בטורניר הקדם אולימפי שהתקיים בסאן חואן היו שתי נבחרות שנחשבו חזקות, איטליה וליטא. שתי נבחרות חלשות, בחריין וחוף השנהב. ושתי נבחרות שיהיו הסוס השחור. אחת היא מקסיקו שהחשיבו אותה חצי סוס שחור כי לא היו ברמה שתאיים על איטליה או ליטא, הסוס השחור השני הוא המארחת, פורטו ריקו, שהחזיקה בשני שמות מעניינים בדמות טרמונט ווטרס ששיחק בעבר בבוסטון סלטיקס ושב לשחק בפורטו ריקו וכמובן הכוכב של הנבחרת – חוסה אלבארדו, שמשחק בניו אורלינס וחזר מפציעה לקראת הפלייאוף. על הנייר, ליטא לא הייתה אמורה להתקשות נגד פורטו ריקו אחרי שפירקה את איטליה לגמרי ב-22 הפרש בחצי הגמר. אבל איך אומרים? "אמור זה שם של דג", וחוץ מקלישאה נוספת בהמשך הכתבה – לא יהיו פה עוד קלישאות. אז למה פורטו ריקו לא "גנבה" ניצחון?

ראשית נדבר על הביתיות. הטורניר כידוע היה בסאן חואן לעיני המון פורטו-ריקני שמילא את האולם בעידוד בלתי פוסק. הכי בולט היה אוהד עם חצוצרה בו התמקדו בכל פעם שהמצלמה הופנתה לקהל, מעין המעודד הראשי. בחור מבוגר, נראה בסביבות גיל 60, שמחצצר במלוא הגרון בכל סל של פורטו ריקו, בכל עצירה הגנתית, בכל מומנטום. כמובן שלא מדובר רק בו, הקהל כולו רעש וגעש בכל מהלך. עכשיו כשדיברנו על זה – זה לא מה ששינה את מאזן הכוחות לדעתי, אבל כן היה חשוב להזכיר את האווירה המטורפת שהייתה באולם.

יש המון רגש בנבחרות שהשחקן המוביל שלהן הוא שחקן לחימה כמו אלבארדו, הוא יודע לשלהב את הקהל. מי שמכיר את חוסה אלבארדו יודע שהכינוי שלו הוא GTA, בראשי תיבות "Grand Theft Alvarado", הסיבה לכך היא כמובן החטיפות הנהדרת שלו, וספציפית המהלך המוכר שלו בו הוא מתחבא ליד הספסל לאחר סל, וגונב לשחקן שעולה בנונשלאנט להתקפה את הכדור. מסוכן? בוודאי. מרגש? אפילו יותר. אלבארדו חי על המשחק המהיר, ואולי גם זאת הסיבה שהוא כל כך הצליח בגמר נגד הליטאים.
אלבארדו בגמר הטורניר הקדם אולימפי בסאן חואן נגד ליטא: 23 נקודות, 5/8 לשתי נקודות, 4/6 לשלוש, 1/1 מהעונשין (תיכף ניגע בזה), 6 ריבאונדים, מדד 23. היילייטס למי שפספס (מתוך ערוץ היוטיוב של פיב"א):

לפני שאני חוזר לאלבארדו, היה משחק ולא רק הגארד של הפליקנס שיחק בו. פורטו ריקו וליטא הן שתי נבחרות שונות לגמרי, ליטא היא נבחרת גבוהה, עם אולסטאר אן בי איי ושחקני יורוליג מוכחים, משחקים מאוד לאט, מאוד טקטי לנקודות שהם רוצים לקבל בהן את הכדור – לסאבוניס בפוסט אפ, לגריגוניס בשלוש, לקוזמינצקאס בכנף. פורטו ריקו? ההפך הגמור – כמה שיותר מהר, כמה שיותר בלאגן, כמה שיותר חזק. השחקן הכי גבוה בפורטו ריקו הוא ג'ורג' קונדיקט הרביעי שמתנשא לגובה של 2.12 מטרים, אבל הוא לא הרשים במיוחד בחצי הגמר ובגמר עם 5 ו-6 נקודות בהתאמה. הגובה הממוצע של פורטו ריקו הוא 1.93 מטרים, של ליטא הוא 2.01 מטרים, זה הפרש עצום שליטא הייתה חייבת לקחת לידיים שלה עם הגבוהים. מה שקרה בפועל? ליטא שיחקה באופן מאוד כבד ומסורבל, הפורטו ריקנים זינקו על הכדורים, ולמרות שהליטאים חטפו הרבה כדורים, זה היה בעיקר בגלל הסגנון הפזרני של פורטו ריקו ודי בסוף המשחק כשהחליטו ללחוץ במקום לשחק נסוג. בהתקפה פורטו ריקו ידעה שהיתרון של ליטא הוא בגבוהים ולכן אפשרה לה לזרוק מבחוץ, וזה עבד לגמרי עם ערב קליעה מזעזע של הליטאים – 6/28 מחוץ לקשת. זה לא שפורטו ריקו נתנו לליטאים זריקות חופשיות, אלא עשו עבודה נהדרת בסגירה לקליעה בזכות הזריזות שלהם, וגרמו לקלעים טובים להכריח זריקות – גריגוניס עם 2/6 משלוש, בוקצ'ביציוס עם 1/7 מבחוץ, קוזמינצקאס עם 0/5.

הדבר הנוסף שהפורטו ריקנים רצו לעשות וגם גרמו לו הוא שסאבוניס יאבד כדורים דרך עזרה מהצד החזק, לרוב אלבארדו. 4 איבודים על 4 אסיסטים לגבוה שנחשב לגבוה מנהל המשחק מהטובים בעולם, טקטיקה התקפית אולי הייתה פחות בסיפור אצל החבורה של אלבארדו אבל בהגנה? בינגו. בניגוד לליטא שלאחר סלים של פורטו ריקו יצרו התקפות איטיות ושיחקו מפוזשן לפוזשן, פורטו ריקו עפה מכל יתרון מספרי קדימה, בעיקר מירידה איטית של ליטא להגנה. זה לא מתבטא בסטטיסטיקה בנקודות ממתפרצת, כי מדובר בנקודות לאחר סלים, אבל הקבוצה של נלסון קולון ניצלה כל דרך שיש לה לייצר סל בכאוס.

בכך אני חוזר לגיבור המשחק. אלבארדו היה כמו שד משחת, הוא ניסה להיכנס בליטאים הכבדים כמה שיותר, הוא זרק כמה שיותר מהר, הוא תקף את החולשה העיקרית שלהם. ליטא, כדי לנסות איכשהו לעצור אותו, עברה להגנה אזורית. זה לא עבד. חוץ מאלבארדו, שאת מה שהוא עשה לאזורית אתאר ממש בהמשך הפסקה, היו גם את ווטרס וג'ורדן הווארד שאכלו בנקודת הפלאוטר מול הגבוהים הליטאים שהתקשו לצאת לכיוונם. פורטו ריקו שברה את האזורית בלי בעיה, הוציאה לשלשות פנויות, נתנה לדאנקר ספוט אחרי שהוציאו את הגבוה מהקשת הקטנה – בית ספר לאיך משחקים נגד גבוהים איטיים. אלבארדו היה בולט במיוחד נגד האזורית כי הוא לא פחד להיכנס עם פיזיות בשחקנים שגבוהים ממנו בראש, הוא קלע זריקות בלתי אפשריות ולא קיבל שריקות לעבירות כמעט בכלל, למרות שנכנסו בו לא מעט (הוא גם קצת עשה הצגות).

זה עוד מאפיין ב-GTA שפגע בליטאים, חוסר הפחד שלו. נגד איטליה, ליטא שיחקה נגד שחקנים שמפחדים מהפיזיות ומשחקים גם נורא טקטי כמו מלי ופולונארה, לכן לא התקשו לנצל את הגובה שלהם כדי לשחק בקצב שלהם. אלבארדו הוא לא שחקן רך בשום צורה, וזה מה שליטא חשבו שהם מוכנים לו אבל לא ציפו לו. הליטאים קיוו שלאחר שקצת ירביצו לננס והוא יחטיא כמה זריקות הם יוציאו אותו מהמשחק, אבל ההיפך הגמור קרה. כל מכה רק הטריפה את אלבארדו יותר, הוא הרגיש חם יותר מכל מהלך לחימה, והנה הקלישאה התורנית, "הוא הריח דם במים". כשליטא שיחקה עם המון רצון להשיג פאולים, אלבארדו, שהבין שלא יקבל שום שריקה, פשוט שיחק כדי לקלוע לא משנה מי יעמוד בדרך – מוטיונאס שהוא 2.13 מטרים או לקאביצ'יוס שהוא 1.83 מטרים. ליטא תכננה להשתמש בפיזיות שלה, לסיים את המהלכים "למעלה" עם זריקות מעל שחקני פורטו ריקו. פורטו ריקו ניסתה לסיים את המהלכים "למטה" איפה שיותר נוח לה, היא העדיפה שהכדור יתגלגל על הרצפה ולא יהיה באוויר וזה השתלם לה.

אז למה למעשה הניצחון של פורטו ריקו, נבחרת עם פחות כלים מליטא, הוא לא "Grand Theft"? לא כי הם רצו יותר, לא כי הם היו בבית שלהם, אלה קלישאות והבטחתי שיותר משתיים לא יהיו. פורטו ריקו פשוט הייתה מוכנה יותר לליטא. ליטא הגיעו עם הכדורסל אותו שיחקו עד שפגשו את פורטו ריקו בלי לחשוב שזה יכול להשתבש, פורטו ריקו עשו המון התאמות. בהתקפה הקבוצה של קולון זרקה דווקא פחות שלשות מבדרך כלל, למרות שמול נבחרת כמו ליטא זה היה מתבקש. זה היה ההפוך על הפוך הנכון, לא לתת לליטאים את מה שהם רוצים ודווקא להיכנס לתוך הצבע ולהמם אותם כדי להרוויח את השלשות לאחר מכן. גם בהגנה ההתאמות היו מצוינות, כמעט בקושי שמרו אזורית כדי לא לתת לקלעים להתחמם משלוש, העזרה מהצד החזק אפשרה לשחקן שעוזר לחזור מהר לקלע שלו, וזה גרם להתקפות של ליטא להיות איטיות מאוד. ליטא גם עשתה המון טעויות בהתקפה, במקום שהשחקן שבאים מכיוונו לעזרה יקבל את הכדור בתנועה ויחדור לטבעת, הרבה פעמים הם החליטו לעמוד על השלשה ולזרוק על אוטומט וכשהסגירה של ההגנה הייתה טובה, הזריקה הייתה רעה וכפועל יוצא מכך האחוזים הרעים משלוש כפי שציינתי מעלה.

כשיש משחק בין שתי קבוצות שונות בסגנון, לרוב מי שמכתיבה את הקצב מנצחת, הקבוצה שעושה הכנה ספציפית ליריבה היא כנראה גם זאת שתכתיב את הקצב. ליטא לא עשתה הכנה ספציפית לגארדים של פורטו ריקו, כבר בתחילת המשחק פורטו ריקו החלה עם בלאגן ומשחק מהיר שגרם לפתיחה של 3-11 לטובתה. ליטא התעשתה עם יכולת טובה מצד הגארדים שלה בסוף הרבע וזה נמשך עד המחצית, אבל אחרי המחצית פורטו ריקו המשיכה עם ההתאמות וסגרה לגמרי את הגארדים של ליטא שנשארו עומדים על קשת השלוש. ליטא לעומתה המשיכה לשחק כמעט ללא תנועה והתעקשה לשחק או על משחק עם גב לסל או על קליעות לשלוש, וזאת טעות כי בלי לזוז בהתקפה פורטו ריקו שמרה אנרגיה בהגנה כדי לשחק כמה שיותר מהר בהתקפה.

לסיכום – הניצחון של פורטו ריקו הוא ממש לא "גניבה גדולה", הנבחרת של אלבארדו הגיעה מוכנה למשחק ושיחקה כדי לנצח ספציפית את ליטא וזה עבד כי ליטא לא שיחקה כדי לנצח ספציפית את פורטו ריקו.

סרטון בשביל הרגש – חוסה אלבארדו, גיבור האומה, עם גיבור האומה הקודם, קרלוס ארויו, בסיום המשחק (מתוך עמוד הטוויטר (X) של פיב"א):