מארק ג'קסון עמד להוציא את הכדור מקו הרוחב של המגרש. הפייסרס החלו את התרגיל שלהם עם ביירון סקוט, שעלה על חסימה כפולה לכיוונו של הרכז. הוא השתחרר לגמרי מהשומר שלו, יוברט דייויס, אך לא קיבל את הכדור והמשיך לפינה. שני הגבוהים שחסמו לסקוט התפנו מהדרך ורק אחד, רג'י מילר, עשה את עצמו מתחבא מאחורי פטריק יואינג, נתן דחיפה קלה לצ'ארלס אוקלי (עד כמה שאפשר לדחוף אותו), השאיר את סטארקס מאחור, קיבל את המסירה בחצי הפינה הימנית והשלים צליפה מהירה מדאונטאון.

את ההמשך כולנו מכירים: אנת'וני מייסון מוציא את הכדור, אינדיאנה לוחצת, מילר ספק נוגע קלות ספק מכשיל ברחבה את יובי דייויס, מייסון רוכן קצת הרבה יותר מדי קדימה, קופץ ומוסר היישר לידיו של רג'י, שמיד יוצא אל אי שם מעבר לקשת ודופק עוד אחת! ו… מה שכחתי?

אהה, כן. אלפי אוהדי ניקס משוגעים תופסים את הראש ב-MSG. כמה מאכזב, ככה צפוי.

והרגע הזה, חברים וחברות, מתמצת לא רק את הקריירה של רג'י מילר, אלא את הדרך שבה שינה את המשחק.

רג'י מילר לא המציא שום דבר חדש. באמא. היו קלעי שלשות קליניים לפניו: דייל אליס, מחלוצי הגאנרים שהחליט יום אחד ב-1987 לירות 3 שלשות במשחק ומאז רק הגביר וכמובן את לארי בירד, האיש ובגדי החימום, שבשיאו זרק כמות דומה של שלשות במשחק ובעיקר היה הסופרסטאר הראשון שחלק משמעותי ממשחקו היה ללא הכדור. חוץ מהעובדה שהוא אחד הקלעים הגדולים שהכדור הכתום ראה אי פעם, הציפור הוא גם אחד ממוסרי האוף בול הטובים והנדירים ביותר אי פעם (כלומר, מוסרים אחרי תנועות ללא הכדור, כלומר במצבי יציאה מחסימות, חיתוכים, פיקנ'רול וכו'), מה שנתן לו קצת "כוח משיכה" ללא הכדור. כמו כן, היו גם שחקנים שנעו מעולה ללא הכדור לפניו: ג'ון "הונדו" האבליצ'ק, השחקן השישי הנצחי, היה רץ על חסימות בייסליין בדרך לג'אמפרים שנות ה-60 וה-70. ריק בארי היה קלעי בתנועה וחותך בק-דור מדהים מעט אחריו. אפשר לתהות אם היו קולעים לשלוש כמו השמות שלמעלה, אך במציאות, הקו הקשתי נכנס לליגה רק בעונת 1979/80, בעונת הפרישה של בארי (שהפתיע עם 73 שלשות ב-33%) ושתי עונות לאחר פרישתו של האבליצ'ק.

אך רג'י מילר, הוא ולא אחר, היה הכוכב הראשון ששילב את שני יסודות הכדורסל הללו יחד – שהשתמש ביכולת הקליעה שלו משלוש וביכולת לנוע בחדות וביעילות ללא הכדור כבסיס למשחק ההתקפי שלו. כלחם וכחמאה שלו. כולנו מכירים את המהלך מהפסקה השנייה, בו רג'י מסתובב אל מאחורי הקשת ויורה את השלשה שהשוותה את אותו משחק, אבל כמה מכם הכירו את המהלך שלפניו, בו הוא התחבא מאחורי יואינג, דחף את אוקלי וחתך לכנף הימנית בדרך לטריצה הראשונה?

מהלכים כאלה היו עניין שבשגרה עבור הפייסרס בכלל ומילר בפרט. בחלוף הזמן, הם הפכו אותו לשחקן התקפה יעיל ביותר, על אף שכישורי הכדרור והאתלטיות שלו מתחוורים לעומת הקליעה האבסולוטית (מהמקום ובתנועה) והיכולת להתפנות לזריקות מבחוץ (או יותר טוב, ללייאפים) במקום הנכון ובזמן הנכון. תוסיפו לזה צעד ראשון מהיר וקיבלנו את השילוב המושלם למטרה נעה ולוהטת בלי הכדור.

עכשיו, ברשותכם, נדגים את הדברים. נעשה את זה בצורה די תיאורטית וממצה, כי אני ספציפי היום.

נניח שאני, אתה או את שומרים על רג'י. הפייסרס מתכוננים להריץ עבורו תרגיל חסימות מסוים, בואו נגיד חסימה מדורגת, כלומר שתי חסימות ללא הכדור אחת אחרי השנייה. אין טוב ממראה עיניים, אז הנה דוגמה לתרגיל כזה, בחסות הבועה, הלייקרס וקייל קוזמה:

אז נניח שאתם בתפקיד מייקל פורטר ג'וניור כאן, שומרים על האיש שעולה על שתי החסימות (בתקווה) כדי לקבל את הכדור. אבל אתם, בניגוד ל-MPJ, שומרים על רג'י מילר. בסיטואציה הזו, מה אתם הייתם עושים?

א. תרדפו אחריו מעל לחסימות

ב. תרדו מתחת לחסימות ותפגשו אותו בצד השני

ג. תשמרו אותו עם הפנים אליו (face guarding בלעז) ותמנעו ממנו בכלל להשתמש בחסימות

ד. תחליפו את החסימה כך שהוא יקבל שומר גבוה בחילוף

והתשובה הנכונה היא: אף אחת! כי זאת שאלה מכשילה. כי למיסטר רג'י היו תשובות לכל אחת מהתשובות הללו:

א. תרדפו אחריו מעל לחסימות – המקרה הפשוט ביותר: אתם (וגם אני) הייתם נתקעים בחסימה במקרה הרע ובמקרה הטוב הוא היה משתחרר עם הצעד הראשון שלו, רץ על החסימות וקובר שלשה. זריקה טובה מאוד בשבילו, כקלעי של 39.5% לשלוש.

נ.ב: נקודות בונוס למי שידע/הבין שזאת הדרך ש-MPJ "שמר" (ליווה?) את קוזמה בסרטון למעלה.

ב. תרדו מתחת לחסימות ותפגשו אותו בצד השני – בהנחה שבכלל הייתם מגיעים לצד השני ולא נמחצים ע"י דייל דייויס/ריק סמיתס/שניהם, מילר היה אמן בלקרוא את ההגנה וידע היטב מתי לחמוק החוצה כשהשומר שלו ירד מתחת לחסימות (pop back בכדורסלנית). למשל כאן קנדל גיל משחק מחבואים עם שני הגבוהים ורג'י משתמש במרווח כדי להשתחרר אחורנית ואלכסונית בדרך לשלשה פנויה מהפינה:

במצבים כאלו, הקליעה הנהדרת בתנועה של רג'י באה לידי ביטוי. מה שמוביל אותנו ל…

ג. תשמרו אותו עם הפנים אליו ותמנעו ממנו בכלל להשתמש בחסימות – כאן אפשר לראות את יכולת קריאת המצבים/תחושה למשחק של רג'י במלוא תפארתה. הנה ניק אנדרסון, מונע ממנו להשתמש בחסימה (הפעם פשוטה, לא מדורגת), אז הוא חותך ישר לסל, אנטוניו דייויס מוצא אותו מהר וזה מסתיים בלייאפ:

הלייאפים מחיתוכים כמו אלו נוצרו מאיום הקליעה שלו מהמקום ובעיקר מתנועה – דבר שההגנה רוצה למנוע ממנו בכל מחיר ולכן לא תתן לו להשתמש בחסימה. בתגובה, הוא משתמש בידיים כדי לעבור את השחקן שלו למעשה ולפלס לעצמו זווית חיתוך לסל. הלייאפים הפנויים שמגיעים אחר כך הם הזריקה הכי יעילה שאפשר להשיג במצבים כאלה ובזכות "הידיים האקטיביות" שלו, מילר יצר לעצמו המון כאלה במהלך הקריירה שלו (מצרך נדיר בשנות ה-90, שהיה פופולרי כמו טלפון נייד באותה תקופה).

ד. כמעט ולא היו חילופים על תרגילי החסימות האלה בלי הכדור (ובתכלס גם עם הכדור, כלומר פיקנ'רול) בניינטיז, תקופת השיא של מילר. אז זאת לא באמת אופציה בתרגיל התיאורטי הזה (בסוף, אנחנו משחקים בחוקים שאיתם רג'י שיחק).

עכשיו אנחנו יודעים כמה רג'י מילר היה קטלני ביציאה מחסימות. אבל הגדולה שלו, ככוכב האוף-בול המובהק הראשון, לא מסתיימת כאן. אפשר לראות אותה בסיטואציות דינמיות הרבה יותר מעלייה על חסימות – אלמנטים של שימוש בידיים, שינויי כיוון ומהירות ובעיקר קריאת המגרש/ההגנה/תחושה למשחק. תקראו לאחרון איך שאתם רוצים, אבל לרג'י היה את זה. בכמויות.

הנה מהלך שבו כולם באים לידי ביטוי (הרבה קורה כאן anyway, אז אבקש את ריכוזכם לרגע): רג'י מתחיל אותו כשרון הארפר מאחוריו, עמוק בתוך הצבע, כשמייקל מוצב על טראוויס בסט. ספרינט על החסימה הראשונה והוא מאבד את הארפר, שקורא למייקל להחליף עליו. סוף הסיפור, נכון? לא, כי רג'י, שעולה על החסימה השנייה (של ריק סמיתס, על קו העונשין), קולט את זה תוך שבריר שנייה, מיידה את ג'ורדן הרחק מאחורי קו השלוש תוך כדי שבירה ימינה ומשתמש במומנטום של הכדור של מקי כדי לקבור שלשת ניצחון עצומה. והכל ב-5 שניות!

ולקינוח – קפיצה בסיבובים על המקום. לא יודע למה, אבל אני פשוט אוהב את החגיגה הזאת.

נחזור לכדורסל. התבלין הסודי של כל שחקן אוף-בול מצטיין, וגם של גיבורנו היום, הוא תנועה מתמדת. קצת כמו בכדורגל, שחקן בלי הכדור שתמיד מחפש לפנות שטחים לחבריו ולרוץ לשטחים פנויים בעצמו נותן ערך מוסף עצום לכל התקפה. רג'י מדגים זאת כאן: בתחילת המהלך הוא רץ על חסימה של לאסל ת'ומפסון, אך הפעם סטראקס נשאר קרוב אליו, כשדרק הארפר (איזה שם נוסטלגי) סוגר להיווד וורקמן את נתיב המסירה אליו. ההתקפה תקועה. מילר מרווח לצד החלש והכדור הולך לקני וויליאמס ואז לת'ומפסון שחופר בפוסט. כשהשעון מראה 6, תנו מבט ברג'י שמשתקשק להנאתו בקצה השני של הצבע, סטארקטס אוכל את הלקרדה (או עושה טרבולטה המבולבל, למיטיבי הלכת) ומילר חותך על הבייסליין לפינה הנגדית ולמיד ריינג' פנוי לגמרי (כי הוא דרך על הקו). רק רשת!

חוץ מסגנון המשחק החלקלק והחמקמק בחצי המגרש, רג'י היה השחקן הראשון שרץ בקביעות לקו השלוש במתפרצות ובהתקפות מעבר. וכמו שאתם בטח חושבים עכשיו, הוא בהחלט עבר על חוק ברזל של הרבה מאמנים באותה תקופה. אני אוהב את הקליפ הזה, בו מארק ג'קסון עובר את פני, דייל דייויס נועל מקדימה את גרנט, מה שמכריח את אנדרסון להגיע עמוק לתוך הצבע, כל הדרך מהצד החלש. ומי רץ וחיכה שם מההתחלה? אתם כבר יודעים:

מגיע כאן קרדיט לג'קסון וד.דייויס, שהשאירו את השומרים שלהם מאחור ויצרו 2 דברים: סיטואציה שמחייבת את העזרה להגיע (כדי לא לתת לייאפ קל) ואת הזריקה הפנויה של מילר. אם נסתכל בכלליות על הסגל של אינדיאנה בתקופת השיא של האחרון, נוכל לראות שסיבה נוספת להיותו האב-טיפוס של שחקני האוף בול הגדולים היא הפרסונל שהיה סביבו: ריק סמיתס היה סנטר עצום (2.24 מטר) ומסוכן עם הגב לסל, שמשך הרבה מגנים שהגיעו לעזור מרג'י פנימה והוציא לו להרבה שלשות פנויות. כמו כן, הוא והדייויסים היו חוסמים נאמנים שעזרו ליצור הפרדה קריטית בין רג'י לשומריו באותם תרגילי חסימות אותם ראינו קודם. מארק ג'קסון (ו-וורקמן, ו-ורן פלמינג, ופו ריצ'רדסון) היו רכזים קלאסיים שפינקו אותו בכדורים במקומות הנכונים כדי שיסיים את המהלכים האלה וג'יילן רוז, שהיה שחקן 1 על 1 חזק, היה מוביל כדור ואיום נוסף איתו בידיים שאפשר למילר להמשיך לרוץ ללא הכדור. לעכברים אמיתיים, דרק מקי היה עוד פורוורד שיכול להוביל כדור, בנוסף להיותו מוסר טוב לעמדה.

לסיכום, 30 שנה לפני שהארדן הכריז על עצמו כ"סיסטם" (והוא באמת היה), שוטינג גארד אגדי אחר, שכל יתרונותיו האתלטיים היו צעד ראשון טוב, היה הסיסטם של התקפה שכל כך הקדימה את זמנה. כשכולם ניסו לחקות שוטינג גארד אחר, שהיה מכדרר, מרחף, מנתר ומטביע משל היה אלוהים, רג'י מילר שכלל את משחקם של גדולי האוף-בול שלפניו, כמו ג'ון האבליצ'ק, ריק בארי ולארי בירד. בצוותא עם קבוצה שנתפרה למידותיו, הוא יצר סוג חדש של כוכב, כזה שפועל בעיקר בלי הכדור ועל הקרקע: רץ, חותך, דוחף (השיפוט של הניינטיז עזר כאן), חוסם לשחקנים (ולא רק עולה על חסימותיהם), שעיקר משחקו היה פינוי והתפנות לשטחים בדרך לקליעות בתנועה וכמובן, קריאה מתמדת של ההגנה ותגובה אליה במהירות הבזק.

הוא היה האב-טיפוס לדורות של שחקני אוף-בול נפלאים: ריי אלן היה כמעט העתק שלו, כמו גם ריפ האמליטון והמיד ריינג' הבלתי נלאה שלו. קובי בראיינט היה לומד את תנועותיו של רג'י במהלכים השכיחים בהתקפת המשולש כמו בק-דור בחזיר העיוור (blind pig) והחסימה המדורגת.

אבל בשביל להבין באמת את התפתחות כוכב האוף-בול, שהגיעה למימדים שאף אחד מאיתנו לא יכול היה לדמיין. פשוט חכו לכתבה בפרויקט שתעלה ביום ראשון. כשתראו על מי מדובר, תוכלו להבין באמת את ההשפעה של רג'י מילר על הכדורסל.

לצפייה נוספת:

סרטון על הפרופיל ההתקפי שלו, בחסות בן טיילור האגדי:

ועוד אחד, על המשמעות וההיסטוריה של תנועה ללא כדור בכלל, שוב של Thinking Basketball: