לפני שבועיים חיממנו מנועים, בשבוע שעבר העלנו הילוך והשבוע אנחנו בפול גז. רגעי השיא של עונת 23/24 בקולג'ים יתרחשו בימים הקרובים לנגד עינינו. פרדו, צפון קרוליינה סטייט, קונטיקט ואלבמה יעלו ויבואו ויתנו כל מה שיש להן בשביל להשיג את התואר הנחשק. ההצגה הכפולה של חצאי הגמר תתקיים בין שבת וראשון. יומיים אחר כך, המנצחות יפגשו ל-40 דקות (או יותר?) על כל הקופה והזכות להוסיף גביע לארון ובאנר לתקרת האולם.

העונה, בשונה מהשנתיים הקודמות, לא סיקרתי את המכללות לעומק, אז הפיינל פור זה הזדמנות טובה להשלים פערים ולהכיר את 4 הפיינליסטיות כמו שצריך. נדבר על ההישגים בטורניר, הקבוצות הזכורות, שמות מוכרים ונמשיך לקשקש כהנה וכהנה, גם על המשחק…

בואו נתחיל:

1:09 – פרדו בוילרמייקרס (1) – צפון קרוליינה סטייט וולפאק (2)

פרדו בוילרמייקרס:

מיקום: ווסט לאפייט, אינדיאנה, היא עיר עם 45,000 תושבים המרוחקת 100 ק"מ מאינדיאנפוליס. בקרבתה עובר הכביש הראשי המחבר בין אינדיאנפוליס לשיקגו.

היסטוריה בטורניר: הזהובים העפילו לריקוד הגדול לא פחות מ-35 פעמים, 16 מהן כמדורגת בטופ 4. כמו קבוצה אחרת שתשחק הערב, גם הם מחפשים אליפות מכללות ראשונה בתולדותיהם, לאחר שבביקור היחיד שלהם בגמר בעונת 68/69 הפסידו לשושלת מ-UCLA (בעונתו האחרונה של סנטר שחיף בשם לו אלסינדור). העונה, מכיני הדודים הגיעו למעמד חצי הגמר בפעם השנייה מזה 44 שנים (הפסידו לאיווה ב-1980) ומוסיפים 3 העפלות לעלית 8 ו-8 לסוויט 16.

קבוצה נוסטלגית: זאת שתעלה לשחק בשעות הקרובות. הגרסה הזו של פרדו היא הטובה ביותר בעידן זאק אידי (ואולי גם בהיסטוריה): בראשה עומד עוג מלך הבשן, חזק מתמיד. תפלץ כדורסלני וסטטיסטי, התקפית והגנתית. בריידן סמית' מפנק אותו בכדורים כשהוא טוחן בפנים, כרכז שמסוכן במסירה, קליעה וחדירה. לצידם יש צלפים אדירים כמו פלטשר לויר היורם (44.1% לשלוש) ומייסון גיליס, הפורוורד מהספסל (47.5%) ועוד רכז מבושל ובוגר בדמות לאנס ג'ונס. טריי קאופמן-רן משלים את החמישייה כגבוה עם גוף גדול שממשיך להשתפר כסופמור. בניצוחו של המאמן הגאון מאט פיינר, כולם הובילו את הקבוצה למאזן 33-4 מדהים, כפסע מתואר ראשון בארון.

שמות מהעבר: הידעתם? שתי בחירות 1 בדראפט שיחקו בבוילרמייקרס: ג'ו בארי קארול (1981) וגלן רובינסון (הביג דוג המקורי, 1995). המכללה ייצרה גם רול פליירס מוצלחים, למשל ג'רי סיכטינג מבוסטון הגדולה של שנות ה-80, בריאן קרדינל שלקח אליפות עם המאבס ואיטוואן מור שעשה קריירה יפה בליגה עד לא מזמן. תוסיפו לזה אולסטאר (פעמיים) בדמות בראד מילר הקשוח, את קארסן אדווארדס שכיכב בזהב וכיום מחורר רשתות באירופה ואת ג'יידן אייבי שעושה מה שהוא לא עושה בדטרויט (לא יודע, לא ראיתי) ותקבלו אחלה שחקנים מקולג' שלא נרשם ברשימה של המכללות הגדולות באמת (ואולי רק עד יום שלישי?). אזכור של כבוד מוקדש לקיילב סוואניגן ז"ל, חיית קולג'ים שהגיע לפורטלנד לפני חצי עשור ונאבק בשלל בעיות בחייו. את סיפור החיים שלו תוכלו למצוא כאן.

צפון קרוליינה סטייט וולפאק (NC state):

מיקום: ראלי, צפון קרוליינה היא עיר הבירה של המדינה. 465,000 אנשים לערך מתגוררים בה. העיר מהווה קודקוד אחד מ-"משולש המחקר", יחד עם דורהאם וצ'אפל היל הסמוכות. מה זה אומר? ברמה האקדמית- וואלה לא מעניין אותי, נקסט. ברמת הכדורסל- בערים הללו משחקות 3 הקבוצות הבכירות של צפון קרוליינה: הוולפאק, דיוק ו-UNC בהתאמה, שביניהן שוררת יריבות יצרית ומרה (במיוחד בין השתיים האחרונות).

היסטוריה בטורניר: 2 הזכיות המדהימות. הראשונה עם נורם סלואן על הקווים ב-1974, כשלהקת הזאבים סיימה שנה של 30 ניצחונות והפסד אחד! השנייה כבר זכורה לכל חובב NCAA וקרתה 9 שנים לאחר מכן, עם ג'ים ולוואנו (האגדי!), שקבוצתו גזרה רשתות אחרי שדורגה שישית. בדומה ליריבתם הערב, הקבוצה הגיע לחצי הגמר פעמיים (חוץ מהגמרים), האחרונה ב-1950. עידן ולוואנו ז"ל כלל גם 2 העפלות לעלית 8 ומלבדו יש להם עוד 9 העפלות שונות לשמינית הגמר. כלומר, הם העפילו לפחות לסוף השבוע השני בריקוד הגדול 15 פעמים מתוך 29 הפעמים שהגיעו אליו, היחס הטוב ביותר מבין כל הקולג'ים שעוד רוקדים איתנו!

קבוצה נוסטלגית: קלללללללללל, 1982/83. זה היה השיא של תקופת ולוואנו, המאמן שמזוהה עם האדומים-לבנים כמו שסטף קרי מזוהה עם הווריורס. עם הגארד סידני לואו (ששיחק קצת בליגה של הגדולים) ות'רל ביילי (הזכור לטוב מיוטה), הוולפאק ניצחו 4 יריבות עדיפות מהן במרץ המשוגע, בהפרש מצטבר פיצי של 12 נקודות בלבד (!). בפוזשן האחרון של הגמר באותה עונה, מול המעצמה מיוסטון בהובלת קלייד, האקים וקואוץ' גאי לואיס, האדומים הניעו את הכדור ושרפו את שעון 40 השניות (יותר מהר לחלוב פרות מאשר את השעון הארוךךך הזה) בזמן שהקוגארס כמעט חטפו להם פעמיים. הלוח הראה שוויון 52, 4 שניות לסיום, כשדרק וויטנבורג הרים שלשת ייאוש (זוכרים? שנות ה-80) ממרחק גדול שליטפה את האוויר אך לורנזו צ'ארלס היה שם כדי להטביע בעדינות את הכדור התועה עם הישמע שריקת הסיום ולהביא תואר שני לאחת האלופות המרגשות בהיסטוריה!

שמות מהעבר: מתחלקים ל-3 קטגוריות. 52 שחקנים יצאו מראלי ל-NBA, חלקם עשו זאת בעבר הרחוק, כמו ביילי ולואו כאמור, ספאד ווב ננס-אבל-מעליך, שחקן היכל התהילה דייויד ת'ומפסון (הסקייווקר), שחקנים שהפכו למאמנים כמו נייט מקמילן וויני דל נגרו וכמובן, פורוורד לבנבן בשם טום גוגליוטה. בהווה תוכלו למצוא את טי.ג'יי וורן, דניס סמית' ג'וניור והתאומים קודי וקיילב מרטין (כמעט MVP הפלייאוף המזרחי אשתקד). בזווית הישראלית: (אבא) לורנזו בראון של מכבי, אנת'וני "קאט" בארבר שעבר בנהריה וסי.ג'יי וויליאמס, שנדמה לי שזכה ביורופקאפ עם נסצי לפני כמה שנים.

אבל מה עם המשחק?

טוב ששאלתם. מה קורה כששני עצמים מאסיביים מתנגשים בעוצמה? המשחק הזה הוא ההזדמנות המושלמת לגלות את התשובה. זאק אידי הוא 2.24 מטר במשקל של 129 ק"ג, די.ג'יי ברנס הוא "רק" 2.06 מטר, אך שוקל 125 ק"ג. אחרי שהיו חכמים (וחזקים) על ביגמנים חלשים מהם (לפחות פיזית) בטורניר, אידי וברנס סוף סוף יתכשו שחקן בגודל שלהם. צפו לקרב סנטרים מרתק ולהרבה הוק-שאטס עם טאץ' מצידו של הקנדי הימני והגוליית החביב השמאלי (שמסוגל לקבור אותן בימין). שניהם יצטרכו את העזרה מהרכזים שלהם, סמית' ודי.ג'יי הורן, שמככבים כל העונה. השני הוא בכלל האופציה הראשונה של קבוצתו. משחק גדול של אחד מהם כנראה יטה את הכף לטובת אותו צד. אם כל זה לא יקרה, שימו עין על השלשנים של מכיני הדודים שהזכרנו מקודם ולמייקל אוקונל של הוולפאק. הגארד הסיניור הגיע ל-NC סטייט היישר מסטנפורד כשחקן חכם (נו מה?) ומגוון. הוא לקח את המקום בחמישייה החל מפברואר ולא ירד מ-25 דקות במשחק במרץ' ובכל משחק התרומה שלו באחד האספקטים משאירה אותו על המגרש, בין אם כריבאונדר, כפליימיקר או כשומר.

הימור: 5 המדורגות 11 הקודמות שהגיעו לפיינל פור הפסידו ונראה לי שההיסטוריה תחזור על עצמה. פרדו ב-8.

3:49 – קונטיקט האסקיז (1) מול אלבמה קרימסון טייד (4):

קונטיקט האסקיז:

מיקום: סטורס היא עיירת קולג'ים טיפוסית של 16,000 תושב בקונטיקט, הממוקמת קצת אחרי אמצע הדרך בין ניו יורק לבוסטון.

היסטוריה בטורניר: עשירה וענפה. יוקון היא מכללת דם כחול (blue blood) טיפוסית. יש לה יותר אליפויות מכל המשתתפות האחרות של הפיינל פור השנה ביחד (2), עם 5 כאלה בסך הכל. אותם תארים הושגו אשתקד, ב-2014, 2011, 2004 ו-1999. שלושת הראשונים (לפי סדר כרונולוגי) היו בזמנו של עוד מאמן אגדי (שמגיעה לו כתבה משל עצמו), ג'ים קאלהון והרביעית עם קווין אולי, שחקן עבר של המועדון שהיום משמש כמאמן זמני בברוקלין. יתר על כן (אלוהים ישמור), יש באמתחתם שני חצאי גמר (השנה וב-2009), 6 רבעי גמר ו-6 שמינית גמר ב-37 העפלות לטורניר. כל המכללות שיעלו על הפרקט היום רוצות להוסיף שורה להיסטוריה שלהם אך רק לקונטיקט יש מסורת אמיתית ומהדהדת ב-40 שנה האחרונות.

קבוצה נוסטלגית: זו של 2011. האליפות האחרונה של קאלהון הגיעה עם קו אחורי התקפי מגן העדן. באותו גן התהלך סופרסטאר ג'וניור שיכול לנהל משחק אבל סקורר ענק בנשמה- קמבה ווקר ושני גארדים פרשמנים שהתחילו את הקריירה הכי חזק ואז הגבירו: ג'רמי לאמב ושבאז נאפייר (שהרים אליפות נוספת לשמיים שלוש שנים מאוחר יותר). כולם המשיכו לכמה שנים טובות בליגה המקצוענית וחלקם עוד משחקים (או מתייבשים על הספסל) באירופה. בכל זאת, הם כבר באמצע שנות ה-30 לחייהם. ב-2011 הם פשוט ניצחו יריבות טובות כמו אריזונה, קנטאקי מפוצצת הכישרון וסאן דייגו סטייט (עם שחקן ביישן אחד, קוואי לנארד) אך המשחק הכי זכור שלהם היה דווקא הצגה הגנתית. בגמר, מול באטלר של גורדון היוורד וחנון מחשבים בדמות בראד סטיבנס על הקווים, ההאסקיז הגבילו את הבולדוגס ל-41 נקודות בלבד, עם 3 מ-31 מאגי לשתי נקודות (חשבתי על הסבר לזה 10 דקות בערך. לא מצאתי). בקיצור, אגדה שהייתה באמת.

שמות מהעבר: מאיפה להתחיל? כולם מכירים אגדות כמו ריי אלן וריפ האמילטון (האנדרייטד) וכמובן את דורון שפר, אורי כהן מינץ והנפלד. אז קודם כל ניתן כבוד לשחקנים הפעילים שיחקו תחת קאלהון, אולי והארלי: את כוכבי 2011 הזכרנו ומלבדם גם רודי גיי, אנדרה דראמונד, ג'יימס בוקנייט והרוקיז ג'ורדן הוקינס ואנדרה ג'קסון ג'וניור מופיעים ערב ערב ברחבי ארה"ב. הותיקים שביניכם יזכרו את קליפורד רובינסון, דוניאל מארשל, קארון באטלר, בן גורדון, צ'ארלי וילנואבה, אמקה אוקפור וסקוט בורל (אולי רק מהריקוד האחרון, אבל שוין). אני בעיקר זוכר את ג'ף אדריאן, אחד מהשחקנים האמריקאיים הראשונים שראיתי (וסיקרתי) כאן בארץ בבני הרצליה, שהביא את חבר שלו הילטון ארמסטרונג לחזק את הקבוצה בעונת הירידה שלה ב-2019. ושום מילה על האשים ת'אביט.

אלבמה קרימסון טייד:

מיקום: טוסקלוסה, אלבמה. עיר נחמדה במערב המדינה, לא רחוק מהגבול עם מיסיסיפי ומכילה 100 אלף תושבים.

היסטוריה בטורניר: הטייד העפילו לריקוד הגדול 25 פעמים בלבד, הכי מעט מבין הקבוצות בפריוויו זה. השנה תהיה ההופעה הראשונה שלהם בפיינל פור, שמלבדו הגיעו לעלית 8 עוד פעם אחת. זה קרה ב-2004 והיריבה אז הייתה, נחשו מי, קונטיקט (כן כן, זו מהפסקה מעל, שאתם זוכרים מה קרה איתה באותה שנה). כל זה נחמד והכל, אך מה תגידו על מספר שיא של מעמדי שמינית גמר, עם 9 כאלו?

קבוצה נוסטלגית: שוב, זו של השנה. ההיסטוריה של באמה מלאה בקבוצות טובות שלא הגיעו רחוק. השנה זה שונה. הרכז מארק סירס שולט בכדור כאילו היה בובה על מריונטה ומזכיר מאוד את ג'יילן ברנסון במשחקו. גראנט נלסון הגבוה מתמצא יפה בצבע בזכות הטאץ' הרך שלו מאיזור הפלואוטר ומגן טבעת מצוין בצד השני של המגרש. הסופר סיניור שמביא ניסיון והובלת כדור הוא אארון אסטרדה, שעבר 4 קולג'ים ב-5 שנים ומשלים קו אחורי עם שני שמאליים. שניהם יוצרים בעיות מאצאפ' רבות ליריבות. על קשת השלוש מחכים, ובכן, הקלעים, שמטווחים כל כדור אפשרי שהשחקנים הנ"ל מוציאים להם, בהתאם לשיטת המשחק של קואוץ' נייט אוטס. לצוד את הזריקות היעילות ביותר, שלשות וסלים בצבע, היה השיטה של יוסטון בסוף העשור הקודם והפשטות שלה נתנה להנהלות בסיס ידידותי לבניית קבוצה. כל מה שצריך זה 1-2 יוצרים גאונים, עוד 1-2 גבוהים חזקים לצבע וכמה שיותר קלעים מבחוץ והופ, יש התקפת על. היום, כל קבוצת NBA רוצה את פרופיל הזריקות המושלם הזה אבל במכללות, אלבמה היא אחת הקבוצות היחידות שדוגלות בפילוסופיה זו (יחד עם BYU שהודחה בסיבוב הראשון).

שמות מהעבר: לבאמה יש כמה וכמה מייצגים מכובדים מהעבר: רוברט "7 טבעות זה יותר מ-6" הורי, אנטוניו מקדייס, דרק מק'קיי מסיאטל ואינדיאנה של הניינטיז, לטרל ספריוול חונק המאמנים, ג'ראלד וואלאס ומו וויליאמס. בשנים האחרונות יצאו ממנה הרבה שחקני ליגה טובים ובינם קולין סקסטון, הרב ג'ונס, ג'מייקל גרין, קיאון אליס שפותח בסקרמנטו והרוקיז נואה קלאוני מברוקלין וברנדון מילר שעוד יהיו כאלה. נזכיר בחיוך גם את דונטה הול שנותן עבודה מהספסל של מונאקו ואת טוני מיצ'ל ששיחק במכבי חיפה מתישהו בעשור הקודם.

אבל מה עם המשחק?

אם המשחק הראשון בהצגה הכפולה שלנו צפוי להיות קרב חפירות בצבע, כאן אפשר לצפות לכדורסל מגוון ואיכותי יותר. שתי הקבוצות קולעות טוב ממרחק, 37.1% מצידה של באמה ו-35.8% אצל קונטיקט, אבל כל קבוצה משתמשת בספייס שנוצר בפנים בצורה אחרת לגמרי. הקרימסון טייד שמים את הכדור בידיים הבטוחות של אסטרדה וסירס, שלמעשה משחקים 1 על 1 או 2 על 2 (דרך הפיקנ'רול) בשטח שנוצר ומשיגים מבטים טובים מכדרור/מכניסים את ההגנה לרוטציה בזכות היצירתיות והתחכום שלהם. יוקון אוהבת לשים שחקן שמקבל החלטות בהטופ אוף דה קי ולחתוך מסביבו, מצדדיו או מאחוריו היישר לקרש סל או לשלשה בתנועה. השיטה הזו עובדת כל כך חלק כי כל שחקן שלהם יכול ליצור יתרון בחיתוך וגם למצוא את החותך בתנועה כמוסר ולעיתים זה נראה כמו טיקי-טאקה מודרני (רק תשאלו את אילינוי, שלהזכירכם חטפה ריצת 30-0 מהאלופה לפני שבוע). אני מאמין שבמשחק לחוץ כמו חצי גמר, שתי ההתקפות האדירות הללו יתקלו בקשיים: אלבמה תלויה יותר ביום הקליעה שלה וידוע שהשלשות פחות יציבות מבד"כ במעמדים הגדולים (אפרופו יוסטון) וההאסקיז ירגישו לחץ פיזי מתון על החיתוכים שלהם, שיובילו ליותר שלשות ופחות סלים קלים בטבעת. אני כבר לא יכול לחכות לראות איך הקבוצות האינטליגנטיות האלה יעשו את ההתאמות ואישית מצפה למשחק אדיר, אולי הטוב בטורניר.

הימור: אז מי תנצח בקרב הסגנונות? אין לי מושג. ליוקון יש סיכוי טוב להיות האלופה הראשונה שעושה ריפיט מאז פלורידה ב2006-7, אבל לדעתי אלבמה תתפוס יום קליעה ותנצח ב-3.