60% ו56%) לא ישתנה. העזרה צריכה לבוא דווקא לאלן אנדרסונים לגארי נילים ולדיון וויטרסים, אלה שלא בהכרח ירוויחו מספיק כסף כדי לחסוך מספיק לאורך שנות קריירה של הפקרות כלכלית שבשגרה. הם 70% מהשחקנים בליגה הזאת, והם אלה שמעלים את האחוזים.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט