פרולוג:

אולי המקום שממנו צריך להתחיל הוא בכלל מסדרת הגמר בין פילדלפיה לבין הלייקרס בעונת 2001, שהיתה כמדומני אחת מסדרות הגמר הראשונות שראיתי במלואן. הלייקרס ניצחו את האייברסונים די בקלות, אבל מה שבלט בעיקר היה בן ה-65 (בערך) באמצע ששלט בצבע של הסיקסרס – . אחד, דיקמבה מוטומבו, אולי גדול חוסמי כל הזמנים, שאמנם לא הצליח ממש להצר את צעדיו של שאקיל הכבד ממנו בערך פי 18, אבל כן היה כוח עצירה של ממש בנסיונות החדירה של הלייקרס. וכאחד מאותם שחקנים החל מביל ראסל דרך מוטומבו ואולג׳ואן וכלה בגובר וומבניאמה – שהפכו את היכולת של שחקנים ממול לחדור ולקלוע בסל, להיות הרבה אבל הרבה יותר קשה. היברט היה רק עוד נדבך

לא שזה הפריע ללייקרס לנצח

סקאלת החוסמים ומקומו של רוי היברט

ואולי המקום שממנו צריך להתחיל הוא דווקא כן עם היברט, שבמשך שנים בודדות מאד נראה כמו ממשיך דרכו, לא של הסנטר הגדול הקודם של אינדיאנה ריק סמיתס (בעוד סדרת גמר גדולה מול הלייקרס, אבל כזאת שבה הוא לא באמת היה כוח חוסם רציני) אלא של אותו דיקמבה מוטומבו. בנ.ב.א ששם דגש על כך שהחוסם לא יקפוץ קדימה אל תוך הזריקה של הזורק, רוי היברט היה מיוחד ביכולת הוורטיקלית שלו, כלומר, בחסימה ישרה בתשעים מעלות. יכולת אותה שיכלל היברט (למעלה מ-2 חסימות למשחק בשלוש עונות רצופות בקריירה) לכדי אמנות.

ואני? בתור מישהו שכל פעם שלברון ג׳יימס הגיע לשלבים המכריעים של הפלייאוף קיוויתי שהוא יפסיד – לי רוי היברט הסב המון אושר, כי במשך שתי סדרות גמר מזרח רצופות, היברט ויכולת החסימה הבאמת מופלאה שלו עשה צרות למועמד ל״עז״ שבאותה תקופה עדיין היה הרבה הרבה יותר חודר מאשר ג׳אמפ שוטר (כמו היום). רוי היברט באותם שני גמרים מזרחיים היה גוף חוסם של ממש. אמנם נדמה לי שהוא חסם את ג׳יימס רק פעם או פעמיים בשתי הסדרות (ובכלל היו לו בסך הכל 12 חסימות ב 13 משחקים…) אבל כוחו העיקרי היה לגרום ללברון ובכלל למיאמי לחשוב אם ממש בא להם לחדור מול מישהו חזק (להיברט לא היה מה שנקרא, גוף צ׳ט, אלא גוף גוף) שיודע לשנות זריקות. היברט בעונות 12-13 ו 13-14 היה בלי שום ספק , אחת הסיבות המרכזיות שמיאמי התקשתה שנתיים ברציפות (ניצחון בשבעה משחקים, ואז ניצחון בשישה משחקים) מול פיינליסטית המזרח, הרבה יותר מאשר כל פיינליסטית מזרח או בכלל קבוצה מזרחית אחרת הקשתה על לברון אי פעם (וכן, טורונטו של דרוזן ולאורי, אני מסתכל עליכם, למקרה שלא הבנתם).

תחקיר שטחי ראשוני – למה המשחק השתנה סביב היברט

הרבה יותר מאשר היברט (שחקן שכבר הוזכר בפרויקט הזה כמה וכמה פעמים בהקשר הזה) שינה את המשחק, היה זה המשחק שהשתנה סביב היברט. יכולת החסימה הורטיקלית ״לכאורה״ הפכה להיות חשובה הרבה פחות, ופתאום חשובה הרבה יותר היתה היכולת להתרוצץ אחרי שחקנים קטנים יותר, לצאת לחילופים, ולשמור על החדירה והשלשה. גם סנטרים נדרשו לצאת החוצה, להשתמש במהירות על מנת להחליף הגנות ועדיין לנסות ולחזור אל מתחת לסל כדי לחסום. החסימה אמנם היתה שם בשביל היברט, אבל הריצה, המהירות, היכולת להחליף בהגנות – לא היתה.

הנה השוואה קטנה בין כמה סנטרים חוסמים שתסביר את כוונתי:

שחקן	עונה	מיילים במשחק	מיילים בהגנה	מהירות ממוצעת	מהירות ממוצעת בהתקפה	מהירות ממוצעת בהגנה
גובר	23-24	2.55	1.21	4.18	4.37	3.99
וומבי	23-24	2.27	1.06	4.27	4.70	3.87
היברט	13-14	1.94	0.92	3.91	4	3.82

כפי שניתן לראות היברט פשוט איטי יותר מאשר שחקנים ״דומים״ לכאורה עם טיקט הגנתי של חוסמים. הוא גמע הרבה פחות מיילים במשחק (הוא שיחק אותו מס׳ דקות בממוצע כמו וומבי – 29.7, ופחות מגובר ששיחק השנה 34.1 דקות משל היה בקבוצה של ת׳יבודו), הרבה פחות מיילים בהגנה, הוא איטי בהרבה, ובאופן כללי ההבדלים האלה משמעותיים מאד. יחד עם מהפך השלשות והצורך לצאת ולהחליף בהגנה, כך הרלוונטיות של גובר הלכה ופחתה לה. הנה, המספרים מוכיחים.

האמת והמוסכמה הזאת כל כך ברורה ואמיתית עד שנייט סילבר בעצמו ב 538 (סתם, לא הוא , אלא אחד מהחבר׳ה האחרים, דג בשם כריס הרינג) כתב על כך כתבה סטטיסטית עמוקה ומעניינת באותו אתר (538) בו הוא מסביר מה קרה להיברט ולמה הוא הפך להיות לא רלוונטי. למתעניינים, הכתבה הבאמת מעולה הזאת כאן: והנה תמונה מתוך הכתבה שמדבר על כך שהיברט (כמו טריסטן תומפסון ומוזגוב, הראשון עדיין לפעמים בליגה, השני כבר עשור לא) – פשוט אהבו יותר מדי להישאר מתחת לסל בהגנה, במקום להתרוצץ למקומות אחרים במגרש:

חקר האמת

לכאורה הייתי צריך לסיים את הכתבה כאן – כולם יודעים את האמת, היברט הפך להיות לא רלוונטי ברגע שהמשחק השתנה. הבעיה היא שכל מה שנכתב למעלה סובל מדמגוגיה ושטחיות (וכן, נייט סילבר, אני מסתכל עליך), והאמת מורכבת הרבה יותר. למעשה, יש מצב שהאמת אפילו לא קשורה לסדרה על ״השחקנים ששינו את המשחק״ אלא לסדרה עתידית שתדבר על הפסיכולוגיה של המשחק, מכיוון שהאמת היא, כך נדמה לי, שהיברט לא משחק היום בגלל סיבות פסיכולוגיות, בעיקר. ועל כן, הוא, לצד חבר׳ה כמו דרוזן וקווין לאב מהצד האחד, ורון ארטסט, דריימונד גרין, וורנון מקסוול ודניס רודמן מהצד השני, צריך לככב בכתבה משלו. אבל מכיוון שאנחנו כבר כאן, בואו נכתב אותה כאן.

מן המוסכמות הן שהיברט נחשף לראשונה בשל חוסר יכולתו לרצוץ אחרי שחקנים קטנים שאוהבים לקלוע מהשלוש, עוד בסדרת הפלייאוף בסיבוב הראשון מול אטלנטה בעונת 13-14. מעיון במספרים יש בכל מן האמת, כאשר במשחק החמישי והשישי הוא שיחק רק 24 דקות במצטבר, בהן הוא תרם 2 ריבאונדים, 2 חסימות ובעיקר 0 נקודות במצטבר. גם בכתבה של הרינג הוא מדבר על כך, וגם למשל ברדיט הזה. דא עקא, צריך גם להסתכל על המספרים של המשחק השביעי, אותה אינדיאנה כמובן ניצחה, אז היברט שיחק שלושים דקות עם 13 נקודות, 7 ריב׳ ו 5 חס׳ וגם +16 במדד הפלוס מינוס, כדי שאולי ניתן יהיה לפקפק באותה מסקנה. אישית, אני לא יכול להגיד שאני זוכר יותר מדי מהסדרה הזאת, אבל המספרים בהחלט מספרים סיפור מורכב יותר מאשר ״אטלנטה זרקה עליו שלשות וגמרה לו את החיים״.

ובינתיים, קחו עוד טבלה, ממש דומה לקודמת.

אבל קודם, עוד טבלה.

שחקן	עונה	מיילים במשחק	מיילים בהגנה	מהירות ממוצעת	מהירות ממוצעת בהתקפה	מהירות ממוצעת בהגנה
אמביד	23-24	2.17	1.01	3.6	3.83	3.36
דיוויס הגבה	23-24	2.34	1.11	3.74	3.98	3.51
ברוק לופז	23-24	2.07	1	3.8	3.92	3.68
אייטון	23-24	2.20	1.02	3.84	4.11	3.56
קאט	23-24	2.27	1.1	3.88	3.95	3.81
דאנדרה ג׳ורדן	16-7	2.03	0.96	3.84	4.01	3.66
היברט	16-17	2 (מנורמל)	0.95 (מנורמל)	4.13	4.33	3.91
היברט	13-14	1.94	0.92	3.91	4	3.82

אציין רק שנירמלתי טיפה את המספרים של היברט בעונת 16-17 כי הוא שיחק רק 14 דקות למשחק, אז נירמלתי ל 30 דקות שזה פחות או יותר מה שהאחרים שיחקו (זה לא מאמר סטטיסטי טהור, אחרת הייתי מדייק יותר ומנרמל את כולם). כך או כך, הדברים ברורים. היברט אמנם רץ פחות מהאחרים, אבל הוא לא רץ מהר פחות מהאחרים. אמביד למשל רץ מהר פחות, דייויס לא מהיר במיוחד ואייטון הוא חתיכת סיפור, כי האיש יודע לרוץ אבל רק כשזה מעניין אותו (בהתקפה) ולא כשזה לא מעניין אותו בכלל (בהגנה). ולראיה ההפרש בין 4.11 מהירות בהתקפה לבין 3.56 בהגנה. אבל עזבו, אייטון הוא חתיכת סיפור מהתחת אבל לא הסיפור של הכתבה הזאת, הסיפור של הכתבה הזאת הוא היברט, ואתם יודעים מה – אולי בכל זאת האיש ידע לרוץ קצת

אגב, הוספתי את דאנדרה ג׳ורדן מעונת 16-17 כי מדובר בשחקן שהיה על טיקט מאד מאד דומה לזה של היברט (לא קולע ממטר, כן חוסם, ועיקר כוחו בהגנה אם כי ג׳ורדן גם היה דאנקיסט מפלצתי) ורציתי להראות שגם הוא, שחקן שעדיין משחק בליגה – לא היה הרבה יותר מהיר או הרבה יותר רץ מאשר היברט. אבל האחד עדיין בליגה, והשני ממש לא. עובדה.

והנה עוד טבלה שתדגיש את הנקודה –

שחקן	עונה	ההפרש בין אחוז הקליעה על השחקן לבין אחוז הקליעה הממוצע של השחקנים
דריימונד גרין	23-24	6.5-
גובר	23-24	6-
ג׳ונתן אייזיק	23-24	6-
אמביד	23-24	5.9-
וומבי	23-24	4.3-
אנתוני דייויס	23-24	2.3-
אנתוני דייויס	16-17	6.4-
דאנדרה ג׳ורדן	16-17	2.4-
דאנדרה ג׳ורדן	13-14	2.4-
רוי היברט	16-17	2-
רוי היברט	13-14	5.9-

הסבר קטן – הטבלה למעלה מדברת על ההבדל בין אחוז הקליעה של שחקנים שזרקו על שחקן ההגנה, לעומת אותו אחוז קליעה של אותם שחקנים כשהם לא זרקו על אותו השחקן. או במילים אחרות – הממוצע בליגה, בהגדרה הוא בערך 0, ולכל מי שיש מספר שלילי יש הגנה חיובית, כלומר, הוא תורם בהגנה בכך ששחקנים קולעים עליו פחות טוב משהם קולעים באופן כללי.

אז נכון ,בעונת 13-14, מהפך השלשות עדיין היה בחיתולים (אם כי קבוצות כן זרקו למעלה מ-22 שלשות למשחק כבר אז), אבל העובדה היא שלא רק שהיברט היה לכאורה שחקן הגנה טוב מג׳ורדן (כאמור, שחקן שעדיין שיחק השנה בליגה) בעונה הטובה שלו (13-14) אלא שהוא גם בעונה האחרונה שלו בקריירה – זאת שאחריה כבר לא היה בו צורך לאף קבוצה – הוא עדיין היה שחקן עם תרומה חיובית להגנה (כי המספר שלו הוא שלילי, שזה… חיובי).

עכשיו, אני לא מתכוון לשבת כאן ולומר – שהיברט אחרי מהפך השלשות והריצה אחרי שחקנים עדיין היה שחקן הגנה מעולה וחיובי. הוא לא גובר, הוא לא אמביד, ואם להיות הוגנים הוא גם לא אנתוני דייויס. בטח ובטח שמהפך השלשות ושינוי מהירות המשחק שינו את היכולת של היברט להשפיע על המשחק, כפי שהוא השפיע עם החסימות הורטיקליות שלו במחצית הראשונה של העשור הקודם במילניום הנוכחי.

צריך גם לזכור שהיברט אולי היה קרבן של תקופה, אבל בחיי שהתקופה הזאת קרתה מהר, כבר במחצית השניה של 13-14 למעשה, כשבשתי העונות אחרי זה הוא דעך ודעך במהירות הרבה יותר גבוהה מאשר המשחק שהפך להיות מהיר לידו (וכאמור, עדיין השאיר שחקנים כמו דאנדרה ג׳ורדן ואנדרה דראמונד על המגרש. לעזאזל, אפילו גרג מונרו היה שחקן כדורסל עד עונת 18-19, ואף אחד לא יגיד לי שגרג מונרו, באיזושהי נקודת זמן בהיסטוריה היה שחקן הגנה טוב יותר מאשר רוי היברט, באותה נקודת זמן, אבל עובדה – האחד שרד בליגה הרבה יותר זמן. לא יתכן והסיבה היחידה היא שהמשחק השתנה לידו, זה פשוט בלתי אפשרי לוגית ומעשית. וזה גם לא נכון, לפחות לא לגמרי נכון.

ועל כן – נדמה לי שהסיבות האמיתיות בגללן היברט כבר לא משחק בליגה הן פסיכולוגית לחלוטין וכדלקמן:

א. הבחור התמכר ל World of Warcraft או שמא היה זה Call of Duty

והנה ההוכחות:

כאן

וכאן

וכאן:

ב. הסיבה השניה היא אנדרו ביינום, עוד ליצן ידוע, שלמשך איזה שנה ורבע נדמה היה כמו הסנטר הטוב בעולם (אתוודה שמאד מאד אהבתי אותו בלייקרס). אבל למעשה, ההגעה שלו לאינדיאנה בסוף עונת 13-14 אותתה להיברט שלא לגמרי סומכים עליו. ביינום אגב, שיחק רק שני משחקים באינדיאנה, נפצע ופרש מכדורסל, אבל שני המשחקים האלה, ובעיקר העובדה שהביאו אותו, הספיקו להיברט לאבד המון מהבטחון שלו. וגם לזה יש הוכחות

כאן

וכאן

ובציטוט הזה של דייויד ווסט, הפאוור של אותה קבוצה מהמיד-ווסט:

It messed things up. It was a distraction.

וכשלוקחים שחקן שברטרוספקטיבה היה עם פסיכולוגיה שברירית מאד, ושמים לו מישהו כמו ביינום לידו ברוטציה

it messes things up.

ג. ולבסוף – יש מצב שפול ג׳ורג׳ עשה לו אריאל מקדונלד, או לצעירים שבכם – שיחק בדוקים עם אשתו של היברט, או ליתר דיוק – ב״דוק״, והמקורות לכך הן

כאן

וכאן

וכאן

ובין אם הדברים נכונים או שלא (ובינינו, מה הסיכוי שלא?, גם אם פול ג׳ורג׳ הכחיש מכל וכל) – די ברור שהשמועות כשלעצמן לא עזרו לשבריריות של היברט.

מסקנה

מאד קל לדבר על בעיות מנטליות של שחקנים, כשבגדול לצופה הכורסה (או כמוני, מהמושבים המאד גבוהים בקריפטו סנטר) אין מושג, אבל עובדת הקשיים המנטליים של היברט הן עובדה מוגמרת. זה לא רק חברו הקרוב דייויס ווסט שדיבר על הבעיות המנטליות של היברט מספר פעמים אלא גם היברט בעצמו דיבר על כך כאן , כמו גם בוידאו למטה, שם הוא מדבר על הקשיים הפסיכולוגיים שלו, על ביקוריו אצל פסיכולוג, ועל הזמן בו הוא גדל בבית ספר לבן לגמרי בתור ילד שחור.

הכתבה הנוכחית אמורה להיות על שחקנים שמשנים את המשחק. היברט לא שינה את המשחק, המשחק השתנה סביבו. אבל היברט הוכיח גם דבר אחד – המשחק לא משתנה כל כך מהר סביב שחקן אחד. אם הסיבות היו מקצועיות גרידא, סביר להניח שהיברט, שהוא רק בן 37 היום, היה משחק עוד כמה שנים בליגה, ואולי פורש מתישהו יחד עם גרג מונרו (2022) ואולי בכלל יחד עם דאנדרה ג׳ורדן. אני כן יכול לראות היברט זקן מחליף לו את יוקיץ׳ או את אמביד לכמה דקות בדיוק כמו שדראמונד, ג׳ורדן או דוויט האוורד עשו בשנים האחרונות.

אבל לפעמים זה לא המשחק שמשתנה אלא הנסיבות האישיות

או כמו שסיכם סטיבן איי סמית׳.

This is not a basketball issue. Something happened to him. Something's wrong, psychologically

אפילוג

נדמה לי שביססנו באופן די מוחלט, שגם אם לשינוי של המשחק ממשחק איטי וסטגנטי למשחק מהיר יותר שמבוסס על שלשות יש חלק ברור בנפילה של היברט, ברור שהנפילה שלו היא סיפור הרבה יותר גדול. ובעיקר ברור שהסיפור הזה הוא מנטלי בעיקרו.

ואם התחלנו את הכתבה הזאת בדיקמבה מוטומבו, נסיים אותה דווקא עם דמאר דרוזן שבשנת 2018, שנה אחרי הפרישה הסופית של היברט, יצא מארון הדיכאון (בערך באותה תקופה שכוכב אחר יצא מאותו ארון – קווין לאב). הווידוי של דרוזן ואחריו של לאב יצר שינוי של ממש בנ.ב.א שבעקבותיו הליגה החלה בתכניות להעצמת חוסן מנטלי של שחקניה ומאמניה, כשהיום כמעט לכל קבוצה יש סיוע פסיכולוגי מובהק, כולל פסיכולוג קבוצתי בדאלאס, 4 סייעים מנטליים בפילדלפיה, שלושה פסיכולוגיים במיאמי ובוושינגטון, ואפילו סיוע פסיכולוגי למנהלים בצד העסקי של שיקגו בולס. יתכן ואילו רק היה נולד 5 שנים מאוחר יותר, היברט היה זוכה בכבוד לשחק 6 דקות למשחק מאחורי יוקיץ׳ ועדיין מדי פעם, לקפוץ לו לחסימה ורטיקלית של ממש.