בשנת 1974, לפני 50 שנה, החליט האלוהים להעניק מתנה נדיבה לקומדיה המקומית. אסי כהן, מריאנו אדלמן, ערן זרחוביץ' ומאור כהן, חברי "הפרלמנט" האגדי, כולם נולדו בשנה הזאת שהביאה לקומדיה הישראלית את אחד מאבני היסוד שלה. והקומדיה, על שלל הכישורים שהיא דורשת מהעוסקים בה, עומדת על יסוד מרכזי אחד – התזמון.

כשהתפרסמה הרשימה לקראת פרויקט הופס הנוכחי, היה לי ברור על מי אני הולך לכתוב. לאור אילוצי לו"ז ותקופה עמוסה בחרתי לפרסם את הכתבה ב 10 בספטמבר, השתבצתי והמשכתי בדרכי. אלא שאז, לקראת כתיבת שורות אלה, פתחתי את העמוד בוויקיפדיה והמילים פשוט בעטו לי בפרצוף: "בן קאמי וואלאס נולד ב 10 בספטמבר 1974". הביג מן שהיה "קטן מדי", זה שבשיאו היה מסוגל לשמור על 5 עמדות שונות (לעתים בו זמנית) ואחד מאלה שגרמו לנו לחשוב מחדש על המושג "כוכב" בליגה הטובה בעולם, חוגג היום 50 שנים של עבודה קשה על כדור הארץ. מזל טוב ביג בן.

ה(לא) נבחר

בשנת 1947 התקיימה אליפות ה NBA הראשונה. בהמשך של אותה השנה התקיים הדראפט הראשון בהיסטוריה של הליגה. 4 שנים אחר כך, בשנת 1951, התקיים משחק האולסטאר הראשון ובסוף אותו עשור, ב 1959, נבחרו השחקנים הראשונים להיכל התהילה של הכדורסל. אם תלכו לשחקן תיכונים ממוצע בארצות הברית, סביר שיצביע על נקודות הציון האלה כחלומות אותם הוא רוצה להגשים. להיבחר בדראפט, לשחק מספיק טוב בשביל להגיע לאולסטאר, להיות חלק משמעותי באליפות עם הקבוצה ובסיום הקריירה לקבל את החותמת הסופית על ידי היכל התהילה. אחת לכמה שנים עולה השאלה בנוגע לחשיבות של בחירת דראפט גבוהה והיכולת לזהות איכות של שחקנים גם בשלבים המאוחרים של הבחירות. אבל דבר אחד ברור – השחקנים שנבחרים בדראפט יהיו אלה שיעצבו את הליגה לאורך השנים. הסיכוי להצליח ב NBA מבלי להיבחר אפסי וקשה לחשוב על שחקנים שהיו שחקני רוטציה סבירים מבלי שעברו דרך עיניהם הבוחנות של הסקאוטים טרום הדראפט. לכלל הלא-כתוב הזה יש כוכבית אחת גדולה, שרירית, שמזוהה יותר מכל עם תספורת אפרו עצומה. בן וואלאס, לאחר שלא נבחר בדראפט 96 ושיחק מעט באיטליה, קיבל מוושינגטון בולטס הזדמנות שאיש לא היה יכול לשער את התוצאות שלה: ארבע פעמים הופעות באולסטאר (היה היחיד להגיע לאולסטאר מבלי להיבחר בדראפט עד פרד ון-ווליט), זכייה באחת האליפויות המרגשות של המילניום, משחק שביעי בגמר מול הספרס האימתניים בשנה העוקבת, ארבע פעמים תואר שחקן ההגנה של העונה (חולק את השיא עם דיקמבה מוטמבו ואתם יודעים מי), שש פעמים חמישיית ההגנה הראשונה, פעמיים עשירי בהצבעות ל MVP והחל מ 2021 חבר בהיכל התהילה של הכדורסל, הראשון לעשות זאת מבלי להיבחר על ידי אף קבוצה. וואלאס פילס את דרכו אל הטופ של המשחק בדרכים ארוכות ועקלקלות, עבר דרך וושינגטון ואורלנדו עד שמצא את מקומו בדטרויט, שם לקח על עצמו את המשימה הבלתי אפשרית – לשמור על מפלצות הצבע של הליגה. לא עבר זמן רב עד שהקבוצה, שהחליפה פנים ושמות רבים באותה התקופה, החליטה לבנות את עצמה סביב שחקן שהייתה חסרה לו יכולת שולית משהו – הקליעה.

5.7. זאת כמות הנקודות שניפק וואלאס במהלך הקריירה שלו, הנתון הנמוך ביותר עבור הול אוף פיימר. אחוזים? 47% מהשדה, 13.7% מהשלוש ומהקו – תחזיקו חזק – 41.4%, נמוך מהעונה הגרועה ביותר של שאק. זה לא שהבחור היה עצלן או מסובב סטייל רודמן, מדובר במי שחבריו לקבוצה אומרים שבקושי ראו אותו ישן והיה הראשון להגיע לחדר הכושר והאחרון לעזוב. מי שהיה הפנים של קבוצת פלייאוף תחרותית במשך כחצי עשור לא ידע להכניס את הכדור לסל וסחף אחריו עיר שלמה שידעה שאת התוצאה של רגעי הקסם שינפק עבורה לא יראו על הלוח. מי שהקבוצה בהנהגתו פירקה את אחת הקבוצות הדורסניות שידעה הליגה בעידן שלאחר מייקל ובמובנים מסוימים גמרה את הקריירה של שאקיל אוניל כמוביל קבוצה.

הצד האפור

אחת המטרות של ההתקפה בספורט היא יצירת כמה שיותר מצבים אפשריים. שחקן המחזיק בכדור יכול להחליט למסור, לזרוק, לחדור מכמה כיוונים או לייצר מהלך עם חבריו לקבוצה. בשלבים הראשונים שלה, ההתקפה מבקשת לבלבל את ההגנה ולהשאיר את כל האופציות פתוחות, כך שברגע האמת יהיה קשה לה להיערך. אם קבוצה מחזיקה בקלעי שלשות אחד שעומד על קשת השלוש תהיה לה יכולת מוגבלת ביצירת איומים ותאפשר התאמות קלות יחסית. לעומתה, מי ששלושה קלעים טובים מאיישים את העמדות מאחורי הקשת מאפשרת למוביל הכדור אינספור אפשרויות ומגבילה את היכולת של ההגנה להתאים את עצמה לסיטואציה. מאזן הכוחות ברור: ההגנה מחזיקה בייתרון הקירבה לסל, ההתקפה באלמנט ההפתעה. וכשמגיע הרגע בו ההתקפה יוצאת לפועל, מהירות התגובה והתזמון המדויק הופכים להיות הכלים המרכזיים של ההגנה. הם אלה שיכריעו האם היא תצליח לעמוד בקצב של הנעת הכדור (השחקן המהיר ביותר על המגרש) וחסימה שלו בדרך לסל.

חלק מהטעות בתפיסה ביחס להגנה של וואלאס נעוצה במחשבה שההגנה שלו הייתה מבוססת בעיקר על הכוח שלו. זה כמובן נכון אבל לא מספר את הסיפור במלואו – הכוח היה הכלי העיקרי שלו בנטרול שחקנים גבוהים והרחקה שלהם מתחת לסל בהגנה או בעלייה לריבאונד. אבל את החסימות, אלה שהפכו לסימן ההיכר שלו ומככבים בכל סרטוני ההיילייטס של השחקן, הוא השיג בזכות אלמנט אחר לחלוטין – ההפתעה. חסימה לרוב מתרחשת כאשר שחקן שומר על שחקן באחד על אחד ומצליח לשים את היד על הכדור בזמן העלייה לזריקה. במצב כזה, ברגע שהכדור מצליח להשתחרר מהיד של הזורק ולעבור את המגן שלו, כל שנותר הוא לראות האם ייכנס לטבעת. שחקני התקפה טובים מצליחים להעריך נכון את מוטת הידיים של השחקנים ששומרים עליהם (או אלה ששומרים בצבע) ולשחרר את הכדור בדיוק בזמן הנכון כדי שיעבור את ה"חומה". אצל וואלאס, אולי בגלל שהיה נמוך יותר מהסנטרים הרגילים, החסימה הייתה מתבצעת לאחר שהכדור היה עוזב את היד של הזורק ומתחיל את דרכו למעלה. לפעמים ניתן לראות שהניתור הכביר של וואלאס מתחיל לאחר שהזריקה השתחררה ורק כשהכדור באוויר הוא הודף אותו , ממש כמו בעלייה לריבאונד. מצב שכזה לא מאפשר לשחקן התקפה להיערך בהתאם והוא מבין שהליכה לסל כמוה כהימור. האתלטיות של וואלאס ויותר מכל התזמון המדויק שלו, אפשרו לו "לצמצם" את הסנטימטרים הדרושים כדי לשמור על סוגים שונים של התקפה ושל עמדות. "כיפת הברזל" שהעניק לסל בהגנה הייתה הלב של ההגנה של דטרויט שהרשתה לעצמה להיות לוחצת כי ידעה שהכניסה לסל חסומה. וואלאס היה אחראי בעונת 2003/4 לרייטינג ההגנתי הנמוך ביותר שנמדד עבור שחקן בודד בעונה אחת ולאחר שעזב את דטרויט וחתם על חוזה ענק (במושגים של אז) בשיקגו הקבוצה לא הצליחה לשחזר את הישגי הפלייאוף של המחצית הראשונה של העשור.

כל הכדורים חוזרים

למרות שלא תרם כמעט בכלל להתקפה של דטרויט בשנותיו הטובות (למעט כמה הבלחות כמו 18 הנקודות ו 22 הריבאונדים במשחק 5 של הגמר מול הלייקרס) האמירה שוואלאס לא תרם להתקפה הקבוצתית לוקה בחסר. וואלאס מדורג שלישי בהיסטוריה בכמות הריבאונדים שקלט בהתקפה, תחום שהיה קריטי מאוד בתחילת שנות האלפיים. בניגוד לכדורסל ההתקפי של היום בו כמות הפוזשנים גבוהה וכמות הנקודות עולה בהדרגתיות, תחילת שנות האלפיים התאפיינה בסקור נמוך וכדורסל איטי יותר. החשיבות של פוזשן בודד בהתקפה הייתה משמעותית הרבה יותר ואפשרה להתקפות עוד הזדמנויות לייצר נקודות שהיו יקרות יותר. התזמון הקטלני של וואלאס באה לידי ביטוי בעלייה לריבאונד בשני צידי המגרש ויצירת מצבים נוחים יותר עבור חבריו לקבוצה. אפשר לומר שוואלאס דאג כמה שיותר ליצירת הפלטפורמה האידיאלית לטובת ההתקפה היעילה של הקבוצה שלו לפרוח. וואלאס הוא מקרה נדיר של סופרסטאר שעשה את דרכו לפסגה תוך התמקדות בחלק הפחות נחשב של המשחק וכזה שהוכיח שניתן לבנות אלופה סביב שחקן הגנה מוגבל סנטימטרית. ספק רב אם בתקופה של אז מישהו היה חושב לתת לדריימונד גרין, מרכוס סמארט או jjj את תואר "שחקן ההגנה של העונה". ההכרה בהם, ויותר מכך השימוש בהם כשומרים "גבוהים" כחלק מהשיטה, לקוחה היישר מהמחברות של לארי בראון בדטרויט של אז. יש כאלה שמגיעים לליגה נמוכים אז עובדים על המהירות שלהם, אחרים איטיים מדי אז מתמקדים בכוח ומסת שריר. בן וואלאס, על כל מגבלותיו, החליט להשלים את הסנטימטרים הדרושים על ידי שימוש באיבר המסתורי שבין האוזניים. זה נגמר באחד מסיפורי הסינדרלה המרגשים ביותר שידעה הליגה וקריירה שאיש, אולי אף וואלאס עצמו, לא דמיין.

מה שאתה נותן

והרי לכם חמישיית ההגנה הראשונה של עונת 2001/2: טים דאנקן, קווין גארנט, גרי פייטון, ג'ייסון קיד, בן וואלאס. הרשימה הזאת, בראשונה בה זכה וואלאס בתואר "שחקן ההגנה של העונה" כוללת חמישה שחקנים שייכנסו כמעט לכל רשימת "המגנים הטובים ביותר בליגה". דווקא בתקופה הזאת הצליח וואלאס להתבלט מעל כולם ולקחת את התואר. הוא עשה זאת דווקא, ולא למרות, שהוא התנער מכל גינוני הכוכבות האפשריים. משום שהכדורסל של וואלאס היה קודם כל "אנחנו" ורק אחר כך "אני". מה שנתן לכל הקבוצות בהן שיחק אי אפשר לראות במספרים האינסופיים של האנליטיקס. בנאום המרגש עד דמעות שנשא בכניסה שלו להיכל התהילה, נאום חובה לכל אוהב ספורט באשר הוא, הוא מתאר במשפטים קצרים, חלקם ללא הקשר, את ה"אני מאמין" שלו. בתחילת דבריו, תוך שהוא מזיז את גופו באי נחת מצד לצד, הוא מתמצת את היחסים שלו עם המשחק שהוא אוהב במילים ספורות: "I take, I receive, I gave back". בכדורסל, ובחיים בכלל, עליך לדעת מה אתה נותן ומה אתה מקבל. רבים במעמדות כאלה מעדיפים לדבר על מה שקיבלו – מההורים, מהחברים, מהמאמנים. לא וואלאס. עבורו מה שנתן למשחק, ה path שסלל עבור אחרים, ראויים לאזכור לא פחות מאשר השיעורים לחיים שקיבל מאמו האוהבת. שחקן שמזוהה, כמעט בלוע, בתוך הקבוצה איתה הגיע לפסגה הגבוהה ביותר של הכדורסל, אולי לא ראוי שיופיע ברשימת "השחקנים ששינו את המשחק". הרי גם מה שנכתב פה למעלה על תרומתו לכדורסל, יכול אולי היה להיכתב על עוד כמה שחקנים. שינויים בליגה, כמעט תמיד, יהיו שייכים לכמה וכמה דמויות, לתהליכים היסטוריים שונים ומשונים. מעט מאוד משפטים יכולים להיפתח במילים – "בן וואלאס, היחיד ש". ולכן, ברשותכם. אשנה מעט את הפרשנות שלי לכותרת של הפרויקט הזה. אינני יודע אם בן וואלאס ראוי להיכנס לרשימת השחקנים שהשפיעו על המשחק לבדם. אבל בכל צפייה במשחקים של דטרויט, וגם בשלבים המאוחרים יותר בקריירה, אני יכול לומר בוודאות שוואלאס שינה באופן דרסטי כל משחק שבו עלה לפרקט. הוא שינה את המשחק, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד עד שיצר מורשת, כזאת שאחריה הולכים בעיניים נוצצות בחורים צעירים שקופצים לריבאונד. "אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי – עמוד זקוף, תרים את הראש" הוא אמר לקהל בהיכל התהילה, עוצר כמה שניות כדי להישיר מבט ומסיים – עם תמצית הווייתו של הכדורסלן הגדול הזה – "now do it again".