מעורב הופס ליום ששי: אחרי מחר אני נעלם לשבוע / מנחם לס

1.הבת סיגל הגיעה מישראל. אני יוצא לשבוע חופש

סיגל אוספת פלפלים חריפים בקיבוץ יגור במאמץ המלחמתי
סיגלי במלוא הדרה ליד חוף הרצליה

בתי סיגל (האמא של דריה שזה עתה נישאה לשקד יעקובי שלנו) מהוד השרון מגיעה היום הנה לאטלנטה. נשלחה מהעבודה, והיא לוקחת בהזדמנות חופשה קצרה. אנחנו נוסעים לצפון קרולינה לבקר את אחיה החורג קני, בנה של אשתי גייל – אותו היא לא ראתה כבר 7 שנים, ומשפחתו (בנים, נכדים, ונינים (של גייל). אז אני לוקח חופשה שנתית בת 8 ימים!

הערה אחרי שכל הפוסט הזה נכתב:בתחילה חשבתי לעצור כאן. ואז המשכתי והשמשתי, ולפני שידעתי כתבתי את סיפור חיי. אני מתנצל, אבל כנראה שזה היה חשוב לי להוציא ממני לראשונה.

סיגל (כמו אפרת, בתי השנייה כאן באטלנטה) הן הבנות הביולוגיות של אשתי רינה ז"ל שנפטרה בגיל 36 מסרטן דם אקיוטי. גייל אימצה אותן כשהן היו בנות 6.5 ו-3.5, והפכה לאם נאמנה ופקחית שידעה כיצד לעזור להן לעבור את הטראומה האיומה בצורה הקלה ביותר. סיגל ביקשה לראות פסיכולוגית כשהייתה בת 14 לכמה פגישות ספורות כי אז היא הייתה מוכנה נפשית להתאבל על מותה של רינה. אפרת הייתה צעירה מדי מכדי לעכל את כל מה שקרה, וגייל היא, למעשה, האם היחידה שהיא מכירה.

רינה והבנות. תנו מבט בפניה של רינה. העצבות הזאת. הידע שהסוף מתקרב. היא ניפטרה 4-5 חודשים אחרי התמונה הזאת

.

לגייל ישנם שני בנים , קני וג'סי, המבוגרים מסיגל ב-6 ו-9 שנים והם הפכו לאחים הגדולים של הבנות, ותחת כנפי גייל המשכנו כמשפחה גדולה. הבנות היו תמיד קשורות לקני וג'סי כ'אחים גדולים' שנולדו נוצרים, ואני דאגתי לשמור על הוויי יהודי בבית (גייל התגיירה לפני שהיא אימצה את הבנות).

ניסיתי להמשיך לדבר עברית עם הבנות אבל זה לא הלך. הן הבינו הכל אבל סרבו לענות לי בעברית "כי אמא גייל לא תבין וזה לא פייר" – זה היה התרוץ שלהן.

דאגתי לקחתן לישראל כל קיץ לאמי הדסה ואבי החורג יוחנן לס, וכמובן להוריה של רינה רחל ונחמיה ואחותה חנה ואחיה חיים.

אני נולדתי מנחם רוזנברג לאבי הביולוגי אהרון רוזנברג, שאמי התגרשה ממנו כשהייתי בן 3, ומאז הוא היה מגיע אולי פעם בחודש לראות אותי. אבל "לראות אותי" זו הגזמה. ראשית, אהרון היה בארץ משנת 1936 וכמו רוב הייקים סירב ללמוד עברית. הוא היה מדבר גרמנית אלי ואני הייתי עושה את עצמי כלא מבין.

**********

אבי אהרון היה בא לבקר אותי. "לבוא לבקר אותי" היא הגזמה נוראית. אבי היה בא לבת גלים, ולוקח אותי באוטובוס להדר הכרמל לבית קפה 'עטרה' ברח' נורדאו. בית קפה של אשכרה ייקים. מוזיקה של ווגנר, ועתונים בגרמנית.

עתון ידיעות פתח מהדורה בגרמנית:

אני תמיד הייתי ילד אתלטי וכבר בגיל 10 הייתי מסוגל לעמוד 'ידיים' על הקומה השלישית בבריכת בת גלים (מגדל בגובה 10 מטרים), ואז לעזוב יד אחת ובסיבוב לדחוף את עצמי לסלטה למים. אבי ראה אותי פעם אחת עושה זאת.

בשנת 1948, אני בן 11, ואבי לוקח אותי לבית קפה עטרה. הוא תמיד ביקש שאבצע את 'פלאותי' לחבריו הייקים שהיו מוחאים לי כפיים. שנאתי זאת שנאת מוות אבל אבי היה מכה אותי אם סרבתי (לעיני חבריו בבית הקפה). יום אחד הוא ביקש שאעשה עמידת ידיים ואז לעזוב יד אחת. אמרתי לו שאני לא יכול. אני יכול רק על המגדל ואז לדחוף את גופי הנופל למים.

הוא אמר לי בגרמנית, "מה זה לא יכול? אין לא יכול אצל 'רוזנברג'", וסטר לי.

הכעס, השנאה אליו, התסכול של שנים – הכל עלה לי לראש, ובעטתי בו באזור האשכים, הסתובבתי וברחתי.

מי שמכיר את רח' נורדאו, הרי הוא הרחוב החוצה את רחוב בלפור היורד מממעלה ההר לכיוון רח' הרצל ויותר למטה. ירידה תלולה מאד. קפה עטרה נמצא על הצטלבות נורדאו ובלפור. התחלתי לרוץ בירידה התלולה והוא רץ אחרי. לפתע אני שומע מין רעש ואני מסתכל אחורה ורואה את אבי נופל, מתגלגל בירידה. הוא מתרומם זב דם. עצרתי איזה 20 מטרים ממנו. הוא נעמד וצורח בגרמנית "אני אהרוג אותך" ומנסה לרוץ אחרי אבל אני כבר 50 מטרים ממנו. הוא הפסיק לנסות לרוץ אחרי.

לא היה לי כסף לאוטובוס וגם פחדתי שאבי אף הוא יגיע לתחנת האוטובוס לבת גלים אז החלטתי להמשיך לרוץ.

לא ידעתי את הדרך אבל ראיתי את הנמל וידעתי שכל מה שעלי לעשות זה לרוץ עד הנמל ואז ללכת לאורכו דרך רחוב המלכים, עד שאראה את בית החולים רמב"ם ומשם אני 'בבית'. זה היה ממש באמצע מלחמת השחרור וערבים ברחוב יפו מסתכלים עלי, ילד יהודי, כאילו נפלתי מהשמיים. אבל לא הייתה לי כל בעייה עד שהגעתי הביתה.

שבוע אחרי אבי מגיע לדירתנו מול הקזינו, ואני בורח. הוא קורא לי ואומר שהוא סולח לי ולא יעשה לי כל רע. הוא המשיך לבוא עוד פעמיים או שלוש, ומאז לא ראיתיו יותר.

עד…

יום אחד אני הולך למשחק הכדורגל למוקדמות למונדיאל בין ישראל לבריה"מ (המשחק היה ב-1956 ואני זוכר את המשחק כאילו היה אתמול). אחרי המשחק אני עם מדי חיל האוויר (הייתי אז בקורס טיס; נאלצתי לפרוש בגלל טנייטיס – צלצול לא פוסק באוזני. אני סובל מכך עד היום אבל זה כבר הפך לחלק מחיי ורוב הזמן אני 'לא שומע' את הצפצוף. לידי חברתי רינה עם מדי חיל הים המצוחצחים שלה (היא הייתה פקידה של מפקד החיל). אנחנו בתחנת אוטובוס מחכים לאוטובוס. פתאום אני רואה מין איש קטן כזה. אני אומר, "אבא?". הוא מגיב "מנחם?". אני אומר 'כן'. הוא מסתובב וממהר להיעלם.

מאז לא ראיתיו ולא שמעתי ממנו עד עצם היום הזה.

שנים אחרי בת דודתי פועה שגרה ברח' קרן הקיימת בת"א הייתה אומרת לי שמדי פעם היא רואה אותו יושב בבית קפה ברח' בן יהודה עם כמה זקנים, כנראה ייקים כמוהו. אגב, אמי הייתה נשואה ליוחנן לס, עוד ייקה שלא ידע עברית, אבל היה גבר רך ונעים הליכות, וקראתי לו 'יוחנן'. לצערי מחקתי את הגרמנית ממוחי בגלל אבי ולא הצלחתי לדבר איתו מלבד כמה משפטים. צר לי על כך כי למעשה לא למדתי להכירו כלל, אבל היה ברור שהוא אדם נעים, וטוב לב לאמי.

לפני שהתגייסתי הלכתי למשרד הפנים ושיניתי את שם משפחתי ל-"לס"

**********

חזרה לחיי עם הבנות.

כמובן שבביקורים בארץ עם הבנות וגייל, חצי מהזמן דאגתי לבלות עם הורי רינה, ואחיה חיים ואחותה חנה. בארץ הבנות פיטפטו עברית, אם כי הן ידעו שאמי מדברת אנגלית שוטפת (משך כל תקופת המנדט היו לה חנויות 'STATIONARY' במחנות צבא בריטים בבת-גלים ובחוף קייט – עכשיו חוף הכרמל), אבל הורי רינה – מפולניה – לא דיברו אנגלית והבנות דיברו עברית.

כשאפרת הייתה בת 15 היא אומרת פתאום לגייל ולי שהיא הולכת ללמוד כיתה י' בארץ. היא עשתה את כל הסידורים בעצמה וכל מה שנשאר לנו לעשות היה לשלוח צ'ק. היא למדה בכיתה אמריקאית בניר העמק ליד עפולה, שם הכירה את מושיקו. היא חזרה לכיתה י"א לגרדן סיטי, ביתינו, ואמרה שהיא חוזרת ארצה לכיתה י"ב בבית הספר החקלאי בפרדס חנה. שוב כיתה אמריקאית, ושוב מושיקו, אבל כשהיא חזרה לארה"ב להתחיל לימודיה בפנסילבניה סטייט יוניברסיטי, מושיקו היה זכרון נחמד. אפרת סיימה לימודיה בפסיכולוגיה, ואז M.A ב-PSYCHO-THERAPY, והיום היא נשואה לג'ייסון ליפטון, סטודנט יהודי שהיא פגשה ב-PSU. היום היא בעלת ATLANTA WELLNESS CENTER, ותחתיה 35 טרפיסטים בכל שטחי בריאות הנפש. הם הורים לטליה, שנת JUNIOR (שנה שלישית) באוניברסיטת פנסילבניה סטייט יוניברסיטי, ושירה, תלמידת +A המתחילה ללמוד באוניברסיטת מישיגן בשנה הקרובה.

חמש הנכדות היקרות בהולנד: מימין אמי, דריה, טלי, שירה, ורומי

סיגל למדה אף היא בפיסילבניה סטייט יוניברסיטי, ולפתע החליטה שאת השנה השלישית, שנת הג'וניור, היא לומדת באוניברסיטת ת"א. לגייל היה קשה להיפרד מהבנות בשנות הלימודים שלהן בישראל, אבל לא היה מאושר ממני בהחלטות שלהן. אלף הקשר לישראל, וכמובן לאמי, ולמשפחתה של רינה. בכלל, העברית וכל 'הישראליות'.

בשנת הג'וניור שלה באוניברסיטת ת"א סיגל פגשה את ליאור סילוורה. היא חזרה לסיים את לימודיה ב-PSU, וליאור הצטרף אליה שנה אחרי. הם נישאו בארה"ב (ואח"כ בישראל), סיגל קיבלה עבודה בחברת פרסום (המייג'ור שלה היה COMMUNICATION AND PUBLIC RELATIONS) וליאור החל ללמוד כירופרקטיקה. הוא סיים עם תואר דוקטור לכירופרקטיקה, ויום אחד סיגל אומרת לגייל ולי: "אנחנו עושים עלייה לישראל". זה היה כבר לפני איזה 30 או יותר שנים.

היום ליאור הוא כירופרקטור במכון פרטי שלו בהוד השרון ובקופת חולים, וסיגל עובדת בפרסום ויחסי ציבור, והיא בעלת כמה ACCOUNTS אמריקאים של חברות-על. הם גרים בהוד השרון והורים של דריה (שסיימה את האוניברסיטה היקרתית בהרצליה, עובדת בחברת היי-טק ישראלית במנהטן, שזה עתה נישאה לשקד יעקובי שלנו – המרצה חלקית באוניברסיטת ווגנר – פיזיקה ותורת המחשב – והם חוזרים ארצה בנובמבר להינשא 'כהלכה' ולהתחיל חיים בישראל), אמי – EMMY (סטודנטית באוניברסיטת ת"א), ורומי (תלמידת כתה י' בהוד השרון ואלופת העולם בזוגות ב-HIP-HOP.

מימין אפרת ומשמאל סיגל

לא תכננתי לכתוב פוסט זה. פשוט שורה רדפה שורה. אולי היה זה מין צורך מוחבא לספר את סיפור חיי לראשונה ל'ציבור'. עכשיו אין לי כוח למעורב רגיל אז עמכם הסליחה.

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 63 תגובות

  1. מיכאל ירדן

    22 מרץ 2024 04:48:18

    מנחם, מרתק. אנחנו שומעים את סיפור חייך כבר שנים, שורה פה שורה שם כל יום במעורב, מדי פעם פסקה ולעיתים רחוקות פוסט שלם כמו היום 🙂 בכל פעם זה מרתק מחדש.

    אם אפשר לשאול, למה החליטה גייל להתגייר – מאיפה זה הגיע? האם אתה דחפת לזה או שזה בא ממנה לגמרי. האם היא עשתה את זה כדי שלבנות יהיה קל יותר (או אולי כדי שהן ייחשבו יהודיות על פי ההלכה האורתודורקסית?) או כי מצאה איזה חיבור ליהדות פתאם?

    1. מנחם לס

      22 מרץ 2024 14:45:07

      גייל החליטה על דעת עצמה. היא ממילא לא האמינה ב-"אלוהיות" (DIVINITY) של יישו. היא הפכה ליהודיה די שומרת מצוות (יותר ממני על בטוח) ואוהבת מאד להיות 'יהודיה'

  4. אופיר נ.

    22 מרץ 2024 06:22:17

    מעורב מרתק מנחם.
    למרות שכבר סיפרת את הסיפור המשפחתי שלך לא מעט פעמים (זה התחיל עם סיפורים מהתיבה לפני לדעתי לפחות 12 שנים), זה תמיד מרגש לקרוא את הסיפור בכל פעם מחדש, ובכל פעם שאתה כותב, יש אנקדוטה חדשה שאתה מספר לראשונה.
    הרבה בריאות לך ולגייל ולכל המשפחה הנהדרת שלכם.
    חופשה נעימה.

  5. דוקטור רזי הופמן

    22 מרץ 2024 06:47:06

    הגאון עם עוד טריפל
    חסרים לו 10 טריפלים כדי להגיע למג'יק.
    כנראה שישבור את מג'יק רק בשנה הבאה.

      1. דוקטור רזי הופמן

        22 מרץ 2024 07:42:11

        זה בלי הפלייאופים. עם הפלייאופים לגאון עוד 12 אבל למג'יק יש עוד 30!
        כלומר אם נעשה אינטגרל ביו 1 לאינסוף עצרת ונעלה בשלישית ואחרי זה שורש ריבועי, יצא באסימפטוטה לפי מודל מהירות הרוח הכוכבית שלמג'יק 168 טריפלים ולג'וקר רק 140 בחזקת 1!

      1. דוקטור רזי הופמן

        22 מרץ 2024 07:30:07

        תגיד חביבי, אתה אותו צפנת מרוטרנט?
        אז אתה ממליץ על סילוורה שיישר אותי קצת?
        קצת קשה ליישר אותי… קצת

    1. דוקטור רזי הופמן

      22 מרץ 2024 07:48:28

      כמו בסדרה חיים שכאלה. מה אומר לך הקול הבא?
      לי זכור שהוא נתן לאבא מכה ואז ברח.
      היום מתגלה, במשפטי נתניהו שהמכה היתה בעיטה בביצים.
      מנחם מגלה טפח ומכסה טפחיים.

  8. Berch

    22 מרץ 2024 07:26:45

    תענוג מנחם
    אני קורא את סיפור חייך בפעם ה 17 ולא נמאס
    חיים מעניינים היו לך
    את מורשת הכדורסל אנחנו מכירים, ועכשיו גם את המורשת המשפחתית.
    חלקנו אף זכה לפגוש אותן חלקית במפגשי הופס
    🙏❤️🙏

  10. ג'סטין קייס

    22 מרץ 2024 07:44:28

    מרתק. תודה על השיתוף! מעניין שגם אתה וגם הבנות שלך גדלתם ללא אחד ההורים הביולוגיים אבל עם הורה מאמץ ראוי.

  13. גיא הירוק

    22 מרץ 2024 07:51:59

    כל הזכרונות האלו,
    מתוארים בצבעוניות נפלאה בלתי אמצעית,
    מספרים סיפור אישי שכרוך בסיפורה של מדינה צעירה,
    חבל שהם לא אסופים לכדי ספר אחד.
    בשמחה אשלם בשביל ספר כזה (עדיף כריכה קשה).
    יש כמה כאלו בודדים על מדף הספרים שלי,
    נגיד, "חבורה שכזאת" של ישראל ויסלר (פוצ'ו),
    שהפכו לנכס צאן ברזל לא רק עבורי,
    אלא גם ילדיי.
    בגאווה אספר "אני מכיר אישית את מנחם, הסופר!"
    .
    (בנימה אישית –
    אני מתגעגע לימים הזהר של מדרחוב נורדאו משובץ בתי הקפה והמסעדות האשכנזיות שהולכות ונעלמות מהנוף)
    .
    תודה, מנחם.
    בוקר טוב ושבת שלום.

    2. captain beefheart

      22 מרץ 2024 08:01:11

      חבורה שכזו חמוד. ממשיכו בטרילוגיה (אני פחדן אני) עוד יותר מהנה. הסוגר (יוסלה איך זה קרה) – הכי תענוג.

    3. Alex Rabino

      22 מרץ 2024 09:33:48

      אכן משפחה לתפארת. במדרחוב נורדאו אפשר כבר לסוע עם מכוניות והוא אינו חוצה את בלפור אלא מסתיים בו. היום לא הייתי הולך בחושך ברחוב הזה כי הוא נהפך למקום מפגשם הקבוע של שיכורי חיפה וסוחרי סמים. הזכרת את חבורה שכזאת של הסופר ישראל ויסלר (פוצ'ו). אני בקשר איתו עד היום. הוא מזמן עבר 90 ופיו עדיין מפיק מרגליות. הוא היה מורה שלי בתיכון.

  14. סוסמעץ

    22 מרץ 2024 07:57:58

    מנחם הסיפורים שלך חייבים להיאסף ולהכרח לספר
    זו תהיה אוטוביוגרפיה מרתקת שרבים ישמחו לקרוא
    ==
    תודה רבה דוק

  18. Yinon Yavor

    22 מרץ 2024 09:13:01

    תודה מל.
    זכור בחיבה מדרחוב נורדאו ומתחתיו הרצל ואז החלוץ, עם המנהרה הקצרה מתחת בלפור שבתור ילד היתה תמיד מגניבה, אבל בדיעבד זכורים לי שם הומלסים מסכנים לאורכה

  19. שי אבן צור

    22 מרץ 2024 09:19:44

    תודה רבה על השיתוף מנחם
    הסיפור המשמעותי מבחינתי הוא על אביך המתעלל והבעיטה שנתת לו בביצים בצדק גמור!
    אם היית כנוע ומאפשר לו להמשיך ולהתעלל בך לא היית מי שאתה – דוקטור מנחם לס הגדול שעשה דברים גדולים בחייו והקים משפחה כ"כ (כל כך!) מוצלחת!

  21. Avri

    22 מרץ 2024 10:43:36

    תמיד כיף לקרוא. האישי שלך מעניין הרבה יותר ממה עשה ברונסון, מה אמר ואן גנדי ואת מי דריימונד עיצבן השבוע. שתהיה חופשה כיפית עם המשפחה המדהימה שלך.

  33. האווי לאסוף

    22 מרץ 2024 21:03:19

    מקסים ומרתק מנחם. בכל פעם שאתה כותב לנו מתגלה עוד נדבך מפתיע בעברך, עוד איזו פיסה שמאירה אותך באור חדש. תודה רבה ושתהיה לך חופשה מהנה עם המשפוחה

כתיבת תגובה

סגירת תפריט