Sir Charles

גם אם על פניכם לא עלה חיוך, אני יודע שלבכם מתקרזל מעט בפינה כאשר אתם חושבים עליו. אל תתביישו. תחייכו. אני רואה אתכם.

כיום? הוא מר.אמריקה. בין האנשים המפורסמים ביותר בארה"ב. שמו כמעט הולך יחד עם הליגה ואין כמעט אוהד כדורסל אחד בעולם שלא מכיר אותו.

בעונת הרוקי שלו? אני לא בטוח שאנשים ציפו את כל זה, אבל הם כן ציפו שהוא יכסח להרבה אנשים את הצורה. בתמונה כאן למטה, בערב הדראפט מול דיוויד סטרן ז"ל, משהו במבט שלו מספר, שהוא קצת "מצטער על מה שהוא הולך לעשות".

נולד בלידס, אלבמה בשנת 1963 והיום כבן 61. הוא היה התינוק השחור הראשון שנולד בבית חולים שהיה מסוגר ושירת רק לבנים. הוא גם היה אחד מהילדים השחורים הראשונים, שהלכו לבית ספר ציבורי "כל לבן".

אימו ואביו התגרשו לאחר שהאב נטש את הבית. אביו החורג נהרג בתאונה כאשר היה בן 11 וגם הספיד אח אחר בשם רני שנפטר כתינוק. בכיתה ז' הוא התנשא ל-1.78 ושקל מאה קילוגרם. הוא נדחה ע"י קבוצת הכדורסל של תיכון לידס אך בקיץ צמח לגובה של 1.98 ולזה כבר לא יכלו לסרב. בעונתו הראשונה בכיתה ח' העמיד ממוצעים של 19 נקודות ו-18 ריבאונד למשחק.

למה בארקלי נמצא ברשימה הזו?
בגאונותם בחרו כתבנו את שחקניהם, לצד הישגים, שיאים, סגנון ותנועה, לדעתי אין פרמטר גדול יותר ל"שחקן ששינה את המשחק" מאשר אלו ששינו את החוקים של המשחק.

יש לבארקלי עוד שלל כינויים. אחד מהם הוא The Bread Truck וזה בגלל שאת המשאית של הלחם, אין לעצור.

Charles Barkley – The Beast

בארקלי הגיע לקבוצה חזקה ומיוחדת עם דוקטור ג'יי, מוזס מאלון ומוריס צ'יקס. בעונתו הראשונה בליגה פתח בחמישייה ב-60 משחקים ושיחק בכל ה-82, ופילדלפיה עמו הגיעה עד גמר המזרח, בו נכנעה לבוסטון סלטיקס 4-1, והם הפסידו ללייקרס בגמר. בארקלי המשיך כמו קיטור ובעונה הראשונה לאחר פרישתו של דוקטור ג'יי, העמיד שיאי קריירה של 28 נקודות ו-12 ריבאונד למשחק.

כפי שכתבים אחרים יודעים לזהות איזה שחקנים "שינו את המשחק"… מלבד החוקים, ישנם גם כמובן פרמטרים אחרים שיכולים להיות קבילים. הסגנון והעוצמה של בארקלי הספיקו דים לשנות את המשחק, גם ללא שינוי החוק בעקבותו. פורוורד חזק, עם שליטה רכה בכדור, זריזות וקלילות אתלטית שלא ביישה אף גארד בזמנו. קליעה נהדרת מחצי מרחק וגם זריקת שלוש שפיתח בהמשך הקריירה שהפך לנשק אמיתי ומאיים.

בארקלי שיחק מול "שני דורות הזהב" אם אפשר לאמר. מקווין מקהייל עד קווין גארנט. הוא נבחר שני בחירות לאחר מייקל ג'ורדן בדראפט שסיפק 4 חברי היכל התהילה. בשנים שבהם הליגה ניסתה להכיל ולהתמודד עם בארקלי וכמו עם "אפקט וומבי" שאנו רואים היום, כל הליגה הגיבה עם כשרונות ושחקנים בנסיון להתמודד עמו. כי היה קשה ולעיתים בלתי אפשרי, לעצור אותו. כמו בחירת הדראפט מס.1 בשנת 1990, דריק קולמן היה אמור להיות "הבארקלי הבא" אך התגמד לנעליו ומעולם לא הגיע למעמד של כוכב בליגה. לאחר נסיונות רבים של שאר המועדונים בליגה להגביל את בארקלי, לבסוף זה היה החוק שהוא יצר, מפאת הדומיננטיות שלו.

חוק חמש השניות עם הגב לסל:

"חוק חמש השניות עם הגב לסל, אינו מאפשר לשחקן להחזיק בכדור ולהתקדם עמו כאשר גבו מופנה אל הסל. באם השחקן יחזיק בכדור מעל חמש שניות עם גבו אל הסל, תישרק עבירה כנגדו".

סר.צ'ארלס ידוע ומוכר בשל חיבתו למזון שומני וכבד, גם בהיותו כוכב היה מספר בראיונות שאפשר לקחת ממנו הכל, אבל את העוף המטוגן והבורגרים, אף אחד לא יצליח לגזול מידו. זאיון וויליאמס לבטח הפסיד מן החוק שבארקלי יצר, כי עם המסה של גבו ועכוזו…הצליח לרמוס את כל הליגה.

בארקלי היה תופס שחקן, כל שחקן , בין אם זה היה ברנארד קינג או שון קמפ ופשוט מוריד אותם על הבייסליין…כדרור אחריי כדרור. עוד צעד ועוד צעד עם אל עבר הסל. לעיתים היה מנצל את כל שעון הזריקות ומתחיל מקו השלוש לאט, ועם צידו האחורי, מכניע את היריב. עוד צעד ועוד צעד עד שהיה מגיע מתחת לסל וזורק ליי אפ קליל לעוד שני נקודות. כמה מתסכל זה היה. כמה כבד, איטי ועצוב זה היה לכדורסל.

בשונה מג'ורדן ששיחק משחק יחידני בעיקר עם הפנים לסל, בארקלי שיחק עם הגב אל הסל. הוא הפך למלך הבלתי מעורער של משחק הפוסט אפ וסחט ממנו הכל. (סרטון)
הליגה ואוהדים רבים ראו בסגנון המשחק של בארקלי כבריוני וחשוך, כזה שגורע מחדוות הספורט. אפילו הייתי מרחיק לכת ואומר שהסגנון היה מעציב. בין המשחקים הראשונים שראיתי היו של בארקלי מול הבולס כאשר חלק מהם הוא ניצח. אני זוכר שלא סבלתי אותו, כמו את דטרויט. שהוא חלק מהחבורה של "הרעים" שבאים לקחת לבולס ה"גיבורים" את המשחק.

אחריי שנים שבארקלי התעלל בליגה, הם החליטו שה- Banging הגיע לשיא וזה לא נראה טוב עליהם. הם היו צריכים לעשות משהו. כי הוא לא היה מפסיק. לא היה איכפת לו אם זה "יפה" או "מושך" או "איך זה גורם למישהוא להרגיש" כל עוד הוא יכול לנצח…והוא לבטח לא פחד מאף אחד, לא משנה מי זה היה.

צ'ארלס בארקלי לא המציא את הנבזיות או את הרעל במשחק הכדורסל, אך במקומו המכובד, הוא הוסיף אליו. גרם לו להיות ארסי, כואב וקשה יותר. ישנם מאות שחקנים עם טבעת אליפות שחסרה לו, שהם אפילו לא אחוז אחד משחקן הכדורסל והאדם שהוא צ'ארלס בארקלי…והוא ממשיך להוכיח זאת היום.

אעיז אפילו לשייך את המנטאליות של בארקלי, לרוקי שנבחר בשנתו השמינית בליגה שעונה לשם שאקיל אוניל. מנטאליות כזו שמיישכת את הגוף וכוחו מעל כל דבר אחר. אם זה המשחק, הכסף או התהילה? זה קודם כל הגוף…ואז, האופי והנפש הלוחמת.

אני מדמיין ילד מגודל בן 13 בשם ר'שאון, שמסתכל על צ'ארלס משחק ומחליט ש"זה הוא". שככה צריך לשחק. ללא רחמים. הכי חזק שאפשר וגם להנות מזה על הדרך. Unapologetically Himself. זה לא שבארקלי הפסיק לשחק עם הגב אל הסל, אך הגביל את הזמן שלו עם הכדור ולקראת סוף הקריירה שלו, אפשר היה לראות על פניו את תחושת המרירות, הכעס וחוסר הסיפוק.

בדומה למועמד הנשיאות המוביל כרגע, שבארקלי דווקא חיזק כמה רעיונות מסויימים שהיו לו. ישנם דברים מכוערים, קשים ואלימים ככל שיוכלו להביט בהם, אך לעיתים…יש בהם אמת. לעיתים הגיבור הוא דווקא הנבל לאורך כל הדרך, כי הוא לא תמיד הכי טוב בהכל ולא תמיד מצטיין בהכל. הוא מכסה על הגירעונות שלו עם חיוך וכריזמה, כאשר בתוכו הוא מודע לשרלטנות שלו.

צ'ארלס השקיע והקריב מעצמו כל כך הרבה לאורך הקריירה ותמיד היה טיפוס חיובי, חייכן ומבדר…אך שירדנו לעומקות הנפש הוא ידע שיש משהו אלים במשחק הזה. משהו לא הוגן, משהו רקוב. אם במובן שיווקי, חברתי או גזעי. אלמנט שעדיין קיים היום ולא מקבל מספיק יחס, בכדי ליצור את "החוקים" וה"דרך" שבו כולם רוצים להנפיש את המשחק הזה ולהנות ממנו.

בסדרת הכתבות הזו שמחתי לקרוא על שחקנים ששינו את המשחק, אך יותר מזה גיליתי איך משחק הכדורסל הוא כמו גוף חי ונושם. איך התורשה של המשחק נרקמת עם כל גאון או פריק של הטבע שדורך על הפרקט.

אני בטוח שאם הייתי נותן לג'ון לעשות את הקטע הזה על בארקלי, אז הוא היה פורש את השטיח האסטרלי ומחבר בין הקורלציות ביקום הכדורסל כדי שיהיה קל וברור יותר למפות את הגלקסיה הקרובה אלינו… אבל אם נוכל לסכם את האגדה של צ'ארלס בארקלי במשפט וההשפעה שלו על המשחק?
בואו נאמר שהוא דפק אותו ומאידך, המשחק דפק אותו בחזרה.

Cause and effect…