עמנואל דויד ג'ינובילי בכלל לא ידע שהוא נבחר. הוא אפילו לא זכר שיש דראפט. הוא נרשם אליו אמנם, אבל לדבריו, כשבדק את כל התחזיות הבין שאין לו למה להישאר ער ולכסוס ציפורניים בציפייה. הוא היה בכלל בלב האמזונס, במקום כה נידח שמגיעים אליו רק בסירה או בטיסה, אז הוא הלך לישון.

"אני זוכר שהתעוררתי למחרת (ורק אז) אמרו לי שנבחרתי בבחירה ה-57", סיפר פעם. לימים הוא ישנה את הסיפור הזה ויגיד שהעירו אותו באמצע הלילה, אבל השורה התחתונה זהה – הוא בכלל לא היה צריך להיות שם. אז איך לעזאזל הוא היה?

סיפורו של עמנואל, או "מאנו" כמו שכולם קוראים לו, מתחיל ב-1997, באליפות העולם עד גיל 22, שנערכה באוסטרליה. אלו היו ימים אחרים בליגה, ימים שבהם כמעט לא שיחקו בה שחקנים מחוץ ליבשת אמריקה. צפון אמריקה כמובן. אם כיום הליגה מתגאה שמשחקים בה 125 שחקנים מ-40 מדינות שונות, בשנות ה-90 רק מתי מעט, עשרות בודדות שהיו הכוכבים הבולטים של אירופה, עשו את הדרך אל מעבר לים. בטח לא ארגנטינאי לא מוכר, ששיחק בליגה המקומית בארצו ואף אחד לא שמע עליו. אף אחד חוץ מאר סי ביופורד, כמובן.

ביופורד, הג'נרל מנג'ר המיתולוגי של סן אנטוניו ספרס, ששימש אז כראש מחלקת הסקאוטינג, נסע הכי רחוק שאפשר, ליבשת שכדי להגיע אליה מארצות הברית צריך קרוב ליממה שלמה של טיסה, רק בשביל לראות את הלב הפועם של "הנשמה הארגנטינאית", כינויה של נבחרת ארגנטינה.

"הייתה לו תשוקה והמון תחרותיות", סיפר בראיון ל-ESPN על רשמיו הראשונים מג'ינובילי אז. "נבחרת ארגנטינה העפילה לשלב המדליות, ההישג הכי טוב שלה באותה תקופה".

גם גרג פופוביץ', אז המאמן הטרי ומנהל חטיבת הכדורסל של הקבוצה שבחרה באותו קיץ את טים דאנקן בדראפט, חתם על ההצהרה: "בפעם הראשונה שראיתי אותו בפעולה, הוא היה אולי המתחרה הכי חסר פחד שראיתי מזה זמן רב".

ארגנטינה לא הצליחה לזכות באותה מדליה נכספת לבסוף, אבל ג'ינובילי זכה בענק בלי שהוא ידע. שנתיים אחר כך, כשכבר שיחק באיטליה, אבל עדיין הרבה לפני ימי הזוהר בקינדר בולוניה עם אטורה מסינה, סן אנטוניו בחרה אותו בשלהי הסיבוב השני בדראפט.

הספרס, האלופים הטריים, החזיקו בבחירה ה-29 בסיבוב הראשון, אבל העדיפו להעביר אותה לדאלאס כדי להשאיר את אותו הסגל שזכה בטבעת בלי להוסיף או להחליף אף שחקן. התוכנית הייתה לבחור את ג'ינובילי בסיבוב השני, אבל להשאיר אותו להתפתח באירופה על אש קטנה. אף אחד לא שיער שתוך שנתיים הוא יהפוך לכוכב אירופאי שכולם יכירו ביבשת, אחרי שזכה באליפות הליגה פעמיים, ביורוליג ובתואר השחקן המצטיין של הגמר.

עוד לפני שראה דקה ב-NBA, ג'ינובילי דאג שיכירו אותו גם באמריקה: ב-2002, כחודש לפני משחק הבכורה שלו בליגה, הוא הפתיע רבים כשניצח עם ארגנטינה את נבחרת ארה"ב הגדולה, באליפות העולם שנערכה באינדיאנפוליס. זו הייתה הפעם הראשונה שנבחרת ארה"ב הפסידה כשבסגל שלה שיחקו שחקני NBA – פול פירס, שון מריון ומייקל פינלי בין השאר – ותרומתו של ג'ינובילי לכך הייתה רבה.

"אנחנו נתנו תקווה להרבה קבוצות", אמר אחרי אותו המשחק, "ארה"ב היא כבר לא הנבחרת הכי טובה בעולם".

כמו שקרה חמש שנים קודם לכן באוסטרליה, גם באליפות העולם של 2002 ג'ינובילי נשאר כשחצי תאוותו בידו, כשהפסיד לסרביה ומונטנגרו בגמר, הרבה בגלל פציעה שהגבילה אותו ל-12 דקות משחק בלבד. יעברו עוד שנתיים עד שג'ינובילי יעשה את הבלתי יאומן ויזכה עם נבחרתו במדליית הזהב באולימפיאדה, הזכייה היחידה של נבחרת שאינה ארה"ב בזהב אולימפיאדת סיאול ב-1988, כולל כיום ב-2024.

אבל אנחנו כאן בשביל לדבר על הליגה, ולספר על שחקן ששינה את פני המשחק.

"בלעדיו לא היינו זוכים באליפויות", החמיא לו פופוביץ' בטקס שבו הפרישו את גופייתו של מאנו והעלו אותה לראש האולם, ואילו טים דאנקן, שותפו לאותן אליפויות מתוקות, הוסיף שהוא היה השחקן היחיד שהצליח לשנות את "פופ" ולא להיפך. אבל זה לא מספיק כדי להבין למה הוא נחשב לשחקן ששינה את המשחק.

רשימת ההישגים של מאנו ג'ינובילי בליגה ארוכה מכדי לצמצם אותה לכדי כתבה אחת. אפילו 4 אליפויות, 2 בחירות לאולסטאר ותואר השחקן השישי שבו היה אמור לזכות הרבה יותר מפעם אחת לא מסבירות למה הוא נחשב לאחד מהשחקנים הגדולים בתולדות הליגה, בטח אחד מהאהובים בה. למעשה, ההיפך הוא הנכון: היעדר התארים האישיים הרבים הוא דווקא העדות הניצחת לגדולתו. ווינרים היו לפניו, ודאי גם אחריו, אבל אין הרבה ווינרים כמו ג'ינובילי שהיו מוכנים לוותר בלב שלם על טובתם האישית למען הקבוצה.

תראו לי עוד שחקן שהוא בקונצנזוס של רבים בתור אחד מעשרת הגארדים היוצרים הטובים בהיסטוריה ונבחר לאולסטאר רק פעמיים. שחקן שהיה יכול לפתוח בשיאו בכל אחת מ-29 הקבוצות האחרות אבל הבין שהוא צריך לעלות מהספסל כי זה הדבר הכי נכון בשביל הקבוצה. שחקן שלא התבלט בצמרת הסטטיסטית באף קטגוריה – אולי למעט תתי-קטגוריות של שחקנים שמאליים – ועדיין רבים היו רוצים שייקח את הזריקה האחרונה. הוא גם הקריב את עצמו פיזית לא מעט, כאשר שיכלל לכדי אומנות את סחיטת עבירות התוקף, כולל כאלה שניצחו את המשחק.

בקבוצה כל כך אפורה כמו הספרס, שרבים אהבו לשנוא, מאנו היה לאחד הבודדים שאהבו גם אוהדי היריבות, כולל כאלה שסבלו מנחת זרועו לא פעם. היה זה בזכות העובדה שכמעט בכל משחק ג'ינובילי "לחץ על כפתור היצירתיות", כפי שקרא לזה פעם סטף קרי – בין אם כדי לתת מסירה מאחורי הגב או בין הרגליים, לחסום מאחור את ג'יימס הארדן במאני-טיים בפלייאוף, ואפילו לקלוע את סל הניצחון חצי שנייה לסיום משחק שש בגמר המערב. 

כל אחד מהדברים האלה בפני עצמו ראוי לציון, אבל הצטברותם לכדי מאסה קריטית כזו, והעובדה שהמשיך לתרום תרומה מכרעת גם בגיל 40 בזכות "מיץ הסבא" ששתה, כפי שאמר לא פעם, הן אלו שאפשרו לספרס ליצור שושלת שהעפילה במשך למעלה מ-20 שנה ברצף לפלייאוף – הישג שאף קבוצה, כולל השושלות הגדולות של הלייקרס והסלטיקס – לא השיגה.

והיה עוד דבר אחד, קטן אבל כל כך קטלני, שאולי בגללו מאנו נחשב בעיניי, ובעיני רבים, לכזה ששינה את המשחק: הוא הפך את היורו-סטפ, אותו מהלך נונשלנטי ששחקנים רבים אימצו כיום, לפופולרי בליגה. הרבה לפני שהארדן עשה מזה מטעמים (כולל השידרוג לכדי סטפ-בק), מאנו היה זה שהביא את המהלך הזה בכלל מאירופה, שם למד אותו מאטורה מסינה.

מעטים השחקנים שבמשחקם האחרון בליגה, כשאף אחד לא ידע עדיין בוודאות אם זה משחקו האחרון, כל הקהל נעמד על הרגליים והתחנן שהוא יישאר, כולל קווין דוראנט שעמד בצד ומחא כפיים. זה בלבד הישג שראוי להכליל את מאנו ברשימה של גדולי השחקנים ששיחקו את המשחק. הייתה לו קריירה מפוארת כשלכל אורך הדרך הוא נהנה מכל רגע, ואף סיפור שיסופר על תולדות הליגה לא יהיה שלם בלעדיו. אבל הדבר שהכי הורג אותי בכל פעם הוא לחשוב שמשק אחד של כנפי פרפר ב-1999 ויכול להיות שהוא בכלל לא היה שם.