העונה הקרובה תציין עשור מאז 2014/15, אולי העונה שבה השתנה הכדורסל. השנה שבה סטיב קר, סטפן קרי ודריימונד גרין ניצחו ב-67 משחקים, הלכו על השלשות כל הדרך לאליפות הראשונה ושמו את החותמת הסופית לכך ששלוש זה גדול משתיים, וששלשה יכולה להיות מרכז ההתקפה ולא רק גימיק. גם התובנה הזאת השתנתה מאז לכדורסל שאנחנו מכירים היום, אבל קשה לשים את האצבע על הנקודה המדויקת שבה השתנה המשחק.

יש שיגידו שזה היה המעבר של דריימונד גרין לעמדת הסנטר בגמר 2015 והניצחון של גולדן סטייט על קליבלנד נטולת קווין לאב וקיירי אירווינג, קבוצה שהשחקן השני בטיבה בילה לילה בבית חולים בשל התייבשות באמצע הסדרה (מת'יו דוולדובה) ושפתחה בגמר עם אימאן שאמפרט וטימופיי מוזגוב. יש שיגידו שזה היה המעבר של בוריס דיאו ב-2014 והנעת הכדור של הספרס, קבוצה שהחליטה שכל שחקן חייב לעשות פעולה תוך חצי שנייה ויצרה את אחת הקבוצות היפות ביותר שהכדורסל ראה. שתיהן עם קייס, ואני מאמין שדריי, קרי ודיאו יופיעו בהמשך סדרת הכתבות הזאת. כך גם לברון, מייקל ג'ורדן, שאקיל אוניל כמי ששינה את החוקים של הליגה ואולי אפילו פול אריזין, ממציא הג'אמפ שוט המנוח.

עוד לפני המפץ הגדול של הספייסינג אני רציתי לחזור אחורה לכריס בוש, ולמיאמי של הפייס-אנד-ספייס. בגמר 2010 ראינו בצד אחד את פאו גאסול ואנדרו ביינום, בצד השני את קווין גארנט וקנדריק פרקינס. הם עמדו על 1 מ-13 משותף מהשלוש לאורך עונה שלמה, כשהשלשה היחידה מגיעה מידיו של קווין גארנט שלוש שנים מאוחר יותר, כריס בוש לבדו קלע 15 מ-37 מהשלוש בפלייאוף וזכה באליפות. לצידו, בעמדת הפאוור פורוורד, אחד לברון ג'יימס. למה דווקא בחרתי בבוש, שחקן שהיה מספר שלוש בשתי האליפויות האלה? כי הוא יצא החוצה.

ההבדל הגדול בין מיאמי המאכזבת של 2010/11 לזאת שזכתה בשתי אליפויות והגיעה לגמר גם ב-2013/14 היה שינוי הגישה, בניסיון להוציא את המיטב מלברון ג'יימס ולתת לו להכנס פנימה בקלות. אריק ספולסטרה קרא לזה פייס אנד ספייס, וההיגיון פשוט – קצב וריווח. מצד אחד לשחק מהר במעבר, משהו שימושי לצמד סילונים כמו לברון ג'יימס ודווין ווייד, ומצד שני לרווח להם את המשחק.

כאן נכנס בוש, שהגיע למיאמי כאול-סטאר של 24-10 למשחק, שחקן שקיבל הצבעות ל-MVP ולא עבר סיבוב לפלייאוף. גם בשנותיו בטורונטו בוש לא היסס לזרוק מרחוק, אבל במיאמי הוא לקח את זה צעד קדימה. בעונה הראשונה בהיט 34.8% מזריקותיו היו מטווח של מיד ריינג' ארוך עד קשת השלוש, ובעונתו השלישית והמוצלחת ביותר של מיאמי אי פעם הוא קלע משם ב-52.9%, כשמדובר ב-4.47 זריקות בערב. בוש המשיך ולקח את הזריקה שלו עד לקשת השלוש, מה שמרגיש כמעט כמובן מאליו היום, וייתכן שאלמלא קרישי הדם השונים והפרישה המוקדמת בגיל 31, אחרי עשור רצוף בו היה אול-סטאר, היינו זוכרים אותו בתור שחקן גדול בהרבה.

ברגע שבוש ויתר על הנקודות בפוסט והפך לשחקן שמקבל את הכדור ומאיים מבחוץ, החיים של לברון ושל די-ווייד כמי שנכנסים לצבע היו קלים בהרבה. הוא היה שחקן חשוב במיוחד עד שנגמרו לווייד הברכיים באמצע 2014, ומיאמי כמעט הודחה מהפלייאוף כשהוא נפצע ב-2012. ההיט ניסו כל מיני שחקנים, מז'ידרונאס איגולסקאס עד ג'ואל אנתוני, בעמדת הסנטר, אבל בסופו של דבר הלכו על בוש.

הנוכחות של CB4 מקדימה אפשרה למיאמי לשחק עם שחקן נוסף שמרווח את המגרש, בין אם זה ריי אלן, שין באטייה או מייק מילר, לצד וויד, לברון ומריו צ'למרס. ההיט היו יכולים לשלוח אותו לזרוק שלשות מהפינה אם היה צורך בכך, וזה נתן גמישות גדולה להתקפה. כל הג'ואל אנתונים נעלמו באופן הדרגתי מהליגה, כי הם היו בזבוז של שחקן בהגנה.

בוש היה מספיק טוב בהגנה כסנטר, בטח לצד לברון (שחקן הגנה היסטורי בשנים בהן הוא עוד ניסה) כשהוא היה מהיר באופן מפתיע לעמדת הסנטר וחשוב בהגנת הפיק-נ'-רול של ספולסטרה. בשנים בהן לא היה סנטר שהיה איום משמעותי על מיאמי כסקורר, עם כל אהבתנו לאל ג'פרסון, הוא עשה את שלו בצורה נהדרת. הוא לא הרגיש כמו "סטרץ' פייב", אלא כסנטר לכל דבר שיכול להרגיש בנוח רחוק מהצבע ובסגנונות שונים. שימו לב לסרטון הזה, מכתבה על ההגנה שלו ב-SB ניישן ב-2013.

מדובר בסרטון מ-2012/13, ובוש נראה כאן כמו שחקן הגנה מודרני לכל דבר. אנחנו לעולם לא נדע למה מיאמי הזאת הייתה מגיעה אם לברון היה בוחר להישאר אחרי 4 שנים או אם ווייד היה בריא, אבל ההשפעה של בוש גדולה יותר. מה שבוש עשה בשנים האלה, עם הריווח ויכולת החילופים בהגנה, היה הבסיס לעמדת הסנטר המודרני בעשור האחרון או לפחות הסנטר המשלים. בשונה מניקולה יוקיץ' או ג'ואל אמביד שהם עוגן של קבוצה, כל סנטר לקח משהו מבוש.

אל הורפורד, הסנטר של בוסטון סלטיקס שלקחה אליפות השנה, קולע שלשות ויכול להחליף בהגנה. ברוק לופז, מפלצת פוסט-אפ בתחילת הקריירה, נשאר שחקן חשוב בליגה בזכות היכולת שלו להתחיל לקלוע מרחוק וכזאת שפתחה את הצבע ליאניס אנטטוקומפו, בסגנון שמזכיר את השילוב של לברון וכריס בוש. אנתוני דייויס זרק לא מעט שלשות לצד לברון בעצמו, דריימונד גרין מחזיק הגנה שלמה ומנהל את ההתקפה (מה שבוש לא עשה מעולם) והרשימה הולכת אחורה. כל שחקן שהוא "הגבוה השני" לצד מישהו שם בשביל שהוא יראה טוב יותר, וזה הולך אחורה לבוש.

תחום אחר שבוש היה יכול להשפיע בו, מה שכמעט ולא קרה בפועל, היה העדר האגו. בתור השחקן השלישי בסופר-טים הוא הפך לשחקן של 12 זריקות במשחק, כזה שצריך לעבוד קשה ולהפוך את החיים של שני חבריו לקבוצה לקלים יותר, ולא התלונן. מאז 2014 ראינו את דוראנט לצד הארדן וקיירי, את דוראנט לצד בוקר וביל, את הארדן לצד ג'ורג' וקוואי ואת לברון לצד ווסטברוק ודייויס. כל הקבוצות האלה לא הגיעו לגמר. הסופר-טים היחידה שכן (מבין אלה שהיו שילוב כוכבים מתוכנן)? זאת של לברון, קיירי אירווינג וקווין לאב, שעשה התאמה דומה לזאת של בוש. האל אוף פיימר ובצדק.